ארכיון פוסטים מהחודש "מאי, 2010"

בינת השכווי

יום שני, 31 במאי, 2010

חברה שלי דחפה לי ספר ליד. "את חייבת לקרוא אותו", אמרה והסתלקה.
אז קראתי. הייתה לי ברירה?

"היום הזה יפה מיום אתמול, מפני שהוא ישנו והאתמול איננו עוד" (עמ' 161).
זה למעשה המוטו של הספר.

מעשה ברופא כפרי זקן, שמחכה פחות או יותר שהמוות יבוא. הוא בודד בעולם. אהובתו היחידה נפטרה מסיבוכים בלידה, כשטיפל בחולים רחוק מהבית, ואחרי ספור אהבה קטן ומלא יסורי מצפון (אחד הרגעים בספר בו ליבי יצא אליו) שמא הוא פוגע בזכרה של אשתו האהובה, הוא נותר לבדו.
למעשה, הוא לא בדיוק לבד.
יחד איתו נמצא פדרו, השכווי אם תרצו, תרנגול כפרי מצוי. פדרו הוא מעין אלטר אגו של הרופא. הוא מעודד אותו, "מתחיל" עם כל התרנגולות, ובקיצור- הוא הרוח החיה שביניהם.

אם אתם מחפשים ספר מלא עלילה, זה לא הספר הנכון.
אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם להבין את תהליך הזקנה ואת הבדידות המתלווה אליה, זה הספר.
ספר קטן, מלא הגיגים ונגיעות קטנות- קטנות בלב.

אני מודה שמעולם לא קראתי את ספריו של אביגדור דגן.
הופתעתי לגלות שאביגדור דגן הוא לא קיבוצניק שורשי, כמו שניתן להניח, אלא שמו העברי של ויקטור פישל, שנולד בצ'כיה בשנת 1912. יתרה מזאת, הספר לא נכתב במקור בעברית, אלא בצ'כית, ויצא לראשונה בשוייץ.
אביגדור דגן (1912-2006) היה איש משרד החוץ , שכיהן שנים רבות בתפקידים יצוגיים רבים בחו"ל, במקביל הוציא לאור את ספריו (הוא לא כתב בעברית).

לסיכום,
(כי הנושא נגע בי, אבל אין בו יותר מדי תוכן)

בינת השכווי/אביגדור דגן
מאנגלית: צבי ארד
הוצאת עם עובד, 1978

190 ע"מ

(כמעט) שבוע עבר

יום שישי, 28 במאי, 2010

(כמעט) שבוע עבר מאז שהלכת מאיתנו, למקום עם פחות סבל וכאב.
(כמעט) שבוע עבר, ואני עדיין לא תמיד מעכלת, לא תמיד מבינה.

לפני שלושה שבועות עוד ישבת איתי ועם סבתא בחצר בית החולים, ושתית דיאט קולה, וחייכת כל כך.
לפני שבועיים עוד הגנבת עוד ביס (ועוד אחד, ועוד אחד) מהעוגה, למרות שאסור לך, ואני כבר לא כעסתי עליך, כי מה זה כבר משנה.

סבא'לה שלי, את ימיך האחרונים עשית, אני מקווה, בשלווה. כבר לא כל כך דיברת, אבל אחזת בדובי שהבאנו לך, בהמלצת הרופאים. הדובי הזה הפך להיות "הדובי של סבא", וכשיהיו לנו ילדים, זה יהיה גם הדובי שלהם.

סבא'לה שלי, (כמעט) שבוע עבר, וסבתא מחזיקה מעמד, יותר חזקה ממה שחשבתי.
(כמעט) שבוע עבר, ואנשים לא מפסיקים לבוא, לא מפסיקים לדבר עליך.

(כמעט) שבוע עבר, והיום כבר לא התקשרתי ואמרתי "סבא'לה, שבת שלום".
(כמעט) שבוע עבר, ועוד לא הבנתי לגמרי שלעולם לא אומר יותר סבא'לה.

(כמעט) שבוע עבר, והכאב נשאר.

סבא צבי הלך לעולמו

יום שבת, 22 במאי, 2010

היום בבוקר בשעה 7 בערך, נפטר צבי בלומנפרוכט, סבה של הברבורה.

צבי היה ניצול שואה ששרד את זוועות אושוויץ, איבד את רוב משפחתו, אך בכל זאת עלה לארץ והקים משפחה. ביום הזכרון לשואה כתבה הברבורה את סיפורו.

הוא הבריא מסרטן לפני כ-10 שנים, אך המחלה חזרה לאחרונה, והוא נאבק בה בימיו האחרונים, עד שהכניעה אותו.

יהי זכרו ברוך…

העולם, הישבן שלי, ועוד דברים גדולים ועגולים

יום ראשון, 16 במאי, 2010

וירג'יניה היא (כמעט) כל מה שאני לא הייתי בגיל 15. היא בלונדינית, שמנמונת, מצחיקה ושנונה.
כל שאר המשפחה שלה, לעומת זאת, הם כהי שיער, רזים, מבריקים. בקיצור, כל מה שהיא לא.

וירג'יניה מרגישה שהיא הכבשה השחורה (או הבלונדינית אם תרצו) במשפחה המושלמת. היא חיה שנים בהרגשה הזו. אולי זו אמא שלה, שכל כך עסוקה בלהבין בני נוער אחרים (היא פסיכולוגית מפורסמת), אבל עסוקה בעיקר בלגרום לה לעשות דיאטה.
אולי זה אבא שלה, שלא ממש מדבר איתה. או אולי אחיה המושלם. או אחותה שיום אחד טסה לה לאפריקה להתנדב שם למען הרעבים והמסכנים.

לכל אדם יש את הרגע הפרטי שלו, שבו נופל לו האסימון והוא מבין שדברים לא נראים בדיוק כמו שהוא חושב. שאולי עד עכשיו הוא חי לפי מוסכמות ואקסיומות שלא באמת קיימות.
הרגע הזה קורה למרגרט כשאחיה המושלם מושעה מלימודיו בחשד שאנס את אחת הבנות שלמדו איתו.

זה לא שהאונס הוא מרכז הספר. זה לא הנושא. הנושא הוא מה קורה כשפתאום מגלים שלא הכל מושלם, האם יהיה לך הכוח לקום ולשנות דברים, או שפשוט תוותרי ותמשיכי לחכות שמשהו ישתנה.
אבל שלא תחשבו לרגע שמדובר כאן בספר עצוב ומדכא, המלא בתכנים דידקטיים. כי הוא לא.
זה ספר שהוא מצחיק, מדמיע, מעורר מחשבה, ולא- הוא לא מיועד לבנות/נשים שמנות בלבד.

קרולין מקלר היא סופרת אמריקאית הגרה בניו יורק. היא כותבת ספרים לנוער (זהו ספרה היחיד בעברית). באחד הראיונות עמה היא סיפרה כי היא כותבת לבני נוער מאחר שכשהייתה נערה לא הייתה מקובלת במיוחד, וברחה אל הספרים. "אני מאמינה שהספרים שקראתי במהלך השנים הללו דיברו איתי בצורה שאיש לא דיבר איתי. הם עזרו לי להרגיש פחות לבד, הם הצחיקו אותי, הם גרמו לי להרגיש כאילו העולם לא מתחיל ונגמר בתיכון שלי".
ואחרי שהיא אומרת דבר כזה, איך אפשר לא לקרוא את הספר שלה??

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
אני אוהבת לקרוא ספרים שמדברים על נערים, ובעיקר על נערות.
אני אוהבת אפילו יותר לקרוא ספרים שמדברים על נערות שמנות, שמנסות להתמודד עם החיים, כי אולי אמצא נערה שהצליחה להתמודד יותר טוב ממני עם כל העניינים האלה, אתם יודעים, של דימוי עצמי, ערך עצמי, ואיך מוצאים מישהו שיסכים לצאת איתי אפילו שאני שמנה.

(כי זה ספר טוב ולא דידקטי, כי הוא לא ממציא סוף טוב ואוטופי. כי הוא גורם לך להרגיש טוב עם עצמך. ולמה לא חמישה? כי כל עניין האונס לא היה ממש מחוייב המציאות, ומעצבן אותי שמשתמשים בקלישאות)

העולם, הישבן שלי, ועוד דברים גדולים ועגולים/ קרולין מקלר
The earth, my butt, and other big, round things/ Carolyn Mackler
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת מטר, 2003
224 ע"מ

ספר האהבה

יום שבת, 15 במאי, 2010

כל מי שזוכר עד כמה התלהבתי מהספר "המיוחלת", יודע כמה שאני חיכיתי לספר הזה. אוי, כמה שאני חיכיתי לספר הזה.

אנחנו פוגשים את מורין פסקל, גיבורת הספר הקודם, אחרי שפרסמה את מחקרה ואת תגליותיה לגבי מריה מגדלנה. כצפוי, יש לא מעט אנשים שרואים בה כופרת המנסה להחריב את הכנסיה. מצד שני, יש לא מעט אנשים שבטוחים שמורין היא היא "המיוחלת" הגדולה מכולן- האחת שתפיץ את האמת של ישו, ובכך תביא לשחרור המאמינים האמיתיים ממקום מסתורם.

הפעם מורין מקבלת חבילה המפנה אותה לספורה של אשה בת המאה ה-11, מטילדה מטוסקנה שמה.
גם כאן מדובר על אשה אדמונית שיער, שנחשבה מהפכנית ושנויה במחלוקת בזמנה. גם היא, כמו מורין, נחשבה "המיוחלת".
גם היא נקרעה בין האהבה לאהוב לבה, למחוייבות ההסטורית שלה. גם סופה היה טרגי יחסית, כראוי לאשה שעומדת על שלה בתקופה ההיא.
מטילדה הייתה זו שנשאה את סודות "ספר האהבה", הבשורה שנכתבה על ידי ישו בעצמו.

הרעיון העומד בבסיס הספר הוא מקסים. האהבה היא מקור הכל, וזוהי למעשה דתו של ישו. יש דיון שלם, מרתק למדי, על הנשיקה. נשיקה, בניגוד לכל פעולה מינית אחרת, נחשבת לאקט טהור ומקודש- חיבור של נשמות, של נפשות תאומות שחוברות לנשמה אחת. נכון שזהו לא רעיון מקורי במיוחד (זוכרים איך ג'וליה רוברטס סירבה לנשק את ריצ'ארד גיר ב"אשה יפה"?) אבל כרומנטיקנית, בהחלט יכולתי להזהדות עם המסר. כציניקנית, הספר הזה היה יותר מדי…. סכריני ומסיונרי נאמר. הוא הזכיר לי מאוד את ערוץ המזרח התיכון (האם הוא עדיין קיים?) ואת הדרשות הנוצריות המועברות בו.

בניגוד ל"מיוחלת", אותו קראתי בנשימה עצורה, קשתה עלי הקריאה בספר הזה. יותר מפעם סגרתי מתוך יאוש את הספר. אולי הייתי במוּד הלא נכון, אבל אולי, כדרכם של לא מעט המשכונים, גם כאן מוטב היה לעצור בספר הראשון.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום, לאורך כל הספר המוטיב החוזר הוא "כי הזמן חוזר". במקרה שלי, הזמן שבזבזתי לא יחזור עוד.
(כי התאכזבתי יותר משנהניתי, כי עדיף לקרוא רק את "המיוחלת", כי את החלק השלישי אני כבר לא אקרא).

ספר האהבה/ קתלין מקגואן
מאנגלית: אינגה מיכאלי

הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
526
ע"מ

ותכתבו: אהובתנו

יום ראשון, 9 במאי, 2010


אני אוהבת את ההרגשה הזו, ספק התרגשות ספק סקרנות כשאני מקבלת ספרים בדואר. אף פעם אי אפשר לדעת האם אמצא שם משהו שירגש אותי, שיפחיד אותי, שילווה אותי ימים ולילות, או שישעמם אותי עד מוות.

הפעם, אני חייבת להודות, כשקיבלתי את הספר עיקמתי את האף.
אני לא אוהבת ספרות מגזרית. אני לא אוהבת את אמונה אלון. אין לי שום דבר נגדה, אבל לקרוא ספר שברור שיהיה מלא בדת ופוליטיקה, זה לא ממש מתאים לי כרגע.

אבל היה לי משעמם, אז פתחתי אותו. ולא התחרטתי לרגע.

ענבר היא ילדה בת כמעט שתים עשרה. ככה לפחות אנשים חושבים. היא עצמה חושבת שהיא בת אלף שנה לפחות. מין נשמה זקנה בגוף צעיר.
הזמן: תקופת האינתיפאדה. יש פיגועים כל הזמן, גם בסביבה הקרובה של ההתנחלות/התיישבות בה היא גרה.

דודי, אביה, נקלע למשבר אחרי שחברו הטוב בעשרות השנים האחרונות נרצח בפיגוע, ומחליט לעזוב את הבית. זה לא דבר פשוט, לעזוב את הבית. לא בסביבה הקרובה, לא כשמיכל, אשתך, היא מנהלת אולפנה, ולא כשיש ילדים באמצע. "ילד שכאשר הוא שומע את הדברים האלה, התוך שלו מתפרק להמוני פתיתים קטנטנים וספוגיים כמו מילוי של כרית פוף" (עמ' 26).

ובתוך כל הכאוס הרגשי הזה ענבר מתחילה לשמוע קולות. לא קולות. קול ספציפי, קול שמחכה להשמיע את קולו כבר שבעים ושלוש שנים.

יש לי חיבה עמוקה לספרים העוסקים בנשים, והספר הזה מלא בהן. בין אם מדובר במיכל, האשה הנחרצת ומלאת החיות שמנהלת ביד רמה את משפחתה עד שבעלה עוזב אותה, או בדבורה, אמהּ של מיכל, שמחליטה לעשות מעשה ועוזבת את בעלה כדי "לעשות לנפשה", או באמהּ של דבורה, סבתא חיה המפורסמת לטובה במשפחה.
וענבר, ענבר מתעניינת בקול הנשכח, הלא הוא קולה של שיינא-חוה, האשה שנעזבה על לא עוול בכפה בשנות העשרים.

אני צריכה שוב להכות על חטא ולומר שזה לא ספר "מגזרי" לחלוטין. אני כחילונית לחלוטין יכולתי להזדהות עם נפשה המבולבלת של ענבר, כמו גם עם ספורה של שיינא חוה. זה ספור על אהבה, כבוד, והרבה דעות קדומות.
מצד שני, אני חייבת לציין שהנסיון להציג בספר מעין יחסים אוטופיים שיכולים להיות בין יהודים לערבים, במערכת יחסים ידידותית למדי שנרקמת בין ענבר, הילדה הדתיה, לבין חאלד, בונה המצבות הערבי, היא קצת, איך לומר, לא הגיונית בעליל.

אבל למה להתעסק בזוטות?
אמונה אלון, אני מתנצלת. לעולם לא אעקם את אפי שוב.
ספר מקסים, שצובט בלב במקומות הנכונים.

לסיכום,
(כי אהבתי את הספור, כי אהבתי את ההצצה לחיים שאני לא מכירה, וכי בזמן הקרוב שיינא-חוה תשאר קרובה ללבי).

לקריאת הפרק הראשון, לחצו כאן.

ותכתבו: אהובתנו/ אמונה אלון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
343 ע"מ

סליחה ותודה

יום שבת, 1 במאי, 2010

נעלמתי ונאלמתי בשבועיים- שלושה האחרונים, מסיבות שונות ומגוונות.
אני מתנצלת שלא הגבתי בבלוג, שלא הגבתי בבלוגים שלכם, שנעלמתי בכלל.
מקווה שהמצב ישתפר בשבוע- שבועיים הקרובים.

מתגעגעת
ברבורה

חשבתי על זה הרבה

יום שבת, 1 במאי, 2010



""אתה מאושר אבא? שאלתי בשקט, מכוונת לאוזנו.
"יש אנשים מאושרים?" אבא לחש חזרה.
"אני חושבת שיש," אמרתי.
אבא שתק זמן מה, מהורהר, ואז שאל, "יש אנשים אינטליגנטיים מאושרים?" " (עמ' 182)

זהו ספורה של שירה, שיום אחד מוזעקת חזרה מלימודיה בבלגיה כי אביה ואחיה הגאון נפצעו בפיגוע, או כמו שאמא שלה אומרת, "זה לא שאת צריכה לחזור, כל אחד עושה מה שהוא מרגיש" (עמ' 8).
שירה היא הבת הבכורה. בין האחריות על אביה, שמאושפז בבית לווינשטיין אחרי קטיעה של חלק מרגלו, לאחריות לאחיה, שאחרי הרסיסים שחדרו למוחו כבר לא יהיה אותו ילד גאון, היא מצליחה להתחתן עם עמיחי, הרופא הכירורג המוצלח.

ואז היא מגלה שגם לאמהּ יש חדשות. וכמו כל פולניה טובה (אני מצטערת, אני מניחה שיש לי אובססיה קטנה לפולניות בזמן האחרון), היא מבשרת על החדשות בדרך הטובה ביותר שיש: היא קונה סלון חדש. " "אמא, הן יפהפיות," אמרתי, מלטפת בידי את מסעד הכורסה. "הן מעור אמיתי," היא ענתה בנחת, "לא יהיו בושות בשבעה" " (עמ' 42).

בין לבין היא נכנסת להריון, משמינה (לא מנחת), מוצאת עצמה במשבר בחיי הזוגיות ובחיי המשפחה, וזה לא ממש נגמר….

מה שמדהים, זה שזו לא אופרת סבון.
הורים יכולים להזדהות עם הדאגה לילדים, וגם עם הדאגה להורים המזדקנים.
נשים תהנהנה בהסכמה כששירה תספר איך ש"החלק היחיד בגוף שלי שהתנועע בקלילות היה האצבעות על הפסנתר" (עמ' 118).
כולם יוכלו להזדהות עם תסכולו של איתי, האח הצעיר, שלא עומד בציפיות הוריו. לא ממש באשמתו, הוא הרי לא אשם ש"יום אחד מחבל דפוק שאין לי איתו דבר וחצי דבר החליט להתפוצץ בדיוק מול השולחן שלי ושל אבא." (עמ' 211).
וגם להתמוגג מפניני הדור הצעיר, כשתמר הקטנה אומרת לאביה הכירורג, ש"ניסה ללמד את תמר איפה מונחים איברי הבטן השונים. "לי אין כלבלב בבטן!" היא הודיעה לו" (עמ' 200).

אני אוהבת את טלי וישנה. יש לה את היכולת להפוך כל אירוע טרגי ונורא ככל שיהיה למשהו שמעורר לעיתים חיוך. כך היא עשתה בספרה "אחי הקטן והמצוייר", שעסק בהתעללות מינית, וגם בספר הנוכחי, שהיה לו את כל האופציה לגרום לקורא הממוצע לחתוך ורידים ולמות לו בשקט. בחושך. לבד.
אני כבר מחכה לספר הבא שלה.

מסוקרנים? קראו את הפרק הראשון

לסיכום, ספר על משפחה אחת רגילה בישראל. שדברים קורים לה. כמו בחיים.

חשבתי על זה הרבה/טלי וישנה
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
245 ע"מ