ארכיון פוסטים מהחודש "ינואר, 2010"

פוסטים חדשים יותר »

רק באמריקה….

יום שני, 11 בינואר, 2010

רק באמריקה מפנקים את חיות המחמד
אבל גם דואגים שיעשו ספורט……

רק באמריקה סוגדים לקפיטליזם
אבל גם צוחקים עליו…..

רק באמריקה אוכלים הכל גדול
אבל שותים דברים לא רעים בכלל (ספרייט זירו- טעים יותר מהמקור)….


רק באמריקה משתדלים לשמור על התמימות

ועדיין לסגוד למנהיגים….

רק באמריקה יש Sex
וגם סמים (טוב, לא ממש, אבל זה עדיין משעשע….)

ורק באמריקה יש מכירות ספרים כאלו (בכל זאת, בלוג של ספרים)…

תגיות: ,
שייך לקטגוריות ארה"ב-ירח דבש, טיילתי | 10 תגובות »

המחנה הפחות ידוע

יום ראשון, 10 בינואר, 2010
"יש לשקול ברצינות האם לא יהיה זה פתרון הומני יותר, לטפל ביהודים שאינם כשירים לעבודה בחומר מסויים הפועל מהר. בכל אופן יהיה הדבר הרבה יותר נעים מאשר לתת להם למות מרעב" (עמ` 20).

דברים אלה היו אחת הסיבות להקמת מחנה ההשמדה בחלמנו (Chelmno), מחנה ההשמדה הראשון בו השתמשו בגז.

כשחושבים על מחנות השמדה, האסוציאציה הראשונה היא אושוויץ. כולנו שמענו את העדויות, ראינו את התמונות.
אבל מה שרובנו לא יודעים, זה איך הכל התחיל, וספר זה נועד להלשלים את פיסת המידע הזו.

חלמנו, כפר קטו בחבל ורטגאו בפולין. כפר פסטורלי למדי, יש לומר, מוקף ביערות עבותים, במרכזו ארמון עתיק.

"מסיעים את כולם לחלמנו בנפת קולו ושם, בחורבה ישנה שהיתה לפנים ארמון, סוגרים במרתפים את הקבוצה שהובאה, בלי בגדים ובלי הסקה. משם מובילים אותם בקבוצות במשאיות סגורות הרמטית ומצופות פח, המשמשות תאי גזים. המשאית מגיעה לקרחת יער, לבור שנחפר מבעוד מועד, ולידו מחכים הקברנים, גם הם יהודים. ההמתה בתא נמשכת דקות אחדות, אחר כך משליכים את הגופות לבור ומסדרים אותן שכבות – שכבות. המשאית חוזרת לקחת עוד קבוצה, והעבודה נמשכת עד הערב עם הפסקת צהריים. בסוף היום הורגים את הקברנים ביריות. כל התהליך נשמר בסודי סודות" (עמ` 62).
המחנה פעל בשני שלבים: בפעם הראשונה בין דצמבר 1941 ועד אפריל 1943, ולאחר מכן חודשה פעילותו בין יוני 1944 לינואר 1945. מרבית האנשים שהובלו למקום נרצחו תוך שעות בודדות, מעטים האנשים ששרדו זמן ארוך יותר (ואם שרדו, הרי שעבדו כקברנים בד"כ).

הבעיה העיקרית עם חלמנו הייתה, ועודנה, שהגרמנים עשו הכל כדי להסתיר את הנעשה בו. האוכלוסיה בסביבה ידעה היטב מה קורה, אבל מרבית התיעוד (דוגמת מסמכים רשמיים) הגרמני לגבי המחנה הושמד ע"י הגרמנים. יתרה מזאת, באפריל 1943 נהרס המחנה על ידי הגרמנים, הבניינים פוצצו והקברים ההמוניים כוסו, אבל כעבור זמן לא ארוך "נפתח" המחנה בשנית.

בניגוד לשאר מחנות ההשמדה, מחלמנו כמעט ולא שרדו אנשים. מספר השורדים מחלמנו הוא מזערי. שלושה יהודים בלבד. אחד ניצל כי ברח, והשניים הנותרים ניצלו על ידי כוחות השחרור.

עדות ל"הצלחת" המחנה עולה מתזכיר נדיר למדי שנמצא לאחר המלחמה. התזכיר (מתאריך 5 ביוני 1942) מציין כי "בשלושת כלי הרכב שהופעלו מאז צצמבר 1941 נעשו 97 אלף טיפולים (אין ספק שהוא מתכוון כאן לרצח של 97 אלף בני אדם- ההערה כתובה בספר) בלי בעיות מכניות (עמ` 80).

ככל הנראה נרצחו בחלמנו כ320,000 בני אדם, רובם יהודים.

משאית גז, דוגמת המשאיות בהן נעשה שימוש בחלמנו:


הספר מרתק, מתאר לפרטי פרטים (כולל לא מעט פרטים פלסטיים) את הרצח ההמוני בחלמנו ואת מעשי ההתעללות של הנאצים ביהודים ובצוענים.
הדבר היחיד שצרם לי (אבל לא ממש, או יותר נכון, לא בער בעצמותיי) הייתה ההתייחסות לרומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז`. לא מדובר בדמות מופת. במקרה הטוב מדובר בדמות שנויה במחלוקת, אבל נראה לי שהתיאורים הלעגניים כאן נעוצים בעובדה שמחבר הספר עצמו היה בגטו לודז`.

שמואל קרקובסקי נולד בורשה ועבר בילדותו ללודז`. היה חבר בתנוער הנוער הקומוניסטי בגטו לודז`, ונכלא באושוויץ ובונוולד.

היה מנהל הארכיון ביד ושם וחבר בצוות החוקרים של המכון הבני"ל לחקר השואה ביד ושם.

הספר יצא לראשונה ב2001 ובשנת 2009 הוצא במהדורה מחודשת.

ניתן לקרוא את עדויות הניצולים מחלמנו.

לסיכום:
(ולהדיוטות- 4 כוכבים)

חלמנו-כפר נידח באירופה/שמואל קרקובסקי
הוצאת יד ושם, 2009
208 ע"מ.

תגיות: , , , ,
שייך לקטגוריות ספרי עיון, קראתי, שואה | 16 תגובות »

התאבון לספרים

יום שלישי, 5 בינואר, 2010

זוכרים את הימים בהם לא הבחנתם בין ספרות יפה לסתם ספרות חביבה שלא מותירה רושם?
זוכרים את התחושה הזו שלכם, בזמן שאתם קוראים ספר ומבינים ש"זהו זה- זה ספר טוב באמת"?
"בתחילה היו הזלילות שלי גסות, הוללות, לא ממוקדות, חזיריות- מבחינתי, פה מלא פוקנר היה זהה לפה מלא פלובר- אם כי די מהר התחלתי להבחין בהבדלים הדקים" (עמ` 26).

פרמן הוא כזה. הקטן מבין שלושה עשר (!) אחים, אמא אלכוהוליסטית שלא מתייחסת אליו, וחנות ספרים משומשים במרחק יריקה.
בין ספר לספר מחפש פרמן את מה שכולנו מחפשים- מישהו שיאהב אותו, שיהיה לו אכפת. אבל יש בעיה אחת.

פרמן הוא עכברוש. ואף אחד, כך מתברר לפרמן, לא אוהב עכברושים.

מה נשאר לאדם (או לעכברוש במקרה הזה) בחייו כשאין איש סביבו, רק הספרים מסביב. ופרמן שלנו, שכל חייו גדל במחסן ספרים ישנים, שוקע יותר ויותר בעולמם של הספרים.
"יש פעמים שאני רוצה לחשוב שאת הרגעים הראשונים שלי במאבק הקיום ליוו קרעים של מובי דיק, כמו במצעד ניצחון. זה אולי יסביר את המזג ההרפתקני והמוקצן שלי. בעתות אחרות, כשאני מרגיש מנודה וחריג במיוחד, אני משוכנע שידו של דון קישוט הייתה במעל" (עמ` 15).

בסופו של דבר גם פרמן מוצא אדם שיאהב אותו, אבל בשלב הזה העלילה כבר הייתה פחות מעניינת.

על פניו- הספר קסים, מיועד בעיקר לתולעי (ותולעות) הספרים שבינינו, כי בין השורות בולטת אהבת הקריאה, אבל כמו בהרבה מקרים בהם יש גימיק (ע"ע "הכלב היהודי"), הגימיק מתפוגג עם הזמן.

זה לא ספר שנשאר המון זמן, זה ספר שמיועד לגרום לחיוך.
העטיפה על הספר, יש לציין, מקסימה ומעוררת תאבון.

גם גלי אהבה את הספר, ומורי היה הרבה פחות סלחני ממני.

לסיכום:

(או במילים 2.5 ברבורים מתוך חמישה)

פרמן/סם סוואג`
Firmin/ Sam Savage
מאנגלית: ארז אשרוב
איורים: פרננדו קראהן
הוצאת כנרת, 2009
160 ע"מ

תגיות: , , , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 10 תגובות »

משחק הראיות- פוסט אורח

יום שני, 4 בינואר, 2010

הפעם, תאמינו או לא (ומי שמכיר בטח לא יאמין…) נכתב הפוסט בידי הנסיך:

אתחיל בגילוי נאות:

שלא כמו זוגתי, אינני חובב קריאה מושבע ועל כן מעטים הספרים שאני קורא, ומעטות ההזדמנויות לכך.
לכן גם איני מתיימר להיות מבקר ספרים מקצועי, וכל שאני כותב להלן הן חוויותי כקורא מתחת לממוצע.

בסוף השבוע ולכבוד הנופש הבא עלינו לטובה, נתנה לי הברבורה ספר מתח עברי (ולא מתורגם – כמו בפעמים הקודמות).
מבחינה טכנית לחלוטין, כבר בעמודים הראשונים שמתי לב שהשימוש בשפה מצא חן בעיני הרבה יותר מאשר בספרים מתורגמים.

בהחלט אשתדל לתת משקל יתר לספרות מקור בהמשך דרכי כקורא.

לעומת זאת הסגנון של המספר, השופט אורי דולב, העיק עלי לאורך כל הדרך עד העמוד האחרון.

דולב מוצא עצמו נאשם במשפט רצח, כשיש לו הרבה מה להסתיר, ובאופן אירוני ממוקם בצדו האחר של החוק ממה שהיה רגיל כל חייו.

אולי זוהי דרכם של שופטים (למזלי איני מכיר אף שופט), אך לדעתי הוא טורח יתר על המידה בתיאור רגשותיו ומחשבותיו באופן שמעלה חשד שמא כ-30 אחוז מתוכן הספר הוא רק מילוי וריווח של העלילה, על מנת למשוך זמן ולהרוויח עמודים ולכרות עוד כמה יערות גשם.

כמו בכל עלילת מתח-רצח קלאסית, החשוד העיקרי בעיני הקורא והחוקרים משתנה לסירוגין והראיות נחשפות לאט לאט על מנת ליצור פיתולים בלתי צפויים בקו העלילה.


היה לי נחמד לקרוא קצת על מערכת המשפט בארץ, ועל יחסי המשטרה – הפרקליטות – ובתי המשפט.

מצאו חן בעיני הקישורים בין התפתחויות העלילה לבין אלו שקורים באופרות, אותם אני מכיר מילדות (אמי חובבת אופרות).

אולי היה לי מזל של מתחילים, אך חשדתי במעורבים האמיתיים ברצח כבר מאמצע הספר, וברוצח האמיתי כמה פרקים לפני הסוף.
ויכול להיות שפשוט הרמזים המטרימים לא היו חבויים מספיק טוב, או שהמוטיב של יחסי אב-בן (או אם-בת) הבהב מתחילת הספר כמו אור נאון מקולקל.
אבל מה אני יודע? קיבלתי 60 בבגרות בספרות, וגם זה רק בזכות העובדה שהמקצוע נפל בהגרלה…


לסיכום זהו בהחלט ספר שמתאים לחופשה קצרה, או לטיסה למי שקורא מהר.

כן כדאי לקרוא למי שאוהב מתח, ואין לו כבר 90 ספרים אחרים שמחכים על המדף….


את הכריכה האחורית אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

משחק הראיות/ליעד שהם
הוצאת כנרת, 2009
287 ע"מ

תגיות: , , ,
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 16 תגובות »

המדריך התימני לכתיבת אגדות

שבת, 2 בינואר, 2010

"מה אפשר ללמוד מגוש הירק הנע בין לחייהם התפוחות לסרוגין של שני זקנים נאנחים" (עמ` 98).
ברגע ששמעתי על הספר הזה ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו. ספר שמדבר על תימנים, לעיתים צוחק עליהם, מדבר בשפה הציורית של פעם, בהחלט יוכל לעזור לי לצבור נקודות זכות במשפחתו של הנסיך התימני שלי.

אבל בניגוד לשמו של הספר, המבטיח בעיקר הומור, הספר מספק הרבה מעבר לכך, למרות שהחיוך הגדול שנמרח על פניי בזמן הקריאה מעיד שיש פה לא מעט הומור.

מעשה באבינועם (המכונה אבונועם) וקליינמן (יש שיגדירו אותו משוגע, הוא מגדיר עצמו מהפכן) העושים את דרכם ברחבי ישראל במכונית סוסיתא ישנה. דרכם עוברת לא רק באתרים גאוגרפיים שונים, אלא גם במרחבים היסטוריים, אנתרופולוגים וסוציולוגים שונים. מסע מפוכח ומריר משהו, עם לא מעט נוסטלגיה, מתובל תמיד בשפה מדהימה ומענגת- "פיסות הטבע היחידות שהיו זכרון ילדות עמדו להשטף כולן בנהר של אספלט אל תוך גרונות זערוריים של מחשבונים בולעניים, שיוצבו בלתי נראים בנקודות מוסכמות לכל אורך כביש האגרה העתידי" (עמ` 69).

בדרכם הם פוגשים אנשים שונים מקצוות ישראל- בין אם מדובר במארי (יש לומר מוֹרי), המלמד התימני העונה לסטריאוטיפים של פעם, המלמד בעזרת "סעדיה וזכריה", שני מקלות הצלפה (זכריה "זוכר עוון אבות על בנים" וסעדיה "סועד חולים"- עמ` 10), אב שכול שבנו נהרג בתאונת אימונים הזויה, ובין אם מדובר בשכנה הפולניה של אבינועם, בת דמותה של שרה מ"האח הגדול"- "פומרנץ שנאה את כולם, את היטלר ואת הפולנים, את היהודים ואת הערבים, את האלוהים מלמעלה ואת השכנים מלמטה" (עמ` 37).
בכלל, כל דבר שאנו פוגשים בספר מתואר בלשון ציורית וקסומה, אפילו דמותו של כלב השמירה הצה"לי- "הוא כבר שכח איך נתלש מעטיני אמו לבלות את שארית חייו בין מנות האוכל וחילופי המשמרות של החיילים, והזכרונות כולם נמחו אפילו מחלומותיו" (עמ` 94).


קשה להסביר מה כל כך משך בספר הזה.

הספר כתוב בזרם התודעה, כתיבה שאני מתקשה להתחבר אליה, ובלשון ההמעטה לא אוהבת אותה. הפעם, איכשהו זה נראה מתאים. לשונו הציורית של חג`בי נעמה לי מאוד, ליטפה לי את אונות המוח ואיפשרה לי להתעלם מהמגרעות (לעניות דעתי) של כתיבה שכזו.
בסופו של כל פרק בספר ישנו מדריך זעיר לכתיבת אגדה, ואגדה (חביבה למדי) הנמשכת לאורך כל הספר קטעים- קטעים עד לסופו.
בסוף הספר ישנן הערות הסופר לגבי הפונטיקה של מילים מסויימות או תרגומן לעברית.


לסיכום, מה אפשר לבקש מספר? שישעשע אותנו, יגרום לנו הנאה, ירגש, יעניין.

ספרו של חג`בי עושה את הכל, ומשאיר זכרון מתוק בלב.

מומלץ בחום!

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

המדריך התימני לכתיבת אגדות/יניב חג`בי
הוצאת בבל, 2009
385 עמ`

תגיות: , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מקור, קראתי | 13 תגובות »

פוסטים חדשים יותר »