ארכיון פוסטים מהחודש "אפריל, 2012"

אמא! הפיהרר רצח את הבן שלי…

יום שני, 30 באפריל, 2012

""זה מפני שהאנשים לא מסוגלים לזנוח את החשיבה. הם מאמינים תמיד שיתקדמו באמצעות החשיבה."  "הם צריכים רק לציית. לחשיבה דואג הפיהרר" " (עמ' 200)

כן, כן, גם אני הגעתי בסוף לספר הזה. התעלמתי ממנו זמן רב. לא רציתי לקרוא אותו בזמן ההריון, ואחר כך למי היה זמן, ואני גם, ובמוצהר, לא קוראת ספרים שיש עליהם באזזזזזז, אבל בסופ"ש זה קרה.
אוטו קוונגל חדר לחיי, וגרם לי לאבד כמה שעות שינה בלילה.

מעשה באוטו ואנה קוונגל. זוג חיוור ולא מעניין במיוחד שחי לו בגרמניה הנאצית. יש להם בן אחד, אוטו (כן, גם לו קוראים אוטו), שמשרת בצבא הגרמני. ויום אחד, ובכן, אוטו איננו עוד.
הם מחליטים לעשות מעשה, ולפרסם גלויות נגד המשטר הנאצי. הגלויה הראשונה מתחילה במשפט המצוטט בראש הפוסט.
המחאה שלהם אינה נובעת מאידיאלים נעלים. היא לא נובעת מרדיפות היהודים, או ממצוקתם של האנשים שאינם חברי מפלגה. המחאה שלהם נובעת, עד כמה שזה נשמע פרוזאי, מלב שבור.

ומתוך סיפורם של אנה ואוטו אנו קוראים גם את ספורה של טרודי, אווה, אנו, אשריך ועוד גרמנים רבים. חלקם שירתו במנגנוני הביטחון השונים של הרייך הגרמני, חלקם היו אזרחים מודאגים, שעשו, או בעיקר לא עשו, דבר וחצי דבר כנגד המשטר. במובלע אנחנו שומעים קוראים גם את ספורה של גברת רוזנטל, אבל היא לא באמת מעניינת, כי הספר הזה לא מדבר על היהודים, אלא אך ורק על הגרמנים ועל מה שעשו.

קראתי את הספר בעניין. לא הייתה בי סימפטיה רבה מדי לגרמנים, אם כי דמותו של אוטו מצאה חן בעיניי (אנה, לעומת זאת, בעיקר עצבנה אותי). זה לא שינה את דעתי על הגרמנים, ועל אשמתם המלאה והכוללת, אבל הספר בהחלט שווה קריאה. אחד הציטוטים האהובים עלי הוא:
"הוא מסתכל בפסוקת שבשערותיה, השיער נעשה דליל כל כך עם השנים מאז נישאו. עכשיו הם אנשים זקנים; אם משהו קרה לאוטו, לא יהיה לה אף אחד והיא גם לא תוכל למצוא אדם לאהוב אותו, חוץ ממנו, והוא תמיד הרגיש שאין בו הרבה שאפשר לאהוב. אף פעם אינו מסוגל וגם חסרות לו המילים לומר לה כמה הוא אוהב אותה. אפילו עכשיו הוא לא מסוגל ללטף אותה, לגלות לה קצת רוך, לנחם אותה" (עמ' 18-19)

דמותיהם של בני הזוג קוונגל מבוססות על בני הזוג אליזה ואוטו המפל. לאחר שאחיה של אליזה המפל נהרג בתחילת המלחמה, החל הזוג במבצע תעמולה שנמשך קרוב לשלוש שנים והתבסס על השארת גלויות הקוראות לסרבנות אזרחית ולחבלה במקומות עבודה ברחבי ברלין. הם נתפסו בידי הגסטאפו והוצאו להורג בשנת 1943.

לסיכום,

לבד בברלין/ הנס פאלאדה
מגרמנית: יוסיפיה סימון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
671 עמ'

בית קיץ עם בריכה

יום שבת, 28 באפריל, 2012

יש ספרים שאני חייבת לקרוא.
לפעמים זה בגלל הנושא, לפעמים זה בגלל הסופר. לפעמים זה בגלל הרוע.

בית קיץ עם בריכה זה סוג של פנטזיה של (כמעט) כל אדם במעמד הביניים. כולנו היינו רוצים מקום שכזה, מפלט בימי הקיץ החמים מהעבודה המאוסה שלנו, שאין ברירה אלא להמשיך לעבוד בה כי אין מה לעשות, אנחנו "רק" מעמד הביניים.

מארק שלוסר הוא אדם שכזה. הוא רופא משפחה. הוא סנוב. הוא לא סובל במיוחד את האנשים שהוא מטפל בהם. הוא לא סובל את האנשים שאותם הוא מכיר. הוא אוהב אהבת נפש את בנותיו. הוא רכושני כלפי אשתו. הוא סנוב, אבל הוא לא אדם רע. באמת שלא.
ראלף מאייר, לעומת זאת, הוא סנוב רע. הוא שחקן מפורסם שחושב שהכל מגיע לו. הכל זה אומר הכל. נשים, כסף, כבוד, הנאה, שתיה. הכל. וכן, ב-ר-ו-ר שיש לו בית קיץ עם בריכה.
מהמפגש בין מארק לראלף לא יכול היה לצאת משהו טוב.
בינינו, כשמדובר בסופר כמו הרמן קוך, ברור שהתוצאה לא תהיה טובה.

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שמישהו פגע ביקר לכם מכול? מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לנקום, ולצאת מזה ללא פגע? מה הייתם עושים?

בספרו הקודם עסק קוך בשאלה כמה רוע ניתן להכיל וכה רוע קיים במשפחות הso called טובות. גם בספר זה הוא עוסק באותן השאלות, מזווית אחרת.

אבל בניגוד לספר הקודם, ההנאה כאן הייתה פחותה. אולי כי זה כבר לא זעזע. אולי כי זה היה טרחני.
זה לא ימנע ממני לקרוא גם את הספר הבא שיתורגם לעברית, אבל אין ספק שהקריאה תהיה חשדנית הרבה יותר.

ושני דברים שממש עצבנו אותי:
😈  בכריכה האחורית מצויין כי שמה של אחת הגיבורות הוא ג'וליה, אבל לאורך כל הספר היא קרויה יוליה. זו לא טעות דרמטית, אבל זו טעות מעצבנת.
😈  מעולם, אבל מעולם, לא קראתי משפט כזה בספר: "או שאת מעדיפה בת שמנה נורא עם טיירים בכל מקום?" (עמ' 92). אין מילים אחרות? אי אפשר להגיד רק שמנה? וואי, כמה שזה עצבן אותי… (וזה עוד כשהספר יוצא בהוצאת "כתר- עברית")

לסיכום,
(כי עייפתי, וכי הרגשתי זלזול בקורא)

בית קיץ עם בריכה/ הרמן קוך
Zomerhuis met zwembad/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטיין
הוצאת כתר, 2012
333 עמ'

לאבד ולמצוא

יום שלישי, 24 באפריל, 2012

"כשהחלה האינתיפאדה החדשה חששתי כל כך שיקרה משהו לך או לאיתמר, ואמרתי לך שאני מעדיפה שלי יקרה משהו, שאני אמות ולא אחד מכם, ולא בכדי. עכשיו אני מבינה עד כמה צדקתי. אתה עד יום מותך חיית חיים מאושרים. קצרים אבל מאושרים. לא ידעת מהם ייסורים גדולים כמו ייסורי, מה זה לאבד את כל עולמך בלי יכולת למות גם, בלי יכולת לאבד את העשתונות, בלי יכולת להיזרק למקום שאפשר להשתגע בו, להוציא את כל הכאב, לשתות דם." (עמ' 73)

את הפחד הזה, כשהמעטפה החומה מבצבצת מתיבת הדואר, נראה לי שכולנו חווינו, ולו לשניה.
אני מודה, אני פחדנית גדולה. כל פעם שאנחנו, דהיינו הנסיך, מקבלים צו מילואים, אני נלחצת.לא משנה לאן הוא הולך, לא משנה לכמה ימים, הפחד קיים. מחלחל.  

את הפחד הזה היטיבה להכיר גם לילך אנג'ל. לצערה הרב, במקרה שלה הפחד אכן התממש.
חן אנג'ל נהרג בשירות מילואים ב-8 ביוני 2003, בהתקםת מחבלים על מחסום ארז. במותו הותיר אחריו את לילך אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, ואת איתמר בנו, בן השלוש. חמישה חודשים לאחר מכן נולדה בתו, יעל בת- חן.

זהו ספור מסע. מסע של אשה צעירה שיום אחד נשארה לבדה בעולם.
טוב, לא נכון ולא הוגן לומר נשארה לבד, כי היא הייתה מוקפת במשפחה וחברים תומכים. אבל מה עושה אישה צעירה שיום אחד מגלה שהבית שלה ושל אהובה נותר שלה בלבד? איך מתמודדים עם געגוע של ילד בן שלוש, שעוד לא יודע לבטא רגשות שגם מבוגרים ובוגרים יותר לא מצליחים?

הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הוא קובץ מכתבים שכתבה לילך לחן במהלך השנה הראשונה למותו ובו היא מתארת את תהליך ההתמודדות שלה ושל המשפחה עם מותו, את הגעגוע שנשאר, ואת הידיעה, שכביכול סותרת כל רגש אפשרי, שבסופו של דבר, הם ישרדו.
"כרגע בשבילי אתה הישות היושבת למעלה ורוצה בטובתנו. אני מבקשת ממך שתשלח אלינו איש טוב ומיטיב שיעזור לנו להיות שוב משפחה, שיחלוק איתנו את הטוב ואת הרע, שיחזיר אלינו את שמחת השבת והחג, את היכולת לטייך וליהנות ממה שעוד יש לעולם להציע לנו, שיחזיר את הצחוק האמתי והמתגלגל שהיה מנת חלקי ונעלם עם מותך, שיחמם את הקרירות, שיחזיר את החיות והתשוקה, את האהבה ואת הטוב שעוד קיים ועכשיו נראה רחוק כל- כך מפתח הבית שהיה ביתנו. מישהו בדמותך" (עמ' 58)

החלק הזה ריגש אותי, וכאם צעירה לא יכולתי שלא להעיף מבט אוהב בעולל הקטן, ולחבק חזק חזק את הנסיך. כי הפחד קיים, והוא חלק מהחיים פה.

החלק השני מתאר תובנות, גדילה וצמיחה שאפשרו ללילך לצמוח ולגדול בזכות עיבוד האבל. גם כאן ניתן היה להתחבר ללא מעט דברים, כי בינינו, כולנו חווינו סוגים שונים של אובדנים.

לא הייתי מגדירה את הספר הזה כספר קריאה. לא בטוח שהייתי מגדירה אותו כספר בכלל, אלא כ"מסמך אנושי". דווקא לקראת יום הזיכרון המתקרב ובא, חשוב לזכור את האנשים שנותרו בחיים, חשוב להבין מה עובר עליהם.

לילך אנג'ל עוסקת בטיפול באמנות ובפסיכותרפיה, מטפלת בקליניקה פרטית במרכז האץר בנשים ובגברים שאיבדו בן- זוג, ובילדים שאיבדו הורה. זהו אתר הבית שלה.

לדף הזיכרון של חן אנג'ל.

לסיכום, למתעניינים בנושא ולקרובים לעניין. מאחר ולטעמי אין מדובר ביצירה ספרותית אלא בכתיבה אישית בהרבה, איני מדרגת בברבורים.

לאבד ולמצוא: יומנה של אלמנת צה"ל/ לילך אנג'ל
הוצאת סער, 2011
104 עמ'

אידיסינה

יום ראשון, 22 באפריל, 2012

תמיד אומרים שאם הנשים היו בשלטון, רוב המלחמות לא היו מתקיימות. אומרים לנו שהגברים מתנהלים באמצעות ה— שלהם (תרגעו, התכוונתי לאגו שלהם 😆 ). נשים, כך אומרים, מתנהלות לא רק ברגש אלא גם עם הראש.
דמיינו לכם עולם שבו הנשים הן השולטות. נכון שהוא עולם טוב בהרבה?

בסיפור זה העולם, או לפחות הממלכה עליה מדובר, נשלטת על ידי נשים. בכל ערי הממלכה ישנן נציבות, שתפקידן להשליט סדר. תפקיד הגברים לסייע לנשים ולהגן עליהן, וגם, כמובן, "לעשות ילדים". המין הגברי אינו המין החזק במובן הקיים בימינו. הם אינם מורשים לרכוש השכלה. בגיל שמונה נקבע גורלם לחיים: חלקם יהיו חיילים, שתפקידם יהיה להגן על המלכה. חלקם יעבדו במכרות. ככלל, השלטון מטיף באופן תמידי לעליונות האישה על פני הגבר.

דניאל, נער צעיר שגדל אצל סבתו, יוצא כדי לחולל מהפכה. בנדודיו ברחבי הממלכה הוא יפגוש בנסיכה שנמלטה משוביה ובעריק שברח מהצבא. יחד נקבל משלושתם תמונה מקיפה של מצב הממלכה, דבר שבהחלט מעורר עניין נוסף בספר.

אודה על האמת, אני לא חובבת גדולה של פנטזיה. בשנה האחרונה אני צועדת פה ושם, טועמת קצת מהז'אנר, אבל עוד לא ממש מצאתי את עצמי בו.
אני גם לא ממש חובבת ספרות ישראלית, אבל כשהציעו לי לפני כחודשיים לקרוא את הספר לא יכולתי לסרב. השילוב של ספר ביכורים של נשים צעירות (רק בנות 22) יחד עם עלילה מלאת נשים גרמה לי לפתוח את הספר. העלילה עצמה גרמה לי להמשיך ולקרוא.

השורה התחתונה: אני עדיין לא חובבת פנטזיה, אבל אין ספק שכספר ביכורים הספר מעניין למדי. כמו לא מעט ספרי ביכורים, ניכרת כאן התלהבות רבה וניסוחים פתלתלים שעריכה מהוקצעת יותר הייתה מפחיתה במעט במינון, אבל זה לא מאוד מפריע.
הספר מומלץ לגילאי 16 ומעלה, אבל לטעמי הוא מתאים לבני נוער.

לטריילר לספר.

אידיסינה: הרוכב השחור/ דניאלה ג'וליה טראוב ואורטל מריה טיורין
הוצאת רימונים, 2011
301 עמ'

דרישת שלום מהגיהנום

יום רביעי, 18 באפריל, 2012

"קורא אהוב, בשורות הכתובות האלה תמצא ביטוי של הסבל והצרות, שאנו הילדים האומללים ביותר מכל העולם עברנו, בתקופת ה"חיים" שלהם בגיהינום עלי- אדמות ששמו בירקנאו- אושוויץ. אני מאמין, שהעולם כבר מכיר היטב את השם הזה, אבל הרי אף אחד בוודאי לא יאמין מה באמת, באמת התרחש כאן. אחרים חושבים וסוברים, שאם נמסרי איפה שהוא דרך הרדיו על הברבריות, על האכזריות, על אודות הברוטליות שנעשים פה ב"אדם"- זו רק, רק "תעמולת- זוועה"; רוצה אני כעת להראות לך כאן, שכל מה ששמעת וגם  מה שאני כותב כאן כעת, הוא רק מינימום ממה שבאמת קורה כאן. כאן זהו המון, ש[נ]עשה על ידי שלטון השודדים כפינת השמדה במיוחד לעם שלנו- וחלק גם לעמים אחרים. בירקנאו- אושוויץ, זה אחד מפינות  המוות הפזורות באתרים שונים, שבהם השמידו את עמנו על- ידי מיתות בהמיות שונות. מטרת כתיבתי היא, שלפחות מינימום מהמציאות יגיע לעולם, ואז אתה, עולם, תיקח נקמה, נקמה על הכל."  (עמ' 107)

הזונדרקומנדו, כך נראה, הוא אחד הפרקים הפחות מדוברים, או יותר נכון לומר- אחד המעמדות הפחות מדוברים בקרב ניצולי השואה. יתכן מאוד שהדבר נובע ממיעוט השורדים מקרב הזונדרקומנדו, ואולי מהתגובה הרגשית, השלילית בד"כ, לתפקידם.
הזונדרקומנדו במחנות ההשמדה בכלל ובאושוויץ בפרט היו האחרונים שבאו במגע עם היהודים, תרתי משמע. הם היו אלה שהשגיחו עליהם כשהתפשטו, זירזו אותם להיכנס ל"מקלחות", והם היו  אלה שטיפלו בגופות לאחר מכן, על כל המשתמע מכך.

יש לא מעט ספרי עדויות על הנעשה בתקופת השואה. כל העדויות מצמררות. כל העדויות משאירות סימני  שאלה קשים על הקלות הבלתי נסבלת של הרוע האנושי. אבל יש משהו בעדות הניתנת בספר הזה, משהו שונה.
אולי הדבר נובע מכך שאת העדות בספר, עדותו של זלמן גרדובסקי, מצאו מוסתרת (בחלקים שונים) בתוך  ערימות של אפר באושוויץ, שנים לאחר מותו של הכותב.
אולי נובע הדבר מהעובדה שאין תיאור יותר מצמרר מתיאורו של אדם המלווה קהל רב אל מותו.
אולי כי מהעדות הזו, אחרי לא מעט ספרים שקראתי, עולה ביתר שאת שאלת ה"צאן לטבח". גרדובסקי מדבר לא מעט על הציפיה, שנכזבה פעם אחר פעם, שמישהו ינסה למרוד, שהרי באיזשהו שלב  מרבית הקבוצות ידעו כי הן מובלות למותן, אבל איש (כמעט) לא ניסה להתמרד. מצד שני, יש כאן גם הסבר  ברור עד כמה נסיונות המרד היו בלתי אפשריים, כך שאין כאן (וגם אני איני שופטת) ביקורת מלאה.

זלמן גרדובסקי נולד בשנת 1910 בפולין. בשנת 1942 הוא נשלח עם משפחתו לאושוויץ, שם נבחר לעבודה בזונדרקומנדו. מאז שנת 1943 שקד על תיעוד הנעשה במחנה (במקביל לעוד מספר אנשים  מהזונדרקומנדו).
גרדובסקי היה ממנהיגי המרד של הזונדרקומנדו בשנת 1944, המרד היחיד שהיה באושוויץ, ונהרג  במהלכו.

לסיכום, אחד מספרי העדויות היותר חזקים שקראתי.

ברבורים

 בלב הגיהינום: יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ/ זלמן גרדובסקי.
תרגם מיידיש, ערך והוסיף אחרית דבר: אביחי צור
הוסיפו רקע היסטורי: ד"ר גדעון גרייף וכריסטיאן קרלסן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
367
עמ'

בלק אאוט

יום שני, 16 באפריל, 2012

"היום קרה דבר מעניין. מָתִי. כמה נורא, הם יגידו. כמה טרגי. היא הייתה כל כך צעירה. כל החיים עוד היו לפניה" (עמ' 7)

פתיחות של ספרים הן כמו 'בליינד דייט', לפעמים אלו שנקראות טוב יוצאות על הפנים, ודווקא הפתיחות שמקשות על הקורא הן אלו שאיתן אתה ממשיך ברומן ארוך.
הספר הזה היה מבטיחץ כל כך מבטיח, עד שאני מרגישה עדיין בטעם האכזבה.

מעשה באנני פאורס, אשה נשואה באושר, אם לילדה מקסימה בת ארבע, שסובלת מ'פוגות', דהיינו קטעי זמן אותם היא לא זוכרת. היא גם לא זוכרת למה היא מפחדת, אבל היא כל כך מפחדת, כל הזמן.
לאט לאט הזיכרון שלה חוזר, ואנו נחשפים לחייה הקודמים, טרום נישואיה. לאלימות שחוותה, לאכזריות החיים, לאהבה וגם לבחירות המוטעות יותר או פחות.
ובסופו של דבר, העבר נוקש על דלתה, והיא צריכה להתעמת איתו.

לכאורה היו פה את כל המרכיבים להצלחה.
אני אומרת לכאורה, כי עודף הקלישאות המם אותי לחלוטין. כלומר, ספר מתח טוב אמור להיות בנוי על נוסחה מסויימת, על קלישאה זו או אחרת, אבל אם עושים "סלט" של קלישאות, וכוללים בתוכו רוצח סדרתי, קונספירציה, אמנזיה, התעללות, אם מזניחה ועוד ועוד, מקבלים משהו אחר. משהו רע.

יש אנשים שאהבו את הספר, הוא נחשב לספר פופולרי, אבל אני רק רציתי שהגיבורה תמות, או שהספר יתאדה.
ובקיצור- לא לאוהבי ספרות מתח, ו/או ספרות טובה.

לסיכום, לחובבי סלטי קלישאות בלבד

בלק אאוט/ ליסה אונגר
Blackout/ Lisa Unger
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2009
334 עמ'

בכוונה תחילה

יום שבת, 14 באפריל, 2012

"הפכתי לאמא לקראת גיל ארבעים. במשך הרבה שנים תהיתי אם יש בכלל אינסטינקט אימהי. לי, ככה הרגשתי, לא היה. לא נמשכתי לתינוקות או לילדים קטנים, ובטח לא לעבודה הסיזיפית, המתישה, שדרש הגידול שלהם. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי שיאפשרו לי לעבור את הימים בשלום, אם וכאשר יוולדו לי ילדים. ומה שהכי הרגיז אותי היתה הוודאות שאם וכאשר אהיה אמא, אני אמורה להרגיש שהתפקיד הזה ממלא את כולי, שואב אותי, מרתק אותי, משהו כזה. אבל אני פחדתי, ממש פחדתי, שלא אצליח למלא את הציפיות האלה, ובו זמנית גם פחדתי שאם אמלא אותן – אאבד את הזהות שלי, את האמביציות שהיו לי ואת התוכניות שתיכננתי לעתיד." (עמ' 18)

היו תקופות ארוכות בחיי שלא רציתי להיות אם. אני לא בהכרח חושבת שכל אישה חייבת להיות אם כדי לממש את עצמה.
אבל מאז שפגשתי את הנסיך, וביתר שאת מאז שהעולל הגיע לחיינו, אני קוראת לא מעט על היחס בין הורים לילדים, ובעיקר על הורים שאינם רוצים בהכרח להיות הורים, או שאינם מתנהגים כמו הורים.
וכשהציעו לי את הספר הזה, קפצתי על המציאה. אני מתעניינת לא מעט בנושא אמהות רוצחות, והדיעה שלי בנושא די מגובשת, כמו שקוראי הבלוג הותיקים זוכרים.

אלן הרפר וסלינה וודג' הרגו את ילדיהן. אלן הרפר הרגה את בתה זמן קצר אחרי שנולדה. סלינה וודג' הרגה את בנה הנכה בן השנתיים. אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת, סלינה וודג' זרקה את בנה הקטן לבאר, לעיני אחיו הבכור בן החמש.
אלן הרפר נשלחה למאסר בבית המשוגעים, סלינה וודג' נדונה למוות והוצאה להורג בתליה.
אלן הרפר היתה נשואה, סלינה וודג' לא.

אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת בתוך שתים עשרה שעות לאחר הלידה. היא גדלה בבית סבתה, משום שאמה עבדה במקום אחר. גם אלן עצמה יצאה לעבוד בבית אחר, ושבה בהריון מתקדם, ללא בעלה.
סלינה וודג' חיתה בעיקר בבית המחסה. במשפטה טענה כי גבר שפגשה ושהבטיח לה נישואין, התנה זאת בכך שתבוא רק עם הילד הבריא, ולכן הרגה את בנה הנכה.

"לפעמים אני חושבת שהאימהות שהרגו, הזניחו ונטשו את הילדים שלהן, הן מורדות אלימות בסדר חברתי מדכא ואלים. זה לא שאני חושבת שהן רוצות או מתכוונות למרוד. רובן עשו את המעשה הזה בגלל התנאים הכלכליים הבלתי נסבלים, בגלל הדיכוי שלהן כנשים, בגלל הציפיות הבלתי נסבלות מהתפקיד של להיות אמא, בגלל.. מתוך המחנק והייאוש הן קראו תיגר על המיתוס – שמכתיב אהבה אימהית בכל תנאי, מסירות בכל מצב והקרבה גם של הצרכים האישיים ואם צריך אפילו של החיים – שאני חיה בצילו ונחנקת, ונאבקת בו רק בפנטזיה, במחשבות, בכתיבה, במילים." (עמ' 148)

הספר מעניין, כי הגר מתארת את חיי המעמד הנמוך באנגליה של המאה התשע עשרה. הבעיה היא שהגר לא השאירה את הספור שם, אלא מנסה לעמת את המציאות העכשווית עם העבר. מלבדה ומלבד סלינה ואלן היא משלבת דמות נוספת, "נועה", אשת קריירה המתמודדת עם קשיים ובחירות משלה.

לסיכום, נראה לי שהספר בא, יותר מכל, מתוך נסיון לטעון שכל מצוקות האמהות באשר הן נשענות בראש ובראשונה על אשמת החברה, ואני לא אוהבת ולא מקבלת טיעונים שכאלה, המסירים את האשמה מאחריות האדם על מעשיו.

בכוונה תחילה/ תמר הגר
הוצאת דביר, 2012
495 עמ'