ארכיון פוסטים מהחודש "אוגוסט, 2011"

הולדה בעוולה

יום רביעי, 31 באוגוסט, 2011

בתור אמא טריה, אני עדיין זוכרת את הפחד שלי כל פעם שעברתי בדיקה, כל פעם שעברתי אולטרסאונד, הפחד שאומר "מה יהיה אם"… מה יהיה אם יתברר שהעולל, שאז היה עוד "סתם" דגיג ששוחה לו בבטן, חולה?
מה יהיה אם תהיה לו תסמונת דאון? מה יהיה אם הוא יסבול מבעיה גופנית? מה יהיה???
כי אחרי כל כך הרבה זמן וניסיונות, רצינו ילד מושלם… ומצד שני- זה הדגיג שלנו, איך אפשר לוותר עליו רק כי הוא לא מושלם? (זה לא שאנחנו מושלמים, האמינו לי…)

בתור אמא טריה, אני מתחלחלת מהמחשבה על תביעה של הולדה בעוולה.
הולדה בעוולה אומרת, בצורה הכי פשוטה והכי פשטנית, שאילו הדברים היו מתנהלים כמו שצריך- התינוק/הילד לא היה צריך להוולד. דהיינו הורים תובעים את הרופא שטיפל בהם, בטענה שבגלל שלא טיפל בהם כראוי, הם לא הפילו עובר שנולד עם מומים (ותודה לויקיפדיה).
איך אפשר לומר לילד דבר כזה? גם אם לא אומרים לו את זה פיזית, ילדים הרי קולטים מהסביבה, קולטים אווירה, קולטים חצאי משפטים. איך אפשר, אחרי שהילד נולד, לומר לו "חבל שנולדת"?
ולא, זה ממש לא דיון על האם מותר ולגיטימי לעשות הפלה (כן, זכותה של אשה על גופה, ומותר לה לעשות הפלה) אלא על מה שקורה אחרי.

וילואו או'קיף היא ילדה כזו. היא נולדה כשהיא סובלת ממחלה שנקראת אוסטאוגנזיס אימפרפקטה, דהיינו "מחלת עצמות שבירות". פירוש הדבר הוא שהיא עתידה לשבור כל עצם ועצם מגופה, גם בזמן ההריון עצמו. אבל חוץ מהעובדה שרוב חייה איבר אחד (בד"כ יותר) מגופה מכוסה בגבס ו/או חבוש, וילואו היא ילדה רגילה, חכמה מאוד לגילה, מתעניינת בכל דבר מוזר שקורה בעולם, יודעת להקסים אנשים, אהובה על משפחתה.
אבל אז הוריה מתחילים לשאול "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ידעו מוקדם יותר על מחלתה של וילואו? האם היו נוהגים אחרת?

בשנה האחרונה אני מנהלת יחסי אהבה- שנאה עם ג'ודי פיקו. יש ספרים שמאוד אהבתי לקרוא שלה, יש ספרים שנטשתי באמצע, יש ספרים שלה שאפילו לא ניסיתי (וגם לא אנסה- ע"ע "בת ברית). אני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית, לא כי התרגום שלה לעברית אינו טוב, אלא כי עם כל הכבוד (והאמינו לי, יש כבוד) למתרגמים לעברית, לטעמי יש קשת שלמה של רגשות שאינה באה לידי ביטוי בעברית.
את הספר הזה קראתי בעברית, ולא הצטערתי.
האמת, שמזמן לא "תפס" אותי ספר של פיקו בצורה כזו. בואו נגיד שאת הלילה הזה העברתי ערה, ולא באשמת העולל אלא באשמתה המלאה של פיקו. הייתי מרותקת לדילמה המוסרית, נקרעתי ברגשות סותרים, ובשעת ההאכלה הלילית חיבקתי היטב את העולל אל לוח ליבי, ולחשתי לו עד כמה אני אוהבת אותו.
אפילו העטיפה של הספר מצאה חן בעיניי, והמחישה עד כמה יצורים קטנים הם שבריריים ועדינים.
הדבר היחיד שמעט צרם לי, ויש שיאמרו שאני מגזימה לגמרי, הייתה קצת התרשלות מכיוון השכתוב והעריכה: טעות בשמה של אחת הדמויות בזמן שדמות אחרת מדברת איתה, לא משהו דרמטי במיוחד אבל עדיין…

לסיכום,בדומה לסופרים נוספים במעמד דומה, גם פיקו כותבת בנוסחה מסויימת- די ברור לאן הספר הולך ואיך הוא יגמר, אבל זה לא פוגם בהנאה.

זהירות, שביר/ג'ודי פיקו
Handle with care/Jodi Picoult
מאנגלית: מיכל קירזנר- אפלבוים
הוצאת כנרת, 2011
556 עמ'

חיות קופצות בספארי

יום חמישי, 25 באוגוסט, 2011

 

 בִיקּוּר בַּסָפָארִי הוּא הַרְפַּתְקָה נֶהֱדֶרֶת – שָׁם נִפְגּוֹשׁ בַּעֲלֵי חַיִּים מְעַנְיְנִים, וּלְכֻלָּם יֵשׁ אָזְנַיִם, עֵינַיִם, אַף וְזָנָב, שֶׁמַּתְאִימִים לָהֶם בְּדִיּוּק!

אחד הדברים שמאוד חשובים לי הוא שהעולל יאהב ויתעניין בבעלי חיים. זה עוד קצת מוקדם לקחת אותו לפינות ליטוף למיניהן, ולכן בינתיים הוא מסתפק בכלבי המשפחה, אבל הוא בהחלט סקרן ולכן מאוד שמחתי כשהגיע לידיי הספר הזה.

כל עמוד בספר מדבר על חיה אחרת, מתאר את הסממנים הייחודיים שלה ומאפשר לגעת בחיה. זהו ספר שמוגדר עם "חיות קופצות" ואני חייבת להודות שאין הנאה כמו למשוך בקרנו של הקרנף 🙂 או לגעת בזנבו של הטווס.

יש כמה חיות שלא ברורות לי שייכותן לספארי (אלא אם כן מדובר על ספארי נוסח רמת גן ולא אפריקה) דוגמת הטווס, אבל העיקר שהילד נהנה.

לגבי הגיל המומלץ- על כריכת הספר כתובה אזהרה שהוא מיועד לילדים מעל גיל 3 מאחר והוא מכיל חלקים קטנים, מצד שני בקטלוג של מודן הוא מוגדר לילדים מגיל 0-3…
אני לכשעצמי נתתי את הספר לעולל, דהיינו ילד בן 0.4 😆 . כאמור- נרשמה התלהבות גדולה, והספר מומלץ בתנאי שהילד נמצא בהשגחה מלאה (בין השאר כדי שלא יהרוס את הספר…)

לסיכום,

חיות קופצות בספארי- אף, עינים, זנבות ואזנים
איורים: פיטר טאונסנד
מאנגלית: שולמית דוידוביץ
הוצאת מודן, 2010

גברת גרים אוהבת ספרים (ואני לא)

יום שלישי, 23 באוגוסט, 2011

 

לאפרת, מאחלת לך שתהיי כזו! (נורית, את כבר כזו בעיניי)

מעולם לא חשבתי להיות ספרנית בית ספר.
יש הבדל עצום לטעמי בין ספרנית בספריה עירונית, אליה מגיעים אנשים שרוצים לקרוא, לבין ספריה בית- ספרית, שאליה מוכרחים ללכת. אבל זו רק הסיבה הרשמית.
להודות על האמת, אני פשוט מפחדת מהילדים. או יותר נכון מילדים דוגמת גיבורת הספר. כי הם לא רוצים לבוא לספריה באמת. הם לא אוהבים ספרים, הם בקושי מוכנים לסבול את הספרנים, והם רואים בספריה בזבוז זמן אדיר.

הילדה גיבורת הספר, ששמה לא ידוע, לא אוהבת ספרים.
ספרנית בית הספר שלה היא צעירה להפתיע, שעושה לא מעט דברים מעניינים, אבל יש גבול. בעיקר כשהיא מציעה (בדרך בה מורים מציעים, זה תמיד דרישה בעצם) שכל ילד יציג את הספר האהוב עליו. הילדה שלנו לא אוהבת ספרים!!

גברת גרים, הספרנית, היא אחת הספרניות היותר מגניבות שפגשתי בספרים. בניגוד לסטריאוטיפ המוכר, לא מדובר כאן ב"גברת"- היא לא זקנה במיוחד, בקושי אפשר להגדיר אותה כמבוגרת, היא לא צועקת אלא מעודדת ילדים, וניכר עליה שהיא אוהבת את עבודתה.

גברת גרים הלא- טיפוסית:

אם להודות על האמת, אם כשהייתי קטנה היו לי ספרניות כאלו בבית הספר, אולי עוד הייתי שוקלת להיות כזו…

אז מה יקרה עם הילדה שלנו? האם היא תמצא ספר להציג?
ספר לאוהבי הספר, וגם לכאלו שלא. כי כמו שגברת גרים אומרת- הכי חשוב זה הדמיון 😛 …

ומילה אחת לסיכום- ח"ח גדול לשוהם סמיט ואמנון כץ על התרגום המקסים!

גברת גרים אוהבת ספרים (ואני לא)/ ברברה בוטנר
אייר: מייקל אמברלי
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
הוצאת כנרת, 2010
24 עמ'

נפילה שהיא הצלחה

יום ראשון, 21 באוגוסט, 2011

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
*
מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
*
אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
*
ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
*
גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
*
לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה
של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'

בת הערובה

יום רביעי, 17 באוגוסט, 2011


"רק דבר אחד הרגיע אותי כשראיתי את תמונותי של קלרה בחדשות: לא הייתי הילדה הבלונדינית והעדינה שתוקפי הילדים מעדיפים, כך נראה.

לא היה לי מושג עד כמה אני טועה." (עמ' 34)

 

נטשה קמפוש הייתה ילדה שרובנו לא נביט בה מבט שני. שיער כהה, שמנה לגילה, לא הכי מטופחת. כבת להורים גרושים, היא תהתה יותר מפעם אחת האם היא אהובה בכלל. היא לא הייתה מיוחדת. לא הייתה ייחודית. היא הייתה סתם ילדה.
עד לשני במרס 1998.


בבוקר אותו יום יצאה נטשה מביתה לכיוון בית הספר, כשפגשה בדרך
את וולפגנג פריקלופיל, שלימים יגיד לה שנראתה לו כמו חיה פצועה ולכן היה חייב לקחת אותה. מאותו הרגע ולמשך שמונה שנים, איש לא ידע מה עלה בגורלה.


לפני שנים רבות קראתי את ספרה של אסתר שטרייט וורצל, "בן ערובה". אחד הספורים בספר היה על בועז, שנלקח כבן ערובה בידי כנופייה של ניאו נאצים/פרו פלשתינאים (ממרחק השנים אני לא ממש זוכרת). כבר אז עניינה אותי הדינמיקה שבין חוטף לנחטף, ומאז אני קוראת לא מעט בנושא.

אבל לקח לי זמן רב להגיע לספר הזה, בעיקר מתוך רתיעה מסויימת מכתיבה פופוליסטית, ואולי גם בשל תחושת המציצנות שבקריאה. אבל בסופו של דבר, כמו שאפשר להבין, קראתי את הספר, וטוב שכך.

אני לא יודעת אם נטשה היא קורבן חטיפה קלאסי, אם היא נורמלית, או אם היא סובלת מ"תסמונת שטוקהולם" (טענה שהיא דוחה בכעס רב בספרה). כל מה שאני יודעת הוא שהספור הזה הוא לא ספור של קורבן, או לפחות לא רק של קורבן.
נטשה מספרת רק את מה שהיא רוצה לספר. היא מדווחת בצורה יבשה למדי על ההתעללות הפיזית והנפשית היומיומית. היא מצהירה שאינה מתכוונת לדון כלל בהתעללות מינית, באם הייתה, כי גם לה מגיע מעט פרטיות. היא מנסה להסביר מדוע לא ברחה, אבל גם אז היא אינה מתנצלת (וטוב שכך!):
"עדיין היו רגעים שבהם חשבתי לברוח, אבל כבר לא תיכננתי תוכניות מפורטות. הדג לא קופץ מעל קצה קערת הזכוכית, כי שם מחכה לו רק המוות" (עמ' 128).

לטעמי, הגם שבסופו של דבר מדובר באישה צעירה ששרדה תקופה ארוכה של אימה וטרור, ניתן לראות את הנזק, את הצורך להיות כל הזמן בשליטה, גם שנים לאחר שהשתחררה מכלאה קובעת נטשה מסגרת וגבולות ברורים למה שהיא מוכנה לחלוק עם הציבור, ועומדת בה- ואולי זוהי דרכה לשרוד. ויש לה גם מסר להעביר:
"החברה שלנו זקוקה לפושעים בדמותו של וולפגנג פריקלופיל כדי להעניק פנים לרוע שחי בקרבה וכדי להרחיק אותו מהחברה עצמה. אנו זקוקים לתמונות של צינוקים במרתפים כדי שלא ניאלץ לראות את הבתים הרבים שבהם האלימות זוקפת את ראשה הקונפורמיסטי והבורגני. החברה משתמשת בקורבנות של מקרים שערורייתים כמו שלי כדי להתנער מהאחריות לקורבנות הרבים וחסרי השם של הפשעים שמתרחשים מדי יום ביומו, קורבנות שאיש אינו מסייע להם, אפילו כשהם פונים לעזרה" (עמ' 163).

ואולי כדי (לנסות) להמחיש את האימה- הביטו בסרטון הזה, שמתאר את הכניסה לצינוק בו נכלאה נטשה. מצד שני, יש כאלו המביטים בעין ספקנית לעבר נטשה, במיוחד לאור העובדה שבעקבות הפרסום לו זכתה לאחר שברחה, קיבלה חוזה להנחיה בטלוויזיה ואפילו העלתה אתר לאוויר. מצד שני, אולי זה הדבר ההגיוני לעשות בתרבות הריאליטי והפפאראצי של היום…

לסיכום,
ספורה של אשה צעירה, אמיצה ופגועה. שווה קריאה.

3096 ימים/ נטשה קמפוש עם הייקה גרונמייר וקורינה מילבורן
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2011
238 עמ'

אז למה נעלמתי.. (או: מפי העולל)

יום שבת, 13 באוגוסט, 2011

 

עערכאוטיויצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
צצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
צצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
ן      סשדבקקק                                                                                  מ  צ     מ       ם       87

פומפיי

יום רביעי, 3 באוגוסט, 2011

הזמן הוא אוגוסט. חם. מאוד מאוד חם.
בני העשירון העליון, כתמיד, נמצאים בחו"ל, מסתתרים מפני החום הגדול במקומות מבודדים מעין, מוצלים, בהם הם ממשיכים להתענג על מזלם הטוב.
בני מעמד הביניים, כמו תמיד, עובד ונאנק תחת הנטל, וחולם על החופשה הבאה, אותה יבלה בעיר החטאים הידועה פומפיי.
בני העשירון התחתון, כהרגלם, עובדים קשה, יודעים שאין להם את היכולת לצאת לחופשה. במקרה הטוב, הם ישרתו אדם כלשהו שיגיע לעיר הגדולה. במקרה הרע… נו, חם מדי לעסוק במקרה הרע, ובכל מקרה- הגורל הוא זה שקובע, לא?
וחם, כל כך חם. כבר אמרתי?

זה לא זמן למחשבות עמוקות. זה לא זמן לעבודה. עכשיו אין לאף אחד כח לעשות כלום. חם.

אבל יש אחד, מאריוס אטיליוס פרימוס (החברים קוראים לו אטיליוס 🙂 ), שלא מסוגל לא לעשות כלום. הוא מוטרד.
לא מספיק שהוא עובד במקום חדש, כמהנדס המופקד על אמת המים החשובה "אקווה אוגוסטה" ("מי אוגוסטוס"), תעלה שהובילה מים לתשע ערים במפרץ נאפולי.
לא מספיק שקודמו בתפקיד נעלם בנסיבות מסתוריות.
לא מספיק שהוא חי תחת נטל הקריירה המשפחתית, והוא מהנדס מים כמו אביו, וכמו סבו, ואולי כמו אב- סבו.
לא מספיק שהעובדים תחתיו לועגים לו, מסיתים נגדו וחותרים תחתיו.
עכשיו יש בעיה חדשה: נגמרו המים! המים לא מגיעים לתעלה יותר, ואיש לא יודע את הסיבה.
ולכו תתמודדו עם הבעיה הזו במדינה שכולה שחיתות, במדינה שבה לאיש לא אכפת מכלום.
חום אוגוסט, כבר אמרנו?

עשרה ימים לפני התפרצות הר הגעש וזוב, התייבשו בארות המים והמעיינות סביב ההר. בדיעבד, מסתבר שזה היה סימן מקדים.
הספר "פומפיי" עוסק בעשרת הימים הקודמים להתפרצות, תוך שהוא מתאר בפרוטרוט את הרקע ההסטורי, את החיים היומיומיים באותה התקופה ואת השחיתות הפושה בעיר.

לפני כשבוע פנתה אליי חמותי שתחיה ואמרה לי "פעם אחת תקראי ספר שאני ממליצה לך". אז מה עושה כלה טובה ומסורה? נכון! קוראת את הספר האמור.
לכאורה, אין סיכוי להפסיד. רוברט האריס הוא סופר ידוע ומוכר, ספרו "ארץ אבות" מחכה בסבלנות לתורו על מדף הספרים שלי, איטליה היא היעד הבא שלי, וחמותי שתחיה בד"כ קוראת ספרים לא רעים.
הבעיה הייתה ש, נו, מה לעשות, חם.
אולי אם הייתי קוראת את הספר במזג אוויר חם פחות, הייתה לי הסבלנות לכל הפרטים הקטנטנים, לכל התנהלות העלילה האיטית כל כך, לעובדה שאין כאן באמת יותר מדי עלילה, אלא תיאור מצב נקודתי שנמשך ונמשך ונמשך, עד לנקודה בה כבר התפללתי שווזוב יפער את לועו.
בסוף זה קרה, אגב.
ו-וזוב אכן פתח את לועו, וב24 לאוגוסט שנת 79 החלה התפרצות הר הגעש, שנמשכה 24 שעות ובמהלכה נקברה העיר פומפיי תחת הלבה הרותחת וענני האפר.

לסיכום,
לחובבי רוברט האריס ולמיטיבי קרוא ברומנים הסטוריים בלבד.
 (כי בכל זאת זה רוברט האריס, שלא לומר שצריך לשמור על יחסים טובים עם חמותי שתחיה 😆  )

פומפיי/ רוברט האריס
Pompeii/ Robert Harris
מאנגלית: מרדכי ברקאי
הוצאת זמורה ביתן, 2006
317 עמ'

נשואה לאמריקה

יום שני, 1 באוגוסט, 2011

"בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם. האתגר הוא לאו דווקא להיכנס למיטה. אני מרגישה את השלבים הנורמליים של ההתעייפות, את אובדן הריכוז שנעשה מודגש יותר עם כל חצי שעה שחולפת אחרי עשר בלילה, וכשאני נשכבת מתחת לשמיכה, בדרך כלל מעט אחרי אחת עשרה- לפעמים בעלי עדיין באמבטיה או מעלעל בכמה ניירות אחרונים, מדבר אלי מקצה החדר- ואני מתחילה להיסחף אל השינה. כשהוא נכנס למיטה, הוא מערסל אותי, ואני מגיחה חזרה מתוך ים התרדמה, אנחנו מחליפים מילות אהבה, ובטשטוש הרגעי הזה אני מאמינה שמשהו מהותי עדיין שלנו, שגופינו בחשכה הם הדבר האמיתי. ושכל השאר- החשיפה והחובות והמחלוקות- הוא בדיה והעמדת פנים. אבל כשאני מתעוררת בשתיים לפנות בוקר בערך, אני חוששת שההפך הוא הנכון". (עמ' 12)

כשקראתי את הפסקה הזו חייכתי לעצמי. כי גם אני כזו. גם אני נרדמת לא פעם ולא פעמיים לפני שהנסיך מגיע לחבק אותי בלילה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שיכולתי להזדהות עם אליס בלקוול, ולו בשל העובדה שהיא ספרנית במקצועה, ושהיא התחתנה עם אדם שונה ממנה בתכלית, בין אם באופיו ובין אם בהשקפתו הפוליטית.

שלא כמו אליס, אני כבר לא צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאלו הם חיי, והנסיך הוא אכן נסיך בשר ודם. אבל ההבדל הקטן הוא שאני נשואה באושר רק שנתיים וחצי, ואליס נשואה לצ'ארלי הרבה הרבה הרבה יותר.
הבדל קטן ומשמעותי נוסף הוא כתובת המגורים שלנו. בעוד שאני גרה ברחוב אפרורי ושגרתי, בעיר שבעבר הייתה עיר של זהב והיום של הרבה צבעים אחרים, אליס גרה בבית אמריקאי לבן, הנמצא בשדרות פנסילווניה 1600.

זהו ספורה של אליס בלקוול, ספרנית מוויסקונסין, שמצאה את עצמה נשואה לצ'ארלי הכריזמטי והסוער. היא לא באמת חשבה שהוא יהיה פוליטיקאי. היא לא באמת האמינה שהוא יבחר לנשיאות המדינה. היא לא באמת האמינה שאלו יהיו חייה. וכדי להסיר ספק, אומר כבר עכשיו- אליס מאוד אוהבת את בעלה.
הספר מבוסס באופן חופשי על חייה של לורה בוש, דבר שהחלט הוסיף עניין מבחינתי לספר.

תחשבו על זה- אדם כל כך שנוי במחלוקת כמו ג'ורג' בוש, או בכלל, כל אדם בעמדת כח שכזו, מה אנחנו באמת יודעים על האשה לצידו?
תוסיפו לכך את הקסם של אמריקה הישנה, ההיא מהסרטים של שנות ה-70', לפני שכולנו גילינו מה באמת קורה בעיירות עם הגדרות הלבנות, ותקבלו ספר מקסים, לא כבד במיוחד, המתאים במיוחד לימים החמים.
אני חושבת שיש לא מעט (א)נשים שאחרי כמה עשרות שנים מתעוררות יום אחד, או אולי אפילו באמצע הלילה, מזיעות כולן, ותוהות אל מול הגבר הנוחר לצידן האם הן עשו טעות איומה, או יותר נכון לומר- "מה היה קורה לוּ".

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (בתנאי שאתם לא באים עם ציפיות גדולות מדי)

נשואה לאמריקה/ קרטיס סיטנפלד
American Wife/ Curtis Sittenfeld
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2011
559 עמ'

איפה הכובע של מר נחליאלי

יום שני, 1 באוגוסט, 2011

בבוקר אחד (לא) שגרתי, עמד לו דרור (ובשמו המלא צפור דרור) וראה ציפור מוזרה ברחוב. לא אחד כדרור יחמיץ הזדמנות, ולכן הוא מיהר לברר ולבדוק מהיכן מגיעה הציפור, ומהי בכלל. כך מתחיל המפגש בין מר דרור למר נחליאלי, שנדד לו ימים ארוכים עד שהגיע לארצנו החמה. הבעיה העיקרית של מר נחליאלי היא שהכובע שלו הלך לאיבוד.
דרור, כיאה לצפור מנומסת ובעלת רצון טוב, מציע למר נחליאלי עזרה. הם מחפשים את הכובע תוך כדי טיול, וכך עורך דרור הכרה למר נחליאלי עם האיזור החדש- בין אם מדובר במזרקה בעלת המים הצבעוניים או במסעדה הגדולה. בסופו של דבר הם גם מוצאים את הכובע, והכל בא על מקומו בשלום.

וידוי אישי- אני אוהבת מאוד (מאוד מאוד!) ציפורי דרור. למעשה, אם מישהו ישאל אותי איזו חיה אני, סביר להניח שזו החיה שאומר. או פרפר. אבל זה כבר לא קשור לנושא.
הספר עניין אותי כי הוא מדבר על ציפורים, ובהחלט אפשר להבין מתוך הספר את ההבדל בין צפור ששוכנת באופן קבוע בארץ, דוגמת הדרור, ומכירה את הסביבה, לבין ציפורים נודדות, דוגמת הנחליאלי.
אהבתי מאוד גם את האיורים המקסימים, וגם העולל אהב להסתכל עליהם.

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, הספר לא "קנה" אותי.
אולי זה בגלל המלל הרב בכל עמוד, אולי זה בגלל שהספר לא מחורז. נכון שישנם ספרים רבים שאינם מחורזים, אבל בשלב זה של חיי העולל, אני בהחלט מעדיפה ספרים מחורזים, ואז גם אם יש מלל רב- זה לא נשמע כך.
ואולי כי זה ספר חמוד, ולא יותר מזה. ובשפע הספרים הקיימים היום בשוק, לא מספיק שלספר יהיה גם ערך דידקטי, הוא צריך ערך מוסף יותר.

נעמה ארז (לוין) פרסמה בעבר סיפורי ילדים בכתבי עת וספרי שירה.
שלי ארז, המאיירת, היא בתה.

הספר מיועד לקטנטנים, בני שנתיים- שלוש.
לטעמי, בשל המלל הרב, אולי כדאי להתחיל בגיל שלוש.

לסיכום,
 

איפה הכובע של מר נחליאלי?/נעמה ארז
איורים: שלי ארז
הוצאת רימונים, 2011
23 עמ'