ארכיון פוסטים מהחודש "יוני, 2009"

שטן

יום חמישי, 11 ביוני, 2009

דמיינו לעצמכם שאתם פסיכיאטרים בארה"ב של שנות ה70`. ועכשיו דמיינו לעצמכם שיום אחד מגיע אליכם מטופל חדש, רהוט, בטוח בעצמו, מעניין. יש איתו רק בעיה אחת: הוא חושב, בעצם בטוח, שהוא השטן.
 
זהו ספורו של קאסלר, המתואר באופן כה מחמיא כבר בתחילת הספר: "קאסלר מעולם לא איבד את התקווה, שהיות תזדמן לו בדרכו האשה שנועדה להיות בת זוגו. וכיוון שתקוותו של קאסלר הייתה גם שלאשה זו יהיו שדיים גדולים מאוד, הוא פסע כשעיניו קבועות בגובה החזה"(עמ` 13). קאסלר הוא נער שעשועים שבאיזשהו שלב עובר התמוטטות עצבים, מתאשפז, ומגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר בה הוא יוכל לשכוח את כאביו היא לטפל בכאבים של אחרים, ולכן הוא הופך להיות פסיכיאטר.
 
הוא פוגש את ויטה, האהבה הגדולה של חייו, האהבה שתביא להרס עולמו. הוא אוהב אותה. מאוד. בלשונו של המספר (השטן): " הוא חשב שהתנהגותה המוזרה היתה הדבר החביב ביותר, שהוא ראה מעודו. ככל שהצלחתי להבין, זוהי תסמונת נוירולוגית שכיחה המתגלה אצל בני אדם מאוהבים. אי אפשר לטפל בזה"| (עמ` 105).
במקביל הוא מתחיל לטפל בפציינטים בבית חולים פסיכיאטרי, וכך הוא נתקל בליאו זליק, שמפגשו עם השטן מתואר בצורה הבאה: "זליק המתין כמה דקות בדממה המטרידה. לאחר מכן ניקה את גרונו ודיבר אל הטראנסדיוסר. "אני פרופסור ליאו זליק," הוא אמר בהיגוי ברור מאוד. "הלו, מה העניינים?" "אני השטן," עניתי לו. "הלו, מה העניינים איתך?" (עמ`  62).
 
לא אכנס לכל פרטי העלילה, אני יכולה לומר שהעלילה מבוססת על חמש דמויות עיקריות, שמתנקזות לקאסלר: ויטה, ליאו זיטוק, סם זאלזו- המנטור והמדריך של קאסלר, לופה אשתו של ליאו זיטוק שתהיה בשלב מסויים אשתו של קאסלר, וכמובן- השטן.
 
הספר הזה הצחיק אותי מאוד. המספר (כאמור השטן) הוא ציני מאוד, שלא מהסס לצחוק על דבר. לא על האהבה, לא על המין, ובעיקר- הוא צוחק על אנשי הטיפול השונים.
יש בספר גם כמה אמיתות שנכונות גם להיום, בין השאר על הדיאלוג התרפויטי:
"אתה קורע את הישבן כדי להגיע למערכת יחסים נפלאה כזאת עם המטופל, וברגע שהגעת אליה, אחרי שהוא שפך את נשמתו בפניך, אתה אומר לו שכל זה היה רק כאילו. אתה קשב שכיר ותו לא. אתה לא חושב שזה שטני?" (עמ` 210).
ואמירה אחת שנכונה כל כך לצערי גם היום:  "הפסיכיאטריה המודרנית מוציאה אותי מהתמונה: להתנהגות רעה, לאנשים אנוכיים, לבני אדם הרסניים ולא זהירים במתכוון, אין עוד משמעות. כולם הפכו לליקויים של אישיות גבולית ולתסמונות נרקסיסטיות אנטי- חברתיות אופייניות, שצמחו כתוצאה מטראומות ילדות וכימיית מח מעוותת" (עמ` 438).
 
אני אוהבת מאוד ספרים שעוסקים בשיח התרפויטי ובאופן כללי בדמות המטפל. אני גם אוהבת ספרים שהם ציניים במידה, ומצחיקים מספיק שאצחק עם עצמי כשאני קוראת. 
ואם באהבה עסקינן, אסיים בפתק שכותבת ויטה לקאסלר ביום שנחתם הגט ביניהם: "אם כבר מדברים עליך, עניין אותי לשמוע על מחשבותיך בעניין סיום חייך. זה לא בהכרח רעיון רע" (עמ` 421).
 
מתברר שהספר הוסרט לסרט (טוב, זה היה הכרחי אני מניחה) שהוקרן בצורה מצומצמת בלבד. לסרט קוראים "carzy as hell".
מחבר הספר, ג`רמי לווין, הוא פסיכולוג.
 
שטן/ ג`רמי לוון
מאנגלית: נירה צפריר
הוצאת כנרת, 1984
448 ע"מ.

good grief

יום שני, 8 ביוני, 2009


זהו ספורה של סופי סטנטון, שאחרי שלוש שנות נישואים לאיתן, מגלה יום אחד שהפכה לאלמנה. מאחר שלטענת סופי אין שום הגיון בעובדה שהיא אלמנה בגיל 36, היא לא מסוגלת לעשות מה שמצפים ממנה, להתמודד ולהמשיך הלאה.נכון שבעלה גסס מסרטן, נכון שהיא ידעה שהוא הולך למות, אבל אי אפשר פשוט להמשיך.

היא מחליטה לברוח מחייה ולעבור לעיירה קטנה באורגון, שם גרה חברתה הטובה. היא מקווה שכך לא תתקל בשיחות טלפון שמחפשות את איתן, בדואר על שמו, בחמותה (האיומה בדרכה שלה) שכל הזמן מנסה לסייע.
ברמה מסויימת זה סיפור חניכה: סופי מתחילה את חייה מחדש. ממנהלת חשובה בעמק הסיליקון היא הופכת למלצרית, היא מתנדבת בארגון "אח גדול" (פעם היה ספר כזה, הרבה לפני הריאליטי), ארגון שבאמצעותו היא מכירה נערה צעירה ואמורה ללוות אותה כאחות גדולה, ולמעשה סופי הולכת ומתבגרת תוך כדי. כמובן שברגע המתאים ייכנס גם נסיך חדש לתמונה, ובסופו של דבר הספר הופך להיות סוג של ספר רומנטי, עם הרבה מאוד אווירה מורבידית.

הספר גרם לי לצחוק לא מעט פעמים, וגם לדמוע לא מעט. אני חושבת שכל אחד ואחת יוכלו להזדהות עם סופי. זו לא גיבורה אוטופית ואידיאלית, היא לא איזו נערת חן. היא סתם אדם רגיל שאיבד מישהו שהיה חשוב לו ומנסה להבין איך להמשיך לחיות.

09.07- עדכון: הסבו את תשומת לבי שיצא תרגום לספר, ואכן יש תרגום! לספר קוראים בעברית "שככה יהיה לי טוב", והוא יצא בהוצאת מודן בשנת 2005.

good grief/ Lolly Winston
Warner Books, 2004
357 pp

אוגוסט- המלצה חמה

יום ראשון, 7 ביוני, 2009

פעם זו הייתה בושה,להודות שהולכים לפסיכולוג, היום זה הפך לעניין שבאופנה, כל ‘סלב’ מודהשעבר משבר נפשי, לא מעט אנשים מתהדרים, מי יותר ומי פחות, בעובדה שהם לוקחים כדורים אנטי- דיכאוניים, אבל מערכת היחסים בין המטפל למטופל עדיין מתעתעת. האם אכן מדובר אך ורק במערכת יחסים חד- צדדית, שיש המכנים, במידה לא מבוטלת של פשטנות וציניות, מערכת הדומה לעיסוקה של זונה. משלמים כסף על מנת לקבל מעט אהבה.

הספר "אוגוסט", שנכתב בשנת 1983, מתאר את מערכת היחסים המתרקמת בין דאון, בחורהצעירה, המגיעה מסיבות פרוזאיות ההולמות לחלוטין את שמה (כאמור, "דאון") לטיפול אצל לולו, פסיכיאטרית המטפלת בה באמצעות טיפול פסיכואנליטי. לכל צופי "בטיפול", כאן אין דרמות גדולות. הטיפול איטי, קשה. דאון לא מאמינה שבאמת אכפת ללולו, והרי היא משלמת לה על מנת שתהיה שם בשבילה. לולו מגיבה,כיאה למטפלת העובדת בשיטת הפסיכואנליזה בצורה קורקטית למדי, עד שלעיתים קרובות, כשהיא מגיבה בשכלתנות לרצונה של דאון בביטויי אהבה ו/או אמפתיה, כקוראת רציתי נואשות שבמקום לולו הקורקטית יעמוד מול דאון ראובן, שיביט בה בעיניים לחות ויהנהן בראשו.

מספיק להיות עדים להיסטריה ולעניין סביב "בטיפול", על מנת להבין עד כמה חסר היה מידע, הגם שהוא מתובל בארומה דרמטית למדי, על אותה מערכת יחסים אינטימית לכאורה- שני אנשים, יתכן בני אותו גיל ומרקע דומה למדי, יושבים בחדר קטן ואינטימי. הם נפגשים, בממוצע פעם- פעמיים בשבוע. אחרי שבועות, חודשים אושנים, הם מחליטים להפסיק להפגש. שניהם יודעים היטב מה אחד מהם חש כלפי סביבתו, כלפי עצמו. מהן תחושותיו ורגשותיו. אבל המערכת הזו אינה סימטרית.הידע על המטפל/ת קלוש למדי, ומשוחרר למשירין. מרבית המטופלים לעולם לא ידעו איזה מין אדם יושב מולם. האם הוא כועס על משפחתו, האם יש לו מאהב,אילו סרטים הוא אוהב, כל אותם פרטים קטנים שהופכים דמות לאדם בעל עומק וממשות.

כאמור,הספר "אוגוסט" נכתב בשנת 1983, תקופה בה האסוציאציה הראשונית, לא כל שכן היחידה למילה "פסיכיאטר" הייתה "קן הקוקיה", נשים היו ברובן עדיין נוירוטיות, וארה"ב הייתה ארץ שמרנית אפילו יותר ממה שהיא כיום. אני מניחה שכתיבה על מערכת יחסים טיפולית הייתה קשה, עד בלתי אפשרית, אבל מחברת הספר, ג’ודית רוסנר, הפליאה לעשות. מעבר לספור, שניתן לומר כי הוא בנאלי למדי על הטיפול עצמו (נערה צעירה בעלת דימוי עצמי נמוך, מחפשת אהבה אך לאבטוחה שמגיע לה, וכמובן שהסוף טוב), רוסנר מתארת את ההשפעה ההדדית שיש לדאון על לולו ולהיפך.

נוהגים לומר, ובצדק, כי המטופל משקיע אנרגיה רגשית רבה יותר בטיפול בכלל, ובמטפל בפרט. בשל מערכת היחסים האינטימית ביניהם, המטפל, שהופך להיות איש סודו שלהמטופל, תופס נפח בחייו של המטופל, שבאופן טבעי תוהה מה מידת חשיבותו בעיני המטפל (או כמו שמישהו ניסח פעם "האם אני סתם תיק שכותבים ומכניסים למגירה"), אבל לעולם לא ניתן לומר באמת מהי, אם בכלל, ההשפעה של המטופל על אישיותו של המטופל. בספרה מראה רוסנר כיצד, ככל שחולף הזמן, דאון משפיעה על אישיותה של לולו. היא נמצאת במחשבותיה גם במהלך הימים שלאחר הטיפול,ודמותה הנוקשה למדי, הולכת ומתרככת ומקבלת גוונים ועומק. ד"ר לולו הפסיכיאטרית הופכת ללולו האישה, במקביל לדאון, שהופכת מצל חיוור לדמות בשר ודם.

לדעתי זו המתנה הגדולה ביותר שהספר יכול להעניק לאדם הקורא אותו, היכולת לראות במטפל אדם אנושי החווה וסופג מהאדם היושב מולו לא פחות מאשר המטופל מהמטפל. ואולי צריך לסיים את הסקירה הזו במתנה שמעניקה דאון ללולו בתום הטיפול- ציור בו מופיעה דמותה של דאון, כאשר דמותה של לולו נמצאת בתוכה, וראשה בלבה.

ספר שכל מטופל צריך לקרוא, כדי לזכור שהמטפל הוא לא פחות אדם. ספר שכל מטפל צריך לקרוא, כדי לזכור, ולא לשכוח, שהוא אדם. ספר שכל אדם, באשר הוא אדם, יכול להינות ממנו.

אוגוסט/ ג’ודית רוסנר
מאנגלית: כרמית גיא
הוצאת זמורה, ביתן 1985
350 עמ’.

Ninteen Minutes- המלצה חמה

יום שישי, 5 ביוני, 2009

 

פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם האלימות (לא מצאתי מילה טובה בעברית לbullying). שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

כמו שהבנתם, אני מאוד אוהבת את ג`ודי פיקו, למרות שלא מעט פעמים העלילות שלה די מופרכות. הפעם מדובר בספר הטוב ביותר שלה (כן, לטעמי הרבה יותר מוצלח מ"שומרת אחותי"). ממליצה בכל לשון.

Ninteen Minutes/Jodi Picoult
Hodder, 2007
568 pp.

שלש שנים

יום רביעי, 3 ביוני, 2009

נשיקת אתמול/ארז ביטון
הנשיקה שלי אתך
אתמול
נתנה את הטעם
המיוחד
לקפה של הבקר
ולקרואסון
וצבעה בצבע יפה
את כל הבוקר הזה.
לפני שלש שנים פגשתי את הנסיך שלי.
רק רציתי לומר שאני .

Animal Husbandry

יום רביעי, 3 ביוני, 2009

זה אחד הספרים המעצבנים והמצחיקים שקראתי בזמן האחרון.
זהו ספורה של אשה ממורמרת. ג`יין גודבאל נזרקה על ידי הבחור שאהבה. עד כאן הספור הוא מוכר, ידוע ועצוב.
את הימים, השבועות והחודשים הבאים היא מבלה על מזרן ישן ומסמורטט, שותה אלכוהול ומתלוננת בפני כל מי שהיא מכירה
על הצורה בה התנהגו כלפיה. היא מנסה להבין את התנהגותו של הבחור (כי ברור שמשהו לא היה בסדר אצלו),
ואחרי שהיא קוראת כמה ספרי פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה היא מגיעה לתאוריה חדשה: גברים לא יכולים להתחייב.
הבעיה שלהם היא ביולוגית. כמו פרי הרבעה, הם אינם יכולים להשאר עם פרה "ישנה" שכבר קיימו איתה יחסים,
אלא חייבים לעבור לפרה חדשה.
היא נשאבת לתוך התאוריה הזו ומדביקה בה גם את חבריה הקרובים, וכל זה אחרי בסך הכל אחרי קשר שנמשך חודשיים.

בסופו של דבר, זה ספר מצחיק למדי על נשים שנפרדות מגברים ולא מבינות למה.
זה לא ספר חכם במיוחד, לא ספר שנשאר לאורך זמן. סתם ספר חביב לטיסה/לחוף הים.

Animal Husbandry/Laura Zigman
Dial Press Trade Paperback, 2001
320  pp

עלה הארגמן- המלצה חמה

יום שלישי, 2 ביוני, 2009

אתחיל ואומר: זה ספר מאוד מאוד (מאוד!) ארוך, שבקלות אפשר היה להפחית מכמות הדפים שבו.
ועכשיו אחרי שאמרתי את זה, אני חייבת להודות שמאוד נהניתי מ(רוב) הספר.

למי שלא יודע על מה הספר, כאן ניתן לקרוא את הכריכה האחורית שלו.
זהו סיפור על נשים, על גברים, והעל היחס ביניהם. גיבורות הספור הן שוגר, זונה בת 19, שמכירה ויודעת את כל הרע שבעולם, שיום אחד פוגשת בויליאם ראקהם, יורש עשיר של חברת בשמים, ועולמה משתנה בבת אחת, ושל אגנס, בת 23, אשתו של ויליאם.

זהו ספורן של שתי נשים. שוגר, זונה בת 19, ואגנס, אשה נשואה ומכובדת בת 23. שתיהן נאבקות למצוא את מקומן בעולם. שתיהן הגיעו לנקודת המפגש אחרי ילדות לא פשוטה: אמה של שוגר סרסרה בבתה,בעוד שאמה של אגנס העדיפה תמיד את אביה החורג (אביה הביולוגי מת כשהייתה ילדה והיא נשלחה לפנימיה רחוקה). שתיהן מנסות לברוח מהעולם אליו נקלעו. אגנס בורחת בכל כוחה (ובעיקר דמיונה) לעולם הנצרות הקתולי (לאחר שאולצה על ידי אביה החורג לעבור לכנסיה האנגליקנית), בעוד ששוגר משתדלת ככל יכולתה לנהוג כליידי, והיא משכילה יחסית. שתיהן מהוות חלק מחייו של ויליאם ראקהם היורש העשיר של חברת בשמים ידועה. אגנס התחתנה עם ויליאם בהיותה בת 17. היא הייתה נערה תמימה ומפוחדת שלא ידעה דבר על מיניות ועל גופה (וגם כיום בטוחה שהוסת הנו מחלה שתוקפת אותה), וככל הנראה לאחר הולדת בתה היחידה, סופי, היא מדרדרת רגשית ובכך למעשה מסיימת את תפקידה בחייו של ויליאם. את מרבית זמנה לאחר מכן היא מבלה כשהיא סגורה בחדרה, לאחר שהרופא טוען כי "קריאה תובענית ביותר, מרגשת ביותר, רחצות רבות מדי, שמש רבה מדי, מחוכים הדוקים, גלידה, אספרגוס, מחממי רגליים, אלה ורבים אחרים הם סיבות למצוקת רחם" (עמ` 176).

את שוגר, לעומת זאת, פוגש ויליאם לאחר ששמע בשבחה מצמד חברים שלו. הוא מגיע אליה לילה אחד, נרדם על המיטה ולמחרת לאחר שהוא שוכב איתה הוא מחליט שהוא רוצה אותה בחייו. אבל לא כאדם אלא כדבר: "היא כמעט יכולה להיות דבר שכל תכליתו להביא אותו לאורגזמה" (עמ` 177). הוא למעשה קונה אותה, מעביר אותה לדירה אחרת, כדי שתהיה רק שלו, ובכך למעשה רוכש את אחד האוצרות הגדולים של חייו, הגם שהוא אינו מודע לזה. בניגוד לאגנס, שבורחת להזיות על מלאכים וקדושים בזמן שהיא סובלת, שוגר כותבת ספר ובו פנטזיות רצחניות על אנשים שמעצבנים אותה: "אינך מזהה את זה? זה חוטם של סמור", השיבה שוגר, וסבבבה באגרופה את ראשו החד של צעיף הסמור. "אני בטוחה שבתחת שלך היצור המסכן יהנה יותר מאשר סביב צווארך" (עמ` 570).

הספר כאמור מציג את יחס החברה הפטריארכלית לנשים בלונדון הויקטוריאנית, אבל יש לומר שעל אף מעמדן הנחות של הנשים, על אף היחס המתנשא/המיני כלפיהן יש לא מעט הבלחות של הומור וציניות בהתייחסות הדמויות הנשיות לגברים מסביבן. דוגמא אחת לכך היא התייחסות אחת הזונות, אשה מכובדת לשעבר, לעבודתה בזנות: "בשביל מה אלוהים ברא כוסים, אם לא כדי להציל נשים  מלעבוד כמו חמור?" (עמ` 20). דוגמא משעשעת לא פחות היא התייחסות שוגר לויליאם:"שוגר מלטפת בידיה את הפרווה העבה שעל חזהו" (עמ` 325).

שוגר אינה אוהבת את ויליאם. בדיוק כמו שהוא משתמש בה, היא משתמשת בו. ההבדל הוא, ששוגר מודעת לשימוש שנעשה בה, וויליאם אינו נותן לשוגר את הקרדיט על תבונתה, עד שהוא פוגע בה פעם אחת יותר מדי.

אני חייבת לומר שלא אהבתי את הסוף. נשארתי עם איזשהו טעם של החמצה. למרות שהספר ארוך, ארוך מאוד, הרגשתי שבסוף הוא פשוט היה צריך לסיים, אז סיים.
כמו שכתבתי כאן, במרבית הספר יכולתי לראות את הדמויות. מעניין אם יהפכו את הספר לסרט מתישהו. אם כן, אני בטוח אראה אותו.
 
אסנת בן ברוך (הילה סגולה) הסכימה איתי.
וג`ודי ממש לא.

עלה הארגמן/מישל פייבר
מאנגלית: צילה אלעזר
ידיעות אחרונות, 2009
815 ע"מ