הנער בפיג`מת הפסים
ארה"ב/בריטניה 2008
90 דקות
הסרט מסופר מנקודת המבט של ברונו, ילד גרמני בן שמונה. הוא ילד סקרן, שחולם להיות חוקר כשיהיה גדול, ולמצוא דברים שאיש לא מצא קודם לכן. לברונו יש משפחה: אבא, אמא, אחות גדולה שמעצבנת אותו לא מעט, אומנת. אבא של ברונו הוא חייל, וכדרכה של תקופה (ושל ילדים קטנים) ברונו מעריץ את אביו.
כשאבא של ברונו מקבל עבודה חדשה, לפקד על איזור מסויים, המשפחה עוברת איתו לכפר. מחלון חדרו רואה ברונו חווה מוזרה, ובה עובדים אנשים מוזרים, שלובשים כל היום פיג`מות פסים. התגובות הכעוסות של אביו ואמו על כך שהוא נחשף לחווה רק מגבירות את הסקרנות.
דמיינו לכם ילד קטן וסקרן, שסגור כל היום באחוזה שעליה שומרים חיילים. יום אחד הוא מוצא פרצה, ויוצא לחקור את היער שמקיף את האחוזה, ואת האנשים המוזרים. הוא פוגש ילד בן גילו, שמואל. כך הופך ברונו, בנו של מפקד המחנה, לחברות היחיד של שמואל, האסיר במחנה.
אני לא רוצה לספר את הסוף כי חבל להרוס, אבל הסרט היה מקסים בעיניי בעיקר בגלל שהוא מתואר מזווית מבט של ילד. בזמנו קראתי בקורת על הסרט, שטענה שבסרט לא מוצגות מספיק זוועות, שיש ריכוך של השואה. אני לא מסכימה.
יש משהו בנקודת מבט של ילד, בתמימות הזו, שמעצימה את הזוועה. כשברונו מתלונן על הריח הרע של העשן היוצא מהארובה, ושמואל מספר לו שאלו בגדים ישנים (כיזה מה שאביו אמר לו), זה מחריד. כשברונו מאמין בסרט התעמולה הנאצי שלאביו, לפיו במחנה העבודה החיים נפלאים, ורוצה לעבור לשם, זה מכמיר לב.
אולי לא תמיד צריך את הזוועות. אנחנו דור שחי זוועות. לפעמים דווקא דרך הרוך,דרך הפרטים הניתנים שלא כאגרוף בבטן, אפשר לחוות את הדברים לא פחות.
הסרט מבוסס על ספר שנכתב על ידי ג`ון בוין ויצא לאור בהוצאת ידיעות ב2007. את הספר לא קראתי. אני חושבת שזה אחד הספרים הבודדים שאני מעדיפה לראות.
תגיות: הנער בפיג`מת הפסים, קולנוע, שואה
תגובה
נשמע מעניין,
איך משיגים את הסרט?
יש ספר?