ארכיון פוסטים מהחודש "יוני, 2009"

לראות את האור

יום שלישי, 30 ביוני, 2009

 

כמו בהמשך ישיר לפוסט הקודם, אני מוצאת עצמי לא מעט חושבת בזמן האחרון על פגועי נפש.
פגועי נפש, בדומה לשמנים, מודרים מהחברה בצורה די אוטומטית. להבדיל משמנים, שנתקלים כמעט רק בתגובות של גועל, הרי שבמקרה של פגועי נפש היחס נחלק לפי המרחק הגיאוגרפי.
כל עוד הם רחוקים, אפשר לחוש אמפתיה. ברגע שהם קרובים, יוצאים איתך לדייט, או אפילו, אללי, גרים לידך, זה איום ונורא. "כמובן" שמרגישים אמפתיה, באמת, הם מוכי גורל, אבל למה לידנו???? מה זה יעשה לנו, אם ידעו שאנשים כאלה גרים לידנו, יוצאים איתנו…. אמא`לה, משוגעים!!!

לפני מספר ימים הייתי בהצגה שהעלו פגועי נפש. ההצגה הייתה למעשה הצצה לחיים שלהם, כל אחד מהם ביים והעלה קטע אישי.
הם עמדו על הבמה, קבוצה של אנשים צעירים, שהיו צריכים לא מעט אומץ כדי להוריד את ההגנות ולספר על החששות הגדולים שלהם. וראו פלא, אלו היו פחדים שקיימים אצל כולנו. הם דיברו על הפחד, על הרצון למצוא את האור, את האהבה, את התרופה שתנצח באופן סופי ומוחלט את המחלה.

בקטע המסיים את ההצגה מנהלת השחקנית דיאלוג עם הקול הפנימי שלה. היא מרגישה לבד בעולם, במקום חשוך ונידח, והקול שלה אומר לה שרק אם תתאמץ ותחפש בתוכה, או במילים אחרות תעז, היא תמצא את האור.
בקטע אחר מתמודד שחקן עם הדרישות שהעולם שלו יהיה מסודר, בדיוק על פי הכללים, אבל הוא צריך משהו קצת שונה. בעיניו, יש דברים חשובים יותר ממראית העין של הסדר הנורמטיבי, ובסופו של דבר הוא ימצא את הקול שלו, וילמד לחיות עם עצמו בשלום, ומכאן תבוא הישועה.
קטעים אחרים דיברו על תחושת הבדידות וההמתנה שמישהו יבוא לעזרתם, על האומץ לעשות את הצעד הראשון, על הרצון באהבה ועל החשש מהסטיגמות החברתיות.

זה לא שאני עושה גלורפיקציה לדמותם. התמודדות עם מחלות נפש הן לא דבר פשוט (חכו שאסיים לקרוא את "רדי מהר, שמש"– בטח יתווספו לי תובנות), וזה לא שפגועי נפש הם אנשים אצילים ומוכשרים יותר מכולנו. אבל זה בדיוק העניין, הם בדיוק כמונו. ועוד קצת.

באיזשהו שלב הרגשתי קצת כמו "בגדי המלך החדשים". ישבתי שם, והרגשתי איך כל הפחדים של החברה נמצאים על הבמה, איך כל הסטיגמות מתנקזות. ולא הרגשתי טוב עם זה.
וכשיצאתי משם, חשבתי לעצמי שהלוואי וכולנו יכולנו לעמוד עם מראה מול הפנים, ולהעיז להיות מי שאנחנו. אבל לא היינו עומדים בזה.

רדו ממני!!

יום ראשון, 28 ביוני, 2009

"בעיניים שלכם, להיות רזה זה טוב. כמו לא לצעוק כדי שהשכנים לא ישמעו. מותר להרוג אחד את השני-  רק בשקט. ככה זה בפולניה. אבל שומן? שומן רואים, וזה אסור. שומן חוצה כל עדה ולאום, ובכל מקום החוק הוא אחד: סבל מותר להפגין רק באמצעות גוף שדוף. אבל סבל המתבטא בשומן- סבל כזה אינו ניתן לכפרה" (עמ` 11)


אני שמנה. תמיד הייתי. אני מניחה שתמיד אהיה שמנה (בגדלים משתנים כמובן).
אנשים שמנים, ולא משנה אם הם נשים או גברים, יודעים מה זה להיות שמן. איך מרגיש אדם שיודע שלא רואים אותו, אלא את השומן שלו. איך תמיד, ולא משנה מה תהיה התלונה הבריאותית שלו (גם אם מדובר בדלקת אוזניים), ההמלצה תהיה "תרזה והכל יהיה בסדר". איך תמיד יגידו "לא חבל שאת/ה שמנ/ה?", ואיך תמיד סיטואציות כאלה גורמות רק יותר לרוץ למקרר.


גם אורית יוגב יודעת את זה. בספרה "רדו ממני", היא כותבת את ספורם של האנשים השקופים, היא קוראת להם. האנשים שיש עליהם יותר מדי קילוגרמים מיותרים, שמסתירים את הלב הגדול והפצוע שלהם.
יש בספר ספורי מקרים, ספורים אנושיים שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר אליהם, יש דיון במניעים הפסיכולוגיים הגורמים לילד שמן להמשיך ולאכול, יש לא מעט ביקורת כלפי הורים שלוחצים על ילדיהם, לא מעט פעמים תוך כדי התעללות נפשית לא מעטה, שיפסיקו כבר לאכול: "אחד הכשלים המרכזיים הוא הקריאה השגויה של ההורה לפיה הילד אוכל בצורה מופרזת כדי להרגיזו. אין אבסורד גדול יותר מזה. אף ילד אינו בוחר להיות שמן ולהאביס את עצמו בכוונה נגד הוריו. הוא עושה זאת כי הוא זקוק לכך מסיבותיו שלו" (עמ` 62).


היא מתארת גם את הרגשתם של ההורים, המוצגים כאנשים הפועלים בעיקר מתוך חשש ודימוי עצמי פגוע שלהם עצמם: "להיות הורה לידל שמן זה להרגיש את העיניים של כולם ננעצות כמו סכינים בבטן שלך, ננעצות ומסתובבות בלי שום רחמים, ללא מחשבה שניה" (עמ` 246), "היא קפצה והבטן שלה קפצה אחריה, ואני הרגשתי כאילו אני קופצת לתוך התהום ורוצה לקחת אותה איתי" (עמ` 247).


ובעיקר היא מדגישה עד כמה יחס החברה, ובעיקר יחס המשפחה, כלפי הילד השמן, הוא זה שפוגע בילד, הרבה מעבר לשומן עצמו: "הילד נושא בתוכו את חווית חוסר האונים, את תחושת הדחייה, וחדל להיאבק לא רק במשקלו אלא גם בתחומים אחרים של חייו. ציפייותיו מעצמו אינן קשורות יותר לכישוריו האובייקטיביים. הן קשורות קשר הדוק ובל יימחה לאותן חוויות עבר אומללות" (עמ` 150).


הספר הזה הוא חשוב. חשוב לי כשמנה לשמוע אנשים אחרים. חשוב שבנזוגי, איש רזה ותמיר ינסה ויבין. חשוב לכולם.


אורית זאבי- יוגב היא בעלת תואר MA בפסיכולוגיה קלינית רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר MA קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. יש לה גם בלוג.


ספר מומלץ. לא רק לנשים. לא רק לשמנים.


רדו ממני/ אורית יוגב
הוצאת כתר, 2009
264 ע"מ

קורליין ודלת הקסמים

יום שבת, 27 ביוני, 2009

זוכרים את הספור על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת?
קחו את הספור הזה, תנו לו ארומה של טים ברטון ותגיעו לקורליין.
קורליין היא בתם של שני מגדירי צמחים שלא אוהבים צמחים. היא עוברת לגור איתם בבית עתיק, ובזמן שהם עסוקים בעצמם, בעבודות שלהם ובשאר מטלות של אנשים מבוגרים ועסוקים, היא משתעממת.
היא מתחילה להסתכל בבית הישן והמתפרק ומגלה דלת קטנה, שחסומה בקיר לבנים. בלילה הדלת נפתחת וקורליין מוצאת עצמה ב"עולם האחר", שבו הוריה "השנייים" הם נחמדים, מקשיבים, עושים אוכל טעים, ובקיצור- כל מה שילדה רוצה לקבל מההורים.

מי שמכיר את "האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת" יודע שספורים מהסוג הזה תמיד נגמרים באותה הצורה. תמיד מתברר שצריך להזהר עם מה שמבקשים, ושאין כמו ההורים.
כאמור, זה סרט מצוייר, אבל אני לא בטוחה שהוא מתאים לילדים קטנים מדי. האחיין שלי, בן 4, די יפחד מהסרט.

כאן אפשר לקרוא עוד על הסרט.
כאן אפשר לראות את הטריילר.

"קורליין ודלת הקסמים"
100 דקות

והערה אחת לסיום:
לא מזמן כתבתי על הספר "ישנן בנות", והבעתי תרעומת על כך שלספר שכתבה הגיבורה קוראים "ילדות גדולות לא בוכות", שזהו ספר אמיתי לחלוטין שנכתב ע"י סופרת אמיתית (שאינה קשורה לספר הנוכחי). בתגובה כתבה לי דורית בריל-פולק, המתרגמת של הספר, כי היה ידוע להם שישנו ספר כזה, אבל השם היה קליט ולכן החליטו להמשיך עם השם הקליט. אני לא בטוחה שאני מקבלת את ההסבר, אבל יפה שנתנה אותו, ובכל מקרה- אני אהבתי את שני הספרים.

אני שונאת את הצוואר שלי- המלצה חמה!

יום שישי, 26 ביוני, 2009

מכירות את הספרים האלה, שגורמים לכן להנהן בראש, לצחוק, ואז לומר "וואלה, חשבתי שרק אני כזאת?".

נורה אפרון, שאת שמה אנחנו מכירות (ומכירים) בזכות התסריטים שכתבה ל"נדודי שינה בסיאטל" ו"כשהארי פגש את סאלי" כתבה ספר על נשים מבוגרות ומה שאוכל אותן.
זה לא שיש שם תובנות שמעולם לא ידענו, אבל מישהי סוף סוף אומרת את זה, ולא מתביישת לדון באף נושא:

  • על הצורך בטיפוח השיער:

"לפעמים אני חושבת שהפטור מהצורך לדאוג לשיער הוא אחד מהיתרונות של המוות" (עמ` 34)

  • על צביעת שיער:

"יש סיבה לכך שאנשים בני ארבעים, חמישים ושישים לא נראים כמו פעם, וזה לא בגלל הפמיניזם וגם לא בגלל אורח חיים בריא יותר ופעילות גופנית. זה בגלל צבעי השיער" (עמ` 37).

  • על הורדת שיער:

"שעווה באיזור הביקיני לא סתם הכאיבה- זה באמת כאב כמו לידה. התמודדתי עם הכאב באמצעות שימוש בתרגילי נשימה שלמדתי בשיעורי לאמאז` בקורס הכנה ללידה. אני ממליצה עליהם בחום, אבל לא בשביל לידה, בזה הם כמעט לא עוזרים" (עמ` 43-44).

  • על משקפיים:

"קריאה היא עושר. קריאה היא אושר. אבל היכולת שלי להרים משהו בפשטות ולקרוא בו- שלא היתה מוגבלת כל חיי- תלויה עכשיו לגמרי בשאלה איפה נמצאים משקפי הקריאה שלי" (עמ` 52).

  • על הילדים שעוזבים את הבית:

" אוי, הדרמה של הקן שהתרוקן. החרדה. הדאגה. איך ייראו החיים? האם יהיה לכם בכלל על מה לדבר אחרי שהילדים יצאו מהבית? האם תעשו סקס עכשיו, כשנוכחות הילדים כבר לא יכולה להיות תירוץ לא לעשות סקס?" (עמ` 61).

בקיצור, זה ספר מקסים שמדבר בראש ובראשונה לנשים. זה ספר על נשים. זה ספר לנשים בגיל של אמא שלי (סליחה אמא, זה לא אישי), ולצעירות יותר (בגילי נגיד) שבסוף יגיעו גם לגילאים של, המממ, אמא שלי.

זה גם ספר שמתובל בניו יורק, ולכן הוא מיועד לנשים אוהבות ניו יורק.
ספר קטן ונחמד.

אני שונאת את הצוואר שלי/נורה אפרון
מאנגלית: עפרה אביגד
הוצאת עם עובד, 2009
125 ע"מ

מובי דיק

יום שישי, 26 ביוני, 2009

נתחיל בוידוי אישי: מעולם לא קראתי את "מובי דיק" לפני כן.כמו כולם, ראיתי את הסרטים (יש לי זכרון מעומעם של סרט מצוייר גם ,אבל אולי אני טועה?). זה שעמם אותי. לא הבנתי מה הרעיון של לרדוף אחרי לווייתן לבן גדול.

זהו ספורו של ישמעאל, איש עצוב שאינו מוצא את מקומו בחברה ומחליט שהדרך הטובה ביותר לא להרוג את עצמו היא לעלות על אוניה. תוך חיפוש אחר ספינה (ואחר עצמו) הוא פוגש בקוויקווג, מטיל צלצל פוליניזי ויחד עמו הם עולים בסופו של דבר על הספינה "פקווד". רב החובל של הספינה הוא אדם כריזמטי מאוד העונה לשם אחאב. למרות שהספינה מיועדת לאסוף שמן לווייתנים, משימה בטוחה יחסית, הקפטן הכריזמטי, שאיבד את רגלו בזמן שניסה לצוד את"מובי דיק" וכל מה שמעניין אותו הוא "לסגור את החשבון" ולתפוס אותו (אני יודעת שזה נורא שטחי, אבל הוא מאוד הזכיר לי את קפטן הוק), משנה את המשימה ומחליט להמשיך במרדף אחרי מובי דיק, מרדף שיגמר, כפי שניתן להבין, בצורה לא חיובית למדי (בלשון ההמעטה).

על מובי דיק, מטבע היותו קלאסי וכו`, נכתבו הרבה מאוד ניתוחים שונים ומשונים. אני העדפתי לראות בספר מסע של איש מאוד מתוסכל ומריר, שחושב שהנקמה תביא לו חופש ומזור, ולומד, כדברי קונפוציוס ש"בצאתך למסע נקמה, חפור שני קברים".

ועוד לא דיברתי על התיאורים הרבים והכה- ארוכים של ציד לווייתנים, ומה עושים להם, ואיך עושים להם, ועל כמה שהספר לא מתאים לחובבי לווייתנים, או חיות. או על העובדה שיש ברשת האינטרנט, ובכלל, לאמעט ויכוחים על מהות התרגום החדש, והאם הוא טוב או רע יותר מתרגומו של אהרון אמיר. אני יודעת שאת התרגום של אהרון אמיר ניסיתי לקרוא, ועזבתי אחרי שני עמודים. מצד שני, גם את הספר הזה הייתי עוזבת אם לא הייתי חייבת לקרוא, כי תיאורים ארוכים מקשים עלי את החיים ואני לא מתחברת אליהם.

אחד הדברים שצרמו לי בתרגום החדש היה שקוויקווג, חברו הטוב של ישמעאל, מתואר בתחילה כעובד אלילים. אחר כך אומרים שהוא חוגג את הרמאדאן. אז צריך להחליט איזה אלוהים הוא עובד, כי בפעם האחרונה שבדקתי מוסלמי ועובד עכו"ם זה לא אותו דבר. מצד שני, זוהי גרסה מוארת, עם לא מעט הערות, וחובבי הקלאסיקות לדעתי יאהבו אותה.

הידעתם, אגב, שהעלילה מבוססת בחלקה על מקרה אמיתי שאירע לספינת ציד לווייתנים ושמה "אסקס", שיצאה ממסצ`וסטס בשנת 1820 וטבעה. כאשר הייתה הספינה במרחק של כ־3,700 ק"מ מהחוף המערבי של דרום אמריקה, הותקפה על ידי לווייתן עצוםממדים מסוג ראשתן גדול ראש (SpermWhale), והוא ניפץ את ספינתם ונמלט. ניצול הספינה, אוון צ`ייס, פרסם את הסיפור  Narrativeof the Most Extraordinary and Distressing Shipwreck of the Whale-ShipEssex (ותודה לויקיפדיה).

אז מה ההמלצה? למי שאהב את מובי דיק, למי שאוהב קלאסיקותלכו לקרוא.

תוספת מאוחרת: בעקבות הפרסום פנה אלי גרשון גירון, המתרגם וביקש להגיב לטענתי לגבי הרמדאן: "גם בעיני היה מוזר שמלוויל בחר לכנות את הטקס המוזר שלקוויקווג "רמדאן". אני נהיח שזהו ביטוי לחוש ההומור הפרוע שלו, היות שעיקרהטקס הוא צום, אז אפשר לכנות אותו רמדאן, גם אם קוויקווג עובד בעצם אליליםאחרים".

מובי דיק/הרמן מלוויל
מאנגלית:גרשון גירון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
653 ע"מ

אכלו לי, שתו לי

יום רביעי, 24 ביוני, 2009

"היה היו שני עכברים. שניים שאהבו שררה וכיבודים. שניים שהושיטו ידם וגנבו מאחרים. או קיבלו שוחד. או בכלל היו מסכנים. האחד היה שחור, השני היה לבן. את האחד רק רדפו וקיללו, השני שמע ונדם."

שני עבריינים נשלחו היום לכלא. שני שרים לשעבר שהואשמו, בין השאר, בשוחד ובגניבה.האחד ערער על עונשו ועונשו הוחמר לארבע שנים. השני קיבל חמש וחצי שנים.אני אפילו לא נכנסת לדיון של מי עשה מה, כמה אנשי הצבור מושחתים וכו`.


מה שאני לא מבינה, מה שאני מתעבת, זו העובדה שאחד מהשניים, ולא משנה מאיזו עדה הוא, יצא בתלונות ויבבות שלו ושל מקורביו על העוול החמור שעשו לו.
אני באמת לא מבינה איך אנשים חיים כל הזמן עם ה"אכלו לי, שתו לי" הזה. מפלגה שלא פעם ולא פעמיים יכלה לעשות אסיפת בחירות בכלא, כי המנהיגים שלה שכנו שם שנים על גבי שנים, מבססת את עצמה על בכיינות.
ואולי בניזרי צודק. אולי באמת צריך היה להתחשב בעובדה שיש לו משפחה, שהוא מסכן, שהוא בלה בלה בלה. "כואב לו מאוד שכך החליט בית המשפט". גם לי כואב.

כואב לי שיש אנשי צבור ששולחים ידם לקופה הצבורית. כואב לי מאוד שאנשי הציבור זוכים להערצה מטומטמת של צבור שלם שמוכן לשיר "הוא זכאי" רק כי הנאשם מעדה מסויימת, ו"ברור" שבית המשפט הרשיע אותו רק כי הוא מזרחי, ולא כי הוא באמת עשה דברים רעים.

נמאס לי מהבכיינות הזו. הדבר היחיד החיובי שאני יכולה להגיד על היום הזה, זה שלפחות הירשזון קיבל את העונש בצורה נורמלית. לא "אכלו לי שתו לי", לא "אני קורבן". לפעמים, כבוד השר לשעבר בניזרי, "סייג לחכמה שתיקה".

התפוררות

יום שני, 22 ביוני, 2009

למה נשים הופכות להיות זונות?

"נשים רבות רוצות להפוך לזונות. חלקן רואות את עצמן כסחורה יקרה וחושבות שהםן צריכות למכור כל עוד המחיר גבוה. אחרות חשות שלסקס אין  משמעות משל עצמו פרט לכך שהוא מאפשר לאנשים להרגיש את ממשותו של גופם. כמה נשים בזות לקיומן ולחוסר המשמעות של חייהן העלובים ורוצות להשיג אישור באמצעות השליטה במין, ממש כמו גבר" (עמ` 150).


זהו ספורן של שתי נשים, יוריקו וקזואה. שתיהן בוגרות תיכון יוקרתי ביפן, שתיהן עבדו בזנות. שתיהן נרצחו, בהפרש של כשנה, על ידי אותו הרוצח. זהו גם ספורה של אחותה הגדולה של יוריקו, אשה חסרת שם ותכונות (מלבד מרירות רבה) המספרת את ספורן, ואת ספור הנשים כולן.

יוריקו ואחותה הן בנות תערובת, תוצר של אם יפנית ואב שוויצרי. במקרה של יוריקו, הדבר הפך אותה ליפייפיה מדהימה- "היא היתה ילדה שגורלה, מההתחלה, ייעד אותה להיות שונה. המזל יכול לזרוח באור יקרות על אישה כזו, אבל הצל שהוא מטיל הוא ארוך ואפל, זה היה בלתי נמנע שהאסון יכה בסופו של דבר" (עמ` 12).
קזואה היא יפנית "רגילה". שלושתן לומדות בתיכון היוקרתי, בו מציצים ביוריקו בסקרנות בשל יופיה הרב, צוחקים על קזואה שאינה מודעת לחוסר הפופולריות שלה, ובעיקר- לא מתייחסים למספרת, שאינה יפה ו/או חכמה במיוחד. היא מתעבת את אחותה, בטענה ש"בשביל נערה, ההופעה החיצונית יכולה להיות דרך רבת עצמה לדיכוי. לא משנה כמה נערה היא נבונה, כמה כישורים יש לה, לא ניתן להיפטר מהגישה הזאת. שכל וכישרון לעולם לא יוכלו להתחרות בנערה מושכת" (עמ` 52) ואת כל חייה בסופו של דבר, היא תחיה בצלה של האחות החיה-מתה.

ביפן, חברה שמרנית המעודדת התנהגות נורמטיבית וממוצעת, יופיה של קזואה הוא גרוטסקי וקיצוני מדי, בדיוק כמו רצונה של יוריקו לשאת חן. ולרן נגזר על שתיהן לחיות בשוליים, לא משנה מה. נראה כי נגזר גורלן להיות "מפלצות", זו הדרך היחידה לגאולה- דרך המין שדוחה את החברה והנורמות הצבועות שלה, ומאפשר לנשים להיות חזקות שכן "גברים חיים על פי חוקים שהם המציאו לעצמם. ובין החוקים האלה יש חוק שקובע שנשים הן רק מוצר שגברים יכולים להחזיק בו. בת שייכת לאביה, רעיה לבעלה" (עמ` 122).

למרות שהספר מוצג כמעין ספר מתח, הרי שיותר מכל הוא ספר שמציג את חייהן של נשים קצת שונות. זה לא ספר שמאפיין בהכרח את החברה היפנית, שכן ניתן למצוא נשים שכאלו בכל חברה, ובכל ארץ.

לא יכולה להגיד שאני ממליצה, או שלא. הספר לא השאיר עלי שום רושם מיוחד.

"התפוררות"/ נאטסואו קירינו
מאנגלית: בועז וייס
הוצאת מודן, 2009
479 ע"מ

ישנן בנות

יום שבת, 20 ביוני, 2009

בשנת 2002 פורסם הספר "טוב במיטה", ונכנס אצלי לפנתיאון הספרים האהובים. כי מה יותר טוב משמנה שנונה שאינה מסתירה את אומללותה כדי לשפר את אומללותה של שמנה אחרת?

בתחילת "טוב במיטה" היינו, קני ואני, שתי רווקות מזדקנות, שמנות, ללא בעל (כאן אמורה להגיע האנחה הפולנית). בסוף "טוב במיטה" קני מצאה עצמה עם ילדה (העונה לשם ג`וי), עם רופא מסוקס ורגיש (העונה לשם פיטר) שאוהב אותה "just the way you are", ועם התמוטטות עצבים ברמה פעילה זו או אחרת, ואני מצאתי עצמי במיטה עם הררי קלינקס משומשים.

עברו שנים. גם אני כבר התחתנתי עם גבר מסוקס ורגיש (שלא עונה לשם פיטר) שאוהב אותי ברמות מטורפות, גם אני עוברת התמוטטויות עצבים כאלו ואחרות. ואז הגיע "ישנן בנות".
כמו שלא תרצו לפגוש שוב את האקס המיתולוגי שלכם, כך חששתי לקרוא את "ישנן בנות", ספר ההמשך. אבל הסקרנות אכלה אותי.

מתברר שיש המשך ל"והם חיו באושר ועושר". יש חיים אחרי. קני עדיין נשואה לפיטר, חיה איתו ועם בתם ג`וי, שהופכת מהר מאוד לבת – עשרה עקשנית, שנונה וחכמה (קצת כמו קני, דבר שמשגע את אמה) בפרבר בפילדלפיה. כמו כל אמא יהודיה כשרה, היא מתעסקת בהכנת לביבות בבית הכנסת, בתכנון מסיבת בת המצווה של ג`וי, בנסיון למצוא פונדקאית כדי להביא לעולם ילד לפיטר, ובעיקר- בנסיון להסתיר מג`וי את הספר שכתבה 12 שנה קודם לכן (ממש לאחר שהספר הקודם הסתיים) ובוגוללה את כל ספור חייה החושני (פחות או יותר).

אין כאן איזו עלילה קורעת. יש כאן, כמו ב"טוב במיטה" התמודדות לא פשוטה עם כמה נושאים לא פשוטים. עניין הגודל עדיין קיים ברמות שונות ומשונות (ג`וי שונאת את הציצים הגדולים של אמא שלה לדוגמא), יחד עם משפחות מורכבות וגירושים, וסודות מהעבר, ויחסי אמהות – בנות  ו…. החיים בעצם.

פעם המדד שלי לספר טוב היה אם אני בוכה בו. בספר הזה בכיתי. אמנם פחות מב"טוב במיטה", אבל עדיין מצאתי עצמי בסוף הספר במיטה עם קלינקס משומשים. הפעם לא עם הרים. גבעה אחת או שתיים.

לסיכום, אם את "טוב במיטה" הייתי מסווגת כספר שגם גברים שמנים יוכלו להזדהות עמו, ולו במעט, הרי ש"ישנן נשים" הוא ספר נשים קלאסי. לא הרבה מעבר.

והערה אחת לסיום: לאורך כל העלילה נטען כי קני הוציאה ספר העונה לשם "ילדות גדולות לא בוכות".מאחר ויצא ספר כזה (בהוצאת ידיעות אחרונות), מאת סופרת שלפי בדיקה לא מעמיקה שעשיתי אכן קיימת, אולי כדאי היה לחשוב על שם אחר לספר?

תוספת מאוחרת: בעקבות הפרסום פנתה אלי דורית בריל-פולק, וכך כתבה: אני מתרגמת הספר. זהו הספר השני של ויינר שתרגמתי. אני חייבת לציין שזהואחד הספרים היותר חביבים שתרגמתי בזמן האחרון.אני אוהבת את ההומור שלה ואתה"נקודה היהודית" שבספריה. בעניין תהייתך על השם "ילדות גדולות לא בוכות",עורכת הספר העירה את תשומת ליבי לכך שקיים ספר בשם זה, אבל החלטנו שחבללשנות שם קליט כל כך רק בגלל שתורגם לעברית ספר בשם זה. קורה שקיימיםספרים הנושאים את אותו שם, זה לא נורא.
בברכה, דורית בריל-פולק

ישנן בנות/ג`ניפר ויינר
מאנגלית: דורית בריל- פולק
הוצאת מודן, 2009
378 ע"מ

כלוב הלטאה- המלצה חמה

יום שלישי, 16 ביוני, 2009

עלילת הספר כולו מתרחשת בצלן של ההפגנות למען הדמוקרטיה שהיו בבורמה (אחרי קריאת הספר החלטתי לקרוא למיאנמר בורמה) בשנת 1988. הפגנות אלו, שהונהגו על ידי סטודנטים ונזירים בודהיסטיים, דוכאו ביד חזקה בידי המשטר הצבאי ואנשים רבים נאסרו ונהרגו.

אחד מהאסירים הללו הוא טזא, בודהיסט שנחשב כ"זמיר", משורר המהפיכה. הוא ואחיו (אחד המנהיגים הצבאיים של המהפיכה), אונג מין, באו ממשפחה משכילה ואביהם נלחם אף הוא למען בורמה חופשית (עד שנאסר ומת בכלא).
טזא, כאסיר פוליטי חשוב, נכלא בבית סוהר המכונה "הכלוב". הוא כלוא בתא קטן וחשוך, עם חרך קטן בלבד, בבניין ריק לגמרי. האינטרקציה היחידה שלו היא עם האסיר שמביא לו את האוכל (אסיר פלילי בניגוד לאסירים הפוליטיים שאינם עובדים בכלא) ועם הסוהרים: הסוהר הטוב והסוהר רע.

טזא מנסה לשרוד את הבדידות, הרעב והסבל המתמשך (יש לא מעט תיאורים קשים של התעללות בו). אחת הדרכים לשרוד היא לאכול לטאות- יש דיון שלם על כך שחלבונים עוזרים לשרוד בתנאים באמת לא אנושיים. הקושי הגדול ביותר הוא לשמור על צלם אדם בתנאים שכאלו. "מה שקורה כבר קרה בעבר. אני לא הראשון. אחרים עשו את זה, ואחר כך חזרו להיות בני אדם". הוא מגביר את קולו, להבטיח שהחשכה שומעת אותו. "אני עדיין בן אדם. קוראים לי טזא" (עמ` 41), "אין מה לעשות עם זכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להיעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא" (עמ` 143).

אחרי מסכת של התעללות נוספת מגיע טזא למרפאה בבית הכלא, ופוגש שם בילד בן 13, גיאי, שאביו ואמו נהרגו והוא גר בכלא (אביו היה סוהר). כמו שניתן להניח, חייו של הילד בבית הסוהר אינם פשוטים, ועל מנת לחיות עליו לפתח כישורים לא פשוטים: "הילד אינו יכול לשכוח ומשתדל שלא לזכור את סיפורו. לא-לשכוח-לא-לזכור זו הדרך הטובה יותר לחיות בכלוב" (עמ` 214).
הספר מספר על ההתמודדות עם הכליאה. אין כאן איזו עלילה שמתפתחת יותר מדי, יש המון הרגשה של מחנק, אבל זו הפואנטה של הספר, שנועד מן הסתם לעורר את העולם למה שקורה שם. במקרה שלי, זה בהחלט הצליח.

מה שאהבתי בספר הוא שהוא מבוסס על המציאות. אולי אין "זמיר" בבית הסוהר הקרוי "כלוב", אבל יש לא מעט אסירים פוליטיים שיושבים בכלא בבורמה וסובלים מתנאים קשים בלשון ההמעטה. בסיום הספר מודה המחברת ללא מעט אנשים שאפשרו לה גישה ברמה זו או אחרת למה שקורה היום בבורמה. יתרה מזאת, אחת הדמויות המעוררות השראה בספר, דו סו צ`י, מנהיגת המהפיכה הכלואה בביתה, מבוססת על דמותה האמיתית של אונג סן סו קי, זוכת פרס נובל לשלום ומנהיגת מפלגת הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה, שנמצאת במעצר בית משנת 1989.

הספר עורר אצלי אסוציאציות מאוד קשות, ואני באמת לא התכוונתי למשהו פופוליסטי, אבל המחשבות שלי נדדו המון לגלעד שליט. המחשבה על הבדידות, על חוסר הישע ועל חוסר הידיעה היא נוראית. כמו שאומר טזא, "בכלוב כלי הנשק היחיד שיש לי הוא החיים שלי" (עמ` 401). הדרך היחידה לנצח היא לשרוד. ולשרוד בצלם האדם.
ספר חזק מאוד. אני הולכת לחלום עליו לא מעט בימים הקרובים.

כלוב הלטאה/ קארן קונלי
מאנגלית: יואב כץ
כנרת זמורה-ביתן, 2009
491 ע"מ

חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו

יום שני, 15 ביוני, 2009

אתחיל ואומר שאם אתם חובבי ספרות דרום אמריקאית, או מתגעגעים לריחות ולמראות הללו, אתם תהנו מאוד מהספר, שמכל דף ודף בו אפשר להרגיש את החיים ברפובליקה הדומינקנית, לטוב ולרע.

זהו ספורו של אוסקר, חנון שמן במידה מופרזת שחי לו בניו ג`רזי והבעיה הגדולה שלו, שמביאה לא פעם לנסיונות אובדניים, היא העובדה שהוא מעולם לא שכב עם בחורה. מצד שני, אפשר להבין למה בנות לא רוצות לצאת עם בחור שמדבר איתן בשפות שרק הוא וחובבי טולקין מבינים, או כפי שהוא מוגדר בספר: "הבחור הלך עם החנוניות כמו שגד`י הלך עם חרב אור[…] הוא לא היה מסוגל להעמיד פנים שהוא בן אדם נורמלי גם אילו רצה בכך" (עמ` 29).
זהו גם ספורן של לולו ובלי, אחותו ואמו של אוסקר, כל אחת מהן מוזרה בדרכה שלה, ושלושתם מהווים חריגים בחברה בה הם חיים. זהו גם ספור של הגירה, של חיים בצל אמונות תפלות יותר או פחות בקללות, של תסכול מתמשך מחלומות נעורים שמעולם לא התגשמו: "הזעם שלה מילא את הבית, עשן מעופש ושטוח. הוא נכנס לתוך כל דבר, לשיער שלנו ולאוכל שלנו, כמו הנשורת שספרו לנו עליה בבית הספר, שתרד עלינו יום אחד רכה כמו שלג" (עמ` 63), ומדכאון שנובע מארועים טראומתיים: "כל אימת שלה אינקה העיפה מבט בנערה, היא יכלה להשבע שבדיוק מאחורי כתפה עומד צל, שנעלם ברגע שניסית להתמקד עליו. צל כהה ונורא שלפת את לבה" (עמ` 150).

אחד הדברים העיקריים שעצבן אותי בספר היו הרבה מאוד (מאוד!) הערות שוליים, שאכן עוזרות להבין את הרקע ההסטורי, אבל ארוכות מדי, ובכתב קטן למדי. דבר נוסף היה הרבה מאוד הערות בספרדית, שאכן הוסיפו ניחוח ספרדי, אבל אתם יודעים איך זה שמישהו מדבר לידכם בשפה שאתם לא מבינים? תמיד תחשבו שפספסתם משהו מאוד חשוב, וזה פוגם בהנאה.

כאמור, זה לא ספר עמוק מאוד. ואם לא באים אליו עם המון ציפיות (כמוני, שכשמנה חנונה לא פחות מאוסקר חשבה שתמצא את אחיה האובד) תהנו ממנו.

אסיים במשפטו האחרון של אוסקר, שכאמור חייו היו קצרים ומופלאים, ואת רובם הוא בילה כשהוא, אבוי, בתול:
"אז זה הדבר שכולם מדברים עליו כל הזמן! לכל הרוחות והשדים! אילו רק ידעתי. איזה יופי! איזה יופי! (עמ` 303).

"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו"/ ג`ונוט דיאס
מאנגלית: יורם מלצר
מחברות לספרות, 2009
303 ע"מ