ארכיון פוסטים מהחודש "אפריל, 2009"

אמלין

יום חמישי, 30 באפריל, 2009

"זהו ספורה של אמלין מושר, שלפני יום יום הולדתה הארבעה- עשר נשלחה מביתה בחווה שבמדינת מיין לעבוד לפרנסת משפחתה במטוויית כותנה במדימת מאסאצ`וסטס. השנה הייתה 1839".

דמיינו לכם שאתם נערה צעירה, הגדולה מבין תשעה ילדים, שחיה עם משפחתה האדוקה בחוה קטנה בסוף העולם פחות או יותר. העוני גדול, אין אוכל בבית, אין יבול מהשדה, עד כדי כך שאבי המשפחה מסרב ללכת לכנסיה בטענה ש"אם אין לאלוהים זמן לטרוח למענו, כי אז גם לו אין פנאי לאלוהים" (עמ` 11). קרובת משפחה שבאה לבקר מציעה לשלוח את אמלין ללואל, עיר גדולה יחסית, שתעבוד שם בטוויה. לאחר לבטים קצרים למדי, אמלין מופרדת מבני משפחתה ונוסעת לעיר הגדולה.

דמיינו לכם את אמלין, נערה צעירה אפילו יחסית לשאר הנערות שנשלחו לעיר הגדולה, מגיעה לעיר המתוחכמת יחסית. היא מתגוררת שם עם עוד נערות בבתים קטנים, המנוהלים על ידי גברות קפדניות. היא לומדת מהר את השיעור הראשון "אם יהיו לה קשיים, ואנשים יראו זאת- הם פשוט ישליכו אותה" (עמ` 37). והיא באמת משתדלת. היא שולחת את כל כספה למשפחתה, עד כדי כך שהיא לא קונה אפילו את המצנפת בה מתגנדרות כל הבנות. היא עובדת קשה. היא משתדלת כל כך להיות חלק מהבנות, אבל היא הצעירה שבהן, והן אינן רוצות בה. והיא בודדה כל כך.

אמלין מתאהבת. היא יודעת שאסור לה. הזהירו אותה שמר מקגווייר הוא לא כזה נחמד, אבל הוא נחמד אליה. נכון שהוא נשוי, ומבוגר ממנה בשנים רבות. אבל לפחות הוא מתייחס אליה. והכל (כמעט) מושלם, עד שיום אחד היא מסתכלת על עצמה ורואה את "תלולית הבטן שלה. היא היתה קטנה, אך גדלה והלכה, עובדה שעד כה לא הניחה לה לחדור לתודעתה" (עמ` 162), ואז הכל נגמר.

היא מוחזרת בבושת פנים לקרובת משפחתה, שם היא יולדת את בתה ומוסרת אותה לאימוץ. לאחר מכן היא חוזרת למשפחתה. אבל היא כבר לא אותה אמלין. יש בה כעס לא מבוטל על משפחתה, שלא שואלת על מעשיה בעיר הגדולה, ובכך גוזרת על אמלין שתיקה שנמשכת שנים ארוכות. נצח כמעט. אמלין גדלה לאשה קשה, שכל אחיה ואחיותיה מתחתנים בעוד שהיא מסרבת לשמוע בכלל על קשר עם גברים. עד שיום אחד היא פוגשת במאתיו. ואהבה גדולה ניצתת ביניהם.

אבל יש אנשים, דוגמת אמלין, שחייהם לא שפרו עליהם, וטרגדיה מכה באמלין והופכת שוב את חייה על פיהם.

אני אוהבת את הסופרת, ג`ודית רוסנר. כבר כתבתי עליה בעבר, וסקירה של ספר נוסף בדרך. היא כותבת על גיבורות נשיות, בעיקר אנטי גיבורות למעשה. נשים שעבדו/עובדות קשה, נשים שלא פועלות על פי הנורמה החברתית, ובעיקר היא כותבת על הצביעות החברתית האופפת אותן. אני אוהבת את הספרים שלה, כי הם לא נוגעים רק לתקופה המדוברת בספר. והרי גם היום יש בינינו מאות אמליניות שכאלה, שזקוקות לכל שקל כדי לפרנס משפחה קרובה או רחוקה גאוגרפית. יש בינינו לא מעט אנשים שמנצלים את מעמדם ואת כוחם על אותן נשים (וגברים), ובעיקר יש המון אנשים שעדים למתרחש ומסתתרים מאחורי גינוני כבוד ומוסריות.
לצערי הרב לא רבים מספריה תורגמו לעברית, ובנסיעתי הקרובה לארה"ב אני בהחלט מתכוונת להצטייד בספרים נוספים שלה.

"רגשות בעלי עוצמה כה גדולה, שרק האלוהים לבדו יכול לעורר אותם, מביאים בני אדם אחדים לעשות דווקא את המעשים שדבר האלוהים מרשיע בתקיפות גדולה מאין כמוה. לשווא ייאמר לזולת שכל דיבר ודיבר מעשרת- הדיברות נראה פשוט רק בעיני מי שאינו מבין מדוע היה צורך להעלות את הדיברות על הכתב" (עמ` 264)

אמלין/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: שולמית אריאל
הוצאת מודן, 1983

264 ע"מ

הג`דאית של אבן יהודה

יום שני, 27 באפריל, 2009

יונה עלתה לארץ כשהייתה בת 18. את הדרך  הארוכה מעדן עשתה בעודה בהריון, יחד עם בעלה שלום. את בתה הגדולה ילדה בדרך, בערב הסעודית. לאחר זמן רב בו גרו במעברה (כיום חלק מאבן יהודה), קיבלו דירת חדר וחצי והחלו לבנות ולשפצה במו ידיהם. עד היום גרה יונה באותו בית קטן באבן יהודה.

שלום עבד כפועל חקלאי, יונה גידלה את שלושת הילדים. הייתה שם הרבה אהבה, וקשיים. לא פשוט היה להתחיל חיים חדשים בארץ לא קלה. אבל הם אהבו את הארץ. שלום היה פטריוט אמיתי, ששמח על הקמת המדינה ולא היה מאושר ממנו כשיצא לשמירה לילית, תמיד לבוש בהידור.

ערב אחד, בינואר  1949, שמר שלום באזור כפר הס. היה לילה חשוך, והוא עמד על מקומו, מאושר כתמיד להיות שומר. מישהו שאל משהו, כנראה מהי הסיסמה. כנראה ששלום לא ידע את הסיסמה, ודיבר במבטא לא מובן. נורו יריות. שלום מת מפצעיו ב-9 בינואר, והותיר  אחריו את יונה, אלמנה צעירה בת 21, ואת  שלושת ילדיהם.

יונה היא ג`דאית אמיתית. בחצר הבית נשתלו עצי פרי, עיזים נתנו חלב וגבינה. והיא, שאהבה כל כך את שלום, לא התחתנה שוב. היא גידלה לבדה את ילדיה, וגם אחרי שאיבדה  את עינה בתאונה (עז בעטה בראשה), לא הרימה ידיים ולא בחלה בשום עבודה קשה (כולל עבודות חקלאות בשדה) כדי לפרנס את ילדיה.

את יונה פגשתי לראשונה לפני שנתיים וחצי, כשהנסיך הפגיש אותי עם סבתו. היום יונה בשנות השמונים לחייה, ג`דאית אמיתית שכל פעם שאני רואה אותה,אני מרגישה שהגעתי לארץ ישראל היפה, שהייתה פעם.

 דווקא היום חשוב לזכור לא רק את אלו שנפלו למען הגנת המדינה, אלא גם את אלו שנשארו בחיים, כי הם הם נרות הזיכרון האמיתיים.

לזכר שלום טיירי, סבו של הנסיך, שנפל על משמרתו בתאריך 09.01.1949.

לזכר אליהו מזרחי (הוד), דודהּ של אם הנסיך, שהיה חלק מלוחמי הל"ה ונהרג בתאריך 6.01.1948

לזכר דיאמנטה מזרחי (הוד), סבת אם הנסיך, שנפטרה מאיבוד דם לאחר שנפצעה בהפצצה בירושלים (לא קיבלה ערוי דם מאחר ועירויים ניתנו לחיילים בלבד) בתאריך 30.05.1948.

לזכר בן ציון גול- שאולוף, שנהרג על משמרו כנוטר בתאריך 20.11.1946.

לזכר יהודה כהן, דודהּ של אם הנסיך, שנהרג בזמן סחיבת פצועים בקרבות ירושלים, והוא בן 12 בלבד, בתאריך 28.05.1948.

טיול של סוף חורף בזכרון ובבנימינה

יום שבת, 25 באפריל, 2009
כמות תמונות 9

מקריות או גורל?

יום שישי, 24 באפריל, 2009


זוכרים את הספרים שהיו לפני שנים, שבהם היינו צריכים לבחור את הפעולה ולפי הפעולה להמשיך לעמ` X או לעמ` Y? אני מאמינה שלכולנו יש בחירה, אבל שהדרכים די קבועות. בדרך כלל. הנסיך, ההייטקיסט שבינינו, טוען שהכל עניין של כימיה ושל צרופי מקרים. יצא שבשבועות האחרונים ראינו שני סרטים בנושא.

הסרט הראשון, הכל כך מדובר, הוא "נער החידות ממומביי". אני יודעת, טחנו אותו עד דק, וכמה עוד אפשר לשמוע עליו וכו` וכו`. אבל אני רוצה לדבר דווקא על עקרון המקריות. האם יתכן שאת כל התשובות ידע הנער רק בשל צרופי המקרים בחייו?
מנסיון, אני יכולה לומר שהמוח האנושי בכלל, והמוח שלי בפרט,עמוס בפרטים קטנים והמון ג`אנק שאוספים עם הזמן, ואיכשהו תמיד כששואלים שאלה שאין שום סיכוי שאדע, יוצאת התשובה…. מצד שני, יש את ספור האהבה בין ג`מאל ללטיקה, ש
אותו אני יכולה לתאר כגורל בלבד. אחרת מה יהיו הסיכויים ששני ילדים עניים בשכונת עוני יפגשו אחד עם השניה על אף התלאות שעוברות בדרך?"זה גורל", נאנחתי בעיניים מצועפות, בעוד שהנסיך שלי המהם משהו על כך שבסך הכל מדובר על מקריות סטטיסטית וכימיה במוח.

מצד שני, מספר ימים לאחר מכן ראינו את הסרט "ידיעה" (באנגלית הוא נקרא knowing, וזה נשמע הרבה יותר טוב….). ניקולס קייג, האיש והעיניים, הוא ג`ון, פרופסור בMIT, שמגדל את בנו כיילב לבד לאחר שאשתו נספתה בשריפה. במהלך טקס בבית ספרו של הבן נפתחת קפסולת זמן שהוטמנה במקום חמישים שנה קודם לכן. כיילב מקבל לידיו נייר המלא במספרים, ולאחר חקירה מגלה ג`ון כי המספרים מייצגים תאריכים בהם אירעו אסונות גדולים בעולם ואת מספר הקורבנות שהם יגבו.
לכאורה ניתן לומר כי הכל עניין של גורל. יש מספרים, יש תאריכים ולא ניתן להמנע מכך. יתרה מזאת, יש מספר נסיונות של ג`ון לנסות ולשנות את הגורל, אבל הגורל קבוע מראש.

אני לא חושבת שהגענו למסקנה לגבי מהו הדבר הנכון.אני רוצה להאמין שהכל צרופי מקרים, ושאנחנו אדונים לגורלנו, אבל הרומנטיקנית שבי מאמינה גדולה בגורל.

ממליצה בחום על שני הסרטים, סרטים שנחמד להעביר איתם ערב נעים.

עוד על "נער החידות ממומביי" אפשר לקרוא כאן.
על "knowing" אפשר לקרוא כאן.


נער החידות ממומביי, Slumdog Millionaire, (בריטניה) 2009, 120 דקות.
ידיעה, knowing (ארה"ב), 2009, 121 דקות.

בילבי גרב ברך

יום חמישי, 23 באפריל, 2009

כשהייתי ילדה הייתי טום בוי, אבל ממש. נהנתי לשחק בכדורגל (בעיקר בסטנגה), לטפס על עצים ולהרביץ לבנים.
לכן היה טבעי מאוד שאוהב את בילבי. טוב, בזמנו לא קראו לה ככה, קראו לה גילגי, ורק בארץ קראו לה ככה, בעיקר כי שמה המקורי היה "פּיפּי", ומשום מה המתרגמים לא חשבו שכדאי להשתמש בשם זה…..

בכל מקרי, את "גילגי"/"בילבי"/"פיפי" לא קראתי שנים ארוכות. אני כבר לא כל כך ילדה, ולא כל כך טום  בוי, אבל אז שמעתי שתרגמו את הספר מחדש. בדרך כלל אני לא בעד התרגומים החדשים (התרגום החדש לפו הדב, למרות שהוא נפלא, הרס משהו מהקסם של הילדות), אבל הייתי חייבת לנסות…

אז אכן, הדמויות הן אותן דמויות: בילבי היא עדיין יתומה ג`ינג`ית ופרועה, בעלת לב ענק שמורדת בכל הנורמות החברתיות ועושה מה שהיא רוצה, והיא עדיין מלווה במר נילסן הקופיף ובסוס (שאותו היא מרימה להנאתה למרפסת הבית), טומי ואניקה הם עדיין הילדים המנומסים שגרים לידה והופכים להיות חבריה. העלילות משעשעות מאוד ובהחלט הצליחו להצחיק גם אשה צינית ונרגנת שכמותי, וחזרתי לזמן קצר לילדות.

הספר כתוב באותיות גדולות, דבר שאמור להקל על ילדים בקריאה. האיורים מקסימים, והדבר היחיד שלא אהבתי בספר היה ששינו את הסוף. בזמנו הייתה בילבי יתומה מאמה, ואביה נעלם לו בלב ים. בסוף הוא חוזר, כמלך הילידים, ובילבי בוחרת להשאר עם חבריה. בגרסא הנוכחית, לבילבי אין את אפשרות הבחירה. אביה מעולם לא חוזר.

ולמען החיוך:
"לא היה לה לא אמא ולא אבא, ולמען האמת, זה היה ממש נחמד, כי לא היה מי שיגיד לה ללכת לישון דוקא בשיא הכיף, ומי שיכריח אותה לבלוע שמן דגים למרות שהיא מעדיפה לאכול סוכריות טופי" (עמ` 7)
"מה פתאום יש לך סוס במרפסת?" שאל טומי[…] "אמממ", אמרה בילבי מהורהרת, "במטבח הוא רק יפריע, ולא נוח לו בסלון" (עמ` 17)
"לוח כְּפֶפֶל" (עמ` 41)
"לחשוב שפרה יכולה להיות עקשנית כמו פר" (עמ` 83)
וכמובן- "שמי בילבילוטה צידניה וילון- גיליה נענע-מסלסלה בת-אפרים גרב- ברך" (עמ` 54)

אם אתם רוצים לקרוא עוד על בילבי- ניתן לקרוא מאמר עליה כאן או כאן

בילבי גרב-ברך/אסטריד לינדגרן
משבדית: דנה כספי
כנרת, זמורה ביתן, 2009
182 עמ`

ילדה אהובה

יום רביעי, 22 באפריל, 2009

מכירים את ההרגשה הזו, שהכל תלוי באוויר, ושאתם לא שייכים לשום מקום ולאף אחד? מכירים את התחושה המתעתעת הזו, שאוטוטו יבוא מישהו שירצה אתכם ואתם תעשו הכל כדי שהוא ישאר?

רוחי, גיבורת הספר, מכירה את התחושה הזו טוב למדי. היא עלתה לארץ עם אמה בגיל צעיר, משאירה את אביה האהוב מאחור, הגיעה לקיבוץ ובו בילתה את ילדותה ונעוריה.
מסגרת הספור היא בהווה, בזמן שאביה של רוחי מגיע לארץ למספר ימים ונפגש עמה. בין לבין רוחי מספרת את זכרונותיה, את ספורי האנשים השונים שבה, כפי שהיא מגדירה "אנשים מצטופפים בי וגופי צר מלהכיל" (עמ`12).

תחושת הבדידות שנוצרה בה כשהופרדה מאביה הולכת ומתעצמת בבית הילדים. כולנו כבר שמענו את הספורים, כולנו יכולים לדמיין, אבל התיאורים הפשוטים, המתוארים בצורה ילדית אך משכנעת הם שעושים את כל ההבדל מבחינתי-"דליה שוב על ארבע, מתנדנת במיטה, מטיחה את הראש בקיר[…] ההורים שלה אף פעם לא באים בהשכבה" (עמ` 25), או ההסבר הכל כך פשוט ולוגי למה הורים נפרדים "אבא שלה עזב את הבית כי את השפורפרת של משחת השיניים צריך לסחוט מלמטה" (עמ` 28).

ואולי צריך להגדיר את הספור הזה לא כספור של בדידות אלא כספור של ילדה שמשוועת לאהבה. ילדה שמשוועת לאהבת אביה הנעלם, וכשהוא מופיע, האהבה הזו הורסת אותה, כי "היא מופעלת על ידי חוטים סמויים,בניגוד גמור לרצונה. מה לא תעשה בשביל מעט חמימות" (עמ` 214).

זה לא ספר קל, הנושא שהוא דן בו, גילוי עריות, אינו קל ופשוט. אבל משהו בכתיבה קרץ לי. אני אוהבת את הכתיבה המינימליסטית שמאפשרת להבין את הדברים בלי להכנס לצהוב. ממשפט נוסח "המבט האחר הזה שלו סורק את גופה" (עמ` 163).

אני יכולה לקבל הרבה יותר מאשר תיאורים גרפיים מפורטים. אני חושבת שאנשים רבים יכולים להזדהות עם רוחי, למעשה כל ילד שאי פעם הרגיש דחוי ולא אהוב יוכל להתחבר.

ילדה אהובה/ אסתר אליצור
עם עובד, 1996
255 עמ`

ילדים יהודים

יום שלישי, 21 באפריל, 2009

היה עכשיו בגלי צה"ל משדר בשם "חרוט בעור", המספר את ספורן של שרה וחנה קסלר, המתגוררות בקבוצת יבנה.
שתיהן ניצולות שואה, שתיהן עלו ארצה והקימו משפחות. בכל אחת מהמשפחות יש ארבעה בנים ובת אחת. וכל אחת מהן חילקה בגיל שמונים לילדיה צמיד זהב עם המספר החקוק על זרוען, כדי לזכור ולא לשכוח.
ואני שומעת את זה בביתי, וחושבת על סבא וסבתא שלי. סבתא שמעולם לא מדברת. סבא שכל הזמן מדבר. וחושבת על המזל, והכאב, והצער.
ואין לי איזושהי מסקנה. רק חושבת.

"מכל העמים"/ נתן אלתרמן.

בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורווגים, מצ`כים, מבריטים.
ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,
ילדים יהודים, ילדים חכמים,
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים-
הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

ואוכל הגרזן בימים ובליל,
והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום
לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל
לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,
במקום שעומד בו שנים כמו גדי
ילד קט,
אלמוני,
יהודי.

ורבה דאגה לתמונות ופסלים
ואוצרות אומנות פן יפצצו.
אך אוצרות- אמנות של ראשי עוללים
אל קירות וכבישים ירצצו.

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם,
איך שורות ארוכות הנחנו.
חיילים ותיקים וידועים לשם,
רק קטנים-בקומה אנחנו.

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:
אלהי האבות, ידענו
שאתה בחרתנו מכל הילדים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

זעקת הדוממים

יום שני, 20 באפריל, 2009

זעקת הזקנים לא תמיד נשמעת,
לפעמים קולם חלוש והם לא יכולים לדבר.
זעקת הכבושים לא תמיד נשמעת
אבל אלה שמסביב, שיודעים ושותקים,
גרועים בדיוק כמו הכובשים.
זעקת המתים לא תמיד נשמעת
בעיקר כשיודעים מהי האמת.
זעקת המתים לא תמיד נשמעת
אבל היא תמיד נמצאת.

לזכרם של בני משפחתם של סבי וסבתי שנרצחו בידי הגרמנים. מי במחנות,
מי בסיביר, שנפטרו בייסורים קשים.


מועדון דנטה- אי המלצה

יום שבת, 18 באפריל, 2009

חמותי, שתחיה, מאוד אוהבת את "הקומדיה האלוהית" של דנטה. היא מסוגלת לשבת ימים ולילות ולקרוא את מסעותיו של דנטה בשלוש ממלכות המתים. אולי בגלל זה הגעתי לספר "מועדון דנטה", שאמור להכיל בתוכו הן אמת היסטורית והן פרשת רצח מסתורית.

בשנת 1865 מתרחשת בעיר בוסטון סדרת רציחות מזוויעות (המתוארות לפרטי פרטים לאוהבי CSI) שהמשטרה לא מצליחה לפענח. הקורבנות הם אנשים בעלי מעמד גבוה: שופט, כומר ואיש עסקים.
במקביל אנו מתוודעים לחברי "מועדון דנטה", שעובדים על תרגום ראשון והוצאה לאור של "הקומדיה האלוהית" בארה"ב: המשורר הנרי וודוורת לונגפלו, אוליבר ונדל הולמס, המשורר ג`יימס ראסל לואיס והמו"ל גיי טי פילדס. הם מזהים ברציחות מאפיינים מיצירתו של דנטה ולכן מחליטים למצוא את הרוצח בעצמם.

בתור חובבת ספרי מתח, לא אהבתי את הספר. זה ספר איטי מאוד, שמלבד תיאורים גרפיים שאותם אפשר להעריך, לא באמת מצליח לרתק. המשפטים ארוכים ומעייפים, אין באמת דמויות שיכולתי להזדהות איתם. התחושה שלי הייתה שבמקום להתעמק בפרשת הרציחות מעדיף המחבר להראות עד כמה הוא מכיר ומוקיר את יצירתו של דנטה.
מצד שני, חובבי ספרות הסטורית בכלל ודנטה בפרט, יהנו לדעתי מהספר. יש פרטים רבים על דנטה ועל יצירתו כמו גם על הסביבה האקדמית-סנובית של אותם ימים.
זה אחד הספרים היחידים שלא הצלחתי לסיים לקרוא (אם כי הצצתי בסוף, לראות מי הרוצח….)

מועדון דנטה/ מתיו פרל
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת מודן, 2005
408 עמ`

ערב חג שני

יום שלישי, 14 באפריל, 2009
אני והנסיך אוכלים בבית.
מתחילים בסינטה עם ארטישוק ברוטב יין לבן (מתכון כאן).

יחד עם סלט פול:

ולגולת הכותרת:

המתכון של קציפת התות המעולה שלי

טוחנים בבלנדר 500 ג' תות שדה יחד עם מעט ברנדי וכוס סוכר.
מקציפים אינסטנט וניל למוס, ושופכים את התערובת פנימה.
אחרי כמה שעות במקרר יוצא דבר מעולה ביותר!