ארכיון פוסטים מהקטגוריה "סוציולוגיה"

הצד האפל של הגבר

יום שלישי, 26 בנובמבר, 2013

הצד האפל של הגבר

תארו לעצמכם שהייתם קוראים ספר אחד, רק אחד, ואז הייתם מבינים הכל. הייתם מבינים למה הגברים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, למה הם אף פעם לא באמת יהנו ללכת איתך לשופינג, למה הם מתלהבים כל כך ממשחקי כדורגל, למה לשכב עם נערות צעירות מדליק אותן (לא, זה לא את כולם, אני יודעת. שמעתי יותר מדי חדשות בשבועות האחרונים…), ולמה הם (לא כולם!) אלימים. נכון שזה היה יכול להיות מגניב??

אז זהו, שזה לא לגמרי מדוייק.
מייקל גילירי הוא פרופסור לאנתרופולוגיה שעבד בעיקר באפריקה ובאסיה עם קופי שימפנזה, היצורים הקרובים ביותר מבחינה אינטליגנטית לבני האדם (וכן, זה בהחלט הזמן לבדיחה סקסיסטית על גברים ושימפנזים 😆 ). טענתו הבסיסית, המעצבנת, שנשמעת כמו תירוץ שחוק, היא שהאלימות הגברית היא ברובה אסטרטגיית רביה (גברים צריכים לשכב עם נשים רבות כדי שיהיו להם הרבה צאצאים/גברים צריכים להרוג גברים אחרים כדי שהם ישרדו/בלה בלה בלה).

הוא מתחיל ומסביר את ההבדלים בין נשים וגברים (בינינו, לא ממש קראתי את החלק הזה. אני אישית עוברת ישר לחומר המעניין…) ואז מתחיל לנתח את כל ספקטרום האלימות הגברית- החל בלחימה וברצח עם וכלה ברצח ובאונס. כל פרק מתחיל בדוגמאות מ'העולם האמיתי' ואז הוא עובר לשדה המחקרי.

אז הנה החדשות הרעות- במידה ותהיתן (גם אתם הגברים) למה יש לא מעט גברים אלימים, ולמה האלימות, ברובה, מגיעה מהצד הגברי, הנה התשובה! לאדם יש צד אפל ואגרסיבי, כי כך הוא מתוכנת. התוקפנות הגברית היא מציאות בלתי ניתנת לשינוי.

זה לא ספר שמיועד בהכרח לחובבי פשע. הספר הוא הרבה יותר תיאוריה, והרבה פחות "בשר". מצד שני, אני לא קרימינולוגית, אבל המסקנות שגילירי מגיע אליהן לא ממש מקוריות. לטענתו האונס, בניגוד לטענה הרווחת, אינו מבוסס על כח אלא על תשוקה (בואו נגיד שאני מסכימה חלקית. אולי הוא גם על תשוקה, אבל בלי המרכיב של הכח, דהיינו שהתוקפן מרגיש שהוא בעל השליטה והקורבן הוא בהכרח המוחלש, גם חברתית וגם נקודתית, ספק אם זה היה שכיח כל כך), ושאם כמה קורבנות שוד יירו בשודדים שלהם, אולי יהיו פחות שודים…

לסיכומו של דבר, מדובר בספר די מאכזב, הגם שמסקרן בחלקים ממנו

הצד האפל של הגבר: שורשי אלימותו של הזכר האנושי/ מייקל פ' גיליריי
The Dark side of man/ Michael Ghiglieri
מאנגלית: עמנואל לוטם
הוצאת משרד הבטחון, 2001
408 עמ'

(לא) לאמהות בלבד

יום חמישי, 19 במאי, 2011

כמו כל אמא טריה הצטיידתי גם אני בשלל הספרים שאומרים לך בדיוק, אבל בדיוק, מה אמור להתרחש בכל דקה, ובכל שניה בחיי התינוק החדש.
כמו כל אמא טריה, גם אני הבנתי, תוך שעתיים בערך, שבין הספרים לבין המציאות יש אי אלו פערים, ואז התחלתי לשאול את עצמי מי באמת תוכל לספר לי את האמת…
"המידע שלמעשה הייתי באמת זקוקה לו, לא היה זמין: למשל, כיצד לשמור על חוש ההומור כשאת מתגוררת בבית לא ממוזג בחודש יולי ותאריך הלידה המשוער חלף שבועיים קודם לכן; איך מרגישים בזמן התכווצויות שנגרמות על ידי פיטוצין- כאילו מישהו מרסק לך את השיניים בפטיש; האם כדאי להביא כרית אוויר מהבית להגנה עצמית בשעה שהמיטה שלך מוסעת במהירות עצומה לכיוון חדר הניתוח, שבו עומדים לבצע בי ניתוח קיסרי בהול" (עמ' 22).

הספר "אמהות חושבות" בנוי בדיוק על הנישה הזו- "כל מה שרצית לדעת, ביקשת לדעת, התחננת לדעת,ואף אחת לא טרחה לספר לך..". מונולוגים של נשים. אמהות בהווה, אמהות בעבר, נשים שהחליטו שהן לא רוצות להיות אמהות, ובקיצור- כל הקשת הנשית.

כי למרות שמזהירים אותך מהפעם הראשונה שבה האוצר שלך, משוש ליבך, ישתין עלייך (פיזית) בקשת, אף אחד לא מבין את תחושת הלחץ בשניה שבה את מבינה שזה הולך לקרות, ולא ממש מצליחה למנוע את זה: "באותו רגע יש לי בעיה אחת- מה לעשות עם התינוק הערום עד שבעלי ישוב מהמשימה שאליה נשלח? באותו רגע ניקי מפסיק ליילל, מביט בי בתשומת לב ופניו מאדימות. "אוי, לא!" אני אומרת. אני מרימה אותו בתנועה נואשת וחושבת "מגבת!". אני שועטת לכיוון ארון המגבות, אך הוא ריק משום שדחיתי את מטלת הכביסה. אני מניחה את ניקי על הרצפה, דוהרת אל חדר השינה ונוברת בטירוף בסל הכביסה. אני שולפת בתחושת ניצחון מגבת ישנה וחוזרת אל ניקי. הוא מביט בי קורן מאושר. מסתבר שאיחרתי" (עמ' 124).

הספר מדבר על לא מעט חוויות שנשים חוות, בין אם טובות ובין אם רעות- החל מהאושר שמציף אותך כשמניחים עלייך בפעם הראשונה את התינוק שלך, וכלה בדכאון שמציף כל תא בגוף שלך, כשאת מבינה שחייך לעולם לא ישובו להיות כמו שהיו.

אז למה לקרוא את הספר הזה?
בגלל משפט אחד, שעשה לי את היום ואת השבוע כולו, והגדיר בצורה הטובה ביותר את מצבי הנוכחי: "ללדת ילד פירושו להחליט שלבך יתהלך לצמיתות מחוץ לגופך" (עמ' 233).

לסיכום,
(ולא, זה בהחלט לא לנשים בלבד- גם הנסיך התגלגל מצחוק בסיטואציות אלו ואחרות)

אמהות חושבות- נשים כותבות את האמת על אמהות/ עורכות: קמיל פרי וקייט מוזס
Mothers who think/ Edited by Camille Peri and Kate Moses
מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר
הוצאת מודן, 2006
243 עמ'

לדבר מהבטן, או: גם זו דרך לבשר לאומה :)

יום שלישי, 9 בנובמבר, 2010

"הדבר הקטן הזה בבטן הולך ומשתלט לי על החיים. זה התחיל מהאוכל, והלך והתרחב לתחומי חיים נוספים. כמו בסרט ה"הנוסע השמיני"- מתיישב יצור בתוך הגוף, ומתחיל לנהל אותו" (עמ' 30)

איש לא מכין אותך לרגע הזה, שבו את מגלה שאת בהריון. לא משנה כמה זמן חלמת על זה, כמה זמן עבדת והתאמצת כדי להגיע לשלב הזה, לא משנה אם ההריון היה מתוכנן או לא, שום דבר לא מכין אותך לרגע בו את מגלה שזה חיובי… את בהריון.

השלב הבא בו המודעות וההבנה לא בהכרח חופפים הוא שלב הלידה (ולא, עוד לא הגעתי לשלב הזה- אני עוד משתדלת להדחיק אותו:roll: ): מה, התינוק קטן הזה הוא שלי?? מה, אני אמא????

אף אחד לא מכין אותנו באמת להיות אמהות. לא משנה כמה קורסים לקחנו, לא משנה כמה ספרים קראנו, לא משנה מה עשינו, יש דברים שצריך לחוות כדי להבין.

ספרה של נועה ברקת, "מבטן ומלידה", נועד להשלים במקצת את החסר, ולשתף בחחיות הלידה ותחילת ההריון.
הספר דן בסוגים שונים של הריון ולידה, כולל לידות בבית, לידות והריונות שהסתיימו במוות, הריונות מרובי עוברים ועוד.

הספר מיושן במקצת (יצא בשנת 2002) אבל למרות שאנחנו (שהרי הנסיך הוא חלק מזה) "רק" באמצע הדרך, הספר בהחלט 'הכניס' אותי לעניינים.
מצד שני, זה לא ספר שנשאר איתי לנצח. חיפשתי הרבה יותר חיבור רגשי, הרבה יותר עצות אבל נראה לי שהכיוון העיקרי בספר היה יותר לשאלת ה"איך ללדת" מאשר לשאלת ה"איך עוברים את זה".

לסיכום,
 לבעלות עניין בלבד.

לדף הספר באתר ההצאה.
לאתר של
נועה ברקת

מבטן ומלידה- נשים מדברות על הריון ולידה/ נועה ברקת
הוצאת מודן, 2002
195 עמ'

להיות אמא

יום שני, 19 ביולי, 2010


כשהייתי קטנה, אמא נראתה לי כל יכולה. תמיד יודעת. משהו שנע בין המיתי למפחיד.
כשגדלתי קצת, גם העין הביקורתית שלי גדלה. ופתאום לא רק שאמא הפך להיות משהו לא מפחיד, בעיקר היו לי טענות.
כשגדלתי קצת יותר, ניסיתי להבדיל בין ה"אמא" לבין ה"אישה". מסתבר שיש לאמא שלי עוד כמה דברים בחיים, חוץ מהעובדה שהיא אמא.

אני עוד לא אמא, אבל חברות שהן אמהות נעות כל הזמן על הטווח הזה שבין להיות אמא לבין להיות אשה, לבין להיות סובייקט עצמאי, לבין לכרוע תחת רגשות אשמה על מליון ואחד דברים (חלקם מוצדקים בהחלט- איך פסיכולוגית אחת אמרה לי פעם: "כל עוד יש אמהות תהיה לי עבודה" 😆 ).

בדיוק לחלל הזה, שבין מה זה להיות אמא לבין כל הסטיגמות על האמא, נכנס הספר הזה.
למעשה מדובר באלבום המכיל תמונות ומונולוגים של אמהות. אפשר למצוא כאן גם אמהות מפורסמות יותר (ע"ע אילנה דיין) ומפורסמות פחות, דתיות וחילוניות, יותר שמרניות ופחות.

יש כאן אמירות מאוד ברורות על אמהות, המתארות את כל הרגעים היקרים והבלתי ניתנים לתיאור, בין אם מדובר ברגע בו הופכת האשה-אמא ההריונית לאמא "ממש": "הגעתי לבית החולים לבושה בשמלה ומאופרת בדרך לעבודה. הייתי בטוחה שיבדקו אותי ואמשיך בדרכי. לא הבנתי שבאותו רגע אני נתלשת מהחיים הקודמים שלי" (עמ' 105), או בשיטות חינוך שונות: "באפריקה את נושאת את התינוק על הגוף. את פשוט קושרת את התינוק עלייך וזהו. הילד מצטרף אל החיים של האם, ולא להפך" (עמ' 44).
אין הרבה התייחסות לבן הזוג בתהליך, למעט משפטים בודדים דוגמת "חינוך ילדים הוא בעיני מעשה זוגי לכל דבר" (עמ' 148), וזו החמצה מבחינתי. מצד  שני, מאחר וזה ספר שמדבר על אמהות, הייתי שמחה אם היה יוצא ספר נוסף, הפעם על אבות.

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,

(ספר, לא אלבום, הקונספט היה קשה לי קצת, אבל העניין היה רב)

להיות אמא/ תמר מור סלע
צילומים: עליזה אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
165 ע"מ

בכלא אני נחה

יום רביעי, 31 במרץ, 2010

"לצערי אני יושבת עם בחורה על שוד[…] בעיני זה מזעזע. ואת חיה איתם פה. 90% מהאוכלוסיה כאן היא כזאת" (עמ' 112).

הדוברת היא גילה (שם בדוי, שער רביעי), אשה בת 42, שפוטה בגין עבירות סחר בסמים, למשך שנה וארבעה חודשים. גילה מחשיבה עצמה דרגה אחת מעל האסירות האחרות, בעיקר לאור העובדה שבחוץ מחכים לה ילדיה (שלא הועברו לאימוץ/לאמנה).
גילה היא אחת האסירות הדוברות בספר הזה, המספר את ספורן של שמונה אסירות שנשפטו לתקופות מאסר שונות.

פעם הייתי בקבוצת תמיכה, שכללה נשים בעלות מכנה משותף ידוע וברור. מדהים היה לראות כיצד גם בקבוצה שכזו, ישנה היררכיה של מי ששווה יותר ומי ששווה פחות.
גם בכלא, מתברר, יש היררכיה, וגילה בהחלט מרגישה שהיא בראש ההיררכיה, אחרי הכל "הייתי סוחרת סמים, אבל לא כמו האחרים. לא לנוער. מכרתי למי שאני מכירה שהוא משתמש" (עמ' 113).

יש ספרים שמצליחים לעצבן אותי (לא שזו כזו בעיה לעצבן אותי, אבל בכל זאת…). הספר הזה הוא בהחלט אחד מהם.
על פניו מדובר בספר מעניין, המדבר על תופעות הגורמות לנשים להגיע לבית סוהר.
הידעתם שנשים נשפטות פחות למאסר? או שיחסית לאוכלוסיה, אחוז הנשים המבצעות פשעים הוא נמוך?
הנושא מעניין אותי מכל הבחינות, החל מהפסיכולוגיה וכלה בסוציולוגיה. גם אין חולק על כך שמרבית האסירות עברו התעללות בילדותן (אגב, מרבית הנשים כלואות על עבירות סמים וגניבות, הרבה פחות על אלימות ופשעים חמורים).

כבר כתבתי בעבר על הרחמים שהשופטים חשים כלפי נשים, על כך שנשים לא מקבלות בהכרח יחס שווה מבחינת מערכת החוק כשהן מבצעות פשעים חמורים (ולמה לי ללכת רחוק, מספיק לראות את היחס לי', העזר כנגדו של יחיא פרחאן, שעזרה לרצוח את דנה בנט ותיירת צ'כית- היא הורשעה ב"נסיון רצח" בלבד ותשב מקסימום שבמקסימום 14 שנה).

התחושה שלי מהספר הייתה זהה.
זה מתחיל מהכותרת "בכלא אני נחה"- מכאן שהחיים בחוץ הרבה הרבה יותר איומים, ולכן סוף סוף הגיעה האשה למקום מבטחים.
זה ממשיך בשאלות שעולות מהכריכה האחורית- "האם היתה זו לדידן הבחירה ברע ביותר, או ברירת מחדל?"
וזו בעצם הבעיה כולה.

כותבות הספר טוענות למעשה כי "העבירות שנשים מבצעות הן פעולות הישרדות בתוך מכלול של נסיבות חיים בלתי אפשריות" (עמ' 15), דהיינו- פשוט אין להן אופציה אחרת.
עכשיו תאמרו לי שעבודה אובייקטיבית אינה אמורה להביע עמדה ערכית. מקובל עלי (נניח). הבעיה היא שלמרות שאין כאן עמדה ערכית לגבי העבירות, יש המון אמפתיה לסבל שעברו (ועוברות) האסירות, בין אם מדובר בעובדה שילדיהן נלקחים מהן ועוברים למשפחות אמנה ואימוץ, בין אם מדובר בילדות מזעזעת הכוללת התעללויות מסוגים שונים, מעשי אונס, עבודה בזנות וכו'.
"בשנים האחרונות הורחבה נקודת המבט על תופעת העוני, והאדם השרוי בעוני נתפס לא רק כחסר משאבים חומריים בסיסיים, אלא גם כנתון במצוקה פיזית ונפשית, ובעיקר כאדם דחוי המורחק אל שולי החברה ומלווה בתחושות של בדידות ונטישה" (עמ' 59).

המסקנה כאן היא פשוטה- "אפשר לומר כי אחריותו של היחיד אפשרית רק יחד ובשילוב אחריות חברתית" (עמ' 212).
זה לא שהן פשעו, זה פשוט החברה לא הייתה שם בשבילן. החברה לא יכולה להסיר את האחריות.

ואני אומרת- מה זה השטויות האלו? 👿
האם מושג האחריות האישית פשט את הרגל סופית?
האם התעללות בילדות היא תמיד התירוץ לכל מעשה נפשע? לכל שוד, סחר בסמים, רצח?
אין ספק שהחברה חטאה בחוסר אכפתיות ובחוסר אחריות פעמים רבות, אבל אם החברה אשמה בכל, אז בואו נשחרר את כל האסירים מבתי הסוהר. הם הרי לא אשמים, אנחנו אשמים. זו פשוט ברירת המחדל שלהם.
ומצד שני- לתחושתי, יש כאן גם 'הרמה להנחתה', כאילו אומרים שנשים שעוברות התעללות/אונס סופן להגיע לבית סוהר, וזה גם לא המסר הנכון.

הערה נוספת– אמנם שמות האסירות כולן שונו, אבל כשמדובר באסירות המורשעות ברצח או בנסיון ברצח, לא הייתה לי בעיה להגיע לשמה האמיתי של האשה. אולי כדאי היה לטשטש את טיב הפשע יותר (אם כי אני מודעת לבעייתיות שבדבר).

לסיכום, הספר בעיניי היה אכזבה אדירה. וחבל.
כותבות הספר הן שלש נשים רציניות, בעלות עמדה ערכית וחברתית שיכלו לצאת באופן גורף יותר, אבל העדיפו עמדה שהיא, איך לומר, מגוייסת.

פרופ' מימי אייזנשטדט היא יו"ר מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר מיכל סופר מלמדת במכון ברטון בלאט, בית הספר למשפפטים, באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק.
ד"ר עודדה שטיינברג מלמדת במכון לקרימינולוגיה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לסיכום,
(כי ספרות מגוייסת זה פויה, כי זה עצבן אותי, וכי זה היה פספוס גדול)

בכלא אני נחה-אסירות מבעד לחומות/מימי אייזנשטדט, מיכל סופר, עודדה שטיינברג
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
219 ע"מ

מקמאפיה/מישה גלני

יום רביעי, 28 באוקטובר, 2009

"It`s a Small World" אומר השיר המוכר, ואוי איך שלא ידענו כמה העולם הוא קטן….

מישה גלני חקר במשך שלוש שנים ארוכות את תולדות הפשע המאורגן ברחבי העולם. לאורך השנים הללו הוא ראיין עשרות פושעים בכל רחבי העולם.

הפשע המאורגן, מתברר, הוא אחד העסקים המכניסים ביותר בעולם. דרכו עוברים בין 15-20% מכלכלת העולם.
אם ארצה לתמצת את הספר- כאן תוכלו להבין למה לעולם לא נוכל להביס את הפשע, ולמה הפשע הולך ומתחזק.
נכון שהכי קל להאשים את הרוסים (במובן מסויים גם המחבר עושה זאת), לומר שמהרגע שהקומוניזם נפל, אין חוק ואין דיין. שהאוליגרכים הרוסים השתלטו על כל מוסדות השלטון, שאי אפשר להלחם בהם ובעצמת הכספים שהם מזרימים.
אבל הם לא היחידים, הרי יש את היאקוזה ביפן, את המאפיה באיטליה, וגם בישראל מתברר לא חסר. ומה שהכי יפה בכל הספור הזה, זה שבעולם הפשע מתברר יש הרבה יותר שלום מאשר בקרב "העולם האזרחי".


אז למה הפשע מתגבר?

כי ארגוני הפשע, בניגוד למה שחשבנו בעבר, עובדים היום במתכונת של חברות עסקים. הן מאורגנות היטב, היררכיות, בעלות אג`נדה פוליטית ואמצעים לאכוף אותה (או לפחות להשפיע על אנשים בעלי מעמד כלכלי נמוך יותר- לעוד מישהומנצנצת בראש האסוציאציה של גאידאמק ומחנה האוהלים שלו?).
העולם של היום, עולם חסר סולידריות חברתית, עולם שבו הפערים בין העשירים לעניים הולכים ומתחדדים, עולם המתמודד עם משבר כלכלי, סחר באנשים, סחר באיברים, טרור ומלחמות פשוט לא יכול לעמוד בפרץ.


ספר מטריד עד מאוד.
פעם הייתי אומרת לכם ש"זה לא יכול לקרות פה בארץ". אבל אחרי שקראתי את הפרק המוקדש לפשע במדינה, אני כבר לא יכולה להגיד את זה.
פעם הייתי אומרת שהתקשורת מגזימה, שלא יכול להיות שזה כל כך רציני, שהבעיה כל כך קשה. היום, אני די בטוחה שהתקשורת לא עושה מספיק.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

מקמאפיה/מישה גלני

מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונו, 2009
516 ע"מ

מופקרות

יום שבת, 17 באוקטובר, 2009

"אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן- אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד"
עמ` 28

יש איזושהי צביעות כללית ביחס החברה לנשים שנמצאות בשולי החברה. אנחנו מעדיפים אותן יפות ושותקות. אתם יודעים מה, לא משנה אם הן יפות, העיקר שישתקו.
כי אם הן שותקות, אחנו לא צריכים להתעסק בכל הגועל שמסביב- לא באלימות, לא בניצול, לא בקורבנות.

בלי לייפות את המצב, בלי לנסות להסתיר, מציג הספר תמונת מבט של הזנות בישראל. הספר עוסק למעשה בשני רבדים של הזנות-ישנו הרובד התיאורטי הדן ארוכות במחקרים ובתוצאות ההרסניות של העיסוק בזנות, וישנו הרובד האישי- ראיונות שנעשו עם נשים שעסקו בזנות.

מרבית הנשים, מראה הסטטיסטיקה, מגיעות אחרי התעללות מינית קשה בילדות. מרבית הנשים מכורות לסמים, הדרך הקלה והפשוטה ביותר לעצור את הזכרונות ואת הכאב. מי שמגיעה לזנות כשהיא לא מכורה, תתמכר מהר. אם לא מרצונה, הסרסור שלה ידאג לעשות את זה, כך הרבה יותר קל לשלוט בהן.
בציטוט שמובא בתחילת הרשומה מתאר סרסור את הנשים שאיתן הוא מעדיף "לעבוד". לעבוד, בלשון הסרסורים, זה לשבת בבית ולקבל את הכסף מהזנות.
קשה שלא לראות את הדמיון בין ילדה שנאנסת בביתה לבין אשה שבעלה מכריח אותה לעסוק בזנות. בשני המקרים מדובר בנשים שמרגישות שכל מה שהן בעולם הוא גוש בשר לא אנושי וללא רגשות. בשני המקרים מדובר בנשים שאפילו בביתן שלהן, עם האנשים שהן אוהבות הן לא מוצאות בטחון.
בשני המקרים החברה מעלימה עין, מסתכלת לצד, לא מתייחסת. גם במקרה ונחשף סיפור כזה בתקשורת, רובנו יצקצקו בלשון וימשיכו הלאה.

ענת גור, מחברת הספר, היא אחת הנשים היותר מכובדות בתחום הטיפול בטראומה מינית ובזנות בישראל. בעיסוקי הקודם פגשתי אותה מספר פעמים. חסרים לנו אנשים כאלה, בעלי אמוציות וחדורי מטרה. ככזו, היא מנסה להכריח אותנו להסתכל מעבר למסיכה, לשמוע את הקולות, לראות את המראות. אם אפשר היה, מחברת הספר הייתה גורמת לנו גם לטעום ולהריח.

וזו גם הבעיה שלי עם הספר.
מאז שעבדתי, אי שם בעברי, בארגוני נשים שונים, יש לי ויכוח עתיק בנושא שאלת הזנות.
לטענתי, אי אפשר להכריז בראש חוצות ש"זכות האשה על גופה", ואז לומר "אבל אשה לא בוחרת להיות זונה, היא נאלצת לעשות זאת".
אפשר לדבר שעות על היחס הפטריארכלי והמתנשא של גברים שמסתכלים על נשים כעל חפצים/אובייקטים מיניים, וכל זה יהיה נכון לחלוטין, גם בלי לטעון שכל הזנות מקורה בכפיה.
אבל הספר כולו צבוע בצבע שכזה. כל הנשים, ללא יוצא מהכלל, עברו גילוי עריות. על כל הנשים נכפה, ברמה זו אחרת, לעבוד בזנות (בין אם באלימות או באמצעות סחיטה רגשית). והרי לא כל הנשים שעברו גילוי עריות והדרדרו לסמים (וגם אלו שלא הדרדרו לסמים) עבדו בזנות. ולראיה, באופן מקרי ביותר, מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" כתבה על אשה מהישוב, שהחליטה לעבוד בזנות כי רצתה כסף, ומהר.

למרות העמדה החד משמעית בה נוקט הספר, אין ספק שהוא מומלץ לקריאה.
לנו כחברה אסור להתעלם מתופעות שכאלו, אסור לנו להעלים עין, אסור לנו לתת גושפנקא.

הראל ש. מסכים איתי שהספר חשוב, וסיווי רתחה מזעם.
זוהי הכריכה האחורית של הספר, וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

מופקרות- נשים בזנות/ענת גור
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008
262 ע"מ