ארכיון פוסטים מהחודש "דצמבר, 2011"

סיכום שנה

יום שבת, 31 בדצמבר, 2011

כמו כל דבר אחר שאני מתחילה, אתחיל גם הפעם בהתנצלות (זה לא אני, זו אמא שלי, שהעבירה לי את הפולניות, אשמה 😎 ).
אז נתחיל:
סליחה מכל קוראי הבלוג שקיבלו כמה פעמים מיילים ריקים מתוכן,
סליחה שלוקח לי זמן להגיב,
סליחה שלא תמיד הבלוג מתעדכן.

ואחרי ההתנצלויות, נעבור לספירה.
במהלך השנה האחרונה נולד עולל אחד ונקראו 64 ספרים.
למרות שאני טוענת כל הזמן שאני לא ממש חובבת ספרות ישראלית, 24 ספרים היו ישראלים, מספר שהוא גבוה לעין ערוך ממה שחשבתי.
קראתי 5 ספרי מתח, 32 ספרי פרוזה, 4 ספרים באנגלית, 5 ספרי נוער, 10 ספרי ילדים , 7 ספרי עיון, 1 ספר שירה ו-1ספר עתידני- מד"ב. ראיתי גם הצגה ושני סרטים.

והזוכים הגדולים:
בקטגוריית הפרוזהאפר על ראשה, עין החתול, ילדה מיותרת
בקטגוריית המתחהעמדה ותיק מצדה המפתיע
בקטגוריית הנוערמלחמת השוקולד
בקטגוריית הילדיםמהר למיטה ארנבונים קטנים
בקטגוריית ספרי האנגליתThe gun seller.

ומה יהיה בשנה הקרובה?
מקווה להיות כאן הרבה יותר, ובקנה כבר יש לא מעט פוסטים… מקווה שתהיו כאן איתי.
והכי חשוב- שנה טובה!

החברות הכי טובות

יום שישי, 23 בדצמבר, 2011

יש את החברויות הללו, שאנחנו לא באמת מבינים.
אנחנו לא מבינים איך אישה יפה כמו ג'רי הול מתחתנת עם מיק ג'אגר. איך חנון כמו אלכס מסוגל בכלל לדבר עם יפה כמו ליטל.
אני מניחה שלחיים יש איזון משל עצמם, ואנשים מחפשים בחברויות לא רק את הדמיון אלא גם את קרבת האנשים, עד כמה שזה יישמע נורא וציני, שאיתם הם יראו טוב יותר.

גם החברות בין אדי לואלרי הייתה כזו. ואלרי הייתה היפה. אדי החכמה. אמה של ואלרי הייתה מוזרה, בדרכה שלה, אבל מוזרה מגניבה שכזו, בניגוד למשפחתה של אדי שהסתגרה בתוך עצמה לאחר תאונת דרכים טרגית בה נפגע אחיה הגדול של אדי. אדי רצתה להיות כמו ואלרי. היא אהבה אותה כמו אחות, ולכן כשואלרי נפגעה, אדי לא היססה לרגע ועשתה מה שחשבה שהוא הדבר הנכון.
יש את הרגע הזה, שבו כל מתבגר/ת צריכים להחליט האם הם מפתחים משהו שנקרא עמוד שדרה, או שהם מעדיפים את המקום הקוסם-הבטוח-הזמני שנקרא 'להיות אחד מהחבר'ה'. ואלרי בחרה את האפשרות הקלה יותר, ונטשה את אדי במקום הכואב ביותר.

חמש עשרה שנה מאוחר יותר, אדי היא כבר לא אותה שמנה של פעם, אבל היא עדיין סוחבת את משקעי העבר וחיה לה בבדידות שהסתגלה לה. ואלרי עדיין יפה ועובדת כחזאית בתחנת טלוויזיה מקומית.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר, ועדיין אדי היא האדם אליו פונה ואלרי כשהיא נמצאת בצרה.

מה תעשו אם פתאום תופיע לכם בדלת תזכורת מהעבר? האם תטרקו את הדלת בפניה, או שתתנו לה שוב מקום, מתוך תקווה שהפעם זה יגמר אחרת?

אני אוהבת את ספריה של ג'ניפר ויינר. זו בהחלט סופרת שאני קוראת כל ספר שהוציאה. כמו רבים מהסופרים, גם אצלה יש תבנית קלאסית שחוזרת על עצמה.
הגיבורה אצלה תמיד תהיה אישה חסרת בטחון, בעלת דימוי עצמי נמוך, במהלך העלילה לומדת משהו על כוחותיה הנפשיים. העלילה תמיד תיגמר בטוב.
הפעם אני מודה שהיא קצת הפתיעה אותי, ואולי בגלל זה גם התחברתי פחות לספר. משהו בפיתולי העלילה קצת טרד את מנוחתי, אבל כספר 'מנקה ראש' הוא עדיין מומלץ.

את הספר קראתי באנגלית, אבל הוא יצא גם בעברית.

לסיכום, לא הספר הכי טוב של ויינר, אבל בהחלט חביב.

 

החברות הכי טובות/ ג'ניפר ויינר
Best friends forever/ Jenifer Weiner
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
318 עמ'

שיר האהבה הראשון שנכתב לי

יום חמישי, 22 בדצמבר, 2011

סבא שלי, צבי בלומנפרוכט ז"ל, היה אמור להיות בן 86 היום.
הוא נפטר לפני שנה וחצי, אבל אני עוד מתגעגעת….

לא מזמן קיבלתי לידי עותק של שיר שכתב לי, במלאת לי שנה.
השיר מתורגם בצורה חופשית מיידיש.

שיר השירים בשביל בר!!

נרותיי מאירים בדרכים שונות בחיי,
התקשרת אלי בבוקר- ובשפתייך האדומות
בישרת לי שאת – אמא!!

גופך הצעיר והקטן, כעץ צעיר,
וראשך המעוצב פונים למגדל- דוד
מקום משכנו של המלך בירושלים,
ומקום משכנו של אביך, ושערותיו כתר!

הו! כמה יפה נכדתי הראשונה, הקטנה!!
כמה יפות כפות רגלייך,
שמך כנחל זורם, בר,
תנועותייך מותאמות לגופך.

דעו לכן, בנותיה היפות של ירושלים!
בר היא הטובה שבכן,
ההולכות ברחבי עיר ציון,
שימו לב, הנסיכה בר היא ההולכת ביניכן!

 

סבא, מתגעגעים אליך!

טורף ברשת

יום שלישי, 20 בדצמבר, 2011

 

ניצן היא ילדה רגילה. לא גבוהה ולא נמוכה. לא שמנה ולא רזה. סתם ילדה רגילה שהגוף שלה מתחיל להשתנות, וקשה לה עם זה.
היא בטוחה שהיא שמנה מדי, שהחזה שלה גדול מדי, והיא מרגישה בודדה לגמרי אחרי שאמא שלה "פידחה" אותה וגילה משהו שסיפרה לה בסוד, ואם זה לא מספיק- האדם היחיד שיכלה לדבר איתו, אחיה הגדול, נסע לו לטיול ארוך בחו"ל.

ומה עושה ילדה ילדה נבונה אך בודדה, אליבא דספר? נכון! גולשת באינטרנט.

היא מצ'וטטת עם נער בן גילה, מתאהבת בו, והם מחליטים להפגש.
משמו של הספור אפשר בהחלט להבין את כיוון העלילה, ולכן איני מסתכנת בספויילר כשאני כותבת שהנער הוא לא נער, והצ'ט התמים אינו תמים כל כך.

הסכנות האורבות לילדים באינטרנט ידועות וברורות.
הרצון לגרום לילדים להבין ביתר שאת מהן הסכנות ראוי אף הוא, אבל הספר הזה בעיקר עצבן אותי 👿

כמות הסטריאוטיפים בו היא עצומה.
הרשו לי לנסח זאת בצורה שונה: פעם רווחה האמונה שנשים צריכות לפחד בעיקר מהאנס שמתחבא בלילה בין השיחים. בפועל מתברר שהמצב אינו כזה, ונשים צריכות להזהר לא רק מללכת בסמטה חשוכה אלא (וע"פ הסטטיסטיקה בעיקר) מגברים שהן מכירות.
כך גם כאן- ילדים אינם חייבים להרגיש בדידות, להיות בעלי דימוי עצמי נמוך ו/או בכסאח עם ההורים כדי "לפול ברשת".
לא תמיד פדופילים מאיימים על ילד לפני שפגשו אותו, ואני בספק אם יהיו יותר מדי ילדים שממש ילכו לחפש את הילד שאיתו הם מצ'וטטים בבית הספר בו לטענתו הוא לומד.

גם הסוף הטוב של הספר היה, איך לומר, אופטימי מדי.
בישראל של היום, אני בספק אם המשטרה תגיע כל כך מהר לעזרה, ובכלל- אם רוצים להציג בעיה אמיתית וקיימת, חבל להפוך אותה לסיפר אגדות, שכן החיים הם לא ממש אגדה עם happy ending.
מה שכן, בסוף הספר ישנו לינק לאתר גלישה בטוחה, אתר המסביר בצורה הרבה יותר ברורה את הסכנות האורבות לילדים.

דנה אבירם היא עובדת סוציאלית. כתבה גם את הספר "הסוד של גיל", העוסק בהתמודדות עם לקות למידה.

מצד שני, ישנם כאלה שאהבו את הספר.

לסיכום,
(כי הרעיון חשוב, אבל הביצוע כושל)

טורף ברשת/דנה אבירם
הוצאת אגם, 2010
207 עמודים

המרדף אחר המת

יום שבת, 17 בדצמבר, 2011

אומרים שהמוות הוא רק התחלה של משהו אחר… אז אומרים.
אומרים שלוקח שנים להתאושש ממוות של אהוב. אומרים שלפעמים זה כל כך קשה, עד שנדמה לך שאתה רואה את היקר לך, זה שאתה יודע ששוכב מתחת למצבה קרה, הולך מולך ברחוב. אז אומרים.
ולכן כשמרי טאון סיפרה שהיא ראתה את בנה נכנס לספריה, איש לא האמין לה. אחרי הכל, אלכס נהרג שנה לפני כן בתאונת דרכים מחרידה.

אומרים שצריך שניים לטנגו. צריך שני מיואשים כדי להאמין במשהו שלא יכול להיות. מרי מצאה את המיואש שלה בדמותו של דיוויד רייקר, עתונאי לשעבר שהתאלמן מאשתו וכעת עוסק באיתור נעדרים. הוא הסכים לבדוק האם זה אפשרי, האמנם אלכס עדיין בחיים?
איש מהם לא חשב על העתיד. ועכשיו, עכשיו מאוחר מדי.

מה אני יכולה לומר על הספר הזה?
נורית המליצה לי עליו. י', חברתי התולעת, טענה שמדובר בספר חולני שאסור לקרוא. אחרי שתי המלצות כאלו לא יכולתי להתעלם יותר, וטוב שכך.
לומר הרבה על הספר אי אפשר כמובן. כמו כל ספר מתח טוב, וזהו ספר מתח טוב, כל מה שאגיד עלול להיות ספויילר.
אוכל רק לומר שמדובר בקבוצה של אנשים, שמאמינים בצדקת דרכם, ובדרכם שלהם מאמינים בצדק ובסליחה אלוהית. אומרים שהמטורפים באמת הופכים להיות או פנאטיים דתיים או רוצחים. צריך לקרוא את הספר כדי להחליט האם האימרה הזו נכונה.

זהו ספרו הראשון של טים ויבר, בעברו כתב לענייני קולנוע, טלוויזיה וטכנולוגיה. בהחלט ניתן לראות איך הופכים את הספר הזה לסרט.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, לא לבעלי קיבה עדינה. לאוהבי מתח ברמה מתקדמת בלבד.

המרדף אחר המת/טים ויבר
Chasing the dead/ Tim Weaver
מאנגלית: אורי בלסם
הוצאת מטר, 2011
368 עמ'

החייל של כולנו

יום רביעי, 14 בדצמבר, 2011

"כמה פעמים אמרתי לראש הממשלה: תדפוק את הערבים, תדפוק את עיירות הפיתוח, תתקע את יישובי הצפון, תצפצף על המתנחלים, הכל מותר, הכל אפשרי, חוץ מדבר אחד- לגעת בשבויים ובנעדרים –  כאן יש קונצנזוס מקיר לקיר. לא משנה שמדובר במעט מאוד חיילים, ואם נודה באמת רק אחד מהם עשוי להיות חי. העם לא מסוגל לסבול כל פגיעה בהם" (עמ' 18)

נמרוד גרין הוא החייל של כולנו. הוא נעלם במהלך קרב בעזה לפני תשע שנים. איש לא יודע באמת מה עלה בגורלו. בעבר היה נסיון למשא ומתן, אבל הנסיון לא צלח, ומאז לא יודעים עליו דבר.
נמרוד לא חייל צעיר. הוא כבר גבר מבוגר. הוא אבא. הוא בעל. הוא בן. המשפחה רוצה לדעת מה קרה לו. התקשורת רוצה לדעת למה לא מצילים אותו. הפוליטיקאים מדברים עליו לא מעט.
ועדיין, איש לא יודע מה עלה בגורלו.

וכשיגיע הרגע הנכון- מה חשוב יותר? דמותו של חייל אחד, או כושר ההתרעה? הערכים עליהם גדלנו או המחיר הכבד שצריך לשלם?

צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר השבוי שנים במקום לא ידוע, כששמו של גלעד שליט נישא בפי כל.
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר שאינו כליל השלמות ואינו, בלשון ההמעטה, טלית שכולה תכלת.
צריך הרבה תעוזה, דמיון, אולי טירוף ופרנויה ברמה מסויימת, כדי לתכנן תוכנית מבריקה בפשטותה, מטורפת בדרכה שלה, כדי לחלץ את החייל השבוי.
אני יכולה לכתוב הרבה יותר על הספר, אבל כל דבר שאכתוב עלול להיות ספויילר.

אני לא יודעת איך הוא עשה את זה. אבל הוא הצליח. יובל אלבשן הוא אחד הסופרים הישראלים היחידים שהצליחו לכתוב ספר מתח ישראלי שהייתי חייבת לקרוא עד הסוף. זה לא רק המתח, זו הרגישות.
בלשון בטוחה ובלא מעט ציניות של ישראלי ותיק היודע דבר או שניים על איך הדברים מתנהלים מאחורי הקלעים מתאר אלבשן את חיי משפחת החטוף, על הפער בין הנראה לתקשורת לבין מה שקורה בחדרי חדרים. יש התייחסות צינית שאהבתי מאוד לגבי התקשורת ויועצי ראש הממשלה. דמותו של ראש הממשלה העלתה בי געגועים קשים לשרון, ובאופן כללי- מדובר בספר ישראלי מאוד.

לקריאת הפרק הראשון

לסיכום, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי ותציצו בסוף. זה קצת הרס….
 (כי דווקא על רקע עסקת שליט מעניין לקרוא, כי התרחיש מסקרן, כי שווה!)

תיק מצדה/יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
367 עמ'

אמא תמיד אשמה

יום שלישי, 13 בדצמבר, 2011

"הרי בהכל אשמות האמהות. הן אשמות במעשי האונס של בנים אנסים, הן אשמות במעשי הרצח של בנים רוצחים, הן אשמות במעשי הבגידה של בנים בוגדים. הן אשמות בבנים רפי שכל וחלשי אופי, בבנים שהצליחו אף על פי שרצו להיות הולכי בטל ובבנים בטלנים שבגללן, תמיד בגללן, לא היו לעורכי דין או לאנשי היי-טק. הן אשמות בכך שבניהן הם אבות רעים, בעלים אדישים, הן אפילו אשמות בנשים המציקות שהם נישאים להן, שהרי בחרו בהן כי הן מזכירות להן את אמם, ואם הם לא נישאים, ובכן, בכך ודאי וודאי שהן אשמות. אבל אמא שהבן שלה מנסה לרצוח אותה? אמא כזאת היא האמא הכי אשמה מכולן" (עמ' 33)

בכל משפחה יש את הילד האהוב יותר, ואת הילד האהוב פחות. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להודות בזה, אבל אחד מהם תמיד יזכיר לך דברים שאת לא רוצה. אולי ישקף את האופי שלך, אולי יזכיר ימים שאת לא רוצה לזכור. זה לא באמת משנה מה הסיבה, זה פשוט קורה.

איתמר מרגיש שהוא הפחות אהוב. הוא הרבה פחות יפה מאחיו, הוא פחות מוצלח ואמא שלו אוהבת אותו פחות. ואתם יודעים מה זה לא באמת משנה מה תגידו, לא משנה כמה תנסו לשכנע, ככה הוא מרגיש וזהו.
ויום אחד הוא מתפוצץ, והעולם מתרסק.

זה לא הספר הראשון שדן בשאלה האם אמא חייבת לאהוב את הילד שלה בכל מחיר.
אין ספק שלכל אורך העלילה הדהדה דמותו של קווין, שגם הוא, בדומה לאיתמר, היה הילד האהוב פחות, שגם לו היה אב שניסה לפשר ולהרגיע, שגם אצלו הדברים הגיעו לפיצוץ, אחר וקטסטרופלי הרבה יותר.

אני לא מכירה אישית את אורנה לנדאו. אני די נהנית מהכתיבה שלה, ונהנתי גם מספרה הקודם, אבל קשה לי להתעלם מתחושת דז'ה וו מסויימת.
משני הספרים עולה התחושה שלנדאו, איך לומר, לא ממש מחבבת את מוסד המשפחה, ובסופו של דבר מאשימה הכל במשפחה:
"ילדים הם לא כמו תפוחים. הם לא נרקבים ככה סתם. הם… משהו קורה להם" (עמ' 87)

האב רופס וחלוש, חסר עמוד שדרה רוב הזמן. האם שקועה בעיקר בסבלה, בין אם מדובר בדכאון שלאחר לידה, או בסבל עכשווי יותר, ורק האח הגדול הנו עד (שותק) לסבל שעובר אחיו הקטן, סבל שדומה שנועד לתת חיזוק ותירוץ מסויים למעשיו.

אני חייבת לציין שאחד הדברים שממש עצבנו אותי בספר היה תיאור שיטת "חמש הדקות". מדובר בשיטה שנויה במחלוקת להרדמת תינוקות ופעוטות בלילה. השיטה, כשמה, דוגלת ברעיון חמש הדקות. משכיבים הפעוט לישון, וגם אם הוא בוכה לא ניגשים אליו חמש דקות. הרעיון הוא לגרום לכך שהילד לא יבכה בצורה מניפולטיבית וירדם לבד. לא השתמשתי בשיטה זו כי אני פולניה עם לב רך עד מאוד, וילד שנרדם מהר, אבל יש בספר תיאור ממש קורע לב של ילד שבוכה ובוכה והאם לא ניגשת אליו. ולמעשה, כך אליבא דסופרת, כאן הייתה הבגידה הראשונה של האם (אחרי כשבוע הילד כבר נרדם מהר, אבל לא מוכן לקבל מאמא נשיקת "לילה טוב").

כאמא, כבר לא כל כך טריה, אני חושבת שלרמוז ששיטה זו הייתה אחת הסיבות לקרע במשפחה היא מניפולציה זולה על הקורא. ילדים בוכים לפעמים. גם תינוקות. גם אם האמא לא קופצת ל'דום מתוח', זה לא אומר שהקשר ביניהם יהרס לתמיד. זה הכעיס אותי. מאוד. 👿

מילה טובה על הכריכה: יופי של כריכה! אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של השכנים.

לסיכום,
(כי באמת שכעסתי)

בזה הבית/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2011
319 עמ'

החיים שאחרי

יום ראשון, 11 בדצמבר, 2011

גברים לעולם לא יבינו זאת באמת. אפילו הנסיך, שהוא נסיך אמיתי, לא באמת מצליח להבין מה עובר על אישה שהופכת להיות אמא.

בחודשי ההריון אמרתי לכולם, ובעיקר לעצמי, שזה בסדר. שברבורה שלפני הלידה תהיה אותה ברבורה אחרי הלידה, רק עם עולל. שהרי אמהוּת לא הופכת את העולם על פיו. שיהיה לי מקום. הנשים הנהנו בחצי תקווה- חצי ציניות, הגברים לא הבינו במילא מה אני רוצה.
והנה אני היום, חודשים אחרי הלידה. לא לגמרי הברבורה שהייתי, לא ברור עדיין מיהי האם שבוהה בי מהמראה. זה לא רע יותר ממה שחשבתי, אין ספק בכלל שזה הרבה יותר טוב, זה רק שזה פשוט… שונה.

"אמהות לא מאושרות משום שמרגע שהן הופכות לאמהות הן ממירות את העשיה שלהן באימהוּת, שהיא מערכת יחסים עם חוקיות לא ברורה וכללי תגמול בלתי קיימים בעצם, בשעה שגברים ממשיכים לפעול בשדה המקצועי כמו קודם ויכולים להגיע להישגים ולתגמולים מוחשיים" (עמ' 115-116).

גברים לא בהכרח יבינו זאת. את הפער שבין מה שיש, לבין מה שהיה, לבין מה שרצית שיהיה. את החלל הזה שהולך ונפער, כי בין להרדים את הילד, להאכיל את הילד, לעבוד, לטפל בבית, לדאוג לעצמך (ולבעל), יש את המקום הזה שבו את רוצה לרגע לעצור ולומר "גם אני פה".

ארבע נשים חוות בדיוק את מה שכתבתי עכשיו. ארבעתן אמהות לילדים קטנים (וגם כמה שאינם קטנים). כל אחת מהן נאבקת על דרכה, ייחודיותה, עבודתה ובעיקר חייה. הילה חיה בנישואים לא מאושרים, מיכל רוצה עוד ילד, רחלה מרגישה שהיא נכבית וענת רוצה לעשות משהו אחר, משהו שהוא לא חובה.

ארבע נשים שמתחילות להיפגש, במעין קבוצת תמיכה, מדי יום שישי. הרבה דברים יוצאים בקבוצה הזו. הרבה בדידות, הרבה חששות. יש מי שיוצאת נגד הלחץ החברתי להביא ילדים לעולם, יש מי שמפנטזת על כך שבעיר ילדותה, הרחוקה כל כך מתל אביב המנוכרת, הכל היה טוב יותר.

זה לא ספר גדול, אני לא בטוחה שהרושם שעשה עלי ישאר במשך ימים, אבל אני יודעת שלא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה מצאתי עצמי מהנהנת בראש, מוחה דמעה, צוחקת (לפעמים הכל בבת אחת).

יש משהו בכתיבתה של לנדאו שמאפשר חיבור שכזה- מצד אחד כתיבה בגובה העיניים, מצד שני כתיבה על חוויות חיים מוכרות בנוף הישראלי.
מצד שני, יש ללנדאו נטיה להשתמש גם ברעיונות שהיא שואבת ממקורות אחרים.
זהירות ספויילר
במקרה זה מדובר ברעיון החיים תמורת החיים, כפי שמשתמע, לדוגמה, בסרטו של פון טרייר "לשבור את הגלים"

סוף ספויילר
זה לא בהכרח לגנאי, כיוון שרעיון זה לא יוצר טוויסט שלם בעלילה, אלא רק צובע במעט, אבל חבל, כי זה משאיר טעם של חמיצות כלשהי.
ומצד שלישי, יש בספר תחושה של אווירת מרמור כלשהי, בין אם מדובר במרמור על האמהוּת ככלל, על הריון או על נישואים.
"אנשים שאומרים שהם נשארים בנישואים בגלל הילדים- משקרים. תמיד יש סיבות. ומשום כך אני בכלל לא מאמינה בקיומם של נישואים אומללים לאורך זמן. כל הנישואים שמחזיקים מעמד עונים על צורך מסוים של בני הזוג. אם זה לא כסף, אז זה משהו אחר" (עמ' 183).

לסיכום,

עוד אהבה אחת ודי/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2009
302 עמ'

Everything changes

יום שישי, 9 בדצמבר, 2011

לזאק היה הכל. הייתה לו ארוסה יפהפיה, שהוא לא האמין שהיא רוצה להתחתן איתו ("Hope has the greatest body of anyone I've ever been allowed to touch"), הוא עבד בעבודה שלא הייתה לו סיבה לפחד שיפטרו אותו, הוא גר בבית שבחיים לא היה יכול להרשות לעצמו לגור בו, ולפני שנה הוא ניצל ממוות בתאונת דרכים.
ולפתע הכל השתנה.

יום אחד אדם קם בבוקר, וכדרך כל אדם הולך לשירותים.
מאותו רגע- הכל משתנה.

בדיקה אצל רופא מבהירה לזאק שיש דברים שהוא לא שולט בהם ("You never, under any circumstances, wont to hear your doctor say "hmm". "Hmm" being medical jargon for "Holy shit" " ), ומכאן כאמור- הכל משתנה.

במהלך שבוע מהרהר זאק בחייו ובהחלטות שקיבל.
הוא מגלה עד כמה הוא לא אוהב את עבודתו ("We produce nothing. We sell nothing. We buy nothing. if we didn't exist, Kafka would have to invent us"), ואת חייו בכלל. במקביל הוא צריך להתמודד גם עם משבר משפחתי שפורץ לו לפתע, ובקיצור- לפתע פתאום זאק שלנו מגלה שהחיים הם לא גן עדן.

אני אוהבת את ג'ונתן טרופר. הכשרון שלו לכתוב על נושאים עצובים וקשים עם המון ציניות והומור עצמי, הופכים אותו לסופר שלא אוותר על אף אחד מספריו.
גם בספר זה, כמו ב"איך לדבר עם אלמן" וב"מכאן אני ממשיך" עוסק טרופר במשפחות לא מתפקדות ובהכחשה כדרך חיים, וגורם לי לצחוק על זה, אבל גם להתרגש לא מעט.

התנצלות: בשל מגבלות הקינדל שלי אני לא רואה מספרי עמודים ולכן לא יכולה לתת מיקומי ציטוטים…

לסיכום,

Everything change/ Jonathan Tropper
Orion Ebook, 2011
352 p.

נאמנות כחולה

יום שני, 5 בדצמבר, 2011

אני אוהבת את באלדאצ'י. הוא כותב ספרי מתח מהנים, שלא מצריכים יותר מדי מחשבה, אלא מעבירים כמה שעות בכיף.
ולכן, כששמעתי שיוצא ספר חדש שלו- חגגתי.

מייסון (מייסי) רצתה כל חייה להיות שוטרת. יש אנשים כאלה, שנולדים להיות שוטרים. כולם חשבו שמייס היא כזו, עד שנחטפה והפללה.
עכשיו, שנתיים אחרי, היא יוצאת מהכלא כשכל רצונה הוא לפתור תעלומה, דרך שאולי תאפשר לה לחזור למשטרה. וכשהיא מתחילה לחקור רצח, ופוגשת ברוי קינגמן, היא לא מבינה עדיין לאן היא נכנסה, עד שנעשה מאוחר מדי.

אם זה נשמע מעט מוכר, זה לא מקרי.
אחת הגיבורות  של באלדאצ'י היא מישל, לשעבר בלשית FBI, המסתבכת בקונספירציות שונות ומשונות ומאבדת את עבודתה.
כאמור, זה הצליח בסדרת הספרים שלו שבה הגיבורים הם מישל מקסוול ושון קינג, הפעם זה הצליח הרבה פחות.

הספר עצמו קליל, מותח לעיתים, אבל העלילה מופרכת מדי ונראה כאילו באלדאצ'י לא ממש התאמץ כאן, כנראה מתוך נקודת הנחה (נכונה מסתבר),  שאוהביו יקראו כל מה שהוא כותב….

לסיכום, לאוהבי באלדאצ'י שמגיעים בלי תקוות גדולות

נאמנות כחולה/ דיוויד באלדאצ'י
True blue/ David Baldacci
מאנגלית: כנרת היגינס- דוידי
הוצאת מודן, 2011
466 עמ'