כשצבי עוד היה הרשל'ה

כשצבי היה עוד הרשל'ה
כשצבי היה בן 13, עוד קראו לו הרשל'ה, והמלחמה פרצה.
כמו כל ילד, גם צבי היה עסוק בחייו. סביר להניח שחשב לא מעט על בר המצווה שלו, כצאצא לשושלת גאה של חסידי גור.
ואולי הוא סתם היה עסוק בלנסות להשביע את רצון הוריו, או להקניט את מויש'לה, אחיו הקטן.

דמיינו לכם ילד שכזה, חי עם משפחתו בלודז' של לפני המלחמה. עיר גדולה, עם המוני יהודים. משפחה מיוחסת, עשירה למדי. האב היה איש כבוד, "דה אייזנקופ", ראש הברזל כינו אותו. היום היו קוראים לו "בורר". במקום ללכת לגויים, לפולנים, באו אליו.
דמיינו לכם ילד כזה.

דמיינו לכם משפחה כזו, שלילה אחד נשמעות מהלומות אגרוף על דלת ביתה.
בתוך חמש דקות עליהם לעזוב את הבית. לכו תארזו חיים שלמים בחמש דקות. מה תקחו? מה תשאירו? האם תקחו ספרים? אלבומים? ספרי קודש? בגדים?
מה אדם יכול לקחת איתו בתוך חמש דקות?
ואז הם מגיעים לקרקוב. לגטו קרקוב.

למזלם הרב, לא מדובר כאן בגטו לודז'. כאן הם חיים עדיין במעין חממה, מרופדת היטב בזכות כספים שעוברים מיד ליד. אבל כמו שכולם יודעים, גם המזל עתיד להגמר…

הפעם הראשונה שפגשתי בשואה
השנה היא 1943. הרשל'ה הוא כבר לא ילד. הוא בן 17. במלחמה מתבגרים מהר.

הגרמנים משמידים בשיטתיות את יהודי גטו קרקוב. ככל הנראה מדובר באמצע מרץ. הגרמנים מקבצים את היהודים הנותרים בגטו ומתחילים להצעיד אותם. הם צועדים 15 קילומטר, עד למגרש גדול.
מי שלא חזק מספיק, מי שחולה, מי שהוא אשה, מי שנושם בצורה לא נכונה- נורה ונרצח במקום.

זו הייתה הפעם האחרונה שהרשל'ה ראה את אמא שלו. הוא ראה אותה מתרחקת בקרון, שמע את הבטחתה לשמור עליו גם לאחר מותה.
שמע, ולא ידע כמה יזדקק לה. ואולי כבר ניחש לאן מועדות פניו?

למחרת היום הועלה, יחד עם מוישל'ה ואביו אל הקרונות הסגורים. הקרונות נפתחו שוב רק באושוויץ, ושם הם כבר לא היו אנושיים, אלא מספרים בלבד.

אתה תחיה כי קיבלת מספר ח"י!
הרשל'ה קיבל את המספר 108009. ח"י בגימטריה.

לאבא שלו היה ברור שזה אות משמיים, ברור שהוא יחיה- "אתה יוצא מפה, אתה תחיה!".
והוא חי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא עבד בבניית תעלות מים, ועשה הכל כדי לשרוד.

ויום אחד קם הרשל'ה בבוקר וגילה שהוא לבד. אביו ואחיו נלקחו. ברור היה שהם אינם עוד.
אבל הוא נשאר בחיים. ונשבע לשרוד.

ב14 בינואר 1945 החלו הנאצים להצעיד את היהודים שנותרו בחיים באושוויץ, במטרה לברוח מהצבא האדום. המטרה: להגיע לגטו טרזינשטט.
חודשיים וחצי שרד הרשל'ה בצעידה הנוראית הזו, ניזון מירקות ומשאר מזונות שרק אלוהים יודע מהיכן מצא, שותה את השלג שירד, מתגרד עד זוב דם בגלל הכינים, קפוא בגלל שעל רגליו רק זוג כפכפים.

אמא שומרת מלמעלה?
במרץ הגיע הצ'אנס שהוא ציפה לו.
הם עצרו בעיירה קטנה, קרובה לגבול הצ'כי. כשהחלו להעלות את היהודים לקרונות לכיוון טרזינשטט, עלה הרשל'ה על הקרון האחרון.
כשהקרון האט קצת, הוא קפץ החוצה. חייל SS שהבחין בו ירה לעברו: הוא נפגע בסנטר, ביד ימין וברגל שמאל.
למזלו, נראה היה כי הוא נהרג, ולכן לא טרחו לעצור את הרכבת.
למזלו, הוא לא באמת מת.
כומר גרמני שעבר במקום מצא אותו, הסתיר אותו, טיפל בו וכך הציל את חייו.

הרשל'ה גדל. עלה לארץ.
אנחנו בשנות ה-50'. הרשל'ה הוא כבר צבי. הוא כבר לא רק ניצול, עכשיו הוא בעל. יש לו את חנה'לה, שעוזרת לו ועזר כנגדו. יחד הם מקימים משפחה, ונלחמים בשדים של ילדותם.
הם גרים בבית שמש, בעברה מעברה. הם מקימים משפחה. יש להם ילדה יפה, "היפה של בית שמש", יש להם בן חכם.
צבי ניצח את הדוקטורינה של היטלר. הפתרון הסופי לא הצליח.

השנה היא 2010. צבי הוא כבר סבא. בקרוב סבא רבא.

צבי בלומנפרוכט - סבא שלי

והוא לא שותק. הוא לא ישתוק לעולם, כי הוא שרד.
הוא כותב על השואה. הוא איש עדות, ופעמים רבות הצטרף למשלחות בתי ספר לפולין.

צבי הוא סבא שלי. ולפעמים, כשהוא חושב שאנחנו לא מסתכלים, כשהוא שולח יד לממתק, אפשר לראות בו עדיין את הרשל'ה.

ותודה לגיל, שבעזרתו נכתב הפוסט

תגיות: , , ,

37 תגובות לפוסט "כשצבי עוד היה הרשל'ה"

  1. סיגי הגיב:

    בר יקרה ריגשת אותי. את התמונה של סבך היקר כבר ראיתי בפייסבוק. וראיתי בסבך ובסבתך זוג מדהים עם קשר מופלא.
    מאחלת לו נחת ובריאות והרבה שמחה. סיפור חייו אינו קל ולבטח הזכרונות הקשים רודפים אותו כל הזמן.

  2. גלי 1היחידה הגיב:

    בר, התרגשתי לקרוא את סיפורו של סבך. סבך נשמע אדם משכמו ומעלה! כל הכבוד לו וטוב שהוא מספר את סיפורו למען הדורות הבאים. אגב, תמונה נהדרת!

    מאחלת לו הרבה בריאות!

  3. א. הגיב:

    מרגש עד דמעות.. אבא היקר שלי

    • דלית הגיב:

      גוש בגרון. דוד צבי, דוד שלי, איש מיוחד, חם ומתעניין. איש משפחה למופת. כבר מתגעגעת….

  4. נורה הגיב:

    מרגש עד דמעות.
    הרשל"ה חי, צבי חי, בזכות הכוח שלו , ובזכות הכוח הזה אנחנו כאן!
    תודה

  5. rachellg הגיב:

    ותודה לסבא צבי לסבתא חנה ולכל הניצולים על ששרדו ועל שחיו ועל כל הכל הזה.

  6. האחות הגיב:

    ריגשת אותי.
    ממש עם דמעות בעיניים עכשיו.

  7. דליה הגיב:

    לגימטריה כנראה יש כח עצום באמונה היהודית.
    קראתי הרבה על שורדים וניצולים ועדיין כל
    סיפור הוא יחיד ומיוחד ומעורר רגשות עזים.
    כשיש בתוספת גם תמונה של אדם אופטימי
    נחמד ומדהים כל כך ,כמו הסבא שלך, הסיפור
    נוגע ללב שבעתיים. ראוי היה להעלות אותו בכתב
    באחד העתונים.

  8. נעמי ציון הגיב:

    לבר,
    מלבד זאת שהקטע היה מרגש, הוא היה גם חשוב. אני שמחה שסיפרת עליו באתר הקבוצה שלנו.
    זה אולי יישמע חסר רגישות ,אבל אשרייך שיש לך סבא כזה, שעבר דברים כאלה וחי איתך זוכה לספר. שני ההורים של אמי כבר לא בחיים מזמן, והם עלו לארץ מפולין לפני השואה. המשפחות שלהם לא זכו.
    אני מרגישה מאוד קרובה לנושא, עד כדי כך שהיום הזה מפחיד אותי, מכמה סיבות.
    תודה לך שתרמת ליום השואה שלי.
    אני מקווה שסבא שלך ירגיש טוב ושתהני ממנו כמה שיותר.
    נעמי

  9. האח הגיב:

    באמת מרגש ,
    יפה מאוד

  10. חמדה הגיב:

    מרגש, בר. כמה חשוב להשמיע שוב ושוב, שנה אחר שנה, את סיפור הזוועה הבלתי נתפסת וההישרדות המדהימה, וכמובן- את סיפור הזכרון של מי שלא. לזכור ולא לשכוח.
    תודה סבא הרשל'ה-צבי, לרגע היית קצת סבא לכולנו.

  11. רונן ד. הגיב:

    העדות מאד מרגשת. הנחמה באה מבניין ירושלים ועבור צבי הנחמה הגדולה ביותר היא מבניין משפחתו שהולכת, מתרחבת ומעצמת וזו הנקמה האמיתית בצורר הנאצי – שאנחנו גדלים, מתעצמים, מתפתחים על אפם וחמתם של כל מי שרוצה בכלייתנו. משם אנו שואבים את הכוחות מאלה שממשיכים את זרענו בעולם הזה, גדלים ומתפתחים לעולמיי עד. העדות הייתה מאד מרגשת עבורי – תודה !!!

  12. פל הגיב:

    בר יקרה, סיפורי הישרדות כאלה תמיד מרתקים וממלאים גאווה. וסבך ומשפחתך הם עוד הוכחה שהנאצים לא ניצחו

    בהחלט ספור מרגש

    תודה ששיתפת

  13. אסנת הגיב:

    כל כך חשוב להנציח את הדור הזה ההולך ונעלם דור הגיבורים והאמיצים עם הסיפורים המרגשים האילו.על הישרדות , כוח סבל ואמונה.
    סיפורים מופלאים על אנשים נפלאים עם ייצר חיים בלתי נדלה ,תמיד הערצתי את דודי צבי על כך שיש לו את הכוחות הנפשיים לספר את סיפור חייו לכל מי שרק אפשר היה. אבי אהרון קגן ז"ל שהיה ניצול שואה בעצמו איבד את רוב משפחתו בשואה הוא בעצמו היה בין היתר בדכאו את הסיפורים שמענו דרך אימי שתבד"ל ודרך אחותו ז"ל היה לאבא שלי מאוד קשה לספר.
    מאחלת לדודי צבי היקר המון בריאות ואריכות ימים עם דודה חנה

  14. דוריתישראל הגיב:

    תודה בר ששיתפת אותנו, מרגש מאוד מאוד !!!
    בריאות ואריכות ימים לסבא צבי

  15. א. הגיב:

    מרגשות תגובות האנשים

  16. שלומית הגיב:

    לבר
    תודה שזימנת אותי. הרבה כוח לכם.

  17. ציפי לביא הגיב:

    בר יקרה.
    תודה, תודה, תודה.
    ואיזה סבא!!!!!!!!!!!
    משכמו ומעלה.
    גם היום בגילו רואים בעיניו את ניצוץ החיים שלו.
    מי יתן ויתגבר על מחלתו.
    היה מרגש לקרוא וכתבת כל כך יפה.
    מתומצת אבל טבול ברגש עז, שלו ושלך.

  18. הילית הגיב:

    מרגש וכתוב יפה. תודה על השיתוף.

  19. ריקי גרין (תובל) הגיב:

    הכרתי את הרשלה כשהיה צבי. קראנו לו צבי החובש. דמות מתולוגית בבית שמש. משהו שקורן אנושיות. וחום
    תמיד שמח וטוב לב. כשראית אותו גם אם כאב לך פתאום הכאב נראה לו נורא והפתרון ממש ממש בהישג יד כי זו ידו של "צבי החובש".
    אשריך שזכית לסבא כזה גם הרשלה וגם צבי הכל מתגלם באותה דמות.

  20. תמי הגיב:

    בר, התרגשתי לקרוא, סבא שלך נשמע איש מופלא.
    תודה.

  21. אמא של אוּרי הגיב:

    בר,
    תודה לך ששיתפת אותי.
    (אני מרגישה ששיתפת אותי באופן אישי…)
    מאחלת לו שיזכה לעוד הרבה שנות חיים.
    הרבה שנים של בריאות.
    והחלמה מהירה.

    שוב תודה יקירה.

  22. לילך הגיב:

    אכן דוד צבי, את שמחת החיים שאיתה הוא נולד אף אחד לא הצליח לקחת, תמיד שמח ומאושר בחלקו
    אוהב את החיים ומוקיר אותם. רפואה שלמה והרבה בריאות.

  23. ריקי ברק הגיב:

    בר היקרה,

    הסיפור של סבך מאוד מרגש ומאוד אופטימי, שלמרות כל הרוע מסביב הטוב בסוף מנצח.

  24. צפריר קגן הגיב:

    אכן זהו צבי. בין הראשונים שהכרתי מדור שורדי השואה שקיבל החלטהאמיצה לדבר על מה שהוא עבר בשואה למרות הקשיים. הסתובב בעולם לספר לכל הגויים כולל לגרמנים בעצמם את הזוועות שהם חוללו. ישר כוח והרבה שנים של בריאות.

  25. נעמה יערי הגיב:

    סיפור מרגש, איש ענק!

  26. נעמה יערי הגיב:

    סיפור מרגש ביותר.
    איש ענק!

  27. אבי פרי הגיב:

    עדידונת היקרה
    שהיית קטנטונת קראתי לך כך. בינתיים גדלת וגם שינית את שמך. אבל בפנים עמוק עמוק נשארת עדינונת , בחורה רגישה ועדינה – אני שמח על כך. הכתיבה שלך יפה ומבטאת את עומק הרגשות שלך. להיות דור שני לניצולי שואה זה לא פשוט, אתה נולד ומקבל שם של סבא שלא הכרת, אתה חי כל הזמן בהרגשה שעצם החיים שלך זה להמשיך את מה שהיה ולא הכרת .
    אני מאד שמח שאת דור שלישי לשואה אבל דואגת שאש הזיכרון לא תכבה ונמשיך לזכור ולא נשכח

  28. שוש הגיב:

    בר, כתבת נהדר. כל הכבוד לסבא ולך שיש לו נכדה כמוך.

  29. yaelzn הגיב:

    שלום,
    קראתי והתרגשתי מאוד.
    חוץ מעבודות ביה"ס לפני מס' שנים לא פגשתי בשואה באופן ישיר
    סבי וסבתי נפטרו טרם הספקתי לשאול, ואני מניחה שגם אם הייתי שואלת לא היו מדברים איתי על כך, כי זה לא משהו שדיברו בבית אבי.
    תודה רבה על סיפור מרגש ואנושי.

    יעל

  30. כנכדה לסבא וסבתא ניצולי שואה שעשו בדיוק ההיפך- שתקו את הסיפורים, עד שהצלחתי לדובב אותם ועדיין איני יודעת את רוב הסיפורים, אני רוצה לומר לצבי- סבא צבי- חזק ואמץ, החוזק שלך והאומץ שלך מחזקים ומרגשים מאוד!
    בר, תודה על הפוסט המצוין הזה, סבא שלך נראה לי מאוד מוכר. אולי בשל שמחת החיים הנוצצת בעיניו, ואולי אני באמת מכירה אותו…

  31. אביגיל הגיב:

    בר שלום,
    תודה ששיתפת אותנו בסיפורו המרגש של סבא שלך.וצאחלת לו רפואה שלימה ועוד שנים רבות עם המשפחה האוהבת

  32. האחות הגיב:

    איזה יופי לראות את כמות התגובות 🙂
    שמחה שזה נוגע בהרבה אנשים.

  33. yael d a הגיב:

    צמררת אותי.

    כמה כח יש לסבא שלך.. צבי.. הרשלה…

    להמשיך לחיות אחרי מה שעבר.. להתחתן.. להקים משפחה… לדבר.. לכתוב.. לספר.. להעיד… ללוות משלחות…

    היה שלב שחשבתי שאת כותב עלצבי שליווה את המס שלי לפולין.. איש מקסים….
    אך התמונה הראתה לי שמדובר על שני צבי…עלשני הרשל'ה… על שני אנשים אמיצים ומקסימים.. שני אנשים שיש להוריד בפניהם את הכובע….

    היה בזמנו סרטון שרץ באינטרנט וסיפר על אדם עם מספר שבגימטריה שווה חי והוא מסביר את המספר לנכדיו שלא מבינים מהו הקעקוע על ידו כמספר מזל… לצערי הסרטון הורד מהיוטיוב ולא הצלחתי לאתר אותו כך שרק שמעתי עליו….

    כמה צירופי מקרים… כמה מזל…

    מאחלת לצבי לזכות ולהיות סבא רבא!

    חיבוק לשניכם!

  34. עופר D הגיב:

    סיפור מזעזע ומעודד בה בעת. כי הרשלה ניצח את הסיכויים הקלושים, את הצוררים ואת אי השפיות.
    חיבוק לך, שהבאת את סיפורו, ושילחי חיבוק גם לסבא המיוחד הזה.

    תודה, בר
    ואיחולים לשינוי הסטטוס בקרוב ל"סבא רבא". אני בטוח שהוא גאה, והחיוך המקסים והממזרי הזה שלו שוב יעלה על פניו בנחת.

  35. א. הגיב:

    כמה שאני מתגעגעת לאבא שלי. הזמן רק מעצים את החסר. איך לא זכה להכיר את הנינים שלו לראות את הנכדים הגדלים המתמודדים עם הזכרונות ואיך כל יום שואה אני מתפרקת מחדש…

להגיב לפוסט דוריתישראל