ארכיון פוסטים מהחודש "מאי, 2011"

זו אני שמדברת

יום שני, 30 במאי, 2011

 

לפני עשור + (איך שהזמן עובר כשנהנים..) עבדתי בחברה גדולה.
הייתי מגיעה לעבודה כל בוקר, מתיישבת בקוביה הקטנה שלי, לשמונה/עשר/שתים עשרה, ולפעמים- אם הייתי לחוצה בכסף, וזה קרה לא מעט, גם לעשרים וארבע שעות רצוף.
דווקא אהבתי את העבודה, אהבתי את הלקוחות (הם לא ממש אהבו אותי בחזרה), הייתה בי סקרנות אנתרופולוגית סוציולוגית אם תרצו, לשמוע את החיים של האחרים.

הכי נהנתי, יש להודות, לשים את הלקוחות על 'השתק' (כלומר אני שומעת אותם הם לא שומעים אותי) בזמן שאני מבררת להם משהו, ואז לשמוע מה שהם אומרים. לא מעט דברים נאמרו אז, ואני אף פעם לא הבנתי איך הם לא חושבים בכלל שיש מישהו בצד השני. אבל הבנתי את זה- אני לא ממש בן אדם מולם. יותר איש/ה שקוף/ה בחברה בירוקרטית שנואה.

אני לא ממש מתחברת לשירה. היו תקופות שכן. בתקופותיי המשוגעות והדכאוניות רביקוביץ זך ו-וולך כיכבו אצלי (נו, אני סטריאוטיפ מהלך), אבל מאז השירה ואני קצת התרחקנו.

ואז נתקלתי בשיר הזה:
"שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,
מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר
לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,
גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,
בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,
וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת
עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.
(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ
אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה
מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה
בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן
לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה
וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת
אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,
גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,
(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)
לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר
אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.
בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?"

אני לא יודעת אם כולם יכולים להתחבר לשיריה. השירים שלה מדברים לאותם אלה שנאנחים כשהם שומעים ששוב עולה מחיר הלחם, כי ברור להם שהם יצטרכו לחשב שוב את סל הקניות. לאותם אלה שבולעים את הרוק וממשיכים לעבוד באותה עבודה יום אחרי יום, שעות אחר שעות, בשביל להביא משכורת מינימום הביתה.
ולא, הם לא רוצים שירחמו עליהם, רק הזדמנות שווה.

ואפרופו :
"בְּיוֹם בּוֹ בֻּטַּל הַלֶּחֶם הָאָחִיד
צִפּוֹר לֹא צָוַח
עוֹף לֹא פֶּרַח
שׁוֹר לֹא גָּעָה
שֶׁרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ
הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע
הַבְּרִיּוֹת לֹא דְּבָרוֹ,
בַּת קוֹל לֹא יָצְאָה
אָנֹכִי ה' אֱלוֹקֶיךָ."

יודית (זו לא שגיאת דפוס, היא מתעקשת על יודית, כי כך קראו לה מאז ילדותה) שחר היא אם חד הורית המתגוררת בפתח תקווה עם שני ילדיה. אני מציינת את העובדה הזו כי היא חשובה בהקשר הפוליטי חברתי של שיריה. השירים שלה נוגעים בדיוק לאנשים הקטנים והשקופים, שכל מה שהם רוצים, וסלחו לי על הפראפרזה, זה לחזור הביתה בשלום. עם משכורת שתפרנס, אם אפשר.
הספר זכה בפרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים במטולה בשנת 2009.

לדף הספר באתר ההוצאה

לסיכום,
ברבורים, (כי היא גרמה לי לקרוא ספר שירים שלם, וכי זה נחמד לגלות שעוד יש משוררי מחאה)

זו אני מדברת/יודית שחר
הוצאת בבל, 2009
85 עמ'

רעד (או הרומן הרומנטי החדש)

יום חמישי, 26 במאי, 2011

כשהייתי ילדה, נערה צעירה אם תרצו, הספרים האלה מילאו את חלומותיי- ספרים קטנים, בדרך כלל קצרים למדי, ממורטטים ברובם.
תמיד היה בהם את הגבר המושלם, את האישה המושלמת, את הסיטואציות הכי בעייתיות. הם תמיד לא היו מודעים אחד לקיומה של השניה/רבו ביניהם/שנאו אחד את השני, אבל אנחנו (הקוראים) ידענו את האמת. הם נועדו זה לזו. כך זה גם נגמר ברוב המקרים. אז קראו לזה רומן רומנטי. היום יש לספרים האלו שמות אחרים.

סם אוהב את גרייס. הוא לא מעז להתקרב אליה, וגרייס… גרייס בכלל לא מודעת לקיומו. היא מתעניינת בדבר אחד בלבד- בזאבים או ליתר דיוק, בזאב אחד בלבד- "הזאב שלה", הזאב שהיא זוכרת שהציל אותה מהתקפת זאבים שחוותה כשהייתה ילדה קטנה.
הם באים מעולמות שונים- גרייס באה ממשפחה של אומנים, שלא ממש מתייחסים לקיומה, וסם בא ממשפחה אלימה, עם הורים שניסו להרוג אותו.
הם באים מעולמות שונים, מרקעים שונים, ולזמן שהולך ומתארך מדי שנה- ממינים שונים. גרייס היא בת אדם. סם… זה תלוי בתקופה- לפעמים הוא אדם. רוב הזמן הוא זאב.

אם ספור העלילה נשמע לכם מוכר, זה לא סתם. הספר הזה, כמו ספרים רבים אחרים, נשען לא מעט על ההתלהבות הגדולה שהייתה מסדרת ספרי "דמדומים". ערפד, איש זאב, מה זה משנה כל עוד מדובר על אהבה מיוסרת ובלתי מושגת בין בני נוער.
בשני המקרים מדובר על אהבה שהיא רומנטית להחריד, על דברים שנועדו לקרות, ובעיקר- וזה מאוד חשוב באקלים הפוליטי בארה"ב- על שמרנות מינית. אם ב"דמדומים" אדוארד לא שכב עם בלה במטרה להגן עליה מהיצרים החייתיים שלו, גם כאן סם לא ישכב עם גרייס. מתברר שהרומן הרומנטי שאני גדלתי עליו שינה את פרצופו לדמויות מעולם הפנטזיה, אבל לא יותר מזה.

הספר הוא חלק מטרילוגיה- הספר השני נקרא "LINGER"  והספר השלישי בסדרה אמור לצאת ממש בקרוב, ב-12 ביולי, ויקרא FOREVER.
בספריה בה עבדתי "רעד" היה להיט גדול, ילדות (כמו בדמדומים, בנות הן קהל היעד) שאלו עליו הרבה לפני שיצא. ככזה, חלק לא מבוטל ממסע היח"צנות לספר דובר בשפת בני הנוער- יש לספר דף פייסבוק, וטריילר (מקסים!) לספר עצמו (בספטמבר עתיד לעלות לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

לסיכום, בכריכה האחורית של הספר כתוב "אם נהנתם מדמדומים, תאהבו גם את רעד". וזו בדיוק הבעיה- אם נהנתם מדמדומים, למה ללכת על חיקוי?
למרות התרגום המעולה של גילי בר הלל, הייתי מוותרת.

לדף הספר בהוצאה.

(כי אני רומנטיקנית שזוכרת חסד נעורים לרומנים שקראתי בנעוריי, וכי לבנות הנוער הוא מעולה, ומצד שני- כמו כל רומן רומנטי, הוא נשכח שניה אחרי שאת נאנחת אנחה מלאת אהבה בסוף הספר).

 רעד (סידרת הזאבים של גרייס)/ מגי סטיווטר
Shiver/Maggie Stiefuater
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
הוצאת כנרת, 2010
381 עמ'

קרב נמרות

יום שני, 23 במאי, 2011

 

"הימנון הקרב של אמא נמרה"… מה עוד אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר?
נתחיל עם זה שכשקוראים את הספר הזה ב4:30 בבוקר, יש בו קסם מיוחד:-P…לא מעט נכתב על האישה ועל התופעה.
לא מעט דיונים, ביקורות, ושלל נאצות וברכות כאחד, שדיברו על המשמעת ההולכת ונעלמת של הנוער והילדים בימינו, שדנו בשאלה "חוסך שבטו שונא בנו" וכו' וכו'.
אבל לפני שאדון בשאלה עצמה- מה דעתי על החינוך הסיני כדרך חיים, אני חייבת לציין שאחד הדברים שהרשימו אותי יותר מכל בספר הזה היה המטען הרגשי העצום של בת מהגרים.

אבל עכשיו ברצינות.
אני חושבת, וסלחו לי על הניתוח הפסיכולוגי, שהדבר העיקרי בעיני איימי צ'ואה, אפילו יותר מהחינוך הכה מדובר של בנותיה, הוא השמירה על שורשי המשפחה.
בזמן האחרון, בסיטואציות שונות לחלוטין השתתפתי בדיונים על בני מהגרים.
יש נטיה שכזו, לבני הדור הראשון, הדור שהיגר- להטמיע כמה שיותר את התרבות החדשה- במדינה בה הם בחרו לגור. דווקא בני הדור השני, אלו שנולדו בארץ החדשה, אלו שאמורים להיות, לכאורה, קשורים בכל נימי נפשם לתרבות המערבית, הם אלו שעושים את מירב המאמצים לחזור לשורשים התרבותיים הישנים. גם כאן הסיפור לא שונה בהכרח, אמי גם לא מכחישה שאחת התכונות המשמעותיות אצלה, אם לא ה-תכונה, היא העובדה שהיא סינית. או כדבריה, "כבת בכורה למהגרים סינים, אין לי זמן לאתר ולהמציא כללים משלי. יש לי חובה להביא כבוד לשם המשפחה וגאווה להורים המזדקנים. אני אוהבת מטרות ברורות, ודרכים ברורות למדוד הצלחה" (עמ' 35). והרי לכם התורה כולה- הצורך בהגדרה עצמית המבוססת על העבר, על שייכות גיאוגרפית ואתנית, חסרת ייחוד אישי ואינדיבידואלי.

אי אפשר שלא להתייחס לגישה החינוכית הנושבת בספר. אני עוד אמא צעירה, מה זה צעירה, תינוקת של ממש. יש לי רק גמד אחד קטן, שבינתיים מצליח לא רע לצלוח את קשיי ההסתגלות של זוג הורים אוהב ונרגש, ושל העקשנות הרבה שלו. אני מאמינה גדולה בגבולות, ובעת ובעונה אחת מאמינה בצורך לייחודיות ולאינדיבידואליות של כל ילד וילד. חמותי שתחיה אוהבת להגיד לי "כשיהיו לך ילדים/כשהילד יהיה גדול/כשתהיי סבתא אז תדעי…".
אני חושבת ששאלת החינוך היא שאלה עקרונית אידיאולגית, וכן, אין ספק שהדיעה משתנה במעט כשיש לך באמת ילד (שוב, בעיקר בארבע וחצי בבוקר, כשאת בטוחה שעוד שניה השכנים מזעיקים את המועצה לשלום הילד כשהילד מחליט שעכשיו, דווקא עכשיו, הוא עושה חרם על ציצי שמאל). אבל לטעמי האישי, ואני יודעת שגם כאן אני לא הכי מקורית בעולם, מדובר כאן בכמעט התעללות נפשית. יש כאן דריסה של כל רצון אישי של הילדות, ובלבד שתתאמנה לציפיות ההורים (האמא בעיקר, האבא די אימפוטנט, ומלבד מחאה בקול רפה מדי פעם הוא נותן לאמא לעשות כרצונה).

מצד שני, אי אפשר לומר שאיימי לא מבינה שהיא "קצת" הגזימה. היא מתייחסת לעצמה לא מעט בציניות שאופיינית לאנשים שמודעים לעצמם (והרשו לי להעיד שמודעות אינה מונעת בהכרח מחזרה על שגיאות..): "לא הפריע לי לשנות את החלומות שהיו לי בשביל קוקו- רציתי רק שתהיה מאושרת. בסופו של דבר הבנתי שקוקו אינה אלא בעל חיים, עם פוטנציאל פחות לאין שיעור מזה של סופיה ולולו. אמנם נכון שיש כליבם ביחידות חבלה או גילוי סמים, אבל זה בסדר גמור בשביל רוב הכלבים להיות נטולי מקצוע או אפילו חסרי כישורים מיוחדים" (עמ' 109).

אבל למה לדון רק בדברים הרעים?
הדבר שהכי הכי משך את לבי בספר, הסיבה שבגללה המשכתי לקרוא את הספר הייתה ההערכה הגבוהה והחיבה המיידית כמעט שרכשתי ללולו, בתה הצעירה של אמי.
לולו, לטענת אמה, היא תמצית כל הרע בנוער המערבי הנוכחי- היא מרדנית, עקשנית, לא פועלת לפי רצון ההורים, והגרוע מכל (ומזה תתחלחל כל אם פולניה) מוכנה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
אבל לולו בעיניי היא גם תמצית הפלא האנושי- ילדה קטנה, שחיה במשפחה מאוד מאוד שמרנית, שלומדת מגיל אפס שעליה להתנהג בצורה מסויימת, שלא מקבלת גיבוי בבית להתנהגות אחרת ובכל זאת- מוכנה לעמוד על שלה ולא פחות מזה, מוכנה לשלם את המחיר.
אחד הדברים שתמיד אמרו לי כשעצבנתי מבוגר אחראי היה "הלוואי שהילדים שלך יצאו כמוך". נכון לרגע זה, חוששתני, הגמד אכן דומה לי, אבל לולו בהחלט דומה לאמה (ומכאן קרב הנמרות)- עקשנית, עומדת על שלה ולא נותנת לעובדות ו/או לעולם לבלבל אותה:
"הרוח הורידה את הטמפרטורה לעשים מעלות מתחת לאפס, והפנים שלי כאבו מהשניות המעטות של החשיפה לאוויר המקפיא. אבל הייתי נחושה בדעתי לגדל ילדה סינית צייתנית-במערב, צייתנות מתקשרת לכלבים ולחלוקה מעמדית, אבל בתרבות הסינית הצייתנות נחשבת לאחת המעלות הטובות הנעלות ביותר- גם אם זה יהרוג אותי. "את לא יכולה להישאר בבית אם את לא מקשיבה לאמא, " אמרתי בקפידה. "אז מה, את מוכנה להיות ילדה טובה? או שאת רוצה לצאת החוצה?"
לולו יצאה החוצה. היא הביטה בי בהתרסה.
אימה מעורפל החלה לחלחל לגופי. לולו לבשוה רק סוודר, חצאית קפלים דקה וגרביונים. היא חדלה לבכות והיתה שקטה להחריד.
"טוב, בסדר – החלטת להתנהג יפה," אמרתי במהירות. "את יכולה להיכנס עכשיו"
לולו טילטלה את ראשה."  (עמ' 23)
רק כדי שתבינו, לולו הייתה אז בת שלוש.

לסיכום,
 ברבורים (כי הספר ממש עצבן אותי, ואלמלא לולו שהעלתה יותר מפעם אחת חיוך על פני, הייתי נוטשת אותו מזמן)

לדף הספר בהוצאה.

הימנון הקרב של אמא נמרה/ איימי צ'ואה
Battle hymn of the tiger mother/ Amy Chua
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מודן, 2011
221 עמ'

מלחמת השוקולד

יום שבת, 21 במאי, 2011

בעיירה קטנה במסצ'וסטס, בבית ספר קתולי (פרטי) לנערים, מפתיע נער צעיר העונה לשם ג'רי רנו, את כלל אוכלוסיית בית הספר, ובעיקר את עצמו, ומסרב להשתתף במכירת השוקולד השנתית של בית הספר.
ג'רי הוא לא הגיבור הקלאסי. הוא נער צעיר, שאמו נפטרה מסרטן ואביו עסוק בעיקר בעבודתו. הוא לא מהתלמידים המבריקים בכיתה. הוא לא הספורטאי המצטיין. הוא בקושי יודע מיהו ומהו, וכמו לא מעט בני נוער הוא עסוק בעיקר בשאלה איך לשרוד בתיכון. ובכל זאת, ג'רי קם ועומד מול כולם: מול המורים, מול המנהל, מול אגודת התלמידים הסודית לכאורה.

זו אמנם צורה מאוד מופשטת של העלילה, אבל בסופו של דבר "מלחמת השוקולד" מזכיר במידה רבה את "בעל זבוב". שניהם עוסקים בחבורת נערים שמשמשת ראי לחברה האנושית בכלל. אבל אם "בעל זבוב" מתרחש באי מרוחק מכל ציוויליזציה, הרי ש"מלחמת השוקולד" מתרחשת בזירה קשה וקשוחה הרבה יותר: בית הספר התיכון. כאן יש לא רק בני נוער אלא גם מבוגרים, והרוע הוא נחלת הכלל, ללא שיקולי גיל.

ועיקר העיקרים- בעוד שב"בעל זבוב" סופו של הספר נועד להרגיע במעט את הקורא, שהרי בני הנוער חוזרים לציוויליזציה, ושם 'ברור' שיתנהגו אחרת, ב"מלחמת השוקולד" הסוף אינו סוף טוב: הטוב אינו מנצח את הרע, כי לבני הנוער אין לאן לברוח, התיכון הוא מרכז חייהם.

קורמייר, שכתב את הספר בעקבות מעשה אמיתי (בנו הצעיר סירב להשתתף במכירה שכזו, וקורמייר שקע בהרהורים מה היה קורה לו לא היו מכבדים את רצון בנו), סירב לשנות את סוף הספר על מנת להתחבב יותר על הקוראים (ולהימנע מחלק מהגינויים).

מאז פרסומו של הספר, בשנת 1974, הוא נמצא ברשימת 50 הספרים המוחרמים ביותר בארה"ב.
הספר הוחרם בשל הסיבות הבאות:
· תוכן מיני: מדובר בנערים, בתיכון קתולי. יש לא מעט תיאורים של סמי-פנטזיות מיניות ואוננות.
· שפה פוגענית.
· השקפה דתית: מדובר, כאמור, בתיכון קתולי.
· אלימות
· טענה פופולרית הייתה שדמותם של המבוגרים בכלל (והמורים בפרט) מושחרת למדי. המבוגרים מדוכאים, שבורים, מניפולטיבים ומרושעים.

אין ספק שהספר (לפחות בשפת המקור) מלא בתיאורים לא פשוטים, אבל גם החיים בתיכון אינם פשוטים. לטעמי תיאור הנורמות החברתיות בתיכון, כמו גם הסקרנות המינית, שלא לדבר על הסוף שזכה לגינויים רבים, מוסיפים לאמינות העלילה.

למעוניינים:
דף הספר באתר ההוצאה, בו אפשר לקרוא גם את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי הספר טוב וחשוב, וכי אני שונאת החרמות ספרים כמעט כמו שאני שונאת סופים פתוחים)

מלחמת השוקולד/רוברט קורמייר
The chocolate war/ Cormier, Robert
מאנגלית: אליענה אלמוג
הוצאת כתר, 2006.
220 עמ'

(לא) לאמהות בלבד

יום חמישי, 19 במאי, 2011

כמו כל אמא טריה הצטיידתי גם אני בשלל הספרים שאומרים לך בדיוק, אבל בדיוק, מה אמור להתרחש בכל דקה, ובכל שניה בחיי התינוק החדש.
כמו כל אמא טריה, גם אני הבנתי, תוך שעתיים בערך, שבין הספרים לבין המציאות יש אי אלו פערים, ואז התחלתי לשאול את עצמי מי באמת תוכל לספר לי את האמת…
"המידע שלמעשה הייתי באמת זקוקה לו, לא היה זמין: למשל, כיצד לשמור על חוש ההומור כשאת מתגוררת בבית לא ממוזג בחודש יולי ותאריך הלידה המשוער חלף שבועיים קודם לכן; איך מרגישים בזמן התכווצויות שנגרמות על ידי פיטוצין- כאילו מישהו מרסק לך את השיניים בפטיש; האם כדאי להביא כרית אוויר מהבית להגנה עצמית בשעה שהמיטה שלך מוסעת במהירות עצומה לכיוון חדר הניתוח, שבו עומדים לבצע בי ניתוח קיסרי בהול" (עמ' 22).

הספר "אמהות חושבות" בנוי בדיוק על הנישה הזו- "כל מה שרצית לדעת, ביקשת לדעת, התחננת לדעת,ואף אחת לא טרחה לספר לך..". מונולוגים של נשים. אמהות בהווה, אמהות בעבר, נשים שהחליטו שהן לא רוצות להיות אמהות, ובקיצור- כל הקשת הנשית.

כי למרות שמזהירים אותך מהפעם הראשונה שבה האוצר שלך, משוש ליבך, ישתין עלייך (פיזית) בקשת, אף אחד לא מבין את תחושת הלחץ בשניה שבה את מבינה שזה הולך לקרות, ולא ממש מצליחה למנוע את זה: "באותו רגע יש לי בעיה אחת- מה לעשות עם התינוק הערום עד שבעלי ישוב מהמשימה שאליה נשלח? באותו רגע ניקי מפסיק ליילל, מביט בי בתשומת לב ופניו מאדימות. "אוי, לא!" אני אומרת. אני מרימה אותו בתנועה נואשת וחושבת "מגבת!". אני שועטת לכיוון ארון המגבות, אך הוא ריק משום שדחיתי את מטלת הכביסה. אני מניחה את ניקי על הרצפה, דוהרת אל חדר השינה ונוברת בטירוף בסל הכביסה. אני שולפת בתחושת ניצחון מגבת ישנה וחוזרת אל ניקי. הוא מביט בי קורן מאושר. מסתבר שאיחרתי" (עמ' 124).

הספר מדבר על לא מעט חוויות שנשים חוות, בין אם טובות ובין אם רעות- החל מהאושר שמציף אותך כשמניחים עלייך בפעם הראשונה את התינוק שלך, וכלה בדכאון שמציף כל תא בגוף שלך, כשאת מבינה שחייך לעולם לא ישובו להיות כמו שהיו.

אז למה לקרוא את הספר הזה?
בגלל משפט אחד, שעשה לי את היום ואת השבוע כולו, והגדיר בצורה הטובה ביותר את מצבי הנוכחי: "ללדת ילד פירושו להחליט שלבך יתהלך לצמיתות מחוץ לגופך" (עמ' 233).

לסיכום,
(ולא, זה בהחלט לא לנשים בלבד- גם הנסיך התגלגל מצחוק בסיטואציות אלו ואחרות)

אמהות חושבות- נשים כותבות את האמת על אמהות/ עורכות: קמיל פרי וקייט מוזס
Mothers who think/ Edited by Camille Peri and Kate Moses
מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר
הוצאת מודן, 2006
243 עמ'

חוץ מציפורים

יום שלישי, 17 במאי, 2011

"הבדידות הקשה ביותר היתה בצינוק. שם סבלתי גם מאי- הוודאות הקשה כל כך. זה היה מצב, שבו שכבתי בלכלוך, וכשהייתי שומע צעדים בחוץ, לא ידעתי אם באים לתת לי חתיכת פיתה או להוציא אותי להורג" (עמ' 88).

הם היו עשרה. רובם היו אנשי חיל האוויר. היה גם מעט חי"רניקים, מעט צנחנים, ושני שק"מיסטים.
לא היה ביניהם שום דבר במשותף, מלבד העובדה שכולם היו שבויים, שכולם היו (בסופו של דבר) בתא אחד בכלא עבאסיה במצרים, ושכולם, כדי לשרוד בקשיי השבי, שנמשכו לא יום ולא יומיים, נאחזו בידיעה שבארץ יודעים שהם בחיים וידאגו לשחרר אותם.
עשרת השבויים הללו הם אותם השבויים שתירגמו את "ההוביט" במהלך השבי, פעולה שבוצעה, בין השאר, כדי שחלק מהחיילים, שלא ידעו אנגלית, יוכלו להינות מהספר.

מטבע הדברים, שבי הוא לא דבר פשוט, בלשון ההמעטה. "בהתחלת השבי שרוי השבוי בטראומה הנגרמת על ידי הנפילה בשבי והמפגש הפתאומי עם האויב, ואחר כך נוספות לכך החקירות האכזריות, אולם כאשר אתה שרוי בשבי זמן ארוך, התנאים שלך משתפרים, ומניחים אותך לנפשך, סביר להניח שנרפאים מהטראומה. מאידך גיסא,יתכן שבמקומה נוצרות טראומות אחרות, שמקורן בקשיים אחרים. הן עשויות לנבוע, למשל, מהזמן המתארך של חיים בתנאי שבי. ההתמודדות עם מצב זה מצריכה כוחות נפשיים גדולים בהרבה מהמאמץ הנפשי והפיסי, הנדרש בחקירות או בהתמודדות עם הטראומה של הנפילה" (עמ' 208).

דובר לא מעט על נפש האדם, על יכולתו של האדם להתמודד עם קשיים שמעולם לא חשב שיוכל לעמוד בהם. מתברר שגם לשבי מתרגלים. המכות והעינויים עוברים עם הזמן, ונראה שאצל חלק מהמרואיינים בספר החוויה הקשה לא הייתה בהכרח העינויים אלא הבדידות (כל שבוי היו כלואים כחצי שנה בבידוד מלא, ורק לאחר מכן הועברו לחדר משותף אחד).

בני האדם הם יצורים חברתיים, ולכן אפשר היה למצוא גם התייחסות אישית יותר בין השבוי לבין החוקר, דוגמת הציטוט הבא:"הוא היה אדם מבוגר, יחסית (בגילנו היום ,אבל אז נראה בעיני זקן מופלג), ופעם הרגיש לא טוב והוציא מהר כדורים מהכיס. למחרת הוא בא אלי לחדר בפיג'מה ואמר: "אתה רואה, גם אני פציינט פה". זה מראה שהמאמץ בחקירה אינו חד- כיווני, וגם לך יש יתרונות: אתה יכול להתיש את החוקר שלך…" (עמ' 71).

בשלב מסויים, באופן שמהדהד למציאות של ימינו בצורה מטרידה למדי, היה להם ברור שהם יצליחו לחזור לארץ רק אחרי מלחמה רצינית. והם צדקו. הם חזרו לארץ לאחר מלחמת יום כיפורים, ב-16 בנובמבר.

את הספר קראתי בסביבות יום הזיכרון. הוא עורר בי לא מעט מחשבות. הם שרדו, והגיעו לארץ, ומרביתם אף הצליחו להשתקם, אבל המחיר היה גבוה. המחשבה שמאז שנאמרה האמירה "האמת היא, שלמדינה לא היה ניסיון עם שבויים, ששהו בכלא ארבע שנים. במשרד הביטחון לא ידעו למה אנחנו זכאים ואיך לפצות אותנו" (עמ' 259), לא השתנה יותר מדי, מצמררת אותי.

עם שובם, התברר שלא הכל נשאר כשהיה. הם היו צריכים להתמודד עם פציעות קשות, עם פרידות לא קלות, עם צללים שהמשיכו לרדוף אותם.
חלקם המשיכו בשירות צבאי, חלקם מצאו מזור דווקא בחיים האזרחיים, חלקם פעילים ב"ערים בלילה", עמותת השבויים.

הספר נכתב לאחר סדרת ראיונות ממושכת שעשתה הסופרת, עמיה ליבליך, פסיכולוגית במקצועה, בין השנים 1987-1988 עם כל אחד מעשרת השבויים ועם נשותיהם בתקופת השבי. היא השתמשה גם ביומן השיחות של השבויים, בדו"חות הצלב האדום ובמכתבים שקיבלה מהשבויים ומנשותיהם.

הספר נכתב בשנת 1989, כשאיש לא העלה בדעתו ששוב יהיה שבוי ישראלי אצל האוייב במשך שנים ארוכות. איש לא העלה על דעתו שיש משהו יותר גרוע מלהיות שבוי ארבע שנים בכלא במצרים. הוא מתאר את חוויות השבויים, אבל לא פחות מכך, את חוויות הנשים שאיתן, את החוויה של אלה שנשארו מאחור, בארץ, והיו צריכות להמשיך ולהתמודד, להמשיך ולחיות.

ואלה שמות:
רמי הרפז
עמוס זמיר
עמוס לויטוב
מנחם עיני
יצחק פור
דן אבידן
מוטי בבלר
דוד לוי
מוטי כהן
אבינועם קלדס

הרצאה של רמי הרפז לגבי תרגום "ההוביט".
ראיון מנקודת מבט של אשת שבוי.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (פשוט ככה)

חוץ מציפורים/ עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1989
340 עמ'

סבא מספר 108009

יום שני, 2 במאי, 2011

קדיש לשבעה (במלאת שלושים לקבורת אפר הנרצחים מגטו לודז')

הלילה מחשיך את רקמותכם,
הרוח מייללת במרירות כדי לשכוח.
אתם המליונים נשאתם את שבע הנשמות
ורעד קדוש עובר בנו.

האוייב טרף את בשרכם חתיכות חתיכות
ושרשראות ברזל לחצו על עורכם.
אבל נותרתם חיים, יקרים, עד שהמוות לקח אתכם.

אין לילה אפל דיו כדי להחשיך אתכם
שבעת החדשים
-ישנים.

עורכם מואר באור שמש פרטי
כשפניכם פונות מהחשיכה לאור.

דמכם זורם בעורקנו.
אני כותב קדיש ליד שבעתכם.
אפרכם אפר דורות שלמים,
המשכם יחיה  בישראל לעולמים.

לפני שנה נפטר סבא שלי, צבי בלומנפרוכט. את השיר הזה, יחד עם עוד לא מעט דברים שכתב, השאיר לי באלבום שמצאתי אחרי מותו. לאלבום קרא "סבא מספר 108009".

השיר פורסם במקור במאי 1977 בעיתון יידיש הנקרא "יידישע צייטונג". הוא כתוב ביידיש, והתרגום כאן הוא חופשי לחלוטין.
הוא נכתב במקביל לבניית  במצבה/אנדרטה שהוקמה בבית הקברות בחולון לזכר יהודי גטו לודז'. את האנדרטה הקימה הפסלת אסתר אסתר אייזן. מתחת למצבה אכן ישנו אפר של נרצחי לודז' אולם לא הצלחתי למצוא שום סימוכין למספר שבע (אם כי יתכן שפשוט מדובר במספר סמבולי בלבד).

לזכרו של סבא שלי, לזכר בני משפחתו ובני משפחת סבתי, תבל"א שנספו בשואה.

תרגום מיידיש לאנגלית

A Kadish luxury seven