בת הערובה


"רק דבר אחד הרגיע אותי כשראיתי את תמונותי של קלרה בחדשות: לא הייתי הילדה הבלונדינית והעדינה שתוקפי הילדים מעדיפים, כך נראה.

לא היה לי מושג עד כמה אני טועה." (עמ' 34)

 

נטשה קמפוש הייתה ילדה שרובנו לא נביט בה מבט שני. שיער כהה, שמנה לגילה, לא הכי מטופחת. כבת להורים גרושים, היא תהתה יותר מפעם אחת האם היא אהובה בכלל. היא לא הייתה מיוחדת. לא הייתה ייחודית. היא הייתה סתם ילדה.
עד לשני במרס 1998.


בבוקר אותו יום יצאה נטשה מביתה לכיוון בית הספר, כשפגשה בדרך
את וולפגנג פריקלופיל, שלימים יגיד לה שנראתה לו כמו חיה פצועה ולכן היה חייב לקחת אותה. מאותו הרגע ולמשך שמונה שנים, איש לא ידע מה עלה בגורלה.


לפני שנים רבות קראתי את ספרה של אסתר שטרייט וורצל, "בן ערובה". אחד הספורים בספר היה על בועז, שנלקח כבן ערובה בידי כנופייה של ניאו נאצים/פרו פלשתינאים (ממרחק השנים אני לא ממש זוכרת). כבר אז עניינה אותי הדינמיקה שבין חוטף לנחטף, ומאז אני קוראת לא מעט בנושא.

אבל לקח לי זמן רב להגיע לספר הזה, בעיקר מתוך רתיעה מסויימת מכתיבה פופוליסטית, ואולי גם בשל תחושת המציצנות שבקריאה. אבל בסופו של דבר, כמו שאפשר להבין, קראתי את הספר, וטוב שכך.

אני לא יודעת אם נטשה היא קורבן חטיפה קלאסי, אם היא נורמלית, או אם היא סובלת מ"תסמונת שטוקהולם" (טענה שהיא דוחה בכעס רב בספרה). כל מה שאני יודעת הוא שהספור הזה הוא לא ספור של קורבן, או לפחות לא רק של קורבן.
נטשה מספרת רק את מה שהיא רוצה לספר. היא מדווחת בצורה יבשה למדי על ההתעללות הפיזית והנפשית היומיומית. היא מצהירה שאינה מתכוונת לדון כלל בהתעללות מינית, באם הייתה, כי גם לה מגיע מעט פרטיות. היא מנסה להסביר מדוע לא ברחה, אבל גם אז היא אינה מתנצלת (וטוב שכך!):
"עדיין היו רגעים שבהם חשבתי לברוח, אבל כבר לא תיכננתי תוכניות מפורטות. הדג לא קופץ מעל קצה קערת הזכוכית, כי שם מחכה לו רק המוות" (עמ' 128).

לטעמי, הגם שבסופו של דבר מדובר באישה צעירה ששרדה תקופה ארוכה של אימה וטרור, ניתן לראות את הנזק, את הצורך להיות כל הזמן בשליטה, גם שנים לאחר שהשתחררה מכלאה קובעת נטשה מסגרת וגבולות ברורים למה שהיא מוכנה לחלוק עם הציבור, ועומדת בה- ואולי זוהי דרכה לשרוד. ויש לה גם מסר להעביר:
"החברה שלנו זקוקה לפושעים בדמותו של וולפגנג פריקלופיל כדי להעניק פנים לרוע שחי בקרבה וכדי להרחיק אותו מהחברה עצמה. אנו זקוקים לתמונות של צינוקים במרתפים כדי שלא ניאלץ לראות את הבתים הרבים שבהם האלימות זוקפת את ראשה הקונפורמיסטי והבורגני. החברה משתמשת בקורבנות של מקרים שערורייתים כמו שלי כדי להתנער מהאחריות לקורבנות הרבים וחסרי השם של הפשעים שמתרחשים מדי יום ביומו, קורבנות שאיש אינו מסייע להם, אפילו כשהם פונים לעזרה" (עמ' 163).

ואולי כדי (לנסות) להמחיש את האימה- הביטו בסרטון הזה, שמתאר את הכניסה לצינוק בו נכלאה נטשה. מצד שני, יש כאלו המביטים בעין ספקנית לעבר נטשה, במיוחד לאור העובדה שבעקבות הפרסום לו זכתה לאחר שברחה, קיבלה חוזה להנחיה בטלוויזיה ואפילו העלתה אתר לאוויר. מצד שני, אולי זה הדבר ההגיוני לעשות בתרבות הריאליטי והפפאראצי של היום…

לסיכום,
ספורה של אשה צעירה, אמיצה ופגועה. שווה קריאה.

3096 ימים/ נטשה קמפוש עם הייקה גרונמייר וקורינה מילבורן
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2011
238 עמ'

תגיות: , , , , , , , , , , , , ,

2 תגובות לפוסט "בת הערובה"

  1. עופר D הגיב:

    נשמע מעניין, בר.
    לא יודע אם אגיע לקרוא אותו, אבל טוב שכתבת עליו כאן.

    תודה!

כתיבת תגובה