שעמום נצחי

3 ביולי, 2014

עם הנצח לא מפחד
יעל, אבישג וליה גרות ביישוב קטן על גבול הצפון. כצפוי, מדובר במשפחות לא פשוטות וקשות יום.
כצפוי, אף אחת מהן לא באמת רוצה לחזור לגור שם אחרי הצבא. כולן מקוות לא לגדל ילדים במקום כזה.
הן מתגייסות לצבא. יעל מדריכת ירי, אבישג תצפיתנית וליה משרתת במחסום. שירות רגיל יחסית לנשים בישראל שנות ה-2000.

הספר מתאר את חוויותיהן של החיילות בצבא, החל מהחיפושים האינסופיים והמשמימים במחסומים וכלה בתצפיות אחרי סודנים שמנסים להסתנן לארץ.
יכולתי להזהות עם ההתחבטויות הנפשיות של הגיבורות אבל הספר השאיר אותי מאוד לא מסופקת.

רבות דובר על ספרה של שני בוינג'ו. הוא סיקרן אותי מאוד. לא רק בגלל שמדובר בסופרת ישראלית צעירה (!!) שהצליחה יפה בעולם, אלא כי באמת הספר היה רב מכר עולמי הרבה לפני שתורגם לעברית (על ידי הסופרת עצמה). לצערי הרב, לא הצלחתי להבין מה גרם לתקשורת ולעולם הספרות להתלהב מהספר.
נכון, נקודת המבט כאן היא רעננה ומקורית (מצד שני, הנה יצא עכשיו הסרט "אפס ביחסי אנוש" שגם הוא עוסק בנקודת המבט הנשית בצה"ל), אבל נראה כי הסופרת כתבה בדיוק את הדברים שבחו"ל רוצים לשמוע.
היא עוסקת לא מעט בספר על תוצאות הכיבוש. נכון שהיא לא מגדירה את זה ככה, אבל רואים את קהות הרגשות של החיילים את האכזריות שהולכת ומתעצמת ככל שהם נמצאים יותר ויותר במחסומים. את הנזקים לטווח הארוך, זמן רב אחרי שעוזבים את הצבא. סופו של הספר הוא…
אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר את סופו של הספר. לא הצלחתי להבין למה הוא נגמר ככה, אלא אם כן באמת רצתה הסופרת להראות עד כמה הכיבוש משחית.

גילוי נאות: לא שירתתי בצבא, ולכן איני יכולה באמת לשפוט את החוויות המתוארות בספר. אולי בגלל זה לא הבנתי אותו, אבל אני בספק.

לסיכום, אכזבה גדולה.

עם הנצח לא מפחד/שני בוינג'ו
The People of forevevr are not afraid/ Shani Boianjiu
מאנגלית: שני בוינג'ו
הוצאת זמורה- ביתן, 2014
288 עמ'

שתיקת הכבשים

1 ביולי, 2014

טווס בחדר מדרגות

"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו, ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת". (כריכה פנימית)

אני מוסיפה: יש עוד סוג, אמהות ששותקות אנשים שיודעים מה קורה מעבר לדלתות סגורות וממשיכים לשתוק.

מעשה בשלושה אחים: איב (ששינתה את שמה לחווי), סאן (שמכונה סאני) ולורן שיושבים אחר צהריים אחד מול אביהם הזקן. כשהוא יורה בעצמו מול עיניהם, לא לפני שהוא אומר לבתו הבכורה "למה את מכוערת?" (עמ' 152), עולמם מתמוטט.

אתם מבינים, משפחת עמיזדה הייתה משפחה רגילה ברמת גן. הם גרו בבניין רגיל, בדירת ארבעה חדרים רגילה. היה חדר שינה להורים. חדר שינה לילדים. וחדר נוסף, לאבא ולורן. לאף אחד אסור היה להיכנס לחדר הזה.
יש משהו איום ונורא במשפחות. משפחות הן כמו דבק. לפעמים זה מאחה. לפעמים הדבק הזה יותר דומה למלכודת עכברים. רע והורג, אבל אי אפשר באמת להשתחרר ממנו.

משפחות שהתעללות מינית, פיזית או מילולית מתרחשת בהן הן משפחות מסובכות. יש שם המון אשמה, המון כעס ואפילו קנאה. ואף אחד מהרגשות הללו לא מופנה לאדם שאליו הם צריכים לפנות. בדרך כלל רגשות אלו מופנים בעיקר לקורבן. והקורבן ממשיך להיות קורבן.

אמא של לורן שנאה את לורן. לורן גנבה את בעלה. סאני שונא את לורן. הוא לא באמת שונא אותה, אבל הוא כועס עליה. איב מרגישה אשמה. לורן הייתה אחותה הקטנה… ולורן, לורן שקועה בעולמה שלה כל כך עד שהיא לא שמה לב למה שקורה לבתה, קשרל.

א' אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה.
התלבטתי, כי אני פחות קוראת ישראלי. אבל טוב שקראתי.

היה לי עצוב לקרוא את הספר הזה. הכעיס אותי הספר הזה.
עצוב, כי אני מכירה יותר מדי סיפורים כאלה. עצוב, כי לאנשים רבים זה נראה בדיוני לגמרי, ולאנשים אחרים אלו החיים עצמם.
הכעיס אותי, כי אוזלת היד של האנשים היא נוראית. דמיינו לכם בניין שלם שיודע שמשהו רע קורה לילדה קטנה מאחורי דלת סגורה. דמיינו אמא שיודעת שלילדה קטנה קורה משהו נורא. וכולם שותקים. כולם. איך אפשר?
וגם זה לא בדיוני. גם זו מציאות חיינו.

זהו ספרה השני של גלית סידטל אטבריאן. את ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", לא העזתי לקרוא (הייתי בהריון, ובטראומה גדולה מ"פלפלים צהובים"), אבל הוא בתכנון. מתישהו.

לסיכום, ספר שישבור את לבכם, וגם יכעיס אתכם אבל גם יזכיר שבחיים יש גם תקווה.

טווס בחדר מדרגות/ גלית דיסטל אטבריאן
הוצאת זמורה ביתן, 2014
479 עמ

פחדן

26 ביוני, 2014

פחדן

**למען הסר ספק, פוסט זה כתוב בציניות שהשתלטה עלי בימים האחרונים. אני ממש לא מעודדת רציחות ו/או רוצחת בפוטנציה. באמת שלא. תשאלו אפילו את בעלי….נראה אותו עונה תשובה אחרת  :) **

אני אוהבת תעלומות רצח. בפרט אם הן מדממות. ולכן כשקיבלתי לידיי את הספר לא היססתי לרגע. ספר שמתחיל ברצח של אמא אל מול עיניו של בנה הקטן יכול להיות רק ספר מוצלח מבחינתי. וכשגופות מדממות מתחילות להצטבר בלונדון, זה יכול להגיד רק דבר אחד (ולא, זה לא ג'ק המרטש).

הן מתגלות בצמדים, הגופות. גופה אחת תמיד נרצחת באכזריות. הרוצח נהנה מזה. הגופה השניה תמיד מהוססת יותר. יש רוצח אכזרי יותר ויש רוצח, ובכן, פחדן יותר… אחד כזה שמהסס לפני שהורג. ברור שהוא הורג בסוף, אבל לשניה אחת הוא עוד מהסס. פחדן.

תוסיפו לכך את העובדה שכל הספרים מתרחשים בלונדון הקודרת ותקבלו זירה מדממת ומוצלחת במיוחד.

זהו הספר השני בסדרת הספרים שגיבורם הוא הבלש תום ת'ורן (הספר הראשון היה "ישנונית", שאני מודה שלא התלהבתי ממנו אבל עכשיו זוכה לקריאה מחודשת). אחת הסדרות האהובות עלי היא "Criminal minds", "מחשבות פליליות", המתארת כיצד קבוצת פרופיילרים מהFBI תופסים רוצחים סדרתיים מזוויעים ונוראיים. בסדרה מתואר בתחילה הפשע, מנקודות המבט של הקורבן ושל הרוצח, ואז מתמקדים (מטבע הדברים) ברוצח וברודפים אחריו.

גם כאן יש תיאור של שלוש נקודות המבט. זה בהחלט מוסיף לעניין ולתעלומה, ואני מודה שהצליח לגרום לי לחשוד באדם חף מפשע.

הידעתם!!! שיש סדרה בשם ת'ורן לפי שני הספרים הראשונים בסדרה ("ישנונית" ו"פחדן")? אני לא ידעתי, וטוב שאוכל לבדוק בקרוב!!

 

לסיכום, לחובבי לונדון וסדרות מתח אינטיליגנטיות. וגם לאוהבי דם!

פחדן/מארק בילינגהם
 Scaredy cat/ Mark Billingham
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2014
304 עמ'

ידע זה כח

24 ביוני, 2014

מידענית

כל מי ששומע שאני ספרנית (ומידענית חובבת) מוצא את עצמו באיזשהו שלב מגחך ואומר "נו, כמה זמן לקח הקורס לעשות "שששש"… ".
ספק רב אם הוא היה מעז לומר את אותו הדבר לונסה "מיקל" מונרו. ספק גדול יותר אם הוא היה שורד זמן רב אחרי אמירה כזו.

"מיקל" מונרו היא בחורה צעירה שהספיקה לא מעט בחייה. היא נולדה באפריקה להורים מסיונרים ובסופו של דבר כישורי החיים שלה הפכו אותה ל… למי שהיא בעצם. מונרו יודעת למצוא דברים. אנשים. מידע. כל מה שתחפשו.  אני מניחה שכשטבעו את המשפט "ידע זה כח", התכוונו ל"מיקל".
כשריצ'רד ברברנק, איל נפט, פונה אליה על מנת שתעזור לו לעלות על עקבותיה של בתו האובדת אמילי, היא נוטה לסרב.
היא עייפה. מותשת, נכון יותר. היא חזרה ממשימה קשה. אבל משהו מושך אותה.
אולי זו העובדה שהיא אמורה לחזור לאפריקה, ארץ שהטביעה עליה ביותר מצורה אחת, חותם לכל חייה. ו"מיקל" נוסעת לאפריקה. בדרך היא תצטרך להתעמת לא רק עם אנשים רעים, אלא בעיקר עם השדים שלה עצמה ועם עברה.

מסובך היה לי לכתוב על הספר הזה.
זה ספר מתח מעולה. נכון שהסוף היה די ברור, אבל העלילה מהוקצעת, מדובר בספר ראשון בסדרה (שאני בהחלט מתכוונת לעקוב אחריה), והגיבורה, כמו שרבים וטובים ממני אמרו לפני, מזכירה מאוד מאוד את ליסבת סלנדר הבלתי נשכחת (של סטיג לרסן).  היא לא ממש ליסבת, כי ליסבת לא יודעת לפעול בחברה. היא פגועה לא פחות ממנה, מצולקת וחשדנית, אבל יודעת לשחק את המשחק טוב יותר לטעמי.
אבל הרגשתי, כנראה מהמקום המקצועי הפרטי שלי, מעט מרומה. זה לא ממש מידענית. זה יותר "סופר מידענית". היה פה פחות חיפושי מחשב והרבה יותר שכל ועורמת רחוב. זה לרגע לא פגם בעלילה, סתם עצבן אותי.

לסיכום מס. 1, ובנימה אישית, יש משהו מעט אירוני בעובדה שזהו אחד הספרים האחרונים שקראתי כשאני עדיין כשעבדתי כספרנית. זה אירוני כי כל הזמן אנחנו שומעים שמקצוע הספרנות הולך ועובר מהעולם, כי אנשים כבר לא באים לספריות (לא לפי מה שקורה בספריה שלי) , וכי היום ספרנית היא לא באמת "רק" ספרנית, אלא גם (ואולי בעיקר) מידענית.

לסיכום 2, אני אוהבת את "מיקל". הלוואי והיו עוד גיבורות נשיות שכאלו. הלוואי והיו עוד (א)נשים כאלו גם בחיים, אולי אז מצבנו היה טוב יותר. בעצם, לא בהכרח בטוח, כי הן באות ממקומות מאוד מאוד רעים. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.

הסופרת, טיילור סטיבנס, היא סיפור מדהים לכשעצמו. היא נולדה בכת "ילדי האלוהים", כת בה הילדים נשלחים למדינות שונות בהן הם אמורים לקבץ נדבות/לעבוד בפרך. רק כשהייתה בשנות העשרים לחייה הצליחה לברוח מהכת ולצור לעצמה חיים. אין ספק שרק מי שעבר חיים כאלו היה יכול לצור חיים דומים בתכלית לגיבורה בספר.

לסיכום הסיכומים (כי עצוב לראות מה קורה לילד/ה שעובר חיים של גיהנום, אבל איזה יופי של גיבורה ספרותית!)

המידענית/טיילור סטיבנס
The Informationist/Taylor Stevens
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2014
335 עמ'

לאביתר הכל מותר

30 במאי, 2014

כריכה

"ילד אחד עליז ונרגש
ראש עגלגל, עיניים  של דבש
תלתלים בשיער, אך מנומש
פה קטם וחיוך מבויש
ושמו של הילד הזה אביתר
שחשב לעצמו: לי הכל מותר"

יש את השלב הזה בחיים, שהילד בודק גבולות. הוא חושב שהכל מותר לו ופועל בהתאם. הוא יכול להיות בן שלוש, או בן שלוש-עשרה, זה לא ממש משנה. הוא כבר גדול ועצמאי ולכן הוא יודע יותר טוב מכולם:
"מותר לי ללכת לאן שארצה, לעמוד במרפסת ממש בקצה".

קראתי את הספר בשמחה, כי אנחנו בדיוק בגיל המתאים, אבל בין הכוונה, הטובה ככל הנראה, של המחבר לביצוע היה פער גדול.
הסיפור מקסים, אבל מזכיר לא מעט ספרי עבר, וריח המסר הדידקטי נודף למרחקים.
לי אישית זה הרגיש שעמוס רולידר המפחיד עומד לי מעבר לכתף ואומר לאביתר "ילד רע".

העולל הדעתני קרא את הספר פעם אחת איתי, פעם אחת לבד, ואחרי שהגדיר את אביתר כ"שובבי הקטן" לא הסכים לקרוא שוב את הספר, וזה אומר לא מעט.
אין ספק שדודי גרין יודע לכתוב, אבל לא כל מי שיודע לכתוב יודע גם לכתוב לילדים.

לסיכום,

לאביתר הכל מותר/דודי גרין
איורים: יונת קציר
הוצאת קוראים, 2014
עמ' לא ממוספרים

הסוד הגדול

27 במאי, 2014

כריכה

"יהלי רץ למיטה והתכסה עד מעל לראש
בחוזקה עצם עיניים וניסה לא לחשוש
הוא קיוה שבבוקר, כאשר יקום
הכל ישוב למקומו כאילו לא- כלום"

כל אחד מאיתנו מפשל לפעמים, ובתכל'ס, כולנו היינו מעדיפים להתחבא מדי  פעם עד יעבור זעם.
יהלי הוא הילד הקטן במשפחה שאי אפשר להגדיר אותה כפחות ממושלמת. אמא נגנית מפורסמת, אבא טייס, אח גדול שחולם להיות מדריך בצופים. תחביב משפחתי משותף שיש להם הוא צפיה בכוכבים באמצעות טלסקופ.

לילה אחד התעורר יהלי משנתו והלך להציץ בכוכבים. משהו הפחיד אותו והוא נבהל  וכתוצאה מכך נשבר הטלסקופ. יהלי לא סיפר לאיש וחזר למיטה.
למחרת בבוקר, כשכל המשפחה שאלה מה קרה, יהלי שתק.
וכל מי שהסתיר בחייו סוד, בין אם קטן ובין אם גדול, יודע עד כמה הסוד מכביד ומבודד…

הסוד
אני משתדלת להעביר לעולל את המסר שהוא יכול לספר לנו הכל. שמותר. אני כן מבינה את החשש לספר, וכך גם אמו של יהלי, שברגישות מצליחה להרגיע את חששותיו, כך שהוא מרגיש מספיק בטוח לספר את האמת.

כשסיפרתי לעולל (בן 3) את הספר, הוא הביע אמפטיה ליהלי, אבל ציין שהוא היה מספר לאמא (נקווה שהוא אכן מתכוון לזה).
העולל הבין את הספר וצחק במקומות המתאימים, ואני אהבתי את המסר.

את הספר כתבה ואיירה אינה דוידוביץ', שזהו ספרה הראשון.
האיורים עצמם מקסימים, ראו לדוגמה את יהלי מתעורר באי- רצון משינה, שהזכיר לי איורים של פעם…
יהלי קם

לסיכום,

הסוד של יהלי/אינה דוידוביץ
איורים: אינה דוידוביץ
הוצאת אוריון, 2014
עמ' לא ממסופרים

סוד הקסם

24 במאי, 2014

הזברה1

"מי יודע מדוע ולמה"…
אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להסביר באמת מהו סוד הקסם של הזברה. אחרי הכל, ויסלחו לי כולם, מדובר על חמור לבן עם פסים.

אולי זה הרצון של כולנו להישאר עם פיג'מה כל היום. אולי אלו החרוזים, אבל אני לא מכירה הרבה מבוגרים שישמעו את שם הספר ולא יחייכו.

ועכשיו יצאה מהדורה חדשה של הספר, בהוצאת ספריית הפועלים, וכיאה לאם עבריה גם אני מיהרתי לשים ידי על הספר.
הספר מקסים. כל האיורים (שצויירו ע"י אביאל בסיל) מקסימים ושובי לב. כל ההתלבטויות של הזברה מתוארות על פני 2/3 מהעמוד ולמרות זאת העיצוב לא עמוס מדי, וידידותי למשתמש.

הזברה2

העולל נהנה מהספר עד מאוד, ואפילו התעקש, באחד מביקוריו בגן החיות, להקריא לזברות את הספר. לצערו הרב, הן לא הביעו יותר מדי עניין 😆 …

לסיכום,

למה לובשת הזברה פיג'מה/ע. הלל
איורים: אביאל בסיל
הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים, 2014
23 עמ'

ג'ק באואר גרסת הספר

7 במאי, 2014

וידוא הריגה
קחו אדם פטריוט חדור תחושת צדק ונקם, בעל כישורים אינסופיים כמעט להרג וקבלו את… ג'ק באואר.
עכשיו תוסיפו לזה גם קצת הבנה פוליטית ולא מעט אינטיליגנציה (אני מודה, אני מתה על באואר אבל הוא חייל טוב, לא בהכרח העפרון הכי מחודד…) וקבלו את… מיטש ראפ.

מיטש ראפ הוא הגיבור החדש שלי. הוא אמנם לא מסוקס כמו פטריק קים או ענק כמו ג'ק ריצ'ר, אבל הוא מכונת הרג לא פחות משומנת.
מיטש הוא מתנקש אידיאולוגי, או במילים אחרות, הוא רוצח שעובד בשירות ארצות הברית.
המטרה: חיסול מחבלים ואנשים רעים. האמצעים: כשרים כולם. המניע: אהובת נעורים שנרצחה בפיגוע. (ע"פ ויקיפדיה אסון לוקרבי).

מדובר בסדרה ארוכה, בת 13 ספרים. הספר הנוכחי הוא הספר השני בסדרה. שני ספרים יצאו בארץ בעבר בהוצאת אור-עם "כח מבצעי" (2004) ו"הצופן וושינגטון" (2005).
הפעם מיטש מקבל עוד משימה שגרתית, להרוג עוד טרוריסט, שעובד מהצד גם כשר הנפט הלובי. בניגוד לחיסולים הקודמים, משהו משתבש.
מישהו בגד במיטש וגרם לכך שנהרגו חפים מפשע. זו הייתה טעות טרגית, לא רק בגלל ההרוגים אלא בעיקר כי לעצבן מישהו שיכול להרוג בשניה שישה אנשים זה מסוכן…

כמו בכל ספר פעולה/מותחן פוליטי גם כאן יש בגידות ואנשים טובים, קונספירציות ורוצחים, וכמובן אהבה ומחוייבות וחברוּת   ושאר סיבוכים..
זה לא מותחן אינטילגנטי, אבל לפעמים צריך ורצוי גם כאלו, שיסחפו אותנו וימלאו את שעות הקריאה.

וינס פלין  הוא סופר אמריקני שנפטר מסרטן הערמונית בשנת 2013, והוא בן 47 בלבד. אחד הדברים העצובים בספר היה שהוא מודה בתודות (כן, כן, אני קוראת גם אותן  :oops:) לצוות הרפואי שעוזר לו להלחם בסרטן.
ואגב, לא סתם הזכרתי את ג'ק באואר. פלין היה יועץ לסדרת "24" האלמותיתהחל מעונתה ה-5.

לסיכום,
(או בעברית: אני רוצה עוד!!)

וידוא הריגה/וינס פלין
Kill shot/Vince Flynn
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2014
352 עמודים

קול מהעבר

3 באפריל, 2014

רשימת המשאלות

ברט הייתה "הבת של אמא", וכשאמה גססה ממחלת הסרטן, היא הייתה זו שטיפלה בה. לכן היא הייתה מופתעת הרגישה נבגדת כשגילתה שבמקום החברה הענקית שאמה הקימה, היא יורשת…. רשימת משאלות שכתבה בגיל 14, משאלות שתכננה להגשים במהלך השנה שאחרי. כל פעם שתגשים משאלה, היא תקבל חלק מהירושה שמגיעה לה ומכתב מאמה. חלק מהמשאלות (להזכירכם, ילדה בת 14): להתאהב, לקנות כלב, לקנות סוס, לעזור לעניים, להיות מורה וללדת תינוק.

דמיינו לעצמכם מפגש עם הנער/ה שהייתם. לכו תתמודדו עם האכזבה, עם הפער הזה בין החיים האמיתיים שלכם, לבין מה שחשבתם שהאמנתם שתהיו.

זה ממש ספר מקסים. נכון שזה ספר בנות קלאסי. אז מה? יש בו רומנטיקה, הומור, דמויות מתפתחות, מה עוד צריך כדי להינות?
וכמובן- התרגום של שרון פרמינגר. אין צורך להוסיף מילה, נכון???

באתר שלה מספרת המחברת שהרעיון לספר נבע מהמציאות: מתישהו היא פתחה קופסה ישנה, ומצאה בה רשימת משאלות שכתבה. על הרשימה היה תאריך ללא שנה, כך שהיא מתארכת אותה בין גיל 12-14. שלושים שנה מאוחר יותר, נראה היה שהיא הגשימה חלק ממשאלותיה. ואז היא החלה לתהות איך היו נראים חייה אם הייתה ממלאה את כל המשאלות….

 לסיכום, לנשים בלבד (ולהצטייד בטישו)

רשימת המשאלות/לורי נלסון ספילמן
The Life list/ Lori Nelson Spielman
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2013
375 עמ'

אני ליאונה

1 באפריל, 2014

אני ליאונה

"אני ליאונה. בת לאב שקיבל משליט אחד את הזכות לצוד אריה. אני הבת שנולדה לצלילי מזמורים קיקונגיים ולקול יריות מורדים" (עמ' 47)

מעשה בליאונה, ילדה שגדלה למציאות מרוכבת ומסובכת בלשון ההמעטה, שתמיד מצאה את הספר הנכון לברוח אליו. היא גדלה ביבשת אפריקה, לאב שעסק בפעילות מסתורית יותר או פחות (אם לא מעט חלקי רמיזות לפעילות שושואיסטית ענפה) ולאם לא מאוד מתפקדת.
כשגדלה, מצאה את עצמה במציאות שונה לגמרי מנופיה הפראיים של אפריקה, בקיבוץ.
"איכרים נוטים להיות שתקנים.וסבתא דרורה שלי, כמו סבא של היידי וכמו מרילה, שאימצה את אן שרלי, סבתא דרורה- בדיוק כמוהם, זעפנית מבחוץ ורכה מבפנים" (עמ' 55).

אין טעם לומר הרבה על העלילה. היא נעה ונדה בין אפריקה, בין קיבוץ לבין חזרה בתשובה וירושלים. זה ספר רחב יריעה, לאוו דווקא מבחינת עוביו (541 עמודים בכל זאת לא הולך ברגל 😉 )  אלא מבחינת פתלתלות העלילה, מבחינת הקריצה למציאויות שונות ולסיפורי חיים שרובנו מכירים, בצורה זו או אחרת.
אני מודה שהתחושה לעיתים הייתה של עומס יתר, מין צורך גם בהקרבה וגם בחברות וגם באהבה וגם בסודות וגם וגם וגם, אבל בסופו של דבר, הספר היה הנאה צרופה, בדיוק כמו שידעתי שיהיה.

יש ספרים שחייבים לקרוא. אין כאן יותר מדי יכולת להתפלסף. חייבים, אז חייבים.
ויש ספרים, שחייבים לקרוא, כי הנפש צמאה להם. ספר על ספרים, לדוגמה, הוא תמיד חגיגה לנשמה.
מבחינתי, גייל הראבן שייכת לקבוצה הזו, לא רק לקרוא את ספריה אני אוהבת, אלא להריח את הארומה הירושלמית הנושבת מהם. אי אפשר שלא להתאהב בירושלים דרך הספרים שלה. ראו איך היא מתארת את הספריה הלאומית:
"מעבר לקיר היו ספרים, אלפים רבים של ספרים, ובעודי מצמידה את ראשי אליו, פיללתי שקירות בית האבן ייסגרו סביבי ויעטפו אותי, ושחוכמתם של הספרים תיגר אלי ותמלא את מוחי" (עמ' 338).

ואסיים רק בתיאור מסדרונות האוניברסיטה בהר הצופים, שכל מי שאי פעם למד במפלצת ההיא, ולו לרגע אחד, יוכל להזדהות…
"הלכתי למדור שבו מזינים את הרוח ברוח. שבתי למדור שבו מזינים אותה בחברה. דלת ברזל הובילה אל גרם מדרגות גס, ולאחר שעליתי בו באתי לתוך מדור שכולו נקיקי חדרים. לא היה יופי במקום, גם חלונות כמעט לא היו בו. אוויר לא הורשה להיכנס מבחוץ, וחומות הוצבו להסתיר את נופה של העיר. השתאותי גברה מרגע לרגע, אך השבתי אל לבי שאולי יש בדבר סוד, כי מן הסתם יש טעם נסתר לאופן שבו נבנתה המצודה. אלה שמתמסרים לרוח- חשבתי- לא רק שנצרכים להרחיק עצמם משאונה של העיר, עליהם להתנזר גם מיופיה, שמא יסיח את דעתם מתלמודם" (עמ' 374)

הערה אחת לסיום. זהו הספר הראשון שאני קונה מאז נכנס לתוקף חוק הספרים. הספר עלה 68 ₪ וכמובן שלא השתתף באף מבצע. אני לא די בטוחה שלא ארוץ לקנות כל ספר שאתרגש ממנו, ועדיין, אני עוברת לי בחנויות ולבי מעט נחמץ בקרבי כשאני לא קונה… 😥

לסיכום, לאוהבי ספרים ולאוהבי ירושלים

אני ליאונה/גייל הראבן
הוצאת אחוזת בית, 2014
541 עמ'