זו לא חובה לחיות

13 סיבות

"הכללים הם די פשוטים. יש רק שניים. כלל מספר אחת: אתם מקשיבים. כלל שתיים: אתם מעבירים את החבילה הלאה. יש לקוות שאף אחד מהשניים לא יהיה לכם קל" (עמ' 13).
כשאדם מתאבד, לא כל שכן נער/ה צעיר/ה, תמיד יהיה מי שישאל "למה", לפעמים, אם בסביבה יש אנשים שהם קמצת יותר רגישים, אולי תישאל השאלה "מה היינו יכולים לעשות". במקרה הנוכחי האנה נדיבה מספיק כדי לענות על השאלה הזו.


האנה בייקר, בת 16 במותה. שבועות לאחר התאבדותה המפתיעה מקבל קליי ג'נסן חבילה ממנה. בחבילה יש 13 קלטות, או בלשון האנה, "13 סיבות".

בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא הייתה הילדה הכי דחויה בשכבה. נכון שגם עליה צחקו, אבל היא ידעה להתמודד עם זה. בערך.
היא גם לא עברה בהכרח טראומה איומה ונוראה.
היא בסך הכל, אפשר לומר, לא יכלה עוד.

מכירים את התחושה הזו, שאתם צריכים רק עוד דחיפה קטנה אחת? רק עוד אחת קטנה כדי שתוכלו לעשות את הדבר הכי נורא שאתם רוצים לעשות לעצמכם?
"אתה נגעת בי.. אבל אני ניצלתי אותך. הייתי זקוקה לך כדי שאוכל להרפות ממני לגמרי.
לכל מי שמקשיב, אני רוצה שזה יהיה ברור לגמרי. אני לא אמרתי לא ולא דחפתי מעלי את היד שלו. כל מה שעשיתי היה לסובב את הראש הצידה, לחשוק שיניים ולהיאבק בדמעות. והוא ראה את זה. הוא אפילו אמר לי להירגע" (עמ' 230).

באופן כללי, הייתי אומרת שזה כתב תביעה חמור ביותר, ואמיתי ביותר (ע"ע פרשות בני הנוער האחרונות), כנגד בני הנוער. כנגד האטימות. הרוע. הטיפשות. האכזריות ובעיקר, כנגד שתיקת העדר השתיקה (הן של המבוגרים והן של בני הנוער).
"ואני יכולתי לעצור את זה. ולא משנה מה היה התירוץ שלי. העובדה שהתפרקתי לגמרי לא מצדיקה את זה. אין לי שום הצדקה. הייתי יכולה לעצור את זה- נקודה. אבל הרגשתי שכדי לעצור את זה, אני צריכה לעצור את כל העולם מלהסתובב. כאילו הכל נמצא מחוץ לשליטתי כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר שאעשה כבר לא ישנה כלום" (עמ' 197-198).

מעולם לא האמנתי שכולם חייבים לחיות. בכל מחיר. האמנתי שכל אדם זכאי להחליט באם הוא רוצה לחיות או לא. זכותו.
בגיל ההתבגרות שלי, שהיה אי -אז לפני שנים רבות, חידד את המסר נציג הדור המזויין דאז, אביב גפן, בשורתו האלמותית "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".
ידעתי שאקרא את הספר הזה, ספרים על בני נוער ועל התאבדויות ועצב הם ספרים שאני נוטה לקרוא, אבל לא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית שלי לספר הזה.

מכירים את התחושה הזו, שמשהו איום ונורא עומד לקרות? מין כאב בטן כזה שמתחיל לכם עמוק עמוק מבפנים?
כאב הבטן הזה תקף אותי בערך בעמוד השני של הספר. הוא נמשך גם אחרי שסיימתי אותו, ובאיזשהו שלב התחלף בכאב לב.

ג'יי אשר, שהוא ספרן במקור, ולכן אוטומטית אני בעדו, כתב את הספר הזה בשנת 2007, ומאז הספר נמצא ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בראיונות רבים עמו הוא ציין כי הוא חובב נלהב של הסידרה "my so-called life" ("אלה הם חיי", אחת מסדרות הנוער הטובות שהיו כאן בעשורים האחרונים), והדבר ניכר בהחלט לטעמי.

הספר הוא חלק מהסידרה החדשה (והמצויינת!) "מהעולם האמיתי: סיפור על החיים שלנו".
הוא אמנם מוגדר כספר לבני נוער, אבל אני מודה שהייתי מתלבטת לפני שהייתי נותנת למישהו מתחת לגיל 16-17 לקרוא אותו.

לסיכום,

13 סיבות/ ג'יי אשר
Thirteen reasons why/ Jay Asher
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
250 עמ'

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , ,

9 תגובות לפוסט "זו לא חובה לחיות"

  1. יהודית הגיב:

    לכי לראות את הסרט "מנותקים" כשיצא לאקרנים.
    קשור מאוד למה למה שכתבת ולא קשור…
    ובכל זאת, כמו שקראתי את הדברים שכתבת מיד חשבתי עליו

  2. י. הגיב:

    כתבת שהיית מתלבטת אם לתת אותו לבני נוער מתחת לגיל 16-17.
    אני מודה שעוד לא קראתי את הספר – ולאור מה שכתבת אני בספק אם ארצה לקרוא אותו ולהתעצב קשות – אבל השאלה היא כיצד מוצג הנושא הקשה הזה – האם הוא נותן לגיטמציה וכו'.

    • עשבר הגיב:

      אני לא חושבת שהוא נותן לגיטימציה.
      אני חושבת שהוא מראה עד כמה המבוי הסתום אליו הגיבורה הגיע היה סתום.
      לא אחת ולא פעמיים הגיבורה פונה לעזרה, ואומרת לעצמה שאם עכשיו יעזרו לה זה יהיה סימן, אבל לא עוזרים לה…

      הספר יוצא יותר בביקורת כנגד החברה, ופחות מתעסק (למרות שאני מודה שזה נשמע לא הגיוני) במעשה האובדני עצמו

  3. yaelzn הגיב:

    את כותבת נהדר… תודה!!
    שמע ספר לא פשוט אך בכל זאת אתן לו צ'אנס, נראה לי שלמרות הכל אני אהנה ממנו

  4. דליה הגיב:

    בתגובה ל-yaelzn :
    מספר כזה לא נהנים…זה ספר כואב שמעורר הרבה מחשבות ומפריע לישון
    בלילות. גם מי שהספר מוצא -חן בעיניו לא יכול להגיד שהספר מהנה.

    • עשבר הגיב:

      דליה, אנשים נהנים מדברים שונים.
      אני למשל נהנית מספרי רצח. את לא תישני בלילות.
      את נהנית מדנטה, שאותי אישית הוא מרדים.
      עניין של סף ריגוש/עור עבה/פרופורציה

  5. דליה הגיב:

    לדעתי צער וכאב לא יכולים לגרום להנאה אצל אדם נורמאלי
    אולי רק אצל מזוכיסטים

להגיב לפוסט yaelzn