ארכיון פוסטים מהקטגוריה "להיות אמא"

שבוע ויום

יום שני, 19 בספטמבר, 2016

שבוע ויום

 

מעשה בזוג, ויקי ואייל ספיבק, שאיבדו את בנם רוני בגיל 25. הסרט עוסק ביום שאחרי השבעה, ובעיקר בהתמודדות של הבעל עם האובדן (לא ספויילר- הוא לא ממש יודע להתמודד).
גילוי נאות 1: אחת השחקניות (אלונה שאולוף) היא קרובת משפחה שלי.
גילוי נאות 2: אני לא אוהבת סרטים ישראלים.
גילוי נאות 3: אני אמא פולניה אמיתית. כזו שמתה על הילדים שלה ומתה מפחד שהם ימותו לה יום אחד (או שאני אמות להם).
לקח לי זמן להגיע לסרט הזה (ע"ע גילוי נאות 2+ גילוי נאות 3).
קשה לחשוב על לאבד ילד. היום, ממרומי אמהותי, נראה לי שזה הדבר הנורא ביותר בעולם, ולכן לקח לי זמן להגיע לסרט, אבל גם לא רציתי לפספס אותו.
אז בשבת אחת איפסנו את הילדים אצל הסבתא, והלכנו לראות את הסרט. הצטיידנו בטישו ונכנסנו.
אני חייבת להודות שזה לא היה הסרט שחשבתי שיהיה.
הטישו נותר מיותם. לא בכיתי בו (להוציא סצינה אחת, שבה האם בוכה ומנגבת מהר את הדמעה).

לפתתי את ידו של החצי רוב הסרט. ואחר כך חיבקתי אותו חזק בלילה, וגם את הילדים כמובן.

לא העצב היה הדבר הכבד, אלא הבדידות ובעיקר חוסר היכולת לבטא את הרגש, הן האב ושל האם, לפת את ליבי והשאיר אותי עם תחושה כבדה, עד שרק היום אני יכולה לכתוב על זה.

לא מעט פחדים יש בסרט הזה. ההוספיס בתל השומר, שבו סבי בילה את ימיו האחרונים, והילדה (אנחנו כבר נחזור אליה) שמלווה את אמה בימים האחרונים. והמרחק בין ההורים אחרי מות הבן. או אולי עוד לפני? מי יודע…
אז בואו נחזור לילדה ההיא, שתכל'ס היא הייתה הסיבה העיקרית שהגעתי לראות את הסרט הזה.
ובכן, אומר זאת ככה.
אלונה היא לא כוכבת הסרט במובן הזה שהיא לא נמצאת בסרט לאורכו. אבל! היא משקפת לא מעט את ההבדלים בעולם הרגשי, וסצנת הניתוח והוצאת הסרטן מאמא היא באמת סצנה חזקה שהחצי לקח חזק ללב (וגם אני, אבל אני השארתי את השבר להשברות של האם).
אני חושבת שהתפקיד של אלונה הוא מכמיר לב. לא רק כי להיות ילדה לאם גוססת זה עצוב, אלא כי היא כזו…. ילדה מקסימה בעולם עצוב.
טריילר לסרט.

אז לסיכום, לחובבי הסרטים האיטיים והטובים, אלו שחודרים ללב ונשארים בתוכו.

אמא שלי חושבת שאני אוכל

יום שלישי, 4 בדצמבר, 2012

השעה 19 בערב. הכל חשוך מסביב.
פה ושם אני שומעת שכנים מדברים, אולי השכנה החביבה שלי שוב יצאה לעשן לי מתחת לחלון חדר השינה 👿 .
העולל הקטן יושב לידי על המיטה, ואני מסתכלת עליו עם חיוך גדול.
זו השעה האהובה עלי.

בינינו, זה הנשנוש הטוב ביותר בעולם. אני מתחילה ברגליים. מי היה מאמין ששונאת רגליים שכמותי תטרוף ככה רגל? עוברת דרך הצוואר…. דרך הלחי. יש גם פופיק בדרך.
נכון זה נשמע כמו סיקוול של "דמדומים", אבל הממממ…. כאן אין דם 😆 .

לפעמים העולל מחליט להחזיר מלחמה לאבא ואמא, ואוכל לנו את האף. זה לא פחות חמוד.

באחד השיטוטים שלי בספריות נתקלתי בספר המקסים הזה. לרגע הרגשתי כמו פושעת שנתפסה על חם, אבל אז שקעתי בספר הקטן והמקסים הזה.

נעמה כל כך מתוקה עד שלפעמים לאמא ממש קשה להתאפק.
אולי נעמה תסכים לתת לה רק ביס קטן מהלחי למשל (כי יש לה שתיים), או מהבטן?
אמא מבקשת, נעמה צוחקת,
נעמה מתחבאת, ואמא מחפשת –
בכל הבית, בכל הגוף,
עד למיטה –
לילה טוב, נשיקה וליטוף.

זה ספר קטן, עם איורים מקסימים. תראו!!

איורים נוספים מהספר אפשר למצוא פה.

לסיכום,

אמא שלי חושבת שאני אוכל/מיה סביר
איורים: דנה רונן
הוצאת עם עובד, 2007

בכוונה תחילה

יום שבת, 14 באפריל, 2012

"הפכתי לאמא לקראת גיל ארבעים. במשך הרבה שנים תהיתי אם יש בכלל אינסטינקט אימהי. לי, ככה הרגשתי, לא היה. לא נמשכתי לתינוקות או לילדים קטנים, ובטח לא לעבודה הסיזיפית, המתישה, שדרש הגידול שלהם. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי שיאפשרו לי לעבור את הימים בשלום, אם וכאשר יוולדו לי ילדים. ומה שהכי הרגיז אותי היתה הוודאות שאם וכאשר אהיה אמא, אני אמורה להרגיש שהתפקיד הזה ממלא את כולי, שואב אותי, מרתק אותי, משהו כזה. אבל אני פחדתי, ממש פחדתי, שלא אצליח למלא את הציפיות האלה, ובו זמנית גם פחדתי שאם אמלא אותן – אאבד את הזהות שלי, את האמביציות שהיו לי ואת התוכניות שתיכננתי לעתיד." (עמ' 18)

היו תקופות ארוכות בחיי שלא רציתי להיות אם. אני לא בהכרח חושבת שכל אישה חייבת להיות אם כדי לממש את עצמה.
אבל מאז שפגשתי את הנסיך, וביתר שאת מאז שהעולל הגיע לחיינו, אני קוראת לא מעט על היחס בין הורים לילדים, ובעיקר על הורים שאינם רוצים בהכרח להיות הורים, או שאינם מתנהגים כמו הורים.
וכשהציעו לי את הספר הזה, קפצתי על המציאה. אני מתעניינת לא מעט בנושא אמהות רוצחות, והדיעה שלי בנושא די מגובשת, כמו שקוראי הבלוג הותיקים זוכרים.

אלן הרפר וסלינה וודג' הרגו את ילדיהן. אלן הרפר הרגה את בתה זמן קצר אחרי שנולדה. סלינה וודג' הרגה את בנה הנכה בן השנתיים. אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת, סלינה וודג' זרקה את בנה הקטן לבאר, לעיני אחיו הבכור בן החמש.
אלן הרפר נשלחה למאסר בבית המשוגעים, סלינה וודג' נדונה למוות והוצאה להורג בתליה.
אלן הרפר היתה נשואה, סלינה וודג' לא.

אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת בתוך שתים עשרה שעות לאחר הלידה. היא גדלה בבית סבתה, משום שאמה עבדה במקום אחר. גם אלן עצמה יצאה לעבוד בבית אחר, ושבה בהריון מתקדם, ללא בעלה.
סלינה וודג' חיתה בעיקר בבית המחסה. במשפטה טענה כי גבר שפגשה ושהבטיח לה נישואין, התנה זאת בכך שתבוא רק עם הילד הבריא, ולכן הרגה את בנה הנכה.

"לפעמים אני חושבת שהאימהות שהרגו, הזניחו ונטשו את הילדים שלהן, הן מורדות אלימות בסדר חברתי מדכא ואלים. זה לא שאני חושבת שהן רוצות או מתכוונות למרוד. רובן עשו את המעשה הזה בגלל התנאים הכלכליים הבלתי נסבלים, בגלל הדיכוי שלהן כנשים, בגלל הציפיות הבלתי נסבלות מהתפקיד של להיות אמא, בגלל.. מתוך המחנק והייאוש הן קראו תיגר על המיתוס – שמכתיב אהבה אימהית בכל תנאי, מסירות בכל מצב והקרבה גם של הצרכים האישיים ואם צריך אפילו של החיים – שאני חיה בצילו ונחנקת, ונאבקת בו רק בפנטזיה, במחשבות, בכתיבה, במילים." (עמ' 148)

הספר מעניין, כי הגר מתארת את חיי המעמד הנמוך באנגליה של המאה התשע עשרה. הבעיה היא שהגר לא השאירה את הספור שם, אלא מנסה לעמת את המציאות העכשווית עם העבר. מלבדה ומלבד סלינה ואלן היא משלבת דמות נוספת, "נועה", אשת קריירה המתמודדת עם קשיים ובחירות משלה.

לסיכום, נראה לי שהספר בא, יותר מכל, מתוך נסיון לטעון שכל מצוקות האמהות באשר הן נשענות בראש ובראשונה על אשמת החברה, ואני לא אוהבת ולא מקבלת טיעונים שכאלה, המסירים את האשמה מאחריות האדם על מעשיו.

בכוונה תחילה/ תמר הגר
הוצאת דביר, 2012
495 עמ'

מילים מהבטן

יום שני, 27 בפברואר, 2012

נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.

אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.

הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….

מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם"  (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)

היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.

לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.

מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'

כלוב של זהב

יום רביעי, 9 בנובמבר, 2011

"כשאתן נעשות אמהות עליכן לשים בצד את הצרכים שלכן, את החלומות ואת המאווים הנרקסיסטיים שלכן, ולהתמסר כל כולכן לתינוק" (עמ' 78)

לידה זו חוויה מטלטלת הרבה לפני שאת מאפשרת לכל דורשי הטוב לטפטף לך דברים לראש. את אף פעם לא מוכנה לזה באמת, בדיוק כמו שאת לא מוכנה לרמקול שמעיר אותה כמה וכמה פעמים באמצע הלילה בדרישה "אמהות, בואו לקחת את התינוקות".

במחלקת יולדות אחת, בבית חולים אחד, שוכבות שלוש נשים: ריבי, שרית ויוליה. שלושתן ילדו עכשיו, שלושתן עוד לא ממש סגורות על עצמן. שלושתן מבוהלות כמו שרק מי שרק ילדה יכולה להיות מבוהלת: מבועתות מגודל האחריות, מבולבלות משפע הדרישות והלחצים החברתיים. שלושתן מסתגלות לחיים עם תינוק חדש ועם קשיים גדולים יותר, או פחות, שרק ממתינים שיצאו מבית החולים כדי להתנפל עליהן.

מחלקת יולדות בבית חולים היא, מצד אחד, עוד מחלקה בבית חולים. לא המקום הכי נחמד בעולם. את מתגעגעת לבית, לבגדים, לריחות. כל מה שאת רוצה זה לשכב במיטה שלך, על המצעים שלך, עם התינוק החדש שלך ולהסניף אותו.
מצד שני, לעזוב את מחלקת היולדות זה הדבר הכי מפחיד בעולם. בעולם האמיתי אין חדר תינוקות ואחיות שיכולות לטפל בתינוק. בעולם האמיתי את אמורה לטפל בילד שלך. 24/7. מפחיד.
ואז מגיעה הצעה מפתה: אל תצאו.

לשלוש הנשים שלנו מציעים להישאר באגף מיוחד, בבית יולדות. סטייל מלונית, רק לא עולה כסף.
בבית היולדות, כך מספרים להן, הן תקבלנה הדרכה וטיפול צמוד, והתינוקות יזכו לטיפול הטוב ביותר, כמו גם לצעצועים ולמשחקים. בינינו, מי לא תסכים לבוא לבית היולדות?

מעניין הספר הזה.
העלילה נעה בין פרטים קטנים שקל לאמת אותם (דוגמת מאמר  של רמי בר גיורא- בדקתי, באמת יש כזה!), לבין נגיעות קטנות שנגעו עמוק באפיזודות חיים שאני חווה, כאם חדשה ומותשת לעיתים: "אתן יודעות שהגעתי למצב שאני עושה דברים ממש מוזרים, כמו לפתוח מגירה ואז לבהות מולה כי שכחתי בשביל מה פתחתי אותה, או ללבוש בגד הפוך? זה כל הזמן קורה לי. אני חושבת שהמוח שלי נמחק" (עמ' 106).

אהבתי מאוד את רוח הספר. את הדרך בה לועגת, בדרכה שלה, המחברת על הטפטוף הבלתי פוסק ועל הדרישות החדשות לבקרים לגבי אופן הטיפול בתינוק, שמגיעות לעיתים לכדי אבסורד.

גילוי נאות, ומעט ביזארי: יש לי קשר מוזר עם דריה מעוז, כותבת הספר. בגלגול אחר עברתי לגור בדירה שבה היא גרה בעבר (או שמא רק ירשתי מספר טלפון שהיה שלה? אני כבר לא זוכרת), ואחרי שכמה פעמים קיבלתי שיחות בשעות מוזרות למדי שחיפשו אותה, גיגלתי עליה ומאז אני עוקבת אחרי כתיבתה.

לסיכום,
 לא ליולדות בלבד, לא לנשים בלבד ובהחלט מעורר מחשבה.

בית היולדות/ דריה מעוז
הוצאת כתר, 2010
287 עמ'

כמה רחוק את מוכנה ללכת

יום ראשון, 9 באוקטובר, 2011

 כשרק התחלנו את טיפולי הפוריות, לא ידענו לאן נגיע.
לא ידענו כמה זמן יקחו הטיפולים, לא ידענו אם הם יצליחו, לא די בטוח שבכלל לא ידענו למה אנחנו נכנסים.

גם גיבורת הספר הזה לא ידעה לאן היא נכנסת, אבל בצורה אחרת לגמרי. כי בניגוד אלינו, היא ידעה מה היא לא רוצה. היא לא רצתה להרגיש כמו חיית מעבדה. היא לא רצתה להזריק לעצמה כל הזמן חומרים מחומרים שונים. היא לא רצתה לעבור את כל התהליך הזה, שכל מי שאי פעם עברה טיפולים מכירה אותו- כל יום יומיים מעקב זקיקים, וכדורים, וזריקות, ופעם בחודש ציפיה, ואז (בדרך כלל) אכזבה.
היא כן רצתה ילד, ובהחלטה מעוררת מחלוקת, לפחות במשפחתה שלה, היא החליטה לאמץ, או יותר נכון להירשם לאימוץ, ולהמשיך (לפרקים) בתהליכים הטיפוליים.

הידעתם שזמן האימוץ הממוצע בארץ הוא שבע שנים? הדרך "לעקוף" את התור היא לאמץ בחו"ל, או לחלופין לאמץ "ילד חריג". חריג פירושו ילד שסובל ממחלה/מצוקה (ע"ע ילדים שנולדו עם מחלות כרוניות ו/או תסמונת גמילה) או לחלופין ילדים אתיופים/ערבים. במקרה הזה אפשר לקבל ילד תוך שנה- שנתיים.

לגיבורת הספר אין שם. כולם קוראים לה "חמודה".
מי שלא מבין, "חמודה" זה השם הכי מעצבן בעולם. יקראו לך "חמודה" כשיסבירו (או לא) את הפרוצדורה הרפואית שאת אמורה לעבור, כששכן חטטן ישאל מתי כבר תהיי בהריון, כשאחותך תחשוב שאת רוצה לאמץ רק כי את מפונקת ולא עוברת את כל הטיפולים הדרושים (אינטרפציה שלי), ובעיקר- יגידו לך "חמודה, תרגעי". כי אם לא תרגעי, לא תיכנסי להריון.
כי בישראל, גם בשנת 2011, אישה מעל גיל מסויים (בעיקר אם היא יהודיה ונשואה) היא עדיין הרחם של כולנו.

אהבתי מאוד את הספר. לא תמיד הבנתי את הגיבורה. אחרי הכל, אנחנו (כמעט) בנות אותו הגיל, עברנו חלק מהתהליך שהיא עברה, והיו פרטים שלא הבנתי (טכנית בעיקר), אבל בהחלט יכולתי להזדהות עם הקושי מול צוותים רפואיים שלא מבינים שאת לא רק תיק, אלא קודם כל בן אדם. צחקתי קשות (ובעיקר מתוך הכרות אינטימית) בדיאלוגים הסזיפיים עם בן הזוג, שאתרע מזלו והוא אדם מקסים שאינו מתרגש בקלות. הכי הצחיק אותי הנסיון של "חמודה" לגרום לבן זוגה אסף לבכות באמצעות השמעת השיר (הבהחלט מעורר בכי) "בלדה לחובש". מאחר וגם לי יש בן זוג שכזה, ששמר על פאסון ובעיקר על האופטימיות וההגיון במהלך הטיפולים אני יכולה בהחלט להזדהות עם התסכול המתמשך (במיוחד כשהורמונים מעורבים).
וכש"חמודה" החליטה להפסיק עם הטיפולים וללכת על תהליך אימוץ, התחלתי לחשוב.

למזלי הרב לשמחתי הרבה, הטיפולים שלנו הצליחו תוך זמן קצר (יחסית), והעולל נכנס לחיינו בסערה, אבל אופציית האימוץ התקבלה, גם אצלי אני מודה, כויתור מהיר מדי (המחברת ציינה שזוהי התגובה האופיינית אצל מטופלות פוריות).
מצד שני, הבעיה שלנו הייתה פשוטה לטיפול, ולכן קטונתי מלשפוט. עניין אותי התהליך שעברה המספרת. כעסתי, ואני מודה שאני עדיין המומה, מכעס בני משפחתה על ההחלטה. מהדיעה הקדומה. מהכמעט שנאה שהפגינו כלפיה, כאילו באבחת החלטה אחת היא הורסת את חייהם.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי מוכנה לעשות טיפולים לפני שהייתי שוקלת אופציות אחרות. אני לא יודעת אם היה בי את האומץ לחשוב בכלל על לקחת ילד "חריג", ולא משנה האם מדובר בחריגות של צבע או של מחלה.
אני מקווה שלא אצטרך לעמוד מול הדילמה הזו.

אז מאירה ברנע- גולדברג, כמה רחוק את מוכנה ללכת? כנראה שהרבה. הרבה מאוד.

לסיכום,
(כי הנושא קרוב ללבי, כי הספר ריגש, הצחיק וגרם לי לדמוע, כי לכל אישה שמתמודדת עם הדברים הללו מגיע את כל הברבורים שבעולם)

כמה רחוק את מוכנה ללכת/מאירה ברנע- גולדברג
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
382 עמ'.

הולדה בעוולה

יום רביעי, 31 באוגוסט, 2011

בתור אמא טריה, אני עדיין זוכרת את הפחד שלי כל פעם שעברתי בדיקה, כל פעם שעברתי אולטרסאונד, הפחד שאומר "מה יהיה אם"… מה יהיה אם יתברר שהעולל, שאז היה עוד "סתם" דגיג ששוחה לו בבטן, חולה?
מה יהיה אם תהיה לו תסמונת דאון? מה יהיה אם הוא יסבול מבעיה גופנית? מה יהיה???
כי אחרי כל כך הרבה זמן וניסיונות, רצינו ילד מושלם… ומצד שני- זה הדגיג שלנו, איך אפשר לוותר עליו רק כי הוא לא מושלם? (זה לא שאנחנו מושלמים, האמינו לי…)

בתור אמא טריה, אני מתחלחלת מהמחשבה על תביעה של הולדה בעוולה.
הולדה בעוולה אומרת, בצורה הכי פשוטה והכי פשטנית, שאילו הדברים היו מתנהלים כמו שצריך- התינוק/הילד לא היה צריך להוולד. דהיינו הורים תובעים את הרופא שטיפל בהם, בטענה שבגלל שלא טיפל בהם כראוי, הם לא הפילו עובר שנולד עם מומים (ותודה לויקיפדיה).
איך אפשר לומר לילד דבר כזה? גם אם לא אומרים לו את זה פיזית, ילדים הרי קולטים מהסביבה, קולטים אווירה, קולטים חצאי משפטים. איך אפשר, אחרי שהילד נולד, לומר לו "חבל שנולדת"?
ולא, זה ממש לא דיון על האם מותר ולגיטימי לעשות הפלה (כן, זכותה של אשה על גופה, ומותר לה לעשות הפלה) אלא על מה שקורה אחרי.

וילואו או'קיף היא ילדה כזו. היא נולדה כשהיא סובלת ממחלה שנקראת אוסטאוגנזיס אימפרפקטה, דהיינו "מחלת עצמות שבירות". פירוש הדבר הוא שהיא עתידה לשבור כל עצם ועצם מגופה, גם בזמן ההריון עצמו. אבל חוץ מהעובדה שרוב חייה איבר אחד (בד"כ יותר) מגופה מכוסה בגבס ו/או חבוש, וילואו היא ילדה רגילה, חכמה מאוד לגילה, מתעניינת בכל דבר מוזר שקורה בעולם, יודעת להקסים אנשים, אהובה על משפחתה.
אבל אז הוריה מתחילים לשאול "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ידעו מוקדם יותר על מחלתה של וילואו? האם היו נוהגים אחרת?

בשנה האחרונה אני מנהלת יחסי אהבה- שנאה עם ג'ודי פיקו. יש ספרים שמאוד אהבתי לקרוא שלה, יש ספרים שנטשתי באמצע, יש ספרים שלה שאפילו לא ניסיתי (וגם לא אנסה- ע"ע "בת ברית). אני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית, לא כי התרגום שלה לעברית אינו טוב, אלא כי עם כל הכבוד (והאמינו לי, יש כבוד) למתרגמים לעברית, לטעמי יש קשת שלמה של רגשות שאינה באה לידי ביטוי בעברית.
את הספר הזה קראתי בעברית, ולא הצטערתי.
האמת, שמזמן לא "תפס" אותי ספר של פיקו בצורה כזו. בואו נגיד שאת הלילה הזה העברתי ערה, ולא באשמת העולל אלא באשמתה המלאה של פיקו. הייתי מרותקת לדילמה המוסרית, נקרעתי ברגשות סותרים, ובשעת ההאכלה הלילית חיבקתי היטב את העולל אל לוח ליבי, ולחשתי לו עד כמה אני אוהבת אותו.
אפילו העטיפה של הספר מצאה חן בעיניי, והמחישה עד כמה יצורים קטנים הם שבריריים ועדינים.
הדבר היחיד שמעט צרם לי, ויש שיאמרו שאני מגזימה לגמרי, הייתה קצת התרשלות מכיוון השכתוב והעריכה: טעות בשמה של אחת הדמויות בזמן שדמות אחרת מדברת איתה, לא משהו דרמטי במיוחד אבל עדיין…

לסיכום,בדומה לסופרים נוספים במעמד דומה, גם פיקו כותבת בנוסחה מסויימת- די ברור לאן הספר הולך ואיך הוא יגמר, אבל זה לא פוגם בהנאה.

זהירות, שביר/ג'ודי פיקו
Handle with care/Jodi Picoult
מאנגלית: מיכל קירזנר- אפלבוים
הוצאת כנרת, 2011
556 עמ'

אז למה נעלמתי.. (או: מפי העולל)

יום שבת, 13 באוגוסט, 2011

 

עערכאוטיויצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
צצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
צצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
ן      סשדבקקק                                                                                  מ  צ     מ       ם       87

אמא מאוהבת

יום חמישי, 21 ביולי, 2011

"איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי…"
פעם, כשהיינו קטנים, אמא הייתה מושלמת. היא הייתה הכי יפה, הכי חזקה, הכי הכי בעולם.
התפקיד היחיד שהיה לאמא שלנו היה להיות אמא שלנו. לא ביקשנו יותר מזה, אולי אפילו לא רצינו יותר מזה. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה לאהוב אותנו, לחבק אותנו, להכין לנו שניצל כשנחזור מהגן.
שיהיו לה חיים משלה? לא, זה בלתי אפשרי. היא הרי אמא שלנו- הקיום שלה נסמך על היותה "שלנו".

כשקצת גדלנו, זה כבר נראה היה אחרת. כלומר, עדיין רצינו שהיא תאהב אותנו, אבל לא ממש סבלנו אותה.
היא לא באמת הבינה אותנו, היא התעסקה בכל הדברים הלא חשובים, והיא כל כך, אבל כל כך, טעתה. נו, ברור. היא הרי שייכת לדור אחר.
זה לא הפריע לנו לדרוש שוב ושוב (ושוב) את עזרתה, את הכסף שלה, אולי אפילו בסתר לרצות את החיבוק שלה. זה לא הפריע באותה המידה לטרוק את הדלת מאחורינו ולהשמיע בקולי קולות (בהנחה שאנחנו בני אותו הדור) את שורותיו של אביב גפן "ואוהב אותך תמיד/בוכה על הקבר של אמא שלי".

ואז גדלנו עוד קצת, ו(לפעמים)הבנו שאמא, עם כל הכבוד, היא רק אמא. היא אדם. יש לה רצונות משלה, תשוקות משלה, חיים! ובתכל'ס, זה לא ממש עובד עם דמות האם עליה גדלנו. אף אחד לא לומד בבית ספר על אמא שנוסעת לטייל בהודו, שמביאה את החבר החדש לישון בבית, שמבלה בפאבים.

מצד שני, גם אנחנו השתננו.
פעם בגיל 18 היינו הולכים לצבא, משם עוברים לתל אביב או לטיול בנקודה כלשהי בגלובוס, ומשם לא חוזרים הביתה.

היום מדברים על גיל התבגרות ארוך (יש האומרים עד גיל שלושים), על ילדים שנשארים בבית ההורים עד החתונה, ולפעמים גם אחריה. ומנגד, על כך שהחיים רק מתחילים בגיל 60, כשפתאום יש זמן לממש את כל החלומות, כסף לעשות את זה, ובלי יותר מדי מחוייבויות על הראש.

"אמא, קניתי הר…."
בדיוק על הנושא הזה, שבין הורים לילדים מדברת ההצגה של תיאטרון בית לסין "אמא מאוהבת".
מעשה בעומר (עידו ברטל), בחור בשנות העשרים לחייו, שחוזר מטיול ארוך בדרום ארגנטינה רק כדי לגלות שלאמא שלו יש חיים משל עצמה.
האם (אסי לוי), עו"ד מוצלחת, חיה עם בן זוג (דודו בן זאב) ומה שמעניין אותה כרגע בחיים זה פחות הצרות של הבן שלה, ויותר חלומות משותפים יותר או פחות עם בנזוגה.

ההצגה נחמדה ומעוררת מחשבה.
ענת שבו- מגן, בתפקיד חברתו הארגנטינאית של עומר, מספקת את האתנחתה הקומית אבל מעצבנת למדי במבטא דרום אמריקאי שנראה יותר כמו חיקוי גרוטסקי מאשר כמו מבטא אמיתי. היהלומים האמיתיים של ההצגה הם דמותם של הסב והסבתא- אילן דר, ששוב משחק בתפקיד האב/סב הציני והמתחכם (טייפ-קאסט שמתאים לו בול, עוד מימי "קרובים קרובים", ומרים זוהר, שכל הצגה שאני רואה איתה היא הצלחה.

השאלה המהדהדת לאורך כל העלילה היא מהו תפקידה של האם, או יותר נכון- עד מתי אמא היא קודם כל, ואולי אך ורק, אמא. האם יש מקום לשאיפות שלה? האם היא צריכה תמיד לשים בראש ובראשונה את טובת הילדים? גם כשהם כבר לא ילדים?

אני לא ארחיב בעלילת ההצגה, היא פחות קריטית, ואני לא רוצה לצור ספויילרים.
אני מאוד חכמה בעקרונות ואידיאלים. לפני שהעולל נולד הצהרתי שאני לא אהיה "רק אמא", אלא "גם אמא". שלא אשכח לעולם שאני גם ברבורה (נו, אתם מבינים מה הכוונה). ולא שכחתי, רק שמה לעשות, כרגע העולל נזקק לי.
ומה אם יבוא יום אחד העולל ויגיד לי "אמא, קניתי הר"? האם אני צריכה לעזור לו לממן את ההר? גם אם זה במחיר כל חלומותיי? גם אם אני אהיה כבר בגיל הפנסיה?
אין לי את כל התשובות, לא חושבת שלמישהו יש, אבל אין ספק שההצגה מעוררת את השאלות הללו.

לדף ההצגה באתר התיאטרון.
לסיכום,
לא להורים בלבד.

"אמא מאוהבת", תיאטרון בית ליסין.
מחזה מאת גורן אגמון. בימוי: גלעד קמחי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: יוסי בן-ארי; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: אמיר לקנר.
משתתפים: אסי לוי, דודו בן-זאב, מרים זוהר, אילן דר, עידו ברטל, ענת מגן-שבו.
משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה

עזבו את הציצים שלי בשקט!

יום שני, 11 ביולי, 2011

טוב, מזמן לא כעסתי עד כדי כך. אבל היום אני כן. והסיבה לכעס היום היא ההצעה הזו.

מעולם לא הגדרתי את עצמי לפי איברי הגוף שלי. ההחצנה של הגוף, תגיד כל פמיניסטית מתחילה, מתחילה בציצים ונגמרת קצת יותר דרומה. או בקיצור- "אשה היא בת אדם, ורק אחר כך ציצים מהלכים". כל זה טוב ויפה עד שמגיעים לנושא אחד, קטן, קטנטן- סוגיית הציצי והחלב, או בעברית צחה: האם את אמא טובה או אמא רעה.

מעולם, מעולם, מעולם לא קיבלו הציצים שלי נפח שיחה כל כך לא מבוטל כמו שהן קיבלו מאז שנכנסתי להריון. אחרי הברכה המסורתית תמיד תגיע השאלה "ואת מתכוונת להניק, נכון?".
יש אווירה כזו באוויר. גברים לא מבחינים בה, וגם אם כן, הם לא באמת מבינים אותה.
יש אווירה כזו באוויר, לפיה "הטבע יודע מה טוב", ולא משנה שאנחנו לא ממש חיים לפי חוקי הטבע ביומיום.
יש אווירה כזו באוויר, שכדי שהילד שלך יהיה בריא, מוצלח, אולי אפילו יחיה, הוא חייב לינוק. אין שום אופציה אחרת. לא טוב לך עם זה? בעיה שלך. רצית להיות אמא, תתמודדי.

קשה להסביר את הלחץ למישהו מבחוץ. אפילו לנסיך אני מתקשה להסביר את הלחץ.
בבוקר שלמחרת הלידה הצמידו לי את העולל לציצי. הוא ינק. היה חיבור. הייתי מאושרת. הידד, אני אמא טובה! אז הנקתי, ולפעמים (רק לפעמים) גם נהנתי מזה. הילד גדל, וצמח, ולא שבע ממה שנתתי לו, אז נתתי גם תחליף.
וכל הזמן, בכל מקום, "את מניקה?"/"את צריכה להניק יותר!"/ "זה בריא לילד שתניקי"/ "להניק להניק להניק!" 👿 . 

אמהות טריות הן קהל שבוי לכל דבר. הן שבריריות הרבה יותר מאיך שהן נראות.
אף אחד לא אומר לאשה, לא מסביר לה באמת, שאחרי הריון יגיע תינוק. עד שכבר למדנו איך לחיות עם ההריון, פתאום יש עוד אדם קטן שצריך טיפול.
שלא תבינו לא נכון, תינוק= אושר. העולל הקטן הכניס יותר אושר לחיי מכל דבר אחר, כולל הנסיך, אבל על כל מילימטר של אושר, נכנס סנטימטר של פחד.
כי הכל מפחיד פתאום. ולכי תדעי אם את עושה את הדברים הנכונים, אם את גורמת לו אושר, אם את עושה משהו טוב, או שאת צריכה כבר לשריין לו מקום אצל פסיכולוג הילדים המוצלח שגר לא רחוק ממך.
ולכל אחד, מכל מקום, יש מה להגיד. תמיד יהיו הערות (וגם הארות) על הצורה שאת מלבישה את הילד, על הצורה שבה את מכסה אותו, על הצורה שבה את מחתלת אותו, אבל הכי הכי נוגע, הכי הכי מטלטל, זו ההנקה. כי נשים תמיד תהיינה חסרות בטחון בהקשר הזה.
את לא באמת יודעת מה קורה שם, בתוך הציצים האלה. את לא באמת יודעת אם יש שם מספיק חלב בשביל הילד. ועזבו אותי מהאמירה "בסוף הכמות מסתדרת". כי זה לא נכון. לא תמיד. לפעמים הכמות נשארת רבע ממה שהילד צורך, ואת לא יכולה לדעת את זה אם לא תנסי דברים אחרים.
ולפעמים את ממשיכה לתחליפי חלב, ולפעמים את עוברת לשאיבה (ובמאמר מוסגר- אם כשהנקת הרגשת קצת כמו פרה חולבת, תחשבו איך מרגישה אישה שלשני שדיה מחוברות משאבות יניקה ששואבות את החלב. בואו נאמר שזו לא הייתה שעתי היפה כאדם), ולפעמים את סופרת את הימים עד לסוף שלושת החודשים המקודשים (ההמלצה הגורפת היא להניק מינימום שלושה חודשים- כי שלושת החודשים הראשונים הם המשמעותיים ביותר), ואז מפסיקה, כמוני.

העולל עדיין גדל, וצומח, והוא כבר יותר דומה לעוג מאשר לעולל, וההנקה כבר מזמן מאחורינו, אבל עדיין אני מקבלת מבטים מאשימים, ועדיין יש בי את המקום הקטן הזה שמתכווץ כשאני אומרת "לא, אני כבר לא מניקה".

אין לי ציצים גדולים. האמת, אם תשאלו את אחותי, סביר להניח שהיא תאמר שיש לי ציצים קטנים. אני אישית מעולם לא הבנתי את ההתלהבות הגברית הזו משתי בלוטות שומן בגוף.
אבל דבר אחד אני יודעת. אלו הציצים שלי, ומה שבהם זה שלי. אז עזבו אותי בבקשה, ועזבו את הציצים שלי!