ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ספרי ילדים ונוער"

הילד הפחות

יום חמישי, 10 בנובמבר, 2016

%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%9c

בכל משפחה, לא משנה מה תספרו לעצמכם, יש את הילד שהוא פחות. פחות מוכשר. פחות אהוב. פחות. אף הורה לא יודה, אבל יש תמיד את הילד שדומה לכם יותר, שאתם מרגישים יותר קרובים אליו. ויש את זה ש, נו, אתם לא באמת מבינים איך הוא יצא לכם.

אלבוס מרגיש שהוא כזה. אבא שלו הוא הכי מוכשר בעולם. כולם מכירים אותו. גם את אמא שלו. די קשה להיות בן של אדם מוכשר, הרבה יותר קשה להיות בן של אגדה כמו הארי פוטר. במיוחד כשמרגישים פחות מוכשרים כקוסמים. פחות יפים. פשוט… פחות.

ובנסיעה הראשונה שלו להוגוורטס, הוא פוגש ילד נוסף שמרגיש פחות. סקורפיוס מאלפוי. כן, כן, המאלפוי ההוא, רק הבן שלו.

זו ברית בין שני ילדים שמרגישים לא רצויים, ורוצים שיאהבו אותם. זה ספר שמתאר את המסע שעוברים הורים, וילדים, במטרה להכיר אחד את השני (וגם להציל אחד את השני).

הגעתי לספר הזה ברגשות מעורבים. מצד אחד, אני אוהבת את הארי פוטר (וגם הגדול שלי כבר נדלק עליו). מצד שני, יש תחושה שמנסים לסחוט את הארי פוטר עד תום. ועוד במחזה??

אבל זה זרם. ממש. נכנסתי פנימה ולא רציתי לצאת, בין השאר בגלל התרגום המעולה כתמיד של גילי בר-הלל סמו.

זה לא הארי פוטר קלאסי. אבל אם לא תגיעו עם ציפיה להארי פוטר, תהנו מאוד.

בקיצור, הארי פוטר התבגר. וזה לא לגמרי רע 🙂 .

הארי פוטר והילד המקולל/ג'יי קיי רולינג
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2016
411 עמ'

לאביתר הכל מותר

יום שישי, 30 במאי, 2014

כריכה

"ילד אחד עליז ונרגש
ראש עגלגל, עיניים  של דבש
תלתלים בשיער, אך מנומש
פה קטם וחיוך מבויש
ושמו של הילד הזה אביתר
שחשב לעצמו: לי הכל מותר"

יש את השלב הזה בחיים, שהילד בודק גבולות. הוא חושב שהכל מותר לו ופועל בהתאם. הוא יכול להיות בן שלוש, או בן שלוש-עשרה, זה לא ממש משנה. הוא כבר גדול ועצמאי ולכן הוא יודע יותר טוב מכולם:
"מותר לי ללכת לאן שארצה, לעמוד במרפסת ממש בקצה".

קראתי את הספר בשמחה, כי אנחנו בדיוק בגיל המתאים, אבל בין הכוונה, הטובה ככל הנראה, של המחבר לביצוע היה פער גדול.
הסיפור מקסים, אבל מזכיר לא מעט ספרי עבר, וריח המסר הדידקטי נודף למרחקים.
לי אישית זה הרגיש שעמוס רולידר המפחיד עומד לי מעבר לכתף ואומר לאביתר "ילד רע".

העולל הדעתני קרא את הספר פעם אחת איתי, פעם אחת לבד, ואחרי שהגדיר את אביתר כ"שובבי הקטן" לא הסכים לקרוא שוב את הספר, וזה אומר לא מעט.
אין ספק שדודי גרין יודע לכתוב, אבל לא כל מי שיודע לכתוב יודע גם לכתוב לילדים.

לסיכום,

לאביתר הכל מותר/דודי גרין
איורים: יונת קציר
הוצאת קוראים, 2014
עמ' לא ממוספרים

הסוד הגדול

יום שלישי, 27 במאי, 2014

כריכה

"יהלי רץ למיטה והתכסה עד מעל לראש
בחוזקה עצם עיניים וניסה לא לחשוש
הוא קיוה שבבוקר, כאשר יקום
הכל ישוב למקומו כאילו לא- כלום"

כל אחד מאיתנו מפשל לפעמים, ובתכל'ס, כולנו היינו מעדיפים להתחבא מדי  פעם עד יעבור זעם.
יהלי הוא הילד הקטן במשפחה שאי אפשר להגדיר אותה כפחות ממושלמת. אמא נגנית מפורסמת, אבא טייס, אח גדול שחולם להיות מדריך בצופים. תחביב משפחתי משותף שיש להם הוא צפיה בכוכבים באמצעות טלסקופ.

לילה אחד התעורר יהלי משנתו והלך להציץ בכוכבים. משהו הפחיד אותו והוא נבהל  וכתוצאה מכך נשבר הטלסקופ. יהלי לא סיפר לאיש וחזר למיטה.
למחרת בבוקר, כשכל המשפחה שאלה מה קרה, יהלי שתק.
וכל מי שהסתיר בחייו סוד, בין אם קטן ובין אם גדול, יודע עד כמה הסוד מכביד ומבודד…

הסוד
אני משתדלת להעביר לעולל את המסר שהוא יכול לספר לנו הכל. שמותר. אני כן מבינה את החשש לספר, וכך גם אמו של יהלי, שברגישות מצליחה להרגיע את חששותיו, כך שהוא מרגיש מספיק בטוח לספר את האמת.

כשסיפרתי לעולל (בן 3) את הספר, הוא הביע אמפטיה ליהלי, אבל ציין שהוא היה מספר לאמא (נקווה שהוא אכן מתכוון לזה).
העולל הבין את הספר וצחק במקומות המתאימים, ואני אהבתי את המסר.

את הספר כתבה ואיירה אינה דוידוביץ', שזהו ספרה הראשון.
האיורים עצמם מקסימים, ראו לדוגמה את יהלי מתעורר באי- רצון משינה, שהזכיר לי איורים של פעם…
יהלי קם

לסיכום,

הסוד של יהלי/אינה דוידוביץ
איורים: אינה דוידוביץ
הוצאת אוריון, 2014
עמ' לא ממסופרים

סוד הקסם

יום שבת, 24 במאי, 2014

הזברה1

"מי יודע מדוע ולמה"…
אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להסביר באמת מהו סוד הקסם של הזברה. אחרי הכל, ויסלחו לי כולם, מדובר על חמור לבן עם פסים.

אולי זה הרצון של כולנו להישאר עם פיג'מה כל היום. אולי אלו החרוזים, אבל אני לא מכירה הרבה מבוגרים שישמעו את שם הספר ולא יחייכו.

ועכשיו יצאה מהדורה חדשה של הספר, בהוצאת ספריית הפועלים, וכיאה לאם עבריה גם אני מיהרתי לשים ידי על הספר.
הספר מקסים. כל האיורים (שצויירו ע"י אביאל בסיל) מקסימים ושובי לב. כל ההתלבטויות של הזברה מתוארות על פני 2/3 מהעמוד ולמרות זאת העיצוב לא עמוס מדי, וידידותי למשתמש.

הזברה2

העולל נהנה מהספר עד מאוד, ואפילו התעקש, באחד מביקוריו בגן החיות, להקריא לזברות את הספר. לצערו הרב, הן לא הביעו יותר מדי עניין 😆 …

לסיכום,

למה לובשת הזברה פיג'מה/ע. הלל
איורים: אביאל בסיל
הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים, 2014
23 עמ'

איזה פלא מופלא

יום שבת, 22 במרץ, 2014

פלא

"אני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים" (עמ' 9)

הכירו את אוגוסט, ילד בן 10 בסך הכל. ילד בן 10 שסובל מעיוות איום ונורא בפנים, שעבר יותר ניתוחים ממה שרובנו נעבור ו/או נשמע כל ימי חיינו. ילד בן 10, שכבר הספיק להבין משהו שאנחנו המבוגרים, נוטים לשכוח:
"עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט. אני מכיר את כל השמות שהמציאו לי. הייתי במספיק מגרשי משחקים בחיים כדי לדעת שילדים יכולים להיות רשעים. אני יודע, אני יודע, אני יודע". (עמ' 85)

החיים לא קלים לאוגוסט. כמו בכל חטיבה, גם הוא נתקל בבריונים ואנשים שלא ממש מתים עליו. רובנו סוחבים חוויות לא פשוטות מחטיבת הביניים ומהתיכון. דמיינו לעצמכם את אותן החוויות, אבל כשיש לך עיוות ברור וידוע, והדימוי העצמי שלך גם ככה בערך בגובה של דשא, החיים נראים פחות מוצלחים.
אבל מתברר שגם בחטיבה, כמו בחיים, אחרי שחוצים את עניין המראה, אפשר להתחבר. לאוגוסט, במובנים רבים, יש מזל גדול. יש המון אנשים שאוהבים ומעריכים אותו. גם ילדים בני גילו, גם מבוגרים ממנו.

אז מה קסם לי כל כך בספר הזה, שפשוט מצאתי את עצמי יושבת ובוכה בו במקום שאני לא מרשה לעצמי לקרוא בו, ובטח ובטח לא לבכות בו???**

נכון שחשוב מאוד לקרוא על חריגים בחברה, ולראות מה הם מרגישים ולהבין שהם בני אדם כמו כולם, ונכון שהסופרת באמת מתארת את הדברים ברגישות עצומה, אבל ספרים על חריגים יש בלי סוף, עוד מתקופת ילדותי הכה- רחוקה ו"אני אתגבר". מה שמקסים בספר הזה הוא התיאור של האנשים הסובבים את אוגוסט, החל מאחותו הגדולה והאוהבת אוליביה (העונה לשם ויה) וכלה בחבריו מבית הספר.

ראו לדוגמה את ההתייחסות המאוד רגשית ומכילה של חברהּ של ויה. דמיינו לעצמכם את חייה, ילדה שיודעת שהזרקור מופנה אליה ואל משפחתה כל הזמן, בגלל אחיה. היא לא מרחמת על עצמה. היא אוהבת את אחיה, אבל זה לא פשוט, לחיות בצל הזרקורים…
"לפעמים אוליביה מזכירה לי ציפור, איך שהנוצות שלה נפרעות כשהיא כועסת. ואיך שהיא נעשית שברירית, כמו ציפור קטנה ואבודה שמחפשת את הקן שלה.
אז אני נותן לה את הכנפיים שלי, לחסות תחתן" (עמ' 212)

אהבתי גם את העובדה שזה לא ספר שעטוף בסכרין. יש כאן בבירור לחץ קבוצתי וצוחקים על אוגוסט בלי סוף, ויותר משצוחקים עליו צוחקים ולועגים לילדים שמסתובבים איתו (בכל זאת, לא נעים לצחוק על אוגוסט, הוא לא אשם במצבו. הוא מסכן). באחד המקרים נכנע אחד מחבריו של אוגוסט ללחץ החברתי וצוחק עליו (הוא אינו שאוגוסט שומע אותו): "אני דיברתי עם ג'וליאן על אוגסט. אוי לא. עכשיו הבנתי! אמרתי דברים איומים. אני אפילו לא יודע למה. אני אפילו לא בטוח מה אמרתי, אבל זה היה רע. זה נמשך רק דקה או שתיים. פשוט… ידעתי שג'וליאן וכולם חושבים שאני מוזר בגלל שאני עם אוגוסט, והרגשתי מטומטם. אני לא יודע למה אמרתי את הדברים האלה. סתם נסחפתי אחריהם. איזה טמטום. אני מטומטם. אוי אלוהים. הוא היה אמור להיות מחופש לבובה פט! אין מצב שהייתי אומר את הדברים האלה בנוכחות בובה פט. אבל זה היה הוא, "הצעקה" שישב ליד השולחן והסתכל עלינו. מסכה לבנה ארוכה מוכתמת בדם מלאכותי. עם הפה הפעור. כאילו המפלצת בוכה. זה היה הוא.
הרגשתי כאילו אני הולך להקיא" (עמ' 160).

הספר מיועד לילדים מגיל שמונה ואילך. לטעמי כולם צריכים לקרוא אותו. אחד הספרים המקסימים ושוברי הלב שקראתי בזמן האחרון, שמתאר באמינות רבה את חיי הילדים בימינו.

זהו ספרה הראשון של ר"ג פלאסיו. היא כתבה אותו בעקבות מפגש עם ילדה שסבלה מעיוות בפניה בגלידריה שכונתית. היא סיפרה כי היא ברחה מהמקום עם בנה, מחשש שישמיע הערה שלא במקום.
ואי אפשר שלא להזכיר, ולהתמוגג, מהתרגום המקסים של שהם סמיט ואמנון כ"ץ.
יש גם טריילר נחמד לספר.

*** אגב, ישבתי בספריה שלי (במקום העבודה) וקראתי ובכיתי. איפה חשבתם שעשיתי את זה???? 😆

לסיכום, לא לילדים בלבד (ולהצטייד בטישו)

 פלא/ ר"ג פלאסיו
Wonder/ R.J. Palacio
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כ"ץ
הוצאת זמורה- ביתן, 2013
320 עמ'

סיוט באמבטיה

יום ראשון, 16 בפברואר, 2014

 חפיפת ראש כריכה

אחד הדברים המקסימים ביותר בעולם זה ילד באמבטיה. הוא כל כך מאושר, חמים ורך שאפשר ממש, המממ, לבלוע אותו.
אחד הדברים הנוראיים ביותר בעולם זה הצרחות של אותו ילד מקסים, תמים ואהוב שמבין שהנה, עוד שניה, חופפים לו את הראש.
אלו מכם שיש להם, או שהיו להם ילדים בגיל הרך, מהנהנים עכשיו כמבינים. אלו שלא- לא נורא, כשתגדלו תבינו 😆 .
חפיפת ראש טרגית

גם איתמר שונא לחפוף שיער. הוא כל כך שונא לחפוף, עד שאבא שלו ואחותו הגדולה כועסים על אמא שמתעקשת לחפוף לו פעם בשבוע.
הוא כל כך שונא לחפוף עד שהוא מוכן אפילו…  אפילו לעשות קרחת!

 איך מתמודד איתמר, וכל בני ביתו, עם חפיפת השיער? האם איתמר יצליח להתגבר על הפחד שלו? האם אי פעם יהיה שקט בבית כשאיתמר חופף את שיערו?

את הספר הבאתי לעולל הפרטי שלי, כשכבר נעשה לי לא נעים משאגות הזעם והכאב בזמן החפיפה.
זה לקח שבוע בערך, והעולל החליט שהוא כבר לא ילד קטן כמו איתמר. מאז הוא כבר לא בוכה בחפיפת ראש (טוב, בדרך כלל…).

אורי אורלב כתב את הספר "חפיפת ראש" בשנת 1986 (אני מניחה שאז זה היה הגיוני שיחפפו ראש לילד רק פעם בשבוע…), והספר מלא בציורים מדהימים של אלישבע געש.

חפיפת ראש

לסיכום, ספר מקסים שעושה חשק לקרוא אותו בגלל הציורים, ולא פחות מזה- עושה את העבודה!

חפיפת ראש/ אורי אורלב
ציירה: אלישבע געש
הוצאת כתר, 1986
20 עמ'

בני טובים

יום רביעי, 22 בינואר, 2014

אינסנטA בייב

עם כל יום שעובר, עם כל ידיעה שמתפרסמת בעיתון, אנחנו הולכים ומגלים יותר ויותר עד כמה החברה שלנו , ככלל, נעשית אלימה יותר, ועל אחת כמה וכמה בני הנוער שבה.

אני מתעניינת מזה שנים בספרי נוער בנושא, ולכן כשנוריתה, ירום כבודה והודה, אמרה לי "זה ספר בשבילך", לא התלבטתי בכלל. בדרך כלל אני מאוד מודה לה, בדיעבד. בדרך כלל היא צודקת.
הפעם, איך לומר,העטיפה לא תאמה את התכולה. וחבל שכך.

מעשה בקבוצת בני נוער, בישוב מבוסס למדי. קבוצה שלומדת בבית ספר אחד, בשכונה אחת.
כמו בכל קבוצה, גם בקבוצה הזו יש את מלכת הכיתה, יש את הבריון שכולם מפחדים ממנו, יש את הילד הרגיש, את הילדה העצובה וכו' וכו'.
תיטיב לתאר את העלילה הכריכה האחורית : "אינסטנטa בייבי הוא סיפור על חברים טובים באמת בשכונה מתוקה ושלווה לכאורה, שתהום של נתק ואי הבנה פעורה בינם לבין הוריהם. זהו גם רומן מפוכח ודרמטי המביא קרעי חיים חריפים בעצמתם של בני העשרה בלשון קצבית- מוזיקלית, שובה לב ומסקרנת".

מדובר בשכונת יוקרה, שבשוליה בניין מגורים. כל ילדי השכונה הם מוכשרים, מנומסים, מנגנים בכלי נגינה מסוגים שונים. ויש את "ההם". משם יש צעקות. יש ילד שזורק חולדות (!!) מהגג, ומקלל אנשים.

לזכותה יאמר, שאף אחד לא יוצא טוב.
אף אחד מהמבוגרים לא קשוב לצרכי הילדים, המנהלת מעלימה עין מכל מקרה של אלימות כדי לא להחתים את שם בית הספר, מלכת הכיתה מתעללת בצורה איומה ונוראה בילדים, עם גיבוי מוסווה יותר או פחות של הוריה , ובאופן כללי נראה שאם אצל "ההם", יש הזנחה שמקבלת ביטוי יותר באלימות ובעוני, הרי שאצל "אנחנו", דהיינו בני הטובים, ההזנחה מקבלת צורה הרבה יותר… המממ…. "מעודנת": "הוא הבין במהרה שאם יטפח קשרים עכשיו- כשיהיה גדול תהיה לו סוף סוף משפחה קרובה ללב, משפחת חברים שתשמח לבלות איתו שעה נורמלית בבית ולא תהיה עסוקה מדי או עייפה מדי כמו אבא ואמא שלו" (עמ' 14).

מה שמעצבן אותי, זה שחבל. חבל כי האלימות פושה בכל חלקה טובה. כי בני נוער חיים היום בעולם הרבה יותר אכזר מהעולם שבו אני חייתי.
וחבל, כי הסטריאוטיפים הללו מכתימים כל חלקה טובה.

לסיכום, מבוגרים (אולי) יתעצבנו על הספר כמוני. בני נוער (סביר מאוד להניח) יזדהו איתו.

אינסטנטa בייב/ שרה דותן
הוצאת טוטם, 2014
207 עמ'

החיים החדשים שלי

יום שני, 20 בינואר, 2014

החיים החדשים שלי

"אבא לקח איתו רק שתי מזוודות. זה העציב אותי. רציתי שייקח עוד משהו מהבית. אבא בן ארבעים וארבע, ויש לו מעט חפצים. שייקח את הכורסא שהייתה שלו. את ספל הקפה שקניתי לו ליום ההולדת לפני שנה, שייקח אותנו. שלא ילך." (עמ' 7).

היום, ככה אומרים כולם, גירושים זה לא סיפור. כ-ו-ל-ם מתגרשים. פעם זה היה בושה גדולה (ואם תשאלו את סבתא שלי, עדיין עדיף שהשכנים לא ידעו שהילד/ה התגרשו…), אבל היום זה קורה כל הזמן. אז למה לכתוב על זה בכלל??
את התשובה לשאלה למה לכתוב, תצטרכו לקבל מהסופרת. אני אוכל להגיד לכם למה לקרוא.

עמית היא נערה בת 14. ההורים התגרשו, והיא עוברת יחד עם אמהּ ועם אחותה הקטנה לעיר אחרת. הן צריכות להתחיל מחדש.
בין לבין יש פרידה מחברות קרובות, היכרות עם חברות חדשות. ויש בנים. ויש הורים, ויש גם אחות קטנה, שנראה שהיא במצוקה גדולה יותר…

נועה רום היא סופרת נוער ישראלית. לא יודעת איך היא עושה את זה, אבל היא מצליחה (ולא בפעם הראשונה) לכתוב על חיי מתבגרים ישראלים בצל מחלות/משברים שונים ומשונים. ספריה הקודמים, דוגמת "עד הבת מצווה זה יעבור" ו"כמה שאת נהדרת", מוצלחים ואני יכולה להעיד שבני הנוער (טוב, אם להודות על האמת, בעיקר בנות הנוער) נהנים מאוד לקרוא אותם.
גם הפעם היא כותבת ברגישות ובהומור, ולמרות שאני כבר מזמן מזמן לא בגיל המתאים לספר, היא קנתה אותי בדיאלוג הבא:
" "אני חייבת שיהיה לי ספר ליד המיטה כדי שאוכל לעבור את הלילה", אומרת ליהיא.
"אני צריכה ספר שיהיה צמוד אלי בתיק, שיעזור לי לעבור את היום" אמרתי" (עמ' 32).

הערה קטנה: זוהי תחילתה של סדרה חדשה תחת הכותר "החיים החדשים שלי". למען האמת, שמו של הספר הוא "המעבר".
אני הייתי מוותרת על שם הספר, "החיים החדשים שלי" קליט הרבה יותר.

לסיכום, לא רק לילדים גרושים. לא רק לבני נוער (נראה לי שהורים לילדים בגיל המתאים בהחלט יוכלו להינות)

החיים החדשים שלי- ספר ראשון: המעבר/ נועה רום
הוצא רימונים, 2013
187 עמ'

זו לא חובה לחיות

יום ראשון, 12 בינואר, 2014

13 סיבות

"הכללים הם די פשוטים. יש רק שניים. כלל מספר אחת: אתם מקשיבים. כלל שתיים: אתם מעבירים את החבילה הלאה. יש לקוות שאף אחד מהשניים לא יהיה לכם קל" (עמ' 13).
כשאדם מתאבד, לא כל שכן נער/ה צעיר/ה, תמיד יהיה מי שישאל "למה", לפעמים, אם בסביבה יש אנשים שהם קמצת יותר רגישים, אולי תישאל השאלה "מה היינו יכולים לעשות". במקרה הנוכחי האנה נדיבה מספיק כדי לענות על השאלה הזו.


האנה בייקר, בת 16 במותה. שבועות לאחר התאבדותה המפתיעה מקבל קליי ג'נסן חבילה ממנה. בחבילה יש 13 קלטות, או בלשון האנה, "13 סיבות".

בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא הייתה הילדה הכי דחויה בשכבה. נכון שגם עליה צחקו, אבל היא ידעה להתמודד עם זה. בערך.
היא גם לא עברה בהכרח טראומה איומה ונוראה.
היא בסך הכל, אפשר לומר, לא יכלה עוד.

מכירים את התחושה הזו, שאתם צריכים רק עוד דחיפה קטנה אחת? רק עוד אחת קטנה כדי שתוכלו לעשות את הדבר הכי נורא שאתם רוצים לעשות לעצמכם?
"אתה נגעת בי.. אבל אני ניצלתי אותך. הייתי זקוקה לך כדי שאוכל להרפות ממני לגמרי.
לכל מי שמקשיב, אני רוצה שזה יהיה ברור לגמרי. אני לא אמרתי לא ולא דחפתי מעלי את היד שלו. כל מה שעשיתי היה לסובב את הראש הצידה, לחשוק שיניים ולהיאבק בדמעות. והוא ראה את זה. הוא אפילו אמר לי להירגע" (עמ' 230).

באופן כללי, הייתי אומרת שזה כתב תביעה חמור ביותר, ואמיתי ביותר (ע"ע פרשות בני הנוער האחרונות), כנגד בני הנוער. כנגד האטימות. הרוע. הטיפשות. האכזריות ובעיקר, כנגד שתיקת העדר השתיקה (הן של המבוגרים והן של בני הנוער).
"ואני יכולתי לעצור את זה. ולא משנה מה היה התירוץ שלי. העובדה שהתפרקתי לגמרי לא מצדיקה את זה. אין לי שום הצדקה. הייתי יכולה לעצור את זה- נקודה. אבל הרגשתי שכדי לעצור את זה, אני צריכה לעצור את כל העולם מלהסתובב. כאילו הכל נמצא מחוץ לשליטתי כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר שאעשה כבר לא ישנה כלום" (עמ' 197-198).

מעולם לא האמנתי שכולם חייבים לחיות. בכל מחיר. האמנתי שכל אדם זכאי להחליט באם הוא רוצה לחיות או לא. זכותו.
בגיל ההתבגרות שלי, שהיה אי -אז לפני שנים רבות, חידד את המסר נציג הדור המזויין דאז, אביב גפן, בשורתו האלמותית "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".
ידעתי שאקרא את הספר הזה, ספרים על בני נוער ועל התאבדויות ועצב הם ספרים שאני נוטה לקרוא, אבל לא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית שלי לספר הזה.

מכירים את התחושה הזו, שמשהו איום ונורא עומד לקרות? מין כאב בטן כזה שמתחיל לכם עמוק עמוק מבפנים?
כאב הבטן הזה תקף אותי בערך בעמוד השני של הספר. הוא נמשך גם אחרי שסיימתי אותו, ובאיזשהו שלב התחלף בכאב לב.

ג'יי אשר, שהוא ספרן במקור, ולכן אוטומטית אני בעדו, כתב את הספר הזה בשנת 2007, ומאז הספר נמצא ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בראיונות רבים עמו הוא ציין כי הוא חובב נלהב של הסידרה "my so-called life" ("אלה הם חיי", אחת מסדרות הנוער הטובות שהיו כאן בעשורים האחרונים), והדבר ניכר בהחלט לטעמי.

הספר הוא חלק מהסידרה החדשה (והמצויינת!) "מהעולם האמיתי: סיפור על החיים שלנו".
הוא אמנם מוגדר כספר לבני נוער, אבל אני מודה שהייתי מתלבטת לפני שהייתי נותנת למישהו מתחת לגיל 16-17 לקרוא אותו.

לסיכום,

13 סיבות/ ג'יי אשר
Thirteen reasons why/ Jay Asher
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
250 עמ'

הזכות לכבוד

יום שלישי, 19 בפברואר, 2013

העולל כבר הולך. ורץ. ומטפס. ועושה כל דבר שהוא יכול לעשות כדי להוציא אותי מדעתי, או לפחות כדי לבדוק בכמה התקפי לב אמו הפולניה יכולה לעמוד.
ואז, לפעמים, קורה האסון. העולל נופל. נפגע. נעלב. משהו קורה.
יש בכי. מכירים את המבט הנעלב של העוללים הקטנים, שאומר "איך העולם מתאכזר אלי כל כך ולמה אמא לא הצילה אותי"?
ואז רצים אליו. מחבקים. מנשקים. ו"לא קרה כלום", הנה העולל תיכף ירגע, נכון?
אז זהו, שלא.

עכשיו בואו נעצור רגע. דמיינו לעצמכם אתכם מתרגשים/נפגעים/נפצעים/נעלבים ממשהו. ואז מישהו בא ואומר לכם "פחחח, לא קרה כלום". איך תרגישו? 👿

נדמה לי שהיה זה יאנוש קורצ'אק שאמר שילדים הם אנשים קטנים, ואם הם אנשים, מן הראוי שנתייחס אליהם בהתאם, ונכבד את התחושות והרגשות שלהם. מי שמסכימה לדעתי היא אורי בר-און שכתבה את ספרה המקסים "כן קרה כלום".
הספר מדבר על התגובה האוטומטית שלנו למה שקורה לילדים. איך במקום להקשיב להם, אנחנו מנסים להרגיע אותם, עד כדי כך שאנחנו בעיקר משתיקים את הילד ומשאירים אותי להיות לבד עם הבושה או הכאב.
הספר בא להראות שאפשר להכיר בזה שקרה משהו ולכבד את תחושותיו של הילד בעת ועונה אחת עם הנסיון להרגיע אותו. אפשר לתת מקום גם לזה, במקום לתת תחושה של עגמת נפש, כמו כאן:

הספר מקסים, ומתאר חוויות של יום כיף בים, החל מטיול על החוף, דרך נפילה ומרדף אחרי בעלי חיים, ובקיצור- ספר שכל הורה וילד יכול למצוא את עצמו.

ותודה לנסיך, שבזכותו הגעתי לספר הזה (בצורה ההזויה ביותר- שני גיקים נפגשים בכנס של הייטק ומדברים על ספר ילדים 😆

ויש גם דף פייסבוק.

לסיכום, העולל האישי שלי עוד קצת קטן לספר הזה (לדעתי הספר מתאים לגילאי 3+, כשהילד כבר יכול לבטא לחלוטין את תחושותיו), אבל אנחנו בהחלט אימצנו את המוטו של הספר, ואתם יודעים מה? העולל נרגע הרבה יותר מהר….

כן קרה כלום/ אורי בר-און
איורים: אודי טאוב
הוצאת רנבו, 2011
24 עמ'