ברבורה בהתהוות

מעטים הספרים שמשכו אותי כל כך, ובאותה מידה גם עורר בי רצון לא לקרוא אותו לעולם כמו הספר הזה.
כדור שלישי לניצולי שואה, אחת הדרכים (הביזאריות, אם תרצו) להתמודד עם ספורי השואה היא עם הרבה (מאוד) הומור שחור. אבל מכאן ועד לקומיקס על השואה הדרך ארוכה….
באי נוחות מאוד גדולה הצצתי בספר, ונשביתי.

זהו ספורו של ולאדק ספיגלמן, יהודי פולני ניצול שואה, כפי שסופר לבנו, המאייר ארט ספיגלמן.

ולאדק הוא לא אדם קל, בלשון ההמעטה.
הוא זקן קמצן, פרנואיד, גזען וכל שאר קווי האופי המכוערים עליהם ניתן לחשוב.
ולאדק הוא לא מלאך. הוא אדם בעל יוזמה וכושר השרדות שהצליח לשרוד.

עלילת הספר מתארת את קורותיו לפני מלחמת העולם השניה ועד הגעתו לאושוויץ. במקביל מתוארים חייו בהווה בניו יורק. הספר השני (שיצא בשנת 2010 בהוצאת "מנגד") עוסק בקורותיו באושוויץ וכיצד הצליח לשרוד.

דמויות היהודים בספר מאויירות כעכברים, הגרמנים מעוצבים כחתולים, ולמעשה כל לאום מעוצב כחיה אחרת (פולנים=חזירים, צרפתים= צפרדעים וכו').

אחד הדברים שנגעו בי בספר היו היחסים של ארט הבן עם אביו החי ואמו המתה (אמו התאבדה).
לא מדובר כאן ב"סתם" יחסי הורים- ילדים, אלא ביחסי הורים ילדים בצל אימת השואה, זכרונות הילד המת שנרצח בשואה ("לך תתמודד עם 'אח מושלם'…).

ארט ספיגלמן נולד בשטוקהולם לולאדק ואניה ספיגלמן, ניצולי שואה מפולין.
הוא היה דמות מפתח ביצירת קומיקס מחתרתי בארה"ב בשנות ה60' וה70', והיה המאייר של כתב העת "ניו יורקר" בין השנים 1992-2001.

לסיכום,
(בגלל האגרוף בבטן, בגלל הרגישות, בגלל ההומור)

עכבר- סיפורו של ניצול/ ארט ספיגלמן
Maus/Art Spiegelman
מאנגלית: יעקב רוטבליט
הוצאת זמורה ביתן, 1990
159 ע"מ

שלום שלום,
יש לי רשימת תירוצים ארוכה, שכוללת את העובדה שהחום הגדול שהיה פה גם למח שלי להפוך לשלולית, שהמצב היה כל כך חמור עד שלא קראתי כלום כמעט חודש(!!), אבל עזבו אתכם מתירוצים, אני סתם שמחה לחזור ולכתוב פה .

למרות שאני לא ממש מתלהבת ביום-יום מעיתון "הארץ", יש יום אחד בשבוע שאני חייבת לקרוא אותו, ולא בגרסת האונליין שלו.
ימי רביעי הם ימים של אושר צרוף אצלי, כשאני שמה את ידי על מוסף "הספרים" של הארץ, בין אם מדובר בביקורות, או בחידות ספרותיות (שהרשו לי להשוויץ שהצלחתי לפתור ואף לזכות בפרס 8-).

ביום רביעי האחרון התפרסם גליון מיוחד של "ספרים"- "הכינו את הסימניות", ובו רשימת ספרי השנה הבאה, דהיינו הספרים שיתפרסמו בשנה הבאה עלינו לטובה.

לי כבר יש רשימה, ולכם?

* ממלכת אי הרצון/ איה קניוק- כי ספרים על פסיכיאטרים אני תמיד אבדוק.
* הרחק מהיעדרו/ שז- סופרת שאני מאוד אוהבת.
* מי אוהב אותך יותר ממני/ תמי ארד – שאני מודה שלא קראתי את ספרה הראשון, שנראה לי בנאלי למדי, אבל הספר הזה מסקרן אותי מעט יותר…
* צילה/ יהודית קציר- כי התקופה מעניינת אותי, וקציר שבתה את לבי בספר "הנה אני מתחילה".
* בשם אחותי/ תהל רן- אשה מרשימה שפגשתי פעם אחת בחיי וספורה נגע ללבי.
* ספרה החדש של יעל הדיה, שעוד אין לו שם, גם כי אני אוהבת את הדיה, וגם כי שוב עוסקים במטפלים ומטופלים.
* המלכה הלבנה/פליפה גרגורי- כי זה ספר של גרגורי, צריך להוסיף?
* הדחליל/ מייקל קונלי- כי גם אם קונלי יפרסם מתכונים, אני אקנה אותם.
* צעדיו של מת/פיטר ג'יימס- כי אני מתחילה להכיר את הסופר הזה, ולחבב אותו למדי.
* כלא נשים: החצר האחורית של החברה בישראל/חן גילה ועינת תומר- כי הנושא מעניין אותי.
* נראות אשמות: נשים במשפט הקולנוע/ אורית קמיר- כי עשיתי בנושא סמינריון פעם, ולפעמים אני אפילו מסכימה עם קמיר.
* הגיבור האבוד/ ריק ריירדן- כי התמכרתי לפרסי ג'קסון. אני מודה.

קוראת מחשבות מעלה אחת לזמן מה פרוייקט של "ספר, סיפור" בו היא נפגשת וירטואלית עם קוראים שונים.

אתמול פורסם המפגש בינינו, מזמינה אתכם לקרוא.

ומילה אישית קצרה:

בשבועות האחרונים אני והרשת הוירטואלית קצת התרחקנו, היחסים יתהדקו בשנית בקרוב.

שבוע קריר, אינשאללה!

כשטולסטוי כתב את האמרה המפורסמת "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה", אני לא חושבת שהוא התכוון בהכרח לישראל 2010, אבל הוא היה די קרוב….

הספר מספר את ספורן של ארבע משפחות (אם נדייק, שלוש דמויות ומשפחה אחת).
כל אחד מהחלקים מחולק לקטעי קטעים, ולמעשה אין רצף אחיד של העלילה. כל החלקים מתחילים מילדותם של הגיבורים, כהוכחה (אני מניחה) שהכל מתחיל ומתבסס על חוויות הילדות.

במבט ראשוני ספק אם יש איזשהו קשר בין שאול חיספין (החלק הראשון), שכבנו של דיפלומט נדד לו בין מדינות עד גיל 18, לבין מיכאלה (החלק השני) המזרחית שנשואה לעודד האשכנזי, לבין חלי (החלק השלישי) שחיה בבדידות ומחטטת בחייהם של שאר דיירי הבניין שלה, לבין משפחת גבעון (החלק הרביעי) עם הילדים שמנהלים למעשה משפחות אלטרנטיביות.

אבל במבט מעמיק יותר, אפשר להרגיש את המשותף- מכל הסיפורים עולה ריח חמוץ כזה, של ספק החמצה ספק אכזבה. אנשים שלא הגיעו למקומות אליהם חלמו שיגיעו, שמצאו עצמם יום אחד חיים חיים שלא רצו.

בישראל של 2010, לפחות בישראל של טליה שגיב, המשפחות הן כולן אומללות בדרכן, מאוד חיוורות, מאוד אפרוריות. התחושה הכללית היא של החמצה אחת גדולה.

אני לא ממש חובבת סגנון כזה של ספרים. לא אוהבת ספרים שכתובים קטעים קטעים, התחושה המיידית שלי במקרה כזה היא שעובדים עלי, 'מורחים' סיפור בקטעים כי אין באמת מה לומר. ואני לא אוהבת שעובדים עלי.
אני גם לא ממש אוהבת ספרים שמספרים ספורים של כמה דמויות, שאין ביניהן קשר ולא יהיה ביניהן קשר. לא מדובר כאן בארבע דמויות שנפגשות בסופו של דבר.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני חייבת להודות שהספר הוא אידיאלי לתקופת הקיץ. סיימתי אותו תוך כמה שעות, הוא עורר בי פה ושם חיוך, פה ושם צבט, ו…. זהו.
יום יומיים אחר כך, כבר לא זכרתי כלום.

מצד שני, יאמר לזכות המחברת שזהו ספר ביכורים מסקרן למדי. יש לה מה לומר, ואני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הבא שלה (בתקווה שהוא לא יהיה מעוצב באותה הצורה…).

מצד שלישי, תחליטו אתם. בדף הספר אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

ומילה אחרונה- דווקא על הכריכה. לטעמי, הכריכה מתאימה להפליא לספר: ספר שמדבר על החיים הקטנים והאפרוריים של כולנו. חיים פשוטים, לא של כיורים מצוחצחים ואמבטיות פאר.

לסיכום,
(כי הנגיעה בחיים כן עושה לי את זה, אבל העריכה בקטעים הרבה פחות, ומגיע לטלי שגיב צ'אנס)

הללויה ומרמלדה/ טליה שגיב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
188 ע"מ