שבוע ויום

19 בספטמבר, 2016

שבוע ויום

 

מעשה בזוג, ויקי ואייל ספיבק, שאיבדו את בנם רוני בגיל 25. הסרט עוסק ביום שאחרי השבעה, ובעיקר בהתמודדות של הבעל עם האובדן (לא ספויילר- הוא לא ממש יודע להתמודד).
גילוי נאות 1: אחת השחקניות (אלונה שאולוף) היא קרובת משפחה שלי.
גילוי נאות 2: אני לא אוהבת סרטים ישראלים.
גילוי נאות 3: אני אמא פולניה אמיתית. כזו שמתה על הילדים שלה ומתה מפחד שהם ימותו לה יום אחד (או שאני אמות להם).
לקח לי זמן להגיע לסרט הזה (ע"ע גילוי נאות 2+ גילוי נאות 3).
קשה לחשוב על לאבד ילד. היום, ממרומי אמהותי, נראה לי שזה הדבר הנורא ביותר בעולם, ולכן לקח לי זמן להגיע לסרט, אבל גם לא רציתי לפספס אותו.
אז בשבת אחת איפסנו את הילדים אצל הסבתא, והלכנו לראות את הסרט. הצטיידנו בטישו ונכנסנו.
אני חייבת להודות שזה לא היה הסרט שחשבתי שיהיה.
הטישו נותר מיותם. לא בכיתי בו (להוציא סצינה אחת, שבה האם בוכה ומנגבת מהר את הדמעה).

לפתתי את ידו של החצי רוב הסרט. ואחר כך חיבקתי אותו חזק בלילה, וגם את הילדים כמובן.

לא העצב היה הדבר הכבד, אלא הבדידות ובעיקר חוסר היכולת לבטא את הרגש, הן האב ושל האם, לפת את ליבי והשאיר אותי עם תחושה כבדה, עד שרק היום אני יכולה לכתוב על זה.

לא מעט פחדים יש בסרט הזה. ההוספיס בתל השומר, שבו סבי בילה את ימיו האחרונים, והילדה (אנחנו כבר נחזור אליה) שמלווה את אמה בימים האחרונים. והמרחק בין ההורים אחרי מות הבן. או אולי עוד לפני? מי יודע…
אז בואו נחזור לילדה ההיא, שתכל'ס היא הייתה הסיבה העיקרית שהגעתי לראות את הסרט הזה.
ובכן, אומר זאת ככה.
אלונה היא לא כוכבת הסרט במובן הזה שהיא לא נמצאת בסרט לאורכו. אבל! היא משקפת לא מעט את ההבדלים בעולם הרגשי, וסצנת הניתוח והוצאת הסרטן מאמא היא באמת סצנה חזקה שהחצי לקח חזק ללב (וגם אני, אבל אני השארתי את השבר להשברות של האם).
אני חושבת שהתפקיד של אלונה הוא מכמיר לב. לא רק כי להיות ילדה לאם גוססת זה עצוב, אלא כי היא כזו…. ילדה מקסימה בעולם עצוב.
טריילר לסרט.

אז לסיכום, לחובבי הסרטים האיטיים והטובים, אלו שחודרים ללב ונשארים בתוכו.

הבחירה הסופית

2 בספטמבר, 2016

בחירתו של רפאל

זהו סיפור חייו הקצרים של רפאל פ., שבחר לסיים אותם. זהו סיפור חייו של רפאל, ששזור בריחות ובנופי ירושלים. עזבו את הסיפור ותתבשמו לרגע בירושלים של פעם.

זהו סיפור חייו הקצרים של רפאל, כפי שכתבה אמו, באהבה כל כך רבה עד שפעמים לא מעטות נאלצתי למחות דמעה (טוב, אני בכיינית, אז מה?).
"עכשיו אני גוף בתוך גוף. צף חסר משקל במים שפירים, בטמפרטורה קבועה. חבל הטבור שקושר אותי לאמא נכרך לעיתים על צווארי ומשתחרר מבלי להזיק. מערת הרחם שלי חמה, רטובה ורועשת. מבעד לרקמות הרכות חסרות עצמות של הבטן הסוגרת עליה, נשמעים קרקורים מז'וריים ושיהוקים מינוריים ומיני בליעות ובועות מבעבעים באלגרו ושריקות באדג'יו" (עמ' 43).

הכל התחיל כשמאירה ברנע-גולדברג אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה, ולא ידעה עד כמה היא צדקה.
הימים ימי תחילת אוגוסט. שני ילדים בחופש (כן, הילדים. דברים משתנים כשהבלוג אינו פעיל 😆 ). הספר ישראלי, הסוגה שאני פחות מתחברת אליה בד"כ.
אמרה לי תקראי ותביני.
ואז הפנתה אותי לכתבה.
ועכשיו החלה הדילמה. כי הספר, הסופרת, מקורו בשכונת ילדותי. קרוב מדי. נכון שאנחנו לא בני אותו מחזור, אבל מה אם אזהה מישהו מהספר (ואכן זיהיתי את דמותו המיתולוגית של הרופא שחצי שכונה הייתה מאוהבת בו), ומה אם…

אבל הייתי חייבת.
הייתי חייבת כי האהבה הגדולה שבה דיברה עליו, התכתבה עם הפחדים שלי כאם, כאישה שחוותה דיכאון בעבר.
הייתי חייבת כי העמוד הראשון שאב אותי, וכי בשעות שקראתי את הספר לא יכולתי שלא לעצור לחבק את הילדים אחת לכמה דקות. ולבכות. לא תמיד בדמעות.

כשאדם מתאבד, המשפחה לעיתים קרובות מתפוררת. הרבה האשמה עצמית. לא מעט כעס גם כלפי המתאבד. בספר הזה לא תמצאו כעס המופנה לרפאל. לרפאל יש רק אהבה. המון אהבה. כל כך נוגעת ללב אהבת אם לבנה, גם אם במקרה הזה מדובר על בן מת. כל כך שוברת את הלב. כל כך זועקת האהבה הזו, 'איך לא שמת לב כמה אוהבים אותך??', אבל הוא כן שם לב, וזה לא תמיד מספיק, וכבר אמרו מקוריים ממני "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".

"ולא יודעים מה קורה לי כשהשד הזה תוקף את הנפש, אוחז אותה במלתעותיו הדרקוניות ולא מרפה. ככל שרגישה הנפש, כן מכאיבה האחיזה. אני חייב להילחם בשתי חזיתות. כלפי חוץ להיראות בסדר, חייכן, אופטימי, מצחיק, ובו-בזמן להדוף בכל רגע את אחיזתו של הדכאון. להיחלץ ולו מטרף אחד, ציפורן חודרת אחת שהשחרור ממנה מביא הקלת-מה" (עמ' 385).

ירושלים. בית הכרם. גילה. בקעה. ארמון הנציב. מחנה יהודה. לאדינו. מעיין שטוב. בניין ג'נרלי. ושוב, וזה הסוף, גילה. 🙁

לסיכום, אני רוצה להאמין שאם זה היה קורה היום, זה היה נגמר אחרת. שהיום נוגדי דיכאון נגישים יותר, פסיכולוגים מלאים בעצמם פחות, אבל לא בטוח שזה נכון.
(ותחבקו שוב את הילדים)

בחירתו של רפאל פ./ ורדה פולק- סאם
הוצאת ליריקה/טפר, 2016
430 עמ'

שעמום נצחי

3 ביולי, 2014

עם הנצח לא מפחד
יעל, אבישג וליה גרות ביישוב קטן על גבול הצפון. כצפוי, מדובר במשפחות לא פשוטות וקשות יום.
כצפוי, אף אחת מהן לא באמת רוצה לחזור לגור שם אחרי הצבא. כולן מקוות לא לגדל ילדים במקום כזה.
הן מתגייסות לצבא. יעל מדריכת ירי, אבישג תצפיתנית וליה משרתת במחסום. שירות רגיל יחסית לנשים בישראל שנות ה-2000.

הספר מתאר את חוויותיהן של החיילות בצבא, החל מהחיפושים האינסופיים והמשמימים במחסומים וכלה בתצפיות אחרי סודנים שמנסים להסתנן לארץ.
יכולתי להזהות עם ההתחבטויות הנפשיות של הגיבורות אבל הספר השאיר אותי מאוד לא מסופקת.

רבות דובר על ספרה של שני בוינג'ו. הוא סיקרן אותי מאוד. לא רק בגלל שמדובר בסופרת ישראלית צעירה (!!) שהצליחה יפה בעולם, אלא כי באמת הספר היה רב מכר עולמי הרבה לפני שתורגם לעברית (על ידי הסופרת עצמה). לצערי הרב, לא הצלחתי להבין מה גרם לתקשורת ולעולם הספרות להתלהב מהספר.
נכון, נקודת המבט כאן היא רעננה ומקורית (מצד שני, הנה יצא עכשיו הסרט "אפס ביחסי אנוש" שגם הוא עוסק בנקודת המבט הנשית בצה"ל), אבל נראה כי הסופרת כתבה בדיוק את הדברים שבחו"ל רוצים לשמוע.
היא עוסקת לא מעט בספר על תוצאות הכיבוש. נכון שהיא לא מגדירה את זה ככה, אבל רואים את קהות הרגשות של החיילים את האכזריות שהולכת ומתעצמת ככל שהם נמצאים יותר ויותר במחסומים. את הנזקים לטווח הארוך, זמן רב אחרי שעוזבים את הצבא. סופו של הספר הוא…
אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר את סופו של הספר. לא הצלחתי להבין למה הוא נגמר ככה, אלא אם כן באמת רצתה הסופרת להראות עד כמה הכיבוש משחית.

גילוי נאות: לא שירתתי בצבא, ולכן איני יכולה באמת לשפוט את החוויות המתוארות בספר. אולי בגלל זה לא הבנתי אותו, אבל אני בספק.

לסיכום, אכזבה גדולה.

עם הנצח לא מפחד/שני בוינג'ו
The People of forevevr are not afraid/ Shani Boianjiu
מאנגלית: שני בוינג'ו
הוצאת זמורה- ביתן, 2014
288 עמ'

שתיקת הכבשים

1 ביולי, 2014

טווס בחדר מדרגות

"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו, ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת". (כריכה פנימית)

אני מוסיפה: יש עוד סוג, אמהות ששותקות אנשים שיודעים מה קורה מעבר לדלתות סגורות וממשיכים לשתוק.

מעשה בשלושה אחים: איב (ששינתה את שמה לחווי), סאן (שמכונה סאני) ולורן שיושבים אחר צהריים אחד מול אביהם הזקן. כשהוא יורה בעצמו מול עיניהם, לא לפני שהוא אומר לבתו הבכורה "למה את מכוערת?" (עמ' 152), עולמם מתמוטט.

אתם מבינים, משפחת עמיזדה הייתה משפחה רגילה ברמת גן. הם גרו בבניין רגיל, בדירת ארבעה חדרים רגילה. היה חדר שינה להורים. חדר שינה לילדים. וחדר נוסף, לאבא ולורן. לאף אחד אסור היה להיכנס לחדר הזה.
יש משהו איום ונורא במשפחות. משפחות הן כמו דבק. לפעמים זה מאחה. לפעמים הדבק הזה יותר דומה למלכודת עכברים. רע והורג, אבל אי אפשר באמת להשתחרר ממנו.

משפחות שהתעללות מינית, פיזית או מילולית מתרחשת בהן הן משפחות מסובכות. יש שם המון אשמה, המון כעס ואפילו קנאה. ואף אחד מהרגשות הללו לא מופנה לאדם שאליו הם צריכים לפנות. בדרך כלל רגשות אלו מופנים בעיקר לקורבן. והקורבן ממשיך להיות קורבן.

אמא של לורן שנאה את לורן. לורן גנבה את בעלה. סאני שונא את לורן. הוא לא באמת שונא אותה, אבל הוא כועס עליה. איב מרגישה אשמה. לורן הייתה אחותה הקטנה… ולורן, לורן שקועה בעולמה שלה כל כך עד שהיא לא שמה לב למה שקורה לבתה, קשרל.

א' אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה.
התלבטתי, כי אני פחות קוראת ישראלי. אבל טוב שקראתי.

היה לי עצוב לקרוא את הספר הזה. הכעיס אותי הספר הזה.
עצוב, כי אני מכירה יותר מדי סיפורים כאלה. עצוב, כי לאנשים רבים זה נראה בדיוני לגמרי, ולאנשים אחרים אלו החיים עצמם.
הכעיס אותי, כי אוזלת היד של האנשים היא נוראית. דמיינו לכם בניין שלם שיודע שמשהו רע קורה לילדה קטנה מאחורי דלת סגורה. דמיינו אמא שיודעת שלילדה קטנה קורה משהו נורא. וכולם שותקים. כולם. איך אפשר?
וגם זה לא בדיוני. גם זו מציאות חיינו.

זהו ספרה השני של גלית סידטל אטבריאן. את ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", לא העזתי לקרוא (הייתי בהריון, ובטראומה גדולה מ"פלפלים צהובים"), אבל הוא בתכנון. מתישהו.

לסיכום, ספר שישבור את לבכם, וגם יכעיס אתכם אבל גם יזכיר שבחיים יש גם תקווה.

טווס בחדר מדרגות/ גלית דיסטל אטבריאן
הוצאת זמורה ביתן, 2014
479 עמ

פחדן

26 ביוני, 2014

פחדן

**למען הסר ספק, פוסט זה כתוב בציניות שהשתלטה עלי בימים האחרונים. אני ממש לא מעודדת רציחות ו/או רוצחת בפוטנציה. באמת שלא. תשאלו אפילו את בעלי….נראה אותו עונה תשובה אחרת  🙂 **

אני אוהבת תעלומות רצח. בפרט אם הן מדממות. ולכן כשקיבלתי לידיי את הספר לא היססתי לרגע. ספר שמתחיל ברצח של אמא אל מול עיניו של בנה הקטן יכול להיות רק ספר מוצלח מבחינתי. וכשגופות מדממות מתחילות להצטבר בלונדון, זה יכול להגיד רק דבר אחד (ולא, זה לא ג'ק המרטש).

הן מתגלות בצמדים, הגופות. גופה אחת תמיד נרצחת באכזריות. הרוצח נהנה מזה. הגופה השניה תמיד מהוססת יותר. יש רוצח אכזרי יותר ויש רוצח, ובכן, פחדן יותר… אחד כזה שמהסס לפני שהורג. ברור שהוא הורג בסוף, אבל לשניה אחת הוא עוד מהסס. פחדן.

תוסיפו לכך את העובדה שכל הספרים מתרחשים בלונדון הקודרת ותקבלו זירה מדממת ומוצלחת במיוחד.

זהו הספר השני בסדרת הספרים שגיבורם הוא הבלש תום ת'ורן (הספר הראשון היה "ישנונית", שאני מודה שלא התלהבתי ממנו אבל עכשיו זוכה לקריאה מחודשת). אחת הסדרות האהובות עלי היא "Criminal minds", "מחשבות פליליות", המתארת כיצד קבוצת פרופיילרים מהFBI תופסים רוצחים סדרתיים מזוויעים ונוראיים. בסדרה מתואר בתחילה הפשע, מנקודות המבט של הקורבן ושל הרוצח, ואז מתמקדים (מטבע הדברים) ברוצח וברודפים אחריו.

גם כאן יש תיאור של שלוש נקודות המבט. זה בהחלט מוסיף לעניין ולתעלומה, ואני מודה שהצליח לגרום לי לחשוד באדם חף מפשע.

הידעתם!!! שיש סדרה בשם ת'ורן לפי שני הספרים הראשונים בסדרה ("ישנונית" ו"פחדן")? אני לא ידעתי, וטוב שאוכל לבדוק בקרוב!!

 

לסיכום, לחובבי לונדון וסדרות מתח אינטיליגנטיות. וגם לאוהבי דם!

פחדן/מארק בילינגהם
 Scaredy cat/ Mark Billingham
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2014
304 עמ'

ידע זה כח

24 ביוני, 2014

מידענית

כל מי ששומע שאני ספרנית (ומידענית חובבת) מוצא את עצמו באיזשהו שלב מגחך ואומר "נו, כמה זמן לקח הקורס לעשות "שששש"… ".
ספק רב אם הוא היה מעז לומר את אותו הדבר לונסה "מיקל" מונרו. ספק גדול יותר אם הוא היה שורד זמן רב אחרי אמירה כזו.

"מיקל" מונרו היא בחורה צעירה שהספיקה לא מעט בחייה. היא נולדה באפריקה להורים מסיונרים ובסופו של דבר כישורי החיים שלה הפכו אותה ל… למי שהיא בעצם. מונרו יודעת למצוא דברים. אנשים. מידע. כל מה שתחפשו.  אני מניחה שכשטבעו את המשפט "ידע זה כח", התכוונו ל"מיקל".
כשריצ'רד ברברנק, איל נפט, פונה אליה על מנת שתעזור לו לעלות על עקבותיה של בתו האובדת אמילי, היא נוטה לסרב.
היא עייפה. מותשת, נכון יותר. היא חזרה ממשימה קשה. אבל משהו מושך אותה.
אולי זו העובדה שהיא אמורה לחזור לאפריקה, ארץ שהטביעה עליה ביותר מצורה אחת, חותם לכל חייה. ו"מיקל" נוסעת לאפריקה. בדרך היא תצטרך להתעמת לא רק עם אנשים רעים, אלא בעיקר עם השדים שלה עצמה ועם עברה.

מסובך היה לי לכתוב על הספר הזה.
זה ספר מתח מעולה. נכון שהסוף היה די ברור, אבל העלילה מהוקצעת, מדובר בספר ראשון בסדרה (שאני בהחלט מתכוונת לעקוב אחריה), והגיבורה, כמו שרבים וטובים ממני אמרו לפני, מזכירה מאוד מאוד את ליסבת סלנדר הבלתי נשכחת (של סטיג לרסן).  היא לא ממש ליסבת, כי ליסבת לא יודעת לפעול בחברה. היא פגועה לא פחות ממנה, מצולקת וחשדנית, אבל יודעת לשחק את המשחק טוב יותר לטעמי.
אבל הרגשתי, כנראה מהמקום המקצועי הפרטי שלי, מעט מרומה. זה לא ממש מידענית. זה יותר "סופר מידענית". היה פה פחות חיפושי מחשב והרבה יותר שכל ועורמת רחוב. זה לרגע לא פגם בעלילה, סתם עצבן אותי.

לסיכום מס. 1, ובנימה אישית, יש משהו מעט אירוני בעובדה שזהו אחד הספרים האחרונים שקראתי כשאני עדיין כשעבדתי כספרנית. זה אירוני כי כל הזמן אנחנו שומעים שמקצוע הספרנות הולך ועובר מהעולם, כי אנשים כבר לא באים לספריות (לא לפי מה שקורה בספריה שלי) , וכי היום ספרנית היא לא באמת "רק" ספרנית, אלא גם (ואולי בעיקר) מידענית.

לסיכום 2, אני אוהבת את "מיקל". הלוואי והיו עוד גיבורות נשיות שכאלו. הלוואי והיו עוד (א)נשים כאלו גם בחיים, אולי אז מצבנו היה טוב יותר. בעצם, לא בהכרח בטוח, כי הן באות ממקומות מאוד מאוד רעים. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.

הסופרת, טיילור סטיבנס, היא סיפור מדהים לכשעצמו. היא נולדה בכת "ילדי האלוהים", כת בה הילדים נשלחים למדינות שונות בהן הם אמורים לקבץ נדבות/לעבוד בפרך. רק כשהייתה בשנות העשרים לחייה הצליחה לברוח מהכת ולצור לעצמה חיים. אין ספק שרק מי שעבר חיים כאלו היה יכול לצור חיים דומים בתכלית לגיבורה בספר.

לסיכום הסיכומים (כי עצוב לראות מה קורה לילד/ה שעובר חיים של גיהנום, אבל איזה יופי של גיבורה ספרותית!)

המידענית/טיילור סטיבנס
The Informationist/Taylor Stevens
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2014
335 עמ'

לאביתר הכל מותר

30 במאי, 2014

כריכה

"ילד אחד עליז ונרגש
ראש עגלגל, עיניים  של דבש
תלתלים בשיער, אך מנומש
פה קטם וחיוך מבויש
ושמו של הילד הזה אביתר
שחשב לעצמו: לי הכל מותר"

יש את השלב הזה בחיים, שהילד בודק גבולות. הוא חושב שהכל מותר לו ופועל בהתאם. הוא יכול להיות בן שלוש, או בן שלוש-עשרה, זה לא ממש משנה. הוא כבר גדול ועצמאי ולכן הוא יודע יותר טוב מכולם:
"מותר לי ללכת לאן שארצה, לעמוד במרפסת ממש בקצה".

קראתי את הספר בשמחה, כי אנחנו בדיוק בגיל המתאים, אבל בין הכוונה, הטובה ככל הנראה, של המחבר לביצוע היה פער גדול.
הסיפור מקסים, אבל מזכיר לא מעט ספרי עבר, וריח המסר הדידקטי נודף למרחקים.
לי אישית זה הרגיש שעמוס רולידר המפחיד עומד לי מעבר לכתף ואומר לאביתר "ילד רע".

העולל הדעתני קרא את הספר פעם אחת איתי, פעם אחת לבד, ואחרי שהגדיר את אביתר כ"שובבי הקטן" לא הסכים לקרוא שוב את הספר, וזה אומר לא מעט.
אין ספק שדודי גרין יודע לכתוב, אבל לא כל מי שיודע לכתוב יודע גם לכתוב לילדים.

לסיכום,

לאביתר הכל מותר/דודי גרין
איורים: יונת קציר
הוצאת קוראים, 2014
עמ' לא ממוספרים

הסוד הגדול

27 במאי, 2014

כריכה

"יהלי רץ למיטה והתכסה עד מעל לראש
בחוזקה עצם עיניים וניסה לא לחשוש
הוא קיוה שבבוקר, כאשר יקום
הכל ישוב למקומו כאילו לא- כלום"

כל אחד מאיתנו מפשל לפעמים, ובתכל'ס, כולנו היינו מעדיפים להתחבא מדי  פעם עד יעבור זעם.
יהלי הוא הילד הקטן במשפחה שאי אפשר להגדיר אותה כפחות ממושלמת. אמא נגנית מפורסמת, אבא טייס, אח גדול שחולם להיות מדריך בצופים. תחביב משפחתי משותף שיש להם הוא צפיה בכוכבים באמצעות טלסקופ.

לילה אחד התעורר יהלי משנתו והלך להציץ בכוכבים. משהו הפחיד אותו והוא נבהל  וכתוצאה מכך נשבר הטלסקופ. יהלי לא סיפר לאיש וחזר למיטה.
למחרת בבוקר, כשכל המשפחה שאלה מה קרה, יהלי שתק.
וכל מי שהסתיר בחייו סוד, בין אם קטן ובין אם גדול, יודע עד כמה הסוד מכביד ומבודד…

הסוד
אני משתדלת להעביר לעולל את המסר שהוא יכול לספר לנו הכל. שמותר. אני כן מבינה את החשש לספר, וכך גם אמו של יהלי, שברגישות מצליחה להרגיע את חששותיו, כך שהוא מרגיש מספיק בטוח לספר את האמת.

כשסיפרתי לעולל (בן 3) את הספר, הוא הביע אמפטיה ליהלי, אבל ציין שהוא היה מספר לאמא (נקווה שהוא אכן מתכוון לזה).
העולל הבין את הספר וצחק במקומות המתאימים, ואני אהבתי את המסר.

את הספר כתבה ואיירה אינה דוידוביץ', שזהו ספרה הראשון.
האיורים עצמם מקסימים, ראו לדוגמה את יהלי מתעורר באי- רצון משינה, שהזכיר לי איורים של פעם…
יהלי קם

לסיכום,

הסוד של יהלי/אינה דוידוביץ
איורים: אינה דוידוביץ
הוצאת אוריון, 2014
עמ' לא ממסופרים

סוד הקסם

24 במאי, 2014

הזברה1

"מי יודע מדוע ולמה"…
אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להסביר באמת מהו סוד הקסם של הזברה. אחרי הכל, ויסלחו לי כולם, מדובר על חמור לבן עם פסים.

אולי זה הרצון של כולנו להישאר עם פיג'מה כל היום. אולי אלו החרוזים, אבל אני לא מכירה הרבה מבוגרים שישמעו את שם הספר ולא יחייכו.

ועכשיו יצאה מהדורה חדשה של הספר, בהוצאת ספריית הפועלים, וכיאה לאם עבריה גם אני מיהרתי לשים ידי על הספר.
הספר מקסים. כל האיורים (שצויירו ע"י אביאל בסיל) מקסימים ושובי לב. כל ההתלבטויות של הזברה מתוארות על פני 2/3 מהעמוד ולמרות זאת העיצוב לא עמוס מדי, וידידותי למשתמש.

הזברה2

העולל נהנה מהספר עד מאוד, ואפילו התעקש, באחד מביקוריו בגן החיות, להקריא לזברות את הספר. לצערו הרב, הן לא הביעו יותר מדי עניין 😆 …

לסיכום,

למה לובשת הזברה פיג'מה/ע. הלל
איורים: אביאל בסיל
הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים, 2014
23 עמ'

ג'ק באואר גרסת הספר

7 במאי, 2014

וידוא הריגה
קחו אדם פטריוט חדור תחושת צדק ונקם, בעל כישורים אינסופיים כמעט להרג וקבלו את… ג'ק באואר.
עכשיו תוסיפו לזה גם קצת הבנה פוליטית ולא מעט אינטיליגנציה (אני מודה, אני מתה על באואר אבל הוא חייל טוב, לא בהכרח העפרון הכי מחודד…) וקבלו את… מיטש ראפ.

מיטש ראפ הוא הגיבור החדש שלי. הוא אמנם לא מסוקס כמו פטריק קים או ענק כמו ג'ק ריצ'ר, אבל הוא מכונת הרג לא פחות משומנת.
מיטש הוא מתנקש אידיאולוגי, או במילים אחרות, הוא רוצח שעובד בשירות ארצות הברית.
המטרה: חיסול מחבלים ואנשים רעים. האמצעים: כשרים כולם. המניע: אהובת נעורים שנרצחה בפיגוע. (ע"פ ויקיפדיה אסון לוקרבי).

מדובר בסדרה ארוכה, בת 13 ספרים. הספר הנוכחי הוא הספר השני בסדרה. שני ספרים יצאו בארץ בעבר בהוצאת אור-עם "כח מבצעי" (2004) ו"הצופן וושינגטון" (2005).
הפעם מיטש מקבל עוד משימה שגרתית, להרוג עוד טרוריסט, שעובד מהצד גם כשר הנפט הלובי. בניגוד לחיסולים הקודמים, משהו משתבש.
מישהו בגד במיטש וגרם לכך שנהרגו חפים מפשע. זו הייתה טעות טרגית, לא רק בגלל ההרוגים אלא בעיקר כי לעצבן מישהו שיכול להרוג בשניה שישה אנשים זה מסוכן…

כמו בכל ספר פעולה/מותחן פוליטי גם כאן יש בגידות ואנשים טובים, קונספירציות ורוצחים, וכמובן אהבה ומחוייבות וחברוּת   ושאר סיבוכים..
זה לא מותחן אינטילגנטי, אבל לפעמים צריך ורצוי גם כאלו, שיסחפו אותנו וימלאו את שעות הקריאה.

וינס פלין  הוא סופר אמריקני שנפטר מסרטן הערמונית בשנת 2013, והוא בן 47 בלבד. אחד הדברים העצובים בספר היה שהוא מודה בתודות (כן, כן, אני קוראת גם אותן  :oops:) לצוות הרפואי שעוזר לו להלחם בסרטן.
ואגב, לא סתם הזכרתי את ג'ק באואר. פלין היה יועץ לסדרת "24" האלמותיתהחל מעונתה ה-5.

לסיכום,
(או בעברית: אני רוצה עוד!!)

וידוא הריגה/וינס פלין
Kill shot/Vince Flynn
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2014
352 עמודים