ארכיון פוסטים מהקטגוריה "הנסיך"

לאהוב עד מוות

יום שלישי, 14 בינואר, 2014

אהבה אקסלוסיבית

"אנחנו חיינו יחד. עזבנו יחד. אהבנו אתכם מאוד" (עמ' 182).

ת'כלס, כמה עוד מילים צריך לומר לפני שמתים?

לפעמים אני תוהה מה יקרה כשנזדקן. מן הסתם יהיו מחלות, וכאבים. ובסוף גם מוות.
ואיך אפשר יהיה להמשיך לחיות אחרי מות, אחרי שהאדם שאותו את/ה הכי אהבת, מת/ה פתאום ומשאיר אותך לבד בעולם?
[ובמאמר מוסגר אומר שמודל האהבה הזוגית בעיני הוא סבא וסבתא שלי. מן הסתם החיים שלהם לא היו רק סוגים בשושנים, אבל הוא העריץ ואהב אותה עד יומו האחרון. והיא עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.]
לפעמים אני תוהה, אם אצליח לשרוד בעולם בלי הנסיך. אני די בספק, אגב (אבל אל תגידו לו את זה, שזה לא יעלה לו לראש 😉 ).

כשאישטיואן חלה, ורה ידעה בוודאות מה היא תעשה. היא מעולם לא הסתירה את העובדה שאם הוא לא יהיה בחייה, או בעולם בכלל, היא תמות. היא אמרה את זה כשהתחבאה, בעודה בהריון, מאימת הנאצים והוא היה במחנות. היא אמרה את זה גם שנים אחר כך, כשגוייס והלך למלחמה.
ולכן, אני מניחה, שזה לא היה מפתיע.
"בשלושה עשר באוקטובר 1991 סבי וסבתי התאבדו. זה היה יום ראשון"

בספר לא עבה במיוחד, עוקבת יוהנה אדוריאן אחרי סבה וסבתה, החל מימי נעוריהם בהונגריה, דרך מוראות השואה, ועד לחייהם בדנמרק.
בספר, שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא מכמיר לב, היא מתארת את ימיהם האחרונים של סבה וסבתה. מן הסתם, לא הכל מבוסס עובדתית, אבל נכדה הרי מכירה את סבהּ וסבתהּ, הלא כן?

"מה עושים אנשים בבוקר האחרון לחייהם? אני מתארת לי שהם מסדרים את הבית ומסדירים אי אלו דברים. אני מתארת לי שהם מורידים את הזבל, מתייקים את חשבון הטלפון האחרון, מקפלים את הכביסה ומיישרים בה את הקמטים פעם נוספת לפני שהם מחזירים אותה לארון- היא הרי נועדה לעיני אחרים" (עמ' 26).

בניגוד לספר הקודם שסקרתי, כאן לא מדובר בהאשמה חברתית. אני חושבת שיש כאן יותר תיאור מכובד של האירועים, כולל סצינת שפיכת הכמוסות לכוסות.
אולי זה כי מדובר בהתאבדות זוגית, בגיל מבוגר, ולא מסיבות של דיכאון. אולי כי בכל זאת מדובר כאן באירופה, וההתייחסות שם היא הרבה יותר… איך נגדיר זאת, פחות רגשית?

לסיכום, ספר שמתאר בעדינות ובאהבה את הזיקנה, את ההתלבטויות ואת הסוף.

אהבה אקסלוסיבית/ יוהנה אדוריאן
Eine Exklusive liebel/ Johanna Adorjan
מגרמנית: יונתן ניראד
הוצאת הכורסא/ידיעות אחרונות, 2009
199 עמ'

אני לא מפסיקה להתרגש ממך

יום שני, 3 ביוני, 2013

השנה היא 2006. התאריך : 3 ביוני. זה היה מוצאי שבת.
המיקום: מסעדה ידועה במרכז ירושלים.

הוא ישב וחיכה לי על גדר אבן. אני ירדתי מהמונית.
הוא לקח לי ביס מהסטייק, הסיע אותי הביתה וקרא לי "נסיכה".
מאז אני שלו. והוא שלי.

הנסיך שלי, שקנה לי את הדומיין והקים לי את הבלוג.
נסיך שלי, היום אנחנו חוגגים את סוף שבע השנים הטובות.
ממחר- שבע השנים הטובות יותר, טפו טפו טפו.

ואת כל שאר הדברים, אני אגיד בארבע עיניים.

מילים מהבטן

יום שני, 27 בפברואר, 2012

נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.

אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.

הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….

מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם"  (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)

היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.

לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.

מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'

שעשוע קטן לאוהבי הספרים

יום שני, 24 באוקטובר, 2011

ושוב, נפל דבר בישראל.

הנסיך המקסים שלי, שיש לו לא מעט יתרונות ותכונות חיוביות, אבל לצערי הכה- רב אינו חובב קריאה (לצער זה שותפה גם חמותי שתחיה), קרא לי בהתרגשות: "בואי וראי, יפתי, בואי וראי!" (טוב, זה היה יותר בסגנון היבשושי אך המקסים של חובבי המחשב "אני חושב שזה יכול לעניין אותך", אבל לבחורה מותר לחלום :-)).

התקרבתי בהיסוס מה. הנסיך ישב וקרא באתר שמיועד לאנשים כמותו, דהיינו חובבי מחשבים ושאר דברים מוזרים ומשעממים, והפעם הקודמת בה הוא חשב שמשהו יעניין אותי נגמרה בהרצאה שלמה אודות משהו שסובב סביב איזשהו כוכב בלה בלה בלה (כאן הסתיימו שידורינו כי די נרדמתי).

והפחד אכן התממש. הוא הראה לי תרשים זרימה על המחשב. "אבוי!" חשבתי ביני לבין עצמי, אבל לפתע פתאום ראיתי משהו מוזר. תרשים הזרימה היה מלא בתמונות של ספרים!

ומאחר ונהניתי כל כך, הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה.
מצורף כאן תרשים הזרימה, וכאן יש גרסה הומנית יותר לטעמי, הגם שקצת פחות משעשעת….

וכאן באמת יש להודות לנסיך שלי, שמגלגל את עיניו תדיר כשאני מגיעה עם עוד ערימת ספרים, אבל יודע לפרגן (ולסחוב את הערימות!)

עזבו את הציצים שלי בשקט!

יום שני, 11 ביולי, 2011

טוב, מזמן לא כעסתי עד כדי כך. אבל היום אני כן. והסיבה לכעס היום היא ההצעה הזו.

מעולם לא הגדרתי את עצמי לפי איברי הגוף שלי. ההחצנה של הגוף, תגיד כל פמיניסטית מתחילה, מתחילה בציצים ונגמרת קצת יותר דרומה. או בקיצור- "אשה היא בת אדם, ורק אחר כך ציצים מהלכים". כל זה טוב ויפה עד שמגיעים לנושא אחד, קטן, קטנטן- סוגיית הציצי והחלב, או בעברית צחה: האם את אמא טובה או אמא רעה.

מעולם, מעולם, מעולם לא קיבלו הציצים שלי נפח שיחה כל כך לא מבוטל כמו שהן קיבלו מאז שנכנסתי להריון. אחרי הברכה המסורתית תמיד תגיע השאלה "ואת מתכוונת להניק, נכון?".
יש אווירה כזו באוויר. גברים לא מבחינים בה, וגם אם כן, הם לא באמת מבינים אותה.
יש אווירה כזו באוויר, לפיה "הטבע יודע מה טוב", ולא משנה שאנחנו לא ממש חיים לפי חוקי הטבע ביומיום.
יש אווירה כזו באוויר, שכדי שהילד שלך יהיה בריא, מוצלח, אולי אפילו יחיה, הוא חייב לינוק. אין שום אופציה אחרת. לא טוב לך עם זה? בעיה שלך. רצית להיות אמא, תתמודדי.

קשה להסביר את הלחץ למישהו מבחוץ. אפילו לנסיך אני מתקשה להסביר את הלחץ.
בבוקר שלמחרת הלידה הצמידו לי את העולל לציצי. הוא ינק. היה חיבור. הייתי מאושרת. הידד, אני אמא טובה! אז הנקתי, ולפעמים (רק לפעמים) גם נהנתי מזה. הילד גדל, וצמח, ולא שבע ממה שנתתי לו, אז נתתי גם תחליף.
וכל הזמן, בכל מקום, "את מניקה?"/"את צריכה להניק יותר!"/ "זה בריא לילד שתניקי"/ "להניק להניק להניק!" 👿 . 

אמהות טריות הן קהל שבוי לכל דבר. הן שבריריות הרבה יותר מאיך שהן נראות.
אף אחד לא אומר לאשה, לא מסביר לה באמת, שאחרי הריון יגיע תינוק. עד שכבר למדנו איך לחיות עם ההריון, פתאום יש עוד אדם קטן שצריך טיפול.
שלא תבינו לא נכון, תינוק= אושר. העולל הקטן הכניס יותר אושר לחיי מכל דבר אחר, כולל הנסיך, אבל על כל מילימטר של אושר, נכנס סנטימטר של פחד.
כי הכל מפחיד פתאום. ולכי תדעי אם את עושה את הדברים הנכונים, אם את גורמת לו אושר, אם את עושה משהו טוב, או שאת צריכה כבר לשריין לו מקום אצל פסיכולוג הילדים המוצלח שגר לא רחוק ממך.
ולכל אחד, מכל מקום, יש מה להגיד. תמיד יהיו הערות (וגם הארות) על הצורה שאת מלבישה את הילד, על הצורה שבה את מכסה אותו, על הצורה שבה את מחתלת אותו, אבל הכי הכי נוגע, הכי הכי מטלטל, זו ההנקה. כי נשים תמיד תהיינה חסרות בטחון בהקשר הזה.
את לא באמת יודעת מה קורה שם, בתוך הציצים האלה. את לא באמת יודעת אם יש שם מספיק חלב בשביל הילד. ועזבו אותי מהאמירה "בסוף הכמות מסתדרת". כי זה לא נכון. לא תמיד. לפעמים הכמות נשארת רבע ממה שהילד צורך, ואת לא יכולה לדעת את זה אם לא תנסי דברים אחרים.
ולפעמים את ממשיכה לתחליפי חלב, ולפעמים את עוברת לשאיבה (ובמאמר מוסגר- אם כשהנקת הרגשת קצת כמו פרה חולבת, תחשבו איך מרגישה אישה שלשני שדיה מחוברות משאבות יניקה ששואבות את החלב. בואו נאמר שזו לא הייתה שעתי היפה כאדם), ולפעמים את סופרת את הימים עד לסוף שלושת החודשים המקודשים (ההמלצה הגורפת היא להניק מינימום שלושה חודשים- כי שלושת החודשים הראשונים הם המשמעותיים ביותר), ואז מפסיקה, כמוני.

העולל עדיין גדל, וצומח, והוא כבר יותר דומה לעוג מאשר לעולל, וההנקה כבר מזמן מאחורינו, אבל עדיין אני מקבלת מבטים מאשימים, ועדיין יש בי את המקום הקטן הזה שמתכווץ כשאני אומרת "לא, אני כבר לא מניקה".

אין לי ציצים גדולים. האמת, אם תשאלו את אחותי, סביר להניח שהיא תאמר שיש לי ציצים קטנים. אני אישית מעולם לא הבנתי את ההתלהבות הגברית הזו משתי בלוטות שומן בגוף.
אבל דבר אחד אני יודעת. אלו הציצים שלי, ומה שבהם זה שלי. אז עזבו אותי בבקשה, ועזבו את הציצים שלי!

נופל מחוץ לזמן- המלצה יוקדת

יום חמישי, 9 ביוני, 2011

"חמש שנים שתקנו את הלילה ההוא. את נאלמת ראשונה, ואחר-כך אני. לך היתה טובה השתיקה, ואותי היא לפתה בגרוני" (עמ' 17)

חמש שנים עברו מאז מלחמת לבנון השניה. מאז אורי גרוסמן, הקרוי בשם החיבה "אואי" בספר, נפל ביומה האחרון של המלחמה.
אחרי חמש שנים כותב גרוסמן את ספרו, שאליבא דמנחם פרי הוא ניסיון "למצוא לזה מילים".

חמש שנים לאחר מות בנו קם ערב אחד איש משולחן ארוחת הערב שלו, נפרד מאשתו, ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו
המת.

לא פשוט לכתוב על הספר הזה. הוא לא בנוי כספר פרוזה. הוא ספר הבנוי על קולות שונים, כתוב בצורה שדומה יותר למחזה.
לא פשוט לכתוב על ספר כזה, המדבר על אלו שאינם, ובעיקר על אלו שעדיין נמצאים כאן בגופם, אבל בנפשם הם כבר "שם",עם ילדיהם המתים.

מה קורה עם מוֹת?
ראשית, הקול נעלם. היכולת לדבר, לשתף, להכיל. כבר אין את הזוגיות שהייתה. הזוגיות היא אנדרטה לילד שנולד באהבה גדולה, אהבה שלא הצליחה לשמור עליו בחיים.
"-הקול שלָך.
– זה חזר. גם שלךָ.
-כל כך התגעגעתי לקול שלָך.
– חשבתי שאנחנו… שכבר אף-פעם לא-
– יותר מאשר לקול שלי, התגעגתי לקול שלָך" (עמ' 8 )

ואחרי האגרוף הזה בבטן, פתאום יש מציאות חדשה שצריך להסתגל אליה, ובראש ובראשונה, באמירה מאוד קשה ונוקבת,לכלי התקשורת המשחרת לפתחים:
"חיש קל נעטה ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער, וכהרף- עין נטבול את ציפורן העט הכסופה שלנו בדיו השחורה שלו, ושלוש-ארבע, נשאל על הבן, נשאל על הבן, נשאל על הבן! ואם הנחקר לא ייתן תשובות מספקות, אנחנו לא נוותר, לא נוותר, נחזור גם בעוד שעה, ושעתיים, ומחר בבוקר גם, ושוב ושוב נשאל על הבן, ולא נרפה גם אם הנחקר יחשוק את שיניו וינשוך עד כאב את שפתיו, ותספר לי בבקשה איך הוא היה בתור תינוק, ומה אהב לאכול, ומה היה בונה בלגו, ואיזה שיר-ערש היית שר לו… שמע, קרצית הדיו, במס-הכנסה של האינקויזיציה לא היו מענים ככה!" (עמ' 65)

מעניין לראות את ההבדלים המגדריים בין הנשים לגברים בספר הזה. הגברים אינם יכולים להכיל את האבל כפשוטו. הם צריכים לעשות משהו. לעשות פעולה אקטיבית, בין אם מדובר בללכת "לשם", בלסגור את הפה עם מסמרים או להסתובב ולשמוע סיפורי שכול במטרה לשכוח את השכול הפרטי שלך. הנשים לעומתם אבלות בלב שלם, מרשות לעצמן מצד אחד לשקוע באבל, מצד שני לא מפסיקות לדאוג לגברים שלצידן.

ובסופו של דבר, גם אחרי ההשלמה הסופית עם המוות, עדיין נשארת התהיה האנושית ומכמירת הלב כל כך: "לו ניתנה לך האפשרות לבחור- היית שב? היית שב לכאן? אלי? " (עמ' 126).

בדרך כלל הנטיה היא להפריד את הסופר מהספר. אבל בספר הזה זה פשוט בלתי אפשרי, בין בשל בנו המת של הגיבור מכונה "אואי", כי כך ביטא את שמו בילדותו, בין בשל העובדה שהספר הוגדר על ידי אחד העיתונים כ"ספרו האישי ביותר של המחבר" (הערה שאני מסכימה עמה לחלוטין, ולא משנה בכמה טכניקות כתיבה ישתמש כדי להרחיק את הנושא מעצמו), ובין בשל העובדה שגרוסמן, בכשרונו הרב בעברית, מכנה את ההרוג בכינוי הנורא "יקוד" (מלשון עקידה).

את ספרו הקודם של גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", עשיתי טעות וקראתי כשהנסיך יצא למילואים. זה עלה לי בכמה וכמה
לילות לבנים.
את הספר הזה הייתי חייבת לקרוא, לחבק באהבה בסוף הקריאה, ולהחביא עמוק עמוק במדף, עד שהעולל יפסיק ללכת למילואים.

לסיכום,
ברבורים, כי יש ספרים שזה פשוט מגיע להם

נופל מחוץ לזמן/ דוד גרוסמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
186 עמ'

בין עין כרם לשערי צדק

יום שישי, 7 בינואר, 2011

תקציר הפרקים הקודמים: לפני שבעה חודשים גילינו שמברבורה ונסיך יוצא דגיג 😎 , כלומר: עתיד לצאת דגיג.
בינתיים עברו כבר כמה חודשים טובים, והגענו לשלב סיור חדרי הלידה.

בירושלים יש לא מעט  בתי חולים, אבל שניים מהם ירדו מיד מסדר היום: לא הדסה הר הצופים ולא ביקור חולים. מאחר וברשת האינטרנט מדברים יותר על בתי החולים במרכז הארץ, החלטתי להעלות לבלוג את הגיגיי משני בתי החולים שכן ביקרנו בהם: שערי צדק והדסה עין כרם.
מלכתחילה היה לי די ברור שאני יולדת בעין כרם. כחילונית בירושלים המתחרדת, קשה לי עם האוריינטציה הדתית של שערי צדק. אני לא נגד דתיים, אבל קשה עלי המחשבה ללדת בבית חולים שמלכתחילה מצהיר שהוא דתי. אבל אמרנו, "נלך לראות, מה יש להפסיד". והאמת? היה מעניין ביותר.

שערי צדק
אישה החל מהשבוע ה-24 יכולה לדלג בקלילות (עד כמה שאפשר בשבוע הזה :lol:…) על משרד הקבלה הרגיל ולעלות היישר לקומה 9, לחדר הקבלה של מחלקת יולדות. כעקרון, יש משרד ליולדות בלבד שפתוח עד השעה 15, ואחר כך נכנסים ישירות לחדר הקבלה, שם מקבלת את האישה מיילדת (יש תורנות בין כל המיילדות מי תהיה במשרד אותו שבוע..).
לחדר הקבלה מתנקזות למעשה כל הנשים מעל שבוע 24, בין אם מדובר ביולדות, בנשים עם צירים מוקדמים/תנועות עובר מופחתות וכו'.

לחדר הקבלה האישה נכנסת לבד, ללא מלווה (בעיקר אם מדובר בגבר, לאישה יש מצב שיתנו עוד קודם) לרבע השעה הראשונה. ברבע השעה הזו מקבלים את האישה, מודדים לה לחץ דם, חום ולוקחים דגימת שתן. היא מקבלת חלוק (למעשה חלוק כפול- חלוק גבי וחלוק קדמי) ונכנסת למיטה.
רק כשהיא במיטה, מחוברת למוניטור ואחרי לקיחת דם יתנו לבעל להיכנס (ואז יסגרו מסביבם את הוילון, לפרטיות). האישה תהיה מחוברת למוניטור 20 דקות לפחות, ואז יחליטו מה הלאה: חדר לידה, אשפוז או הביתה. במידה ומדובר בחדר לידה- יציעו לאשה לעשות חוקן. אין חובה לעשות. כן פותחים וריד.
לחדר הלידה עוברים בשלב האקטיבי של הלידה, דהיינו בערך בפתיחה של 4.

הלאה, חדרי לידה.
ליולדת יש כניסה אחת לחדרי הלידה, המלווה/ים נכנסים מכניסה אחרת. אין הגבלה על כמות המלווים, ואפשר להכניס דולה.
יש שנים עשר חדרי לידה, בכל חדר מקלחת ושירותים ויש כדור פיזיו (פעם היה גם כסא לידה, אבל הוא נשבר 😯 )
יש בכל משמרת 10 מיילדות, ובממוצע זה מיילדת על כל שני חדרים. יש גם רופא מרדים כונן במחלקה עצמה.
אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בחצי שעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ודולסטין.
המיילדת עושה גם עיסוי פירנאום (אין צורך להביא שמן שקדים)
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה", ובמקרה שאין ברירה יודיעו ליולדת שעושים לה. לא מתחייבים לשאול לפני זה 😥 .
את חבל הטבור לא מנתקים ישר, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך.
מותר להניק כבר בחדר הלידה.
התינוק נשאר עם האמא שעה (ירחצו אותו רק כשהוא מגיע לתינוקיה) ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות).
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 3 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה.
שעות הביקור הן: לאורחים- 16-19. לאבות: 7-21.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא. אם האישה מעוניינת בביות מלא, זה יתאפשר רק במידה ויש עוד נשים שרוצות את זה, ואז יכניסו אותן לחדר אחד. אפשר לבקש להניק גם בלילה.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').

והדבר שהכי שבה את לבי (איזו אמא לעתיד קלישאית אני) היה שכשהיינו בביקור בתינוקיה- בדיוק הייתה שם אחות שלימדה אבא לחתל. החמוד הקטן (התינוק, לא האבא!) חירבן בדיוק באמצע החלפת החיתול 😆

הדסה עין כרם
כבר בהתחלה רואים את ההבדל בין שע"צ לעין כרם, וברור שבעין כרם יש הרבה הרבה יותר כסף- בהתחלה חילקו שתיה ועוגות, בהמשך בקבוקי מים מינרליים, בקיצר- פינוק יחסי. אבל זה רק הספתח…

את הסיור מתחילים במלונית "הדסה בייבי".
למלונית יכולה כל יולדת להגיע, בין אם ילדה בהדסה או לא. אם אישה ילדה בהדסה, היא תוכל להיכנס למלונית אחרי 24 שעות, אם ילדה במקום אחר- אחרי 48 שעות. על הבעל יש לשלם בנפרד. יש פנסיון מלא והאוכל הוא גלאט כושר. בכל יום יש הרצאות אחרות במלונית- בנושאי תזונה, עיסוי תינוקות, התפתחות וכו'. יש עידוד להנקה.

מכאן המשכנו לחדר הלידה.
נתחיל עם העצבים: בחדר הלידה היו 3 כסאות (!!). כך שרוב הנשים ההריוניות עמדו, עד שהתעייפנו ופשוט התיישבנו על הרצפה 👿 . כאילו, ראבאק, קשה לארגן כסאות פלסטיק או משהו????
בעין כרם יש שמונה חדרי לידה, בכולם יש מקלחת ושירותים, בחלקם יש גם אמבטיה. בכל אחד מהחדרים יש כדור פיזיו. יש אפשרות ללדת בכסא לידה, ואין הגבלה על התנוחה בה אפשר ללדת. אין הגבלה על כמות המלווים (אבל נאמר במקביל שיותר מאחד גורם לאישה ללדת יותר מאוחר), ואפשר להכניס דולה. יש מיילדת על כל שני ילדים. רופא מרדים כונן במחלקה יש בשעות הבוקר ובשעות הערב (עד 23), בשעות האחרות יש רופא מרדים של בית החולים עצמו.
יש גם מרכז ללידה טבעי, ששם הלידה היא פרטית (כ3500 ש"ח) והחדרים שם מקסימים לגמרי. למרכז הלידה מתקבלות אך ורק נשים בריאות, כשההריון אינו נחשב בסיכון.

אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בשעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ופטידין. במידה ורוצים אפידורל- קודם יחברו אותך לאינפוזיה של נוזלים (1000CC), ורק אחרי שהשקית תיגמר יקראו למרדים.
אין חובה לעשות חוקן, ולדברי האחות שדיברה איתנו (שכחתי את שמה), היולדת צריכה לבקש "כי לא נהוג להציע", למרות שהיא (האחות) ממליצה לעשות.
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה".
את חבל הטבור מנתקים על פי רצון היולדת, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך. מותר להניק כבר בחדר הלידה.
יכניסו קטטר כאשר רואים שהאישה מתקשה לעשות שתן. לא יכניסו קטטר קבוע אלא חד פעמי.
בית החולים מציע גם קורס הכנה ללידה- קבוצתי/פרטני/מזורז.
התינוק נשאר עם האמא כשעתיים ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות)
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 2 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה. מחלקה א'-ב' היא עם ביות גמיש (התינוק נמצא אצל האמא עד משהו כמו 22 בלילה). במחלקה ג' ביות מלא.
שעות הביקור הן: לאורחים: 12:30-13:30, 15:30-17, 19-20. לאבות: 8-22.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').
במחלקות א' וב' יש הדרכה "על יבש" למקלחת לתינוק- מתרגלים על בובה 😯 .
כששאלו מה קורה אם יש עומס, והאם עלול להווצר מצב שבו נשים תהיינה מאושפזות במחלקת יולדות במסדרון התשובה הרשמית הייתה שבית החולים מממן להן לילה ב"הדסה בייבי" (כדי שלא יהיה מצב שהן תהיינה מאושפזות במסדרון). התשובה הפחות רשמית הייתה שזה תלוי אם הרופא מאשר, וברוב המקרים הוא לא מאשר….
לגבי מחלקה ג':
את הסיור במחלקה עשתה לנו מנהלת המחלקה, שהייתה מאוד מאוד (מאוד!) פרו המחלקה בכלל ופרו הנקה בפרט. היא נאמה רבות על היתרונות בהנקה "יש קשיים קטנים, אבל בקטנה…[..]כל אישה יכולה להניק, מספיק לחבר את התינוק לשד והכל יסתדר". לא אהבתי את זה. לא כי אני נגד הנקה, אלא כי התחושה הייתה שאם את לא מניקה, אז את עצלנית. ואולי זה אלו רק ההורמונים שלי….

בכל מקרה, לגבי מחלקת הביות המלא:
רק נשים שילדו מעל שבוע 37, ותינוקות מעל משקל 2400 יכולים להיות במחלקה.
אין הפרדה בכלל בין האמא לתינוק, והכל (כולל הכל) נעשה ליד ההורים. מותר שישאר איתך מישהו בלילה, אבל רק אישה. אסור לבעלים להשאר במחלקה בלילה.

לסיכום,
כמו שכתבתי קודם, כל פעם ששמעתי "שערי צדק" עיקמתי את האף… מדובר בבי"ח עם אוריינטציה חרדית מובהקת, וכחילונית- זה הדבר שהכי רחוק ממני. אבל יצא לי להיות בו מלבד בסיור המודרך גם במהלך השבוע, בלילה לחוץ למדי שנגמר בטוב), והצוות היה מקסים, והשרה הרבה אווירה של נינוחות. גם חדרי הלידה שם מרווחים וחייכנים (ו-ורוד!) הרבה יותר מהחדר המוצע בעין כרם. האווירה בעין כרם הייתה הרבה יותר מתנשאת, סטייל "אנחנו יודעים כבר הכל", התחושה הייתה של בית חרושת, ובקיצור- אנחנו הולכים ללדת בשערי צדק 😎 .

הטרור מנצח?

יום רביעי, 17 בנובמבר, 2010

מוקדש באהבה רבה לנסיך שלי, שמוכיח לי שפרנואידיות זו תכונה נפוצה אצל אנשי מחשב

והרי קווים לדמותו של הגיק המצוי (לאחר תצפית אנתרופולוגית של ארבע שנים על גיק מצוי ומקסים): חובב מחשבים, סקרן לגבי גאדג'טים, יעדיף תמיד את הלינוקס על "windows", שונא את ביל גייטס, ומקפיד באופן אובססיבי לחלוטין למחוק כל זכר לקיומו ברשת האינטרנט.

מרקוס הוא גיק שכזה. הוא בן 17, אוהב גאדג'טים, אוהב מחשבים, אוהב משחקי מציאות חלופית, ושונא (בדומה לכל נער בגיל ההתבגרות אני מניחה) שאומרים לו מה לעשות, במיוחד אם מדובר באמירה שרירותית בלי שום הסבר רציונאלי.
מרקוס חי בסן פרנסיסקו, לכאורה מעוז החופש והליברליזם בארה"ב. ולמה לכאורה? כי ארה"ב של היום איננה ארה"ב של פעם. היום היא דמוקרטיה בהתגוננות. היא מגינה על עצמה מטרור מבית ומחוץ. אני יודעת שזה נשמע מוכר, וכולם (כולנו למעשה) מבינים את זה הגיונית, אבל הכל משתנה כשאנו פוגשים את הצרכים הבטחוניים פנים מול פנים.

יום בהיר אחד מרקוס נמצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון- בעיצומה של מתקפת טרור בסן פרנסיסקו. אחרי שנחשד, נכלא, ונחקר ימים, הוא משוחרר לביתו. אבל זה כבר לא אותו דבר. חוקים חדשים נחקקים. עכשיו בוחנים ובולשים אחר תנועת האנשים ברחבי הרשת, כולם אשמים כל עוד לא הוכחה אשמתם. מרקוס, כדרכם של בני נוער חדורי אידיאלים על חופש הדיבור (גיל ההתבגרות וגיקיות מתקדמת זה צירוף קטלני למדי), לא מוכן לשקוט כשארצו משנה את פניה.

ההגדרה המילונית לטרור אומרת כי טרור פירושו "אלימות לשם השגת מטרות פוליטיות". העניין הוא שמטרות פוליטיות יש לכולם, וברמה זו, הטרור אכן מנצח, ובגדול.

תרשו לי להיות קטנונית לרגע. בהמשך לדיון שהחל (בתחום אחר לגמרי) בנושא לאיזה תא ניכנס בשירותים ציבוריים, הנה פיסקה קטנה שמוכיחה את טענתי הראשונית:
"נכנסתי מיד לשירותים והסתגרתי בתא האמצעי (התא הכי רחוק תמיד הכי מגעיל כי כולם כמעט הולכים ישר אליו, מתוך תקווה להמנע מהסירחון והגועל נפש- מי שיודע מה טוב ומה הגייני הולך על האמצעי)"
(עמ' 8)

קורי דוקטורוב, מחבר הספר, הוא בלוגר ידוע בעולם הגיקים כותב הבלוג "Boing Boing". יש לו לא מעט דיעות ברורות וידועות, יש שיאמרו קיצוניות לגבי פרטיות ברשת האינטרנט, חופש המידע וקוד פתוח, ואת כל הדיעות הללו הוא יצק לתוך הספר.
הוא מתבסס במידה רבה על ההיסטריה האמריקאית סביב אירועי ה11/09, על "חוק הפטריוט" המבטל למעשה כל דרישה לפרטיות, אבל יותר מזה- הוא מוכיח עד כמה היום, בעידן הטכנולוגי, הפרטיות היא דבר נפיץ ביותר.

ורק דבר אחד לסיום- קורי דוקטורוב עצמו מאפשר הורדה חינם של ספרו באינטרנט. יתרה מזאת, בכל הראיונות עמו הוא מצהיר כי הוא אינו מעוניין בזכויות יוצרים וכל מה שהוא רוצה זה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים (מן הסתם כי מדובר במניפסט אידיאולוגי). לכן תמוה הדבר מדוע התרגום לעברית מוגן בזכויות יוצרים (ותודה לנסיך שהפנה את תשומת לבי 🙂 ).

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

לסיכום, אני מאוד אהבתי את הספר. לא ממש עניינו אותי כל פרטי הקוד הפתוח, אבל כל מי שמכיר מקרוב גיקים יכול להינות. ספר מתח קליל, מעניין, מומלץ.


האח הקטן/קורי דוקטורוב
Little Brother/ Cory Doctorow
מאנגלית: ענבל שגיב- נקדימון
הוצאת גרף, 2010
414 ע"מ

נעבור את זה יחד

יום שבת, 10 ביולי, 2010


פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ

מה שלא סיפרו לכם על e-vrit

יום רביעי, 7 ביולי, 2010

פוסט אורח של הנסיך (ותודו שזה לא קורה כל יום….)

אחרי שהברבורה כתבה למה היא לא תקנה את המכשיר הזה אף פעם, התחלתי לאסוף מידע כדי לנסות לשכנע אותה. הלכתי לנבור קצת במעמקי האינטרנט והעלתי בחכתי כמה עובדות מעניינות על ה- e-vrit…

המקור

e-vrit והמקור - מצא את ההבדלים

ובכן כפי שניחשתי מראש, המכשיר לא הומצא בארץ, ובוודאי שאינו מיוצר בארץ.

הוא מבוסס על הקורא האלקטרוני eGriver Touch. להלן דף הויקי שלו באתר מובייל-ריד. תופתעו לגלות עד כמה הם דומים בעיצוב 🙂 המיזם של סטימצקי וידיעות רק עשה לו גיור.

שלא כמו שמקובל לחשוב, המכשיר אינו בטכנולוגיית e-ink אם כי בטכנולוגיה דומה אך מתחרה בשם SiPix. כאן יש חלקיקים לבנים בתמיסה שחורה, במקום חלקיקים לבנים ושחורים בתמיסה שקופה. עד שלא אראה את שתי הטכנולוגיות אחת ליד השניה, לא ברור לי אם ההבדל ביניהן ניכר או זניח.

בכל אופן בחוברת ההוראות למכשיר מזהירים מפני השארתו במצב שינה למשך יותר משבועיים, שמא תיצרב על המסך התמונה – תהליך שהוא בלתי הפיך! לשם השוואה, תופעת ה-ghost במסכי e-ink היא זמנית וניתנת לביטול על ידי כמה רענונים של המסך.

האתר מובייל-ריד מומלץ בחום לכל מי שרוצה לחקור קצת על המכשירים השונים. במיוחד דף ההשוואה בין כל סוגי המכשירים המוכרים.

המכשיר הזה שממנו נולד ה-e-vrit, מיוצר במקור על ידי חברת קונדור טכנולוגיות ההודית. הנה כמה תמונות של המכשיר שהיצרן העלה לרשת, וכן דף המוצר באתר שלהם. התרשמתי שזו חברה של איש אחד, אבל יכול להיות שזה רק בגלל עיצוב גרוע של האתר.

נ.ב.

לאחר פרסום הכתבה, יריב מצוות פורטל הספרים האלקטרוניים myebook סיפר לי שמסכי SiPix נוטים להתעלות על מסכי e-ink מבחינת ניגודיות ובהירות הצבע.

הקבצים

המכשיר יודע להציג לא מעט פורמטים, ביניהם הפופולריים ביותר: ePub, PDF, html, וכן יודע לארגן את זרימת הטקסט מחדש כשמשנים גודל גופן או כשמשנים את כיוון המסך.

ה-e-vrit גם יודע להציג ספרים בפורמט ייחודי בעל סיומת npf, הפורמט בו ניתן לקנות ספרים באתר החנות המקוונת. זהו פורמט DRM שתוכנו מוצפן כך שניתן לקרוא אותו רק במכשיר e-vrit ספציפי, ולכן לא ניתן להעבירו למכשיר e-vrit אחר. דהיינו מי שקונה ספר באתר החנות, לא יכול להשאיל אותו לחבר מבלי להשאיל את המכשיר כולו.

לכאורה זהו המכשיר הראשון והיחיד שיכול להציג ספרים בעברית. אולם צריך להדגיש שמבחינה טכנית, מסמכי PDF יכולים להכיל גופן שמוטמע בתוכם, ולכן ניתן ליצור קבצי ספרים בעברית גם עבור קוראים אחרים, שכן רוב הקוראים הקיימים בשוק מציגים PDF.

מצד שני, לשם כך יש צורך בתוכנה מיוחדת, ולא ידוע לי כיום על תוכנת המרה זמינה חינמית ופשוטה שעובדת עם ספרים בעברית… וכל זאת בהנחה לא סבירה שמלכתחילה יש ברשותכם ספרים אלקטרוניים בעברית בפורמט כלשהו ללא DRM…

נ.ב.

יריב מ-myebook גם הביא לידיעתי שבאתר מנדלי מוכר ספרים ניתן להשיג ספרים אלקטרוניים בעברית, ולא ביוקר. משיטוט ראשוני ראיתי שהמבחר שם לא גדול, אך הספרים אינם מההוצאות הגדולות (בעיני זה דווקא חיובי). יש שם אפילו מבחר ספרים בחינם, למשל ספרי קודש. בנוסף האתר מאפשר ליוצרים עצמאיים והוצאות לאור למכור דרכו תמורת עמלה.

יריב גם סיפר לי שישנם לפחות שני מכשירים שהגיעו לארץ עוד לפני ה-evrit ושניתן לקרוא בהם בשפה העברית. הראשון הוא pocketbook והשני הוא eslick מבית FoxIt, יצרני תוכנת קריאת ה-PDF המשובחת. את שניהם ניתן להשיג בחנויות אינטרנט ישראליות במחירים דומים או יקרים יותר מ-evrit. היבואנים שלהם כנראה פחות אגרסיביים מאשר ניופאן ידיעות וסטימצקי – שהן שלוש שועלות שיווק ותיקות בארץ.

הספרים

נכון ליום 6 ביולי 2010, להלן פילוח של הספרים שניתן לקנות בחנות המקוונת של e-vrit:

47 ספרי מתח ופעולה, 36 עיון, 198 סיפורת, 11 יהדות, 44 ילדים ונוער, ספר אחד של אסטרולוגיה, ספר אחד של יד ושם, ועוד 63 ספרים באנגלית שברשות הציבור (public domain) מפרוייקט גוטנברג.

כלומר סה"כ 338 ספרים בעברית. כאלה שבעצם לא זמינים עבור קוראים דיגיטליים אחרים, ואמורים להצדיק קניה של מכשיר זה דווקא.

התפלגות ההוצאות לאור היא: 177 ידיעות אחרונות, 124 כתר, ו-37 נוספים מהוצאות קטנות יותר: בבל, גרף, מטר, עם עובד, קשת ורימונים ביחד.

כצפוי, לא נראה כאן ספרים של כנרת זמורה ביתן ומודן, ההוצאות שקשורות לצומת ספרים – יריבתה המושבעת של סטימצקי… וחבל.

ספרי פרוייקט גוטנברג הם חינמיים וחופשיים, ואפשר להשיג אותם גם בהמון אתרים אחרים באינטרנט – בהחלט לא צריך  e-vrit בשביל זה.

ישנם 14 ספרים במחיר 14 ש"ח, 53 ספרים במחירים 34-43 ש"ח, 119 ספרים במחיר 44 ש"ח, 54 ספרים במחיר 45-51 ש"ח, ו-96 ספרים במחיר 53-64 ש"ח. יש גם ספר ב-78 ש"ח ("שלם יותר מלב שבור") ועוד אחד ב-82 ש"ח ("ויום אחד עוד ניפגש")

המחיר הממוצע הוא כ-46 ש"ח לספר (לא כולל החינמיים).

כמובן שאתם יכולים לחפור בערימת הספרים בעצמכם, הרי בסופו של דבר כל ספר הוא בפני עצמו.

כשה-e-vrit יצא, אמרו שיש 200 ספרים והבטיחו להגיע ל-1000 עד סוף השנה (זה יוצא בממוצע 30 ספרים חדשים כל שבוע). עקבתי אחרי רשימת הספרים בחנות במשך כשבועיים.

בימי שני עד שישי נוספו כל יום ספרים חדשים. אני מניח שהם ממירים ספרים לפורמט הדיגיטלי במהלך היום בראשון עד חמישי ואז מעדכנים הכל בלילה.

במהלך השבועיים נוספו בין 5 ל-11 ספרים ביום, ובממוצע 6.7 ספרים ביום, כלומר שמתוך הבדיקה שעשיתי הם בהחלט עומדים בקצב שקבעו לעצמם.

יש לציין שבממוצע היה רק ספר אחד ביום שהיה חדש (מהחודשיים האחרונים), והשאר היו ישנים יותר. כמו כן נוספו בעיקר ספרים יקרים יותר, באיזור 48-58 ש"ח, ופחות ספרים זולים, כך שבנתיים ממוצע המחיר רק עולה עם הזמן.

הנה קובץ האקסל שאיתו עקבתי אחרי החנות. אתם יכולים לשחק עם זה בעצמכם, לחתוך, למיין, ולעשות חישובים. כדי לעדכן את הרשימה, לחצו על Ctrl-Shift-U והמתינו כמה שניות.

בעיות

אין ברשותי מכשיר כדי לבדוק ולאשש בעצמי את הבעיות, אבל קראתי והתרשמתי באינטרנט שישנם כמה דברים שמעיבים על הכיף שבגאדג'ט החדש:

המכשיר איטי. תסתכלו בסרטון הזה… בשניה ה-30 הוא החליט לקרוא ספר, ורק בשניה ה-59 הוא מגיע סוף סוף לעמוד הטקסט הראשון. לוקח הרבה זמן להעביר דפים עם הממשק האינטואיטיבי של גרירת האצבע. גם עם הכפתורים זה לא ממש מהיר אם רוצים לעבור 5-10 דפים קדימה ואחורה כדי לבדוק מה היה כתוב שם. הנה מישהו שמצא עוד בעיות איטיות, למשל בגלישה באינטרנט, ועוד אחד שאומר שלא מומלץ לנסות לגלוש לאתרים חוץ מאשר לחנות המקוונת, בגלל איטיות.

ההיצע דליל. אני שמח שיש כמה עשרות ספרים מכל ז'אנר (ראו לעיל), אבל300 ספרים זה ממש ממש מעט בשביל לנסות לספק את צרכי קריאתם של יותר מכמה קוראים בודדים וספציפיים. נחמד מאוד שאפשר לשים בו 2000 ספרים, אבל מאיפה אני אביא? אולי אקנה 6 עותקים מכל ספר בחנות – כך אוכל למלא את המכשיר בשכפול עודף של ספרים שגם ככה רק בודדים מהם הם לטעמי.

ואני לא מתכוון אלי אישית – אני הרי לא קורא הרבה. אני מתכוון שגם תולעי ספרים מדופלמים לא יוכלו לאהוב אחוז ניכר מ-300 הספרים המוצעים, משום שיש מגוון רחב של ז'אנרים. כל אחד ימצא לעצמו 20 או אולי 30 ספרים שמתאימים לו והשאר יתאימו לאחרים. האם 20 ספרים בסך הכל מצדיקים את ההוצאה הכספית?

מה שמביא אותי לדבר אחרון – המחיר גבוה להחריד. תמורת 1400 ש"ח תקבל מכשיר אחד וגם זיכוי לקניית ספרים בסך 400 ש"ח. זה עוד איכשהו סביר שהם מכריחים אותך לקנות גם ספרים עם המכשיר, כי אחרת בשביל מה בכלל לקנות דווקא את המכשיר הזה ולא קינדל, נוּק או סוני-רידר…

אבל 1000 ש"ח בשביל המכשיר? ממה הוא עשוי?

וב-400 ש"ח אפשר לקנות 8-9 ספרים (או את 19 הספרים הכי זולים, או את ה-5 הכי יקרים). במחירים דומים אפשר לקנות ספרים שניתן גם להשאיל למישהו אחר, או למכור, או לתת מתנה. רק בשבוע הספר האחרון קנתה הברבורה 14 ספרים ב-500 ש"ח – כלומר בממוצע 11 ספרים ב-400 ש"ח – או במילים אחרות, יותר בזול.

הייתי רוצה לדעת

המכשיר מריץ לינוקס בפנים, מה שאומר שתיאורטית אולי אפשר לשפר דברים, לפחות בתוכנה. אני בטוח שאפשר למצוא כמה חבר'ה שיהיו מוכנים לקחת על עצמם לתחזק פרוייקט של מערכת הפעלה חלופית למכשיר. אני אפילו מכיר איזה מישהו או שניים כאלה.

מאוד אשמח לדעת אם אפשר להגיע ל-root shell, או אפילו ל-shell באופן כללי, כי משם אפשר לשחק עם היכולות של החומרה לא מעט. גם אם זה מבטל את האחריות.

לסיכום

אני הייתי ממליץ לחכות ולא לקנות, אלא אם אתה עובד באתר שמפיק סרטוני וידאו כמו אלה שהזכרתי מקודם, או שאתה ממש חייב להיות זה שיש לו כל גאדג'ט חדש שיוצא לשוק (שזה כמעט אותו דבר).

אשמח לדעת את דעתכם, בין אם אתם שואבים מידע ממקורות חיצוניים כמו שלי, ובין אם יש בידכם מכשיר שהתרשמתם ממנו באופן אישי. אז אנא, השאירו תגובות.