ארכיון פוסטים מהחודש "פברואר, 2012"

קולו של רוצח

יום רביעי, 29 בפברואר, 2012

"בבוקר שבת, ה-9 בינואר 1993, בעוד ז'אן קלוד רומן הורג את אשתו ואת ילדיו, נכחתי אני עם בני משפחתי באסיפה פדגוגית בבית ספרו של גבריאל, בננו הבכור. בן חמש היה, בן גילו של אנטואן רומן. לאחר מכן יצאנו לאכול ארוחת צהריים אצל הורי ואילו רומן- אצל הוריו שלו, שאותם הרג בתום הארוחה" (עמ' 5)

כך מתחיל ספרו של קארר, המבוסס על ספור שהיה.
מעשה באחד, ז'אן קלוד שמו. כמו רבים אחרים, גם לו היו חלומות ותקוות. כמו רבים אחרים, גם אצלו לא הכל הסתדר בהתאם לרצונו, אבל בניגוד לרבים אחרים, ז'אן קלוד מעולם לא נתן למציאות, או לעובדות, לעמוד בדרכו.

מה עושה אדם שבמשך שנים ארוכות טווה לו חיים פלאיים ומלאי תוכן, כשהוא מבין שהכל עומד להתגלות? האם יבחר בדרך הוידוי הקתולי, דהיינו ברגע שאתה מתוודה אתה חוזר בתשובה, או יבחר להתחפר יותר ויותר בדמות הקורבן?

את הסוף של ז'אן קלוד אנחנו יודעים. הוא הרג את כל קרוביו, לדבריו בנסיון אצילי לחסוך מהם את הצער שבגילוי האמת. לאורך הספר כולו מנסה קארר, בין השאר דרך מקורבים לז'אן קלוד לנסות ולהבין למה.

אם תשאלו אותי, איני חושבת שכל רוצח הוא בבחינת חיה רעה שיש להשמידה. אני חושבת שכל רוצח, באשר הוא, צריך להיות כלוא מאחורי סורג ובריח כל ימי חייו (וממש לא בגרסה המרוככת הנהוגה בישראל). אבל כן מעניין אותי להבין. להבין למה אחד רוצח והשני לא. אני לא בהכרח בטוחה שיש איזושהי תשובה לוגית לעניין, ובכל זאת…

אישיותו של ז'אן קלוד מאוד הזכירה לי את אלחנן טננבאום. טננבאום אמנם לא רצח, אבל הייתה לו הכריזמה, אליבא הפרסומים עליו, לשכנע אנשים לתת לו כרצונו, ולאורך חייו האמת והשקר היו מלופפים זו בזה (שוב, לפי הפרסומים).
אולי בגלל הקישור האסוציאטיבי הזה, ואולי בגלל שבסופו של דבר ז'אן קלוד הוא בסך הכל אדם חלש אופי, אגוצנטרי, שיושב בכלא ובוכה על מות ילדיו, סיימתי את הספר בתחושת כעס וסלידה גדולה.

אני מניחה שבסופו של דבר קארר רצה להראות שרוצח הוא "סתם" אדם, ולא בהכרח חיה. אם זו המטרה- הרי שהוא הצליח.

הספר נכתב, כאמור, על מקרה אמיתי. כאן אתם יכולים לראות כתבה (ותמונה) של ז'אן קלוד, שהתכתב עם קארר במהלך המעצר והמשפט. בשנת 2002 יצא סרט על פי הספר.

לסיכום,

הצד האחר/עמנואל קארר
L'Adversaire/ Emmanuel Carrere

מצרפתית: מיכה פרנקל
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
110 עמ'

מילים מהבטן

יום שני, 27 בפברואר, 2012

נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.

אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.

הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….

מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם"  (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)

היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.

לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.

מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'

Chocolate chips cookie murder

יום רביעי, 22 בפברואר, 2012

החיים של האנה סוונסן די טובים, לדעתה. היא עובדת במקום העבודה המושלם- מאפיה/ בית קפה שפתחה, העונה לשם "צנצנת עוגיות" (The cookie jar).
היא אמנם לא נשואה, מגרעה שאמה, דולורס,  נוהגת להזכיר לה כל הזמן, אבל יש לה את מוישי, שגר איתה ואוהב לאכול יחד איתה ארוחת לילה לפני השינה.
מוישי הג'ינג'י, יש לציין, קרוי על שמו של משה דיין מאחר וגם הוא שתום עין. בינו לבין דולורס יש סוג של סטטוס קוו המבוסס בעיקר על תיעוב הדדי, מה שמששע מאוד את האנה, ובעיקר- שכחתי לציין, מוישי הוא חתול.

אז מה יש לנו פה?
רווקה מזדקנת שחוזרת לעיירת הולדתה אחרי שנים שעבדה ולמדה באקדמיה, והיום עובדת במאפיה רק כדי לחזור בערב הביתה ל… חתול שלה.
לא נשמע מעניין ו/או קומי במיוחד, אני מודה.
אבל תוסיפו לזה ארומה חזקה ביותר של עוגיות, מתכונים לעוגיות והמון הומור יהודי (או יותר נכון הומור שצוחק על אמהות יהודיות) ותקבלו ספר אחר לחלוטין.
תוסיפו לזה גם ספר מתח עם עלילה זורמת, וקיבלתם ספר מנצח.

בואו ננסה שוב:
האנה היא אופה בחסד עליון. היא נהנית מזה מאוד, וניחוח (וטעם) העוגיות עוזר לה בהתמודדותה היומיומית עם אמה ואחותה התובעניות.
האנה היא גם, בדומה לרבים מאיתנו, צופה מושבעת בתוכניות משטרה, ולכן כשתעלומה מתרחשת ממש על סף חנותה, היא עושה את הכל כדי לעזור למשטרה למצוא את הרוצח מהר ככל האפשר, בעיקר כי מבחינתה המשטרה היא גיסה האהוב, שאוטוטו אמור להתמנות לבלש.

כאמור, מדובר בספר מתח קליל, לא הטוב מסוגו אבל חביב בהחלט. בספר יש אחד עשר מתכונים, מהם אני מתכוונת לנסות שניים ניסיתי בינתיים אחד, שיצא תאווה לחיך.

עוגיות שחור- לבן
הכמות כאן היא גדולה: כ90-120 עוגיות, תלוי בגודל העוגיות

חומרים:

2 כוסות שוקולד צ'יפס
175 גרם חמאה
2 כוסות סוכר חום (או שתי כוסות סוכר לבן עם 2 כפות דבש)
4 ביצים
2 כפיות תמצית וניל
2 כפיות אבקת אפיה
1 כפית מלח
2 כוסות קמח
1/4 כוס אבקת סוכר

אופן ההכנה:
להמיס את השוקולד צ'יפס עם החמאה (לחמם במיקרו למשך 2 דקות על חום גבוה, ואז לערבב עד להמסה מלאה).
לערבב בפנים את הסוכר ולקרר. להוסיף ביצים, אחת אחרי השניה, לערבב היטב אחרי כל ביצה. להוסיף את הוניל, אבקת האפיה והמלח.
להוסיף את הקמח ולערבב היטב
יש לקרר את התערובת ארבע שעות לפחות (עדיף לילה).
יש לחמם מראש את התנור לחום של 175 מעלות.

צרו כדורים קטנים, ערבבו אותם בקערה עם אבקת הסוכר, עד שהם מכוסים לגמרי.
שימו העוגיות על נייר משומן, מקסימום 12 עוגיות בתבנית.
לאפות את העוגיות בחום של 175 בין 14-16 דקות. לקרר את העוגיות כ-2 דקות ואז להסיר אותן מהתבנית החמה.

לסיכום,
מדובר בספר ראשון בסדרה, והאמינו לי- אני מתכוונת לקרוא את כולה.

Chocolate Chip Cookie Murder/ Joanne Fluke
Kensington Books , 2008
433 p.

דלישס ממש!

יום שני, 20 בפברואר, 2012

כשאני עוצמת עיניים וחולמת על איטליה אני רואה בעיני רוחי כפר קטן, ובכפר בית. ובבית אישה גדולה מבשלת במטבח. על הגז סירים מבעבעים וכמה ילדים קטנים משחקים בחוץ.
נו, להיות רומנטיקנים זה לא כזה פשע, נכון?

אבל איטליה היא גם מקום מלא מסורות, ומנהגים, ושמרנות, ונוקשות לפעמים. ואיטליה של שנות השישים הייתה אפילו מסורתית יותר.
ובין המסורת והשמרנות, לבין האוכל והריחות גדלה מריה דומניקה, נערה צעירה ועקרנית שרוצה לצייר, לבשל ולממש חלומות, ולא רק, במחילה, להתחתן ולעשות תינוקות.
לזכותה יאמר שהיא מנסה, אבל לחיים יש חוקים משלהם וגם מריה דומניקה מגלה שיש גבול לחלומות, וצריך להתמודד עם המציאות.

רומן שנע בין שנות השישים לשנות השמונים, בין איטליה לאנגליה, בין גברים לנשים.
ספר שתוהה לכל אורכו, ולא ממש עונה לשאלה, האם החיפוש אחר האהבה הוא שנותן טעם לחיים, ואם כן, האם הוא עלול להפוך למרכז החיים, ובכך ליטול מהחיים עצמם את הטעם.

לא ספור אהבה קלאסי. אין פה אשה וגבר ואהבה גדולה. אבל מכל שורה ושורה בספר מרגישים את האהבה לאיטליה, את ריח האוכל, את השתוקה ואת האפרוריות (שאני אישית מאוד אוהבת) של אנגליה.

לסיכום,

דלישס/ ניקי פלגרינו
Delicious/ Nicky Pellegrino
מאנגלית: מרים שפס
הוצאת אריה ניר, 2011
302 עמ'

מכירת חיסול

יום שבת, 18 בפברואר, 2012


תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון.

בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.

מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד.
כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים.

תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.

לורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר.
למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, במהלך הספר.

לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.

הערה חשובה: את הספר קראתי באנגלית, ואם אתם מעוניינים בציטטות, אתם מוזמנים להיכנס לפוסט המקורי. הסיבה העיקרית שאני מעלה את ההמלצה שוב היא שיש אנשים שאוטומטית מתעלמים מהספרים באנגלית עליהם אני ממליצה, וכי המתרגמת היא יעל אכמון, שאני עדיין מלקקת את האצבעות מהתרגום שלה ל"עין החתול".

לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!

מכירת חיסול/יו לורי
The Gun seller/ Hugh Laurie
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת עם עובד, 2012
430 עמ'