ארכיון פוסטים מהחודש "ינואר, 2012"

מצוקת מעמד הביניים

יום חמישי, 26 בינואר, 2012

בקיץ 2011 הארץ רעדה. אלפים יצאו לרחובות והפגינו כנגד יוקר המחיה בכלל, וכנגד מצוקת מעמד הביניים בפרט.

באותו זמן אני הייתי שקועה בסיפורה של משפחת הארט, משפחה יהודית ממעמד הביניים בניו יורק.
האם, פיי, מרצה באוניברסיטה. האב, מייקל, תסריטאי. יש להם שתי בנות- לולה ובּוּב. טוב להם. החיים מאושרים.
אבל גם בניו יורק יש משבר כלכלי.

האב, מייקל, מאבד ראשון את מקום עבודתו. מתברר שבזמני מצוקה אולפני הסרטים מחפשים פחות תסריטים מקוריים ונוטים יותר ללכת על המוכר והידוע (והמצליח). כשהמשכורת של פיי כבר לא מספיקה, היא מוצאת עוד עבודה, כמגיהה.
מייקל מתחיל לעבוד בחנות ספרים. זה לא ממש מה שהוא חלם שהוא יעשה כשיהיה גדול, אבל העיקר שהבנות תשארנה בבית הספר הפרטי שלהן, שתקבלנה השכלה טובה. העיקר בינתיים לנשום נשימה ארוכה ולחכות שהמשבר יעבור.

וכשהוא לא עובר, עוברים דירה. לאיזור פחות מוצלח. אוכלים אוכל פחות יוקרתי. עובדים יותר שעות ודואגים הרבה הרבה יותר.
וכשזה גם לא עוזר, כשהאבטלה והאינפלציה ממשיכות להשתולל, פיי ומייקל הולכים וקורסים תחת הלחץ.

המספרת היא לולה, ילדה בת שתים עשרה, שקיבלה מתנה יומן ליום הולדתה, ובו היא מתעתדת את חייה.
ילדה בת שתים עשרה, שיום אחד מגלה שהעולם הוא לא המקום הבטוח שסיפרו לה עליו, ולשהורים לא תמיד יש את היכולת לשמור ולהגן.

בניו יורק בזמן עתידני כלשהו, אנשים משתוללים ברחובות. הם רוצים צדק חברתי, אבל גם נקמה. הם רוצים לשחרר כעסים. לאט לאט יומנה של לולה מתמלא באלימות, בריונות בית ספרית, מעשי שוד.
החברה מתפוררת. המשטרה שנלחמת במפגינים לא ממש תורמת להרגעת המצב.
הדרדרותה של לולה לעולם עברייני נעשית במקביל להדרדרות השפה בה היא כותבת, וזה רק הופך את העניין למכמיר לב יותר.

זה ספר אכזרי, אבל הוא מציג בפנינו תמונה מציאותית (ע"ע המהומות שהיו לא מזמן בלונדון).

אני חייבת לציין שמעולם לא קראתי את ספריו של וומאק, ובזמן כתיבת הסקירה גיליתי שמדובר בכלל בספר החמישי (!), אבל היחיד שיצא בעברית, בסדרת ספרים העונה לשם "Dryco" שכתב. מצד שני, הנסיך, שאינו חובב ספרות, שמע על הספר, כך שכנראה מדובר בספר מיוחד.

לסיכום, ספר לא פשוט שמתאר מצב ריאליסטי למדי.

אלימות בלי חשבון/ג'ק וומאק
Random acts of senseless violence/ Jack Womak
מאנגלית: אהוד תגרי
הוצאת מעריב, 1996
262 עמ'

ג'יהאד ושנאת יהודים

יום שבת, 21 בינואר, 2012

 "כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים [..] הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה" (עמ' 15).
ציטוט זה פותח את ספרו של מתיאס קונצל, המנסה לרדת לפשר השנאה הערבית לישראל. זה אינו ציטוט מפי עדי ראיה/ שמיעה של בן לאדן, אלא ציטוט של אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. זוהי גם נקודת המוצא של קונצל, המנסה למצוא הקבלות בין האנטישמיות הקלאסית והתיאוריות הנאציות לבין הטרור הערבי.

"כולנו" יודעים לומר מהן הסיבות לטרור, הלא כן?
יש שיגידו עוני, יש שיגידו תחושת הקיפוח, אנטישמיות, מלחמת דת, התשובה הרי נעוצה בשאלה מיהו העונה. קונצל מציג הקשרים חדשים- ישנים לג'יהאד וטוען כי האנטישמיות היא לא מעין 'נספח זניח' של האסלאם הקיצוני, אלא שורש האידיאולוגיה שלו: "הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים- בלא אבחנה בין דתיים לחילוניים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע למוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבצידה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האסלאמיסטית- פאשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע מוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי" (עמ' 107)

ניגשתי לספר בהיסוס מה. גרמני שכותב על שנאת יהודים נשמע, איך לומר, לא מסקרן במיוחד….
הספר סוקר סקירה הסטורית של האחים המוסלמים, וזה עניין אותי (את הספר קראתי על רקע המהומות במצרים), ובניגוד לכותרת המשנה- יש לציין שמרביתו כלל אינו עוסק באירועי 11/9, ודומה שאירועים אלו הוכנסו לספר רק כי אי אפשר היה להתעלם מהם (הספר במקור, בגרמנית, פורסם ב-2002). הספר תורגם לעברית ממהדורה מורחבת באנגלית של הספר, שפורסמה בשנת 2007.

אני לא יודעת עד כמה שוכנעתי שהגי'האד האסלאמי שווה ערך לנאציזם, או יונק ממנו. המחבר נשען על תאוריות קצת קונספירטיביות לטעמי, בין השאר על העובדה שמוחמד עטא (שהתרסק במגדל הצפוני), מרוואן אל שייח'י (שהתרסק במגדל הדרומי) וזיאד ג'רח (שהתרסק בפנסילבניה, בטיסה 93) התגוררו בשנים שקדמו לאסון התאומים בגרמניה.
אין ספק שיש בספק כמה וכמה דברים שינעמו לאוזן הישראלית. קונצל יוצא כנגד הסובלנות האירופית (ולא רק האירופית)- "רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות" (עמ' 21), הוא אומר, ותוהה מדוע איש לא מטיל ספק בפעולות הטרור "השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים או במסעדות- אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי" (שם), ומתריע מפני הסתננות אנשי הג'יהאד לתנועות לגיטימיות הנאבקות בקפיטליזם.

מן הסתם מכותרת הספר עצמה ניתן להבין שהספר מוטה לצד אחד, ולי כמובן אין בעיה עם זה, אבל בין אם התאוריה נכונה ובין אם לא, זה ספר שמעניין לקרוא, ולו כדי לדעת מיהם הגורמים החזקים (היום) במצרים ובסביבה.

ד"ר מתיאס קונצל הוא איש מדע המדינה המתגורר בהמבורג. הוא עמית מחקר ב"מרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון" באוניברסיטה העברית וחבר בהנהגת ארגון "אקדמאים למען שלום במזרח התיכון".

לסיכום,
(כי זה מעניין, אבל בכל זאת- כמה מוטה אתה יכול להיות לפני שזה יצרום?)

ג'יהאד ושנאת יהודים- על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר/ מתיאס קונצל
Jew and Jihad- Hatred, Islamism, Nazism,  and the roots of 9/11/ Mattias Kuntzel
מאנגלית: צור ארליך
הוצאת טובי, 2008
162 עמ' (כולל מפתוח)

פיץ וציפה ושלולית של פיפי

יום חמישי, 19 בינואר, 2012


אחד הדברים המפחידים בעולם זה לעשות פדיחה. בכלל לא משנה בן כמה אתה, אתה לא רוצה לעשות משהו מפדח.
ופיץ הוא כמו כולנו.
ציפה הזמינה את פיץ אליה הביתה. הם שיחקו ונהנו כל כך, עד שפיץ שכח שהוא צריך לעשות פיפי, ופתאום הייתה על הרצפה שלולית קטנה 😳 ….

כשילד מתחיל להגמל מטיטול אומרים שזה קשה. "אומרים" משמעו שהעולל עוד טרם הגיע לשלב הזה, אבל אני מניחה שזה קשה לא רק להורים אלא גם לילדים. נראה לי שכל עניין הפיפי מביך בין השאר כי הוא רטוב, ומסריח, וזה לא הדבר הכי נעים בעולם, ובקיצור- פדיחה.

אבל ציפה לא מגיבה בצורה שפיץ חושב, ופתאום החיים יפים בכל זאת.

ספר מקסים עם ציורים מקסימים אפילו יותר, שמראה שפדיחות הן לא סוף העולם, וחברים תמיד עוזרים בשעת צרה.
בהחלט מומלץ לגילאים המתאימים.

פיץ וציפה ושלולית של פיפי/ אסקל שפלר
Pip and Posy the little puddle/ Axel Scheffler
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2011
26 עמ' מנוקד

נשים מפתות בתנ"ך

יום שלישי, 17 בינואר, 2012

כשחשבתי מה לכתוב על הספר, כתבתי לעצמי סקירה שונה לגמרי, אבל ברגע האחרון עלה במוחי המשפט האלמותי  "If you can't beat them join them".
כי מה בעצם מנסה המחבר לומר כאן? הוא יוצא מתוך נקודת הנחה, נכונה למדי, שעמדת המוצא של נשים לאורך ההסטוריה העתיקה בכלל, ובתקופת התנ"ך בפרט, הייתה תמיד נחותה יותר, וכדי 'לסגור את הפער' הן השתמשו במיניותן.
לזכותו יאמר שהוא לא קורא להן מופקרות, או פרוצות. הוא אפילו בעדן, ומביע אמפתיה למחיר הכבד שהן שילמו.

אבל בואו שניה נעשה צעד אחד אחורה.
היו תקופות שקראתי בספר התנ"ך בעיון רב, ונהנתי מכל רגע. אלו היו תקופות אחרות. אני הייתי צעירה הרבה, הרבה, הרבה יותר. רומנטית יותר. סקרנית יותר. או בלשון אחרת: הייתי בכיתה ו' ורציתי להתחרות בחידון התנ"ך שהתקיים בבית הספר שלי.
הכי אהבתי את ספר שופטים.
יש שיגידו שתאוות ההרג שלי נולדה אז, אבל אני אהבתי את הרעיון של אנשים פשוטים שמגוייסים לפתע פתאום למען מטרה נעלה (טוב, וגם בשביל להרוג אנשים שכל מה שחטאו היה שלא היו יהודים, אבל למה להיות קטנוניים).
בכל מקרה, עברו הרבה שנים מאז. אני כבר לא אותה ילדה סקרנית ורומנטית. התנ"ך כבר לא נקרא בעיניי כספר מלא הרפתקאות ודרמות, אלא נצבע בצבעים שונים ומשונים שזה לא הפוסט לדבר עליהם. ועדיין, כשמישהו מציע אינטרפטציה כלשהי לתנ"ך, ובעיקר לדמויות הנשיות שבו, אני קופצת על המציאה.

ונחזור אל הספר.
קחו לדוגמא את הדיון על יעל אשת חבר הקיני.
למי שהבריז מהשיעור, או סתם לא זוכר, יעל קיבלה באוהלה בברכה את סיסרא, ולמרות שביקש רק מים השקתה אותו בחלב. כשנרדם היא נעצה יתד בראשו והרגה אותו. לטענת עיני, פעולתה של יעל נובעת מהעובדה שהגברים לא מילאו את תפקידם כראוי. כאן גם באה לידי ביטוי נקודת החולשה הגדולה של הספר- הפטרונות שלו.

מילא שנשים משתמשות במיניותן, אבל הטיעון לפיו הן משתמשות במיניותן לא כי הן חפצות בכל, או כי הן רוצות לקחת חלק במאבק, אלא כי במקרה הרע הגברים לא עושים את תפקידם כראוי, ובמקרה הטוב כי הן משרתות את המטרה שהציבו בפניהן הגברים (ע"ע אסתר, ששכבה עם אחשוורוש כדי שמרדכי יקבל תפקיד בכיר יותר).
גם האיורים שמעטרים את הספר מעוררים אי נחת. ראו לדוגמה את האיור המלווה את יעל:


בעיניי אין מדובר כאן ב"סתם" אישה אלא ב'פצצת זמן', אישה החושפת יותר מטפחיים ויוצרת מניפוציה על הקורא (הגברי כמובן).

לסיכום, על אף הרצון הטוב והרעיון המעניין הספר הוא החמצה בעיניי. עדיף היה לטעמי להתמקד במספר מועט יותר של דמויות, ולחקור אותן לעומק מאשר לתת לקורא לטעום בלבד, או במילים אחרות- הספר לא בשל לגמרי.

נשים מפתות בתנ"ך/ יומי עיני
איורים: נעמי פוקס
הוצאת סער, 2011
160 עמ'

הספר ששבר את ליבי

יום ראשון, 15 בינואר, 2012

אף אחד, אבל אף אחד, לא יגרום לויקטוריה ג'ונס להאמין שלמישהו אכפת ממנה. כנערה שנכנסה ויצאה מכמה בתי אמנה, היא למודת אכזבות.
היא בת שמונה עשרה עכשיו, ואין לה איש בעולם מלבד מרדית, העובדת הסוציאלית שהיא לא סובלת.

ויקטוריה, בדומה ללא מעט נפשות פצועות אחרות, לא ממש מחבבת בני אדם, ובעיקר – לא יודעת להתמודד איתם. הדרך היחידה בה היא מסוגלת לדבר, ולעשות זאת היטב, היא בשפת הפרחים הויקטוריאנית.
שפת הפרחים, כשמה כן היא. היא נוצרה בתקופה הויקטוריאנית ושימשה כדרך להעברת מסרים בימים בהם לא היה כל כך פשוט לדבר אחד עם השניה. כשחושבים על זה, גם היום זה לא הכי פשוט….

בכל מקרה, גם ויקטוריה מגלה שיש כמה אנשים טובים באמצע הדרך, והיא מתחילה לעבוד בחנות פרחים. מתברר שגם אנשים שאינם מכירים את שפת הפרחים מושפעים ממנה, ו-ויקטוריה מגלה שהיא טובה בעזרה לאחרים.
יש האומרים שעזרה לאחרים מביאה מזור לנפש דואבת. במקרה של ויקטוריה, היא כל כך רדופה ברגשות אשם עד שיעבור זמן רב, אם בכלל, עד שתרפה ותגלה שכן, גם לה מגיע להיות מאושרת.

בניגוד למה שכתבתי עד כה, הספר הוא לא בהכרח קלישאה גדולה. אהבתי את העובדה שהספר מחולק לארבעה חלקים:
1. קוצן פשוט (מיזנתרופיה).
2. לב בוסר.
3. טחב (אהבת אם).
4. התחלות חדשות.

אהבתי לגלות דברים לגבי פרחים: הידעתם, לדוגמה, שדבקון (Mistletoe), אותו צמח תחתיו מתנשקים בחג המולד, פירושו "דבר לא יעמוד בפני"? תודו שהפירוש של הצמח בהחלט נותן משמעות מחודשת לנשיקה 🙂 … אגב, אוהבי הלוונדר- הידעתם שלוונדר מצביע על אי אמון?

לסיכום 1, אם היה עלי ליצור זר לונדה דיפנבאום, הסופרת, הייתי שוזרת בו פעמונית (הכרת תודה), ציפורן אדומה (ליבי נשבר), מנטה (תחושת חמימות) וצבעוני (הצהרת אהבה).

לסיכום 2, מזמן לא קראתי ספר שלא רציתי שייגמר.

שפת הפרחים/ונסה דיפנבאו
The Language of  flowers/ Vanessa Diffenbaugh
מאנגלית: אורטל אריכה
כנרת, זמורה ביתן, 2011
351 עמ'