ארכיון פוסטים מהקטגוריה "שואה"

דרישת שלום מהגיהנום

יום רביעי, 18 באפריל, 2012

"קורא אהוב, בשורות הכתובות האלה תמצא ביטוי של הסבל והצרות, שאנו הילדים האומללים ביותר מכל העולם עברנו, בתקופת ה"חיים" שלהם בגיהינום עלי- אדמות ששמו בירקנאו- אושוויץ. אני מאמין, שהעולם כבר מכיר היטב את השם הזה, אבל הרי אף אחד בוודאי לא יאמין מה באמת, באמת התרחש כאן. אחרים חושבים וסוברים, שאם נמסרי איפה שהוא דרך הרדיו על הברבריות, על האכזריות, על אודות הברוטליות שנעשים פה ב"אדם"- זו רק, רק "תעמולת- זוועה"; רוצה אני כעת להראות לך כאן, שכל מה ששמעת וגם  מה שאני כותב כאן כעת, הוא רק מינימום ממה שבאמת קורה כאן. כאן זהו המון, ש[נ]עשה על ידי שלטון השודדים כפינת השמדה במיוחד לעם שלנו- וחלק גם לעמים אחרים. בירקנאו- אושוויץ, זה אחד מפינות  המוות הפזורות באתרים שונים, שבהם השמידו את עמנו על- ידי מיתות בהמיות שונות. מטרת כתיבתי היא, שלפחות מינימום מהמציאות יגיע לעולם, ואז אתה, עולם, תיקח נקמה, נקמה על הכל."  (עמ' 107)

הזונדרקומנדו, כך נראה, הוא אחד הפרקים הפחות מדוברים, או יותר נכון לומר- אחד המעמדות הפחות מדוברים בקרב ניצולי השואה. יתכן מאוד שהדבר נובע ממיעוט השורדים מקרב הזונדרקומנדו, ואולי מהתגובה הרגשית, השלילית בד"כ, לתפקידם.
הזונדרקומנדו במחנות ההשמדה בכלל ובאושוויץ בפרט היו האחרונים שבאו במגע עם היהודים, תרתי משמע. הם היו אלה שהשגיחו עליהם כשהתפשטו, זירזו אותם להיכנס ל"מקלחות", והם היו  אלה שטיפלו בגופות לאחר מכן, על כל המשתמע מכך.

יש לא מעט ספרי עדויות על הנעשה בתקופת השואה. כל העדויות מצמררות. כל העדויות משאירות סימני  שאלה קשים על הקלות הבלתי נסבלת של הרוע האנושי. אבל יש משהו בעדות הניתנת בספר הזה, משהו שונה.
אולי הדבר נובע מכך שאת העדות בספר, עדותו של זלמן גרדובסקי, מצאו מוסתרת (בחלקים שונים) בתוך  ערימות של אפר באושוויץ, שנים לאחר מותו של הכותב.
אולי נובע הדבר מהעובדה שאין תיאור יותר מצמרר מתיאורו של אדם המלווה קהל רב אל מותו.
אולי כי מהעדות הזו, אחרי לא מעט ספרים שקראתי, עולה ביתר שאת שאלת ה"צאן לטבח". גרדובסקי מדבר לא מעט על הציפיה, שנכזבה פעם אחר פעם, שמישהו ינסה למרוד, שהרי באיזשהו שלב  מרבית הקבוצות ידעו כי הן מובלות למותן, אבל איש (כמעט) לא ניסה להתמרד. מצד שני, יש כאן גם הסבר  ברור עד כמה נסיונות המרד היו בלתי אפשריים, כך שאין כאן (וגם אני איני שופטת) ביקורת מלאה.

זלמן גרדובסקי נולד בשנת 1910 בפולין. בשנת 1942 הוא נשלח עם משפחתו לאושוויץ, שם נבחר לעבודה בזונדרקומנדו. מאז שנת 1943 שקד על תיעוד הנעשה במחנה (במקביל לעוד מספר אנשים  מהזונדרקומנדו).
גרדובסקי היה ממנהיגי המרד של הזונדרקומנדו בשנת 1944, המרד היחיד שהיה באושוויץ, ונהרג  במהלכו.

לסיכום, אחד מספרי העדויות היותר חזקים שקראתי.

ברבורים

 בלב הגיהינום: יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ/ זלמן גרדובסקי.
תרגם מיידיש, ערך והוסיף אחרית דבר: אביחי צור
הוסיפו רקע היסטורי: ד"ר גדעון גרייף וכריסטיאן קרלסן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
367
עמ'

הרמן השמן

יום ראשון, 10 ביולי, 2011

גרינג היה, ועודנו, אחד הסמלים הגדולים של הנאצים. הטייס המפורסם, הכריזמטי, הנהנתן, היה שותפו של היטלר במשך שנים רבות, פושע נאצי שנגזר עליו עונש מוות אבל הצליח להתאבד באמצעות בליעת ציאניד שעות מספר לפני עלייתו לגרדום.

אבל מי היה גרינג באמת?
יש המאמינים כי בסופו של דבר, כל פעולותיו של אדם נובעות בראש ובראשונה מהדימוי העצמי שלו. מהשאלה הבסיסית והגורלית הזו, "האם אני אוהב את עצמי", או  אולי יותר נכון "האם אחרים אוהבים אותי".
גרינג היה עסוק באופן אובססיבי בשאלות הללו. יש האומרים כי מותה של אשתו הראשונה, אהבת חייו, היה "קו פרשת המים", שלפניו ואחריו זה לא היה אותו אדם.
יש האומרים שמי שהכריע את גורלו של גרינג היה המאהב (ככל הנראה) של אמו, דמות שהשפיעה רבות על חייו של גרינג, דמות שענתה לשם המפתיע הרמן אפשטיין.
יש האומרים שהנהנתנות, הנרקסיסטיות והפינוק שגרינג כל כך אהב, נבעו מדמותו של אפשטיין.

ספרו של גידו קנופ מצליח לטעמי לעשות את הבלתי יאומן, ולהציג את גרינג בצורה אנושית. זה לא אומר שמזדהים איתו. זה לא אומר שמבינים אותו. זה אומר שרואים שהוא אדם.
דמיינו לעצמכם את גרינג- הטייס המוערץ, חלק מטייסת שהצליחה להפיל 644 מטוסי אוייב. האיש הכריזמטי הזה מאמין בגרמניה חזקה, אוהב את עבודתו כטייס, זועם על הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר- רואה בקרקוע חיל האוויר השפלה גדולה. עכשיו הוא צריך לבנות את עולמו מחדש. והוא עושה זאת על ידי כך שהוא חובר להיטלר. לא שנאת היהודים היא שחיברה ביניהם, אלא הרצון בכח ובשררה.
ואז שוב מתרסק עולמו, או לפחות רועד מעט. נסיון הפוטש נכשל. היטלר מושלך לכלא. גרינג נפצע (באופן אירוני- מי שמצילים אותו הם זוג יהודים) ולעולמו נכנס המורפיום. מאותו יום ועד למאסרו הוא יהיה מכור.

וככל שהזמן עובר, ככל שהוא צובר יותר ויותר כוח, ככל שהוא נעשה יותר ויותר בכיר בפירמידת הכח הנאצית, כך הוא צובר יותר ויותר קילוגרמים. אני כותבת את זה כי זה משמעותי. השומן הופך להיות אחד מסממניו של גרינג. הוא כבר לא גיבור מלחמה. הוא כבר לא יפה. הוא פשוט הרמן השמן, או כמו שכותב עליו גבלס ביומנו בשנת 1931: "גרינג מסית ללא הפסק כנגדי, מתוך קנאות חולנית. הוא זוחל כדי ללקק את ישבנו של היטלר. לו לא היה שמן כל כך היה בוודאי נכנס לשם" (עמ' 38).

אני יודעת שאני נוטה ל'פסיכולוגיה בגרוש'. אני מודעת לנטיה הזו שלי, ומשתדלת לשמור אותה על אש נמוכה. אבל לכל אורך הספר נראה כי ככל שגרינג מאבד שליטה בחייו האישיים (החל במותה של אשתו הראשונה, דרך מראהו וכלה בעובדה שהרעיונות והאמונות שלו עומדים למבחן, ונכשלים) כך הוא הולך ונעשה אכזר יותר בחייו המקצועיים.
אומרים שאנשים שמנים (או "מלאים" אליבא דPC) הם טובי לב יותר. עיתון ה"כרוניקל" הלונדוני שלל מכל וכל דיעה זו בתיאורו של גרינג בשנת 1945, לפיו "העובדה שהוא שמן, אין משמעותה שהוא גם טוב לב; גם כשהוא צוחק הוא אינו יודע כל רחמים; ומחמת עברו הוא פושע" (עמ' 160).

אפשר להסתכל על ההסטוריה בדרכים שונות, ולשאול שאלות שונות. אחת השאלות הפופולריות ביותר היא השאלה "מה אם".
מה אם, נאמר, גרינג לא היה כל כך שמן. מה אם הוא לא היה רדוף בבעיות הנובעות מדימוי עצמי בגובה דשא, האם אז הייתה ההסטוריה שונה?

לסיכום,
 ברבורים (לאוהבי הז'אנר בלבד)

גרינג- סגנו של השטן. ביוגרפיה/ גידו קנופ
מגרמנית: עידו הרטוגזון
ספריית מעריב, 2010
173 עמ'

קרעים באמון

יום חמישי, 28 באפריל, 2011

"עכשיו אני יכול לראות את כל הבטן. יש שם פצע גדול בצד אחד, ומשהו זז בתוכו. אני קם על רגלי, כדי להיטיב לראות. אני מותח את צווארי לפנים, וברגע זה בדיוק הפצע נפער לרווחה, דופן הבטן מתרומם לאחור, ועכברוש ענקי, נוצץ ומרוח בדם, מזנק במורד הר הגוויות. עכברושים אחרים מגיחים בבהלה מתוך ערימת הגופות, מחפשים מסתור באדמה"  (ע"מ 83)

זהו סיפור השרדותו של בנימין, ילד יהודי מלטביה, בימי מלחמת העולם השניה. הוא היה היחיד שניצל ממשפחתו. הוא שרד דברים איומים ונוראים. הוא, בנימין, הוא אחד "הילדים האבודים", אותם ילדים שאינם זוכרים דבר אודות משפחתם, שאין שום שריד שיכול לזהות אותם, ושלאחר השואה אומצו בידי משפחות חמות והעבר שלהם, הלכה למעשה, נמחק.
זהו סיפורו בדיעבד, אחרי שזכרונות מעברו עלו במהלך הטיפול, ולפתע פתאום מגלה בנימין וילקומירסקי, בונה כינרות שוויצרי, את יסודות חייו.
או שלא.

בשנת 1995 פורסם בשוויץ הספר "קרעים: זכרונות ילדות". הספר זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות רבות. כותב הספר, בנימין וילקומירסקי, טען כי הוא ניצול שואה שלאחר השואה אומץ בידי משפחה יהודית. ספרו האוטוביוגרפי, הכולל תיאורים מזעזעים למדי (והאמינו לי- הציטוט למעלה הוא אחד הפשוטים שבהם), נגע ברבים עד כדי כך שהיו לא מעט אנשים שטענו שהם קרוביו האבודים של המחבר.
אבל היו גם אנשים אחרים, שהרימו גבה. הטענה המרכזית של אלו שהביעו ספק במהימנות הספר הייתה שלא יתכן שכל זכרונות הילדות דאז פשוט נמחקו והודחקו. מנגד, טענו תומכיו של וילקומירסקי כי בזכות הטיפול הפסיכולוגי והפסיכואנליטי שעבר, הצליח להעלות זכרונות מודחקים.


בשנת 1998 פרסם עתונאי שוויצרי, דניאל גנצפריד, תחקיר בעיתון "Weltwoche" ובו טען כי לא רק שוילקומרסקי אינו יהודי, אלא שאת תקופת השואה הוא עבר בשוויץ עצמה, ושמו האמיתי הוא ברונו גרוסיאן. האשמותיו של גנצפריד היכו בתדהמה את עולם הספרות, והוצאות הספרים שפרסמו את הספר בארה"ב ובגרמניה נטו בתחילה להגן על וילקומירסקי, עד כדי כך שבשנת 1999 שכרה הוצאת הספרים את שירותיו של הסטוריון שוויצרי כדי שיבדוק אם יש ממש בטענות גנצפריד.
לרוע מזלה של הוצאת הספרים, ההסטוריון סטפן מכלר מצא כי אכן הטענות נכונות, וכי ספורו של וילקומרסקי אינו נכון. עד היום לא ברור מדוע שיקר וילקומרסקי. האם שיקר בכוונה או כתוצאה מהפרעה נפשית. יש לציין שוילקומרסקי אינו מודה כי שיקר, ובנסיונו להוכיח כי "אמת דיברתי" אפילו הגיע להתגורר בישראל לזמן קצר. בגרסאות מאוחרות יותר טען כי הפסיכולוג שטיפל בו (ישראלי לשעבר) הוא ש"הכניס הסיפור לראשו").

לדף הספר בהוצאה.
ולמאמר (באנגלית) שהתפרסם בנושא.

לכן, אם אתם מחפשים אוטוביוגרפיה, זה אינו הספר עבורכם.
אבל הספר מעניין, מאחר והוא מוכיח עד כמה הזכרון הקולקטיבי, שנבנה ע"י ידע הסטורי וסמלים תרבותיים, יכול לקבל חיים משל עצמו.

 

לסיכום,
(כי יש מספיק ספרי שואה "אמיתיים")

קרעים: זכרונות ילדות 1939-1948/בנימין וילקומירסקי
מאנגלית ומגרמנית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונות, 1996
148 עמ'

האיש שלא פסק לישון

יום ראשון, 9 בינואר, 2011


ארווין היה רק בן 16 כשנגמרה המלחמה, כשגילה בעצם שהוא לבד בעולם. הדרך היחידה שמצא כדי להמשיך ולחיות הייתה, ברמה זו או אחרת, להפסיק לחיות. ארווין בחר שלא להתנתק ממה שהכיר.
"בשינה הייתי מחובר, בלא שום מחיצה, אל הוריי ואל הבית שבו גדלתי והמשכתי לחיות את חיי ואת חייהם. עכשיו אני חש שנפלטתי ממקום מוגן אל הסנוורים שפוצעים אותי" (עמ' 14).

אבל בין תנומה לתנומה החיים נמשכים וארווין, כח האינרציה, ממשיך בחייו.
במחנה העקורים הוא מצטרף לחברת הנוער ועולה לארץ.
גורלו של ארווין, יש לומר שלא מדובר בספויילר גדול מדי, הוא כגורלם של רבים מבני הנוער ששרדו השואה והגיעו לארץ בתקופת טרום המדינה.

אני מודה ומתווה שאיני מחובבות אפלפלד. כל ספריו נקראים אצלי בהנאה עד חצי הדרך, ואז אני בדרך כלל מאבדת את הסבלנות ומוותרת על המשך הקריאה.
אבל כשאחת המרצות שלי דיברה באופן כל כך נלהב על הספר הזה, הייתי חייבת לנסות לקרוא אותו. לכו תדעו, אולי הרומן שלי עם אפלפלד יתחיל ממבט שני (או שלישי, או רביעי….).
לצערי זה לא קרה.

אין ספק שאפלפלד יודע לספר סיפור.
הוא מתאר באופן כל כך רגיש ומדוייק את הדכאון שממלא את חייו של ארווין, את הקריעה בין העולם החדש (החיים) שמצפה לו לבין העולם הישן והמוכר שנזנח ועלה בלהבות, את הסלידה שחשו בני הישוב כלפי הניצולים, סלידה ותיעוב שגברו בקרב בני חברת הנוער (בדומה לחוזרים בתשובה שתמיד קיצונים יותר), "אחדים מאיתנו כבר מתבוננים באחינו הפליטים במבט של התנשאות וקוראים להם עקורים, כאילו היו יצורים נחותים עיקשים, שמסרבים להשתנות, מתחפרים בתוך עליבותם הנמשכת ומדברים בשפה שכל המילים שלה: צער, דכדוך, כאבים שאין להם מרפא, או צחוק בלתי נעים של מי ששרד ושמח ששרד" (עמ' 22), ואת ההקרבה הגדולה (המתוארת גם בספרי ההיסטוריה) של אותם נערים ניצולי שואה שחירפו את נפשם במלחמה מול הערבים (וכן, אני יודעת שזה יצא משפט פלצני, לא התכוונתי).

אבל הבעיה שלי עם אפלפלד לא השתנתה.
בסופו של דבר, גם את הספר הזה (כמעט ו)נטשתי באמצע, אבל הסקרנות שכנעה אותי להמשיך, ובזה נפרדנו (סופית, חוששתני) כידידים.

לסיכום,
(כי אני לא יכולה להמליץ יותר מדי, ובכל זאת- מדובר באפלפלד)

האיש שלא פסק לישון/אהרון אפלפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
236 עמ'

יהודי אחד כלקח

יום רביעי, 22 בדצמבר, 2010


יש אקסיומות הסטוריות/ תרבותיות שלעולם איננו חוקרים באמת. לעיתים (רחוקות) הנחות אלו תתרופפנה עם השנים, לאט לאט.

אקסיומה שכזו היא שוויץ.
מדינה ניטרלית בתקופת מלחמת העולם השניה, אליה נוקזו אוצרות וכספים של יהודים רבים (ורק לאחר שנים רבות זכו, אם בכלל, לקבלם בחזרה), אליה נמלטו לא מעט אנשים (ובכללם משפחת פון- טראפ הידועה מ"צלילי המוזיקה").
אבל יש גם שוויץ אחרת, שוייץ המסתתרת בין הצללים, שוייץ המסתכלת בערגה אל שכנתה מדרום, גרמניה, שוייץ המתעבת, הגם שבנימוס צונן, את הזרים, הלא הם היהודים, שבתוכה.

השנה היא 1942. חודש אפריל. המקום הוא עיירה עשירה למדי בשם פיירן.
קבוצת לאומנים, בריונים המשולהבים מדברי השטנה של כומר פרו- נאצי העונה לשם פיליפ לוגרן, זוממת מזימות.
הם רוצים להראות את נחישותם להיטלר, רוצים לשלוח לו מתנה לרגל יום הולדתו, החל בעוד מספר ימים (ב-20 לאפריל), משתוקקים לרגע בו יכבוש הצבא הגרמני המפואר את שוייץ.

ב16 באפריל נעלם ארתור בלוך, סוחר בקר יהודי בן 60.
בעיירה השקטה והמנומנת לקח זמן עד שהמשטרה החלה לחפש ולחקור, עד שתמצא את גופתו המבותרת, עד שייעצרו כל האשמים ויישלחו למאסר.

הספר הקטן הזה, 64 עמודים בסך הכל, לא בא לשנות סדרי עולם, אלא להזכיר שבכל מקום יש רוע, בכל מקום חבויה האלימות והשנאה.
האמת היא, שלא הייתי מגדירה אותו כספר בכלל- אין לו ערך ספרותי, אלא תיעודי בלבד, אבל גם זה חשוב בימינו.

ז'אק שסקס, יליד פיירן, היה סופר וצייר שוייצרי. הוא היה בן 8 כשנרצח ארתור בלוך. כשפורסם הספר, בשנת 2009, התנגדו לכך תושבי העיירה. בשנת 2009 הוא נפטר, כתוצאה מהתקף לב.

לסיכום,
(שוב, בעיקר בגלל התיעוד, הרבה פחות בגלל הספרות).

לדף הספר בהוצאה.

יהודי אחד כלקח/ ז'אק שסקס
מצרפתית: משה מרון
הוצאת ספריית הפועלים, 2009
64 עמ'

המרד הפחות ידוע

יום ראשון, 11 באפריל, 2010

"התענוג הגדול שלהם היה רצח יהודים כשעיניהם הדהויות קפואות. על לחייהם צימח שער בלונדיני דליל, בעלי מצח של בהמה גסה, וכל קו בפניהם בער בשנאה" (עמ' 33)

איך מרגיש בחור צעיר שמגיע לטרבלינקה? את מי הוא שונא יותר, את הנאצים או את האוקראינים? האם הוא עסוק באבל על הדברים שנלקחו ממנו, או עסוק בהשרדות?

שמואל ווילנברג היה בן 19 כשהגיע לטרבלינקה. מהוריו ומאחיותיו הוא נפרד עוד קודם לכן, כשניסו להסתתר בצד הארי. כשהגיע לטרבלינקה, הוא נבחר להיות אחד מאותם יהודים שעסקו במיון חפצי הנרצחים.
ככזה, הוא היה עד לזוועות הרבות בטרבלינקה: הוא ראה את מעשיו האיומים של איוון האיום, את הסדיסטיות האכזרית של ללקה (קורט פרנץ, סגן מפקד מחנה טרבלינקה, שכונה ללקה, בובה,  בשל יופיו) ששיסה את כלבו באסירים, לנקמתם של הגרמנים באותם יהודים שניצלו ממרד גטו ורשה והובלו לטרבלינקה, ול"סתם" רצח של יהודים.

הוא גם היה עד לרגעי החסד הקטנים- לרופאים ששכנעו את מפקדי המחנה להזריק זריקות רעל לחולים, במקום שיוציאו אותם להורג ביריה, לשיחות על אמונה ותרבות, לנדיבות לבם של אנשים שאיכשהו הצליחו לעזור לאנשים שהיו חלשים יותר, פגועים יותר.

יש לא מעט דברים שאנחנו יודעים על השואה.
איכשהו, בתוך שלל הידע, יש לא מעט דברים שפחות מדוברים.
אני לא יודעת למה, לדוגמה, מעלים על נס את מרד גטו ורשה, אבל שוכחים להזכיר את מרד טרבלינקה, לדוגמה.

"בבוקר נודע לנו שבלילה הגיע משלוח מגרודנו. היהודים יצאו מתוך הקרונות וגילו מה מחכה להם פה. כשנצטוו להתפשט התנפלו בסכינים על אנשי הס"ס והתפתח קרב אכזרי. מי שלא היה לו סכין הכה בבקבוק. במשלוח היה כ-2000 איש, ביניהם נשים וילדים רבים" (עמ' 45).
זה לא היה המרד הגדול. זו הייתה מרידה קטנה, שחוץ מלמלא את החזה בקצת גאווה, לא עשתה דבר.
אבל המרד הגדול היה אחר לגמרי.

ב-2 באוגוסט 1943 פרץ במחנה מרד מזויין של אסירי "עבודה". בשל מעמדם הם הצליחו לחדור למאגר הנשק של המחנה, ולהצטייד במספר רובים ורימוני יד.
מטרת המרידה הייתה בראש ובראשונה להשמיד את תאי הגזים, אבל לא פחות מזה- פשוט לנקום בנאצים. לאיש לא היה ספק בכך שסופם קרב. המורדים הצליחו להרוג חלק מהשומרים האוקראינים, וניסו לברוח מן המחנה.
במהלך המרידה נשרף רוב המחנה, שהיה בנוי מעץ, אבל דווקא תאי הגזים שרדו.
כ-200 איש הצליחו לברוח מהמחנה. רובם הוסגרו ע"י הפולנים לאחר מכן, אבל מיעוטם (כ-70) הצליחו לשרוד.
מאותו יום הופסקה פעולת ההשמדה בטרבלינקה.

הכותב היה אחד ממארגני המרד, ולאחר בריחתו מהמחנה הצטרף למחתרת הפולנית, והמשיך להלחם בנאצים עד לשחרור על ידי בנות הברית, אז התאחד עם אביו ואמו.
בשנת 1950 הוא עלה לארץ, ובשלב מסויים החל להדריך קבוצות נוער לפולין.
שמואל הוא גם פסל, והוא מפסל את זכרונותיו מטרבלינקה (כאן אפשר לראות תמונות מפסליו).

לסיכום,
אי אפשר לסכום בברבורים אדם ששורד מחנות השמדה.
שווה בהחלט לקרוא.

מרד בטרבלינקה/ שמואל ווילנברג
הוצאת משרד הבטחון, 1986
208 ע"מ

החיים בבועה

יום ראשון, 4 באפריל, 2010

"הקמת הגטו אינה אלא אמצעי זמני…. המטרה הסופית חייבת להיות ביעור מוחלט של מכת דבר זו" (עמ' 16).

גטו לודז' היה אחד הגטאות הגדולים שהוקמו, והיה הגטו האחרון שפורק. גטו זה היה "הספק הראשי" של האנשים שנשלחו למחנה ההשמדה בחלמנו.
בניגוד למרבית הגטאות האחרים, בגטו עצמו לא היו תעלות ביוב ומים, וכך לא הייתה אפשרות ליהודים שהיו סגורים בתוכו לנקוט באמצעי הברחה שונים (כפי שנקטו לדוגמה בגטו ורשה), והגטו עצמו היה מבודד ומנותק לחלוטין מהעיר.
כתוצאה מכך אחוז התמותה בגטו היה הגבוה ביותר בשיעורי התמותה מכל הגטאות- 44,000 איש מתו מרעב וממחלות.

ובתוך הגיהנום הזה חיה משפחת פוזננסקי. ד"ר יעקב פוזננסקי, אגרונום בהכשרתו, היה בגטו יחד עם בתו ועם אשתו. הוא השתדל לתעד את חיי הגטו מדי יום ביומו, ובמידה שהחסיר ימים (דבר שקרה לא מעט) עדכו לגבי ההתפתחויות.
יש לציין שיש לא מעט עדויות ודיווחים מגטו לודז', ובכללם הכרוניקה של גטו לודז' (ארבעה כרכים עבי כרס המתארים לפרטי פרטים, מדי יום, את מספר המתים, את כמויות האוכל ושאר האירועים החשובים שהתרחשו בגטו), אבל מה שמייחד את הספר הזה הוא הנימה האישית שבו, או יותר נכון- החיים בבועה שמתוארים בו.

החיים בגטו לא היה קלים במיוחד, אבל שונים למדי ממה שאנחנו מתארים לעצמנו.
הדירות היו קטנות יחסית, ולא מעט משפחות התגוררו יחדיו, אבל אנשים עבדו בבתי מלאכה שונים, וקיבלו משכורת עבור עבודתם.
אנשים שחלו יכלו להירשם לבתי הבראה, ארבעה במספר, שהיו בגטו. הכוונה היא לא לבית הבראה במרכאות, אלא לבית הבראה אמיתי: עם אוכל מזין, טיפולים ומנוחה.
אלו שלא יכלו להגיע לבית ההבראה הופנו לעבודה במאפיות- לא רק שהיה שם חם, אלא שכל עובד מאפיה קיבל תוספת של לחם לתקציב שלו. העבודה במאפיה נחשבה לצ'ופר, ועובדים נשלחו לעבוד שם כחודש, ואז חזרו לעבוד בבית המלאכה הקבוע שלהם.

אבל היו גם דברים אחרים.
הידעתם, לדוגמה, שאחד המאכלים שהוכנו פעמים רבות בגטו היה רגל קרושה? פשוט כי לא ניתן בשר/עוף אלא בעיקר עצמות וגידים.
או שאנשים ממש הלכו והתלוננו על כך שיש עובש בלחם שנקנה. ולעיתים הם גם קיבלו כיכר חדשה במקום (כל כך שונה מהסיפורים על אנשים שאכלו אפילו את העובש…).
או שהכינוי לאנשים חלשים ומורעבים שנראו כאילו עוד שניה הם ימותו היה "מודעת אבל" (קלפסידרה)?

יש לא מעט הקרבה אישית של ההורים לטובת הילדה החולה (בתו המתבגרת של פוזננסקי חלתה לא מעט בזמן שהותם בגטו) בכל הנוגע לאוכל. אחד המקרים הללו מתואר ביומנו: "היא צריכה להפסיק לאכול ירקות ולהרבות באכילת מוצרי קמח, שומן ובשר, אבל גם בתי זקוקה למצרכים הללו ואשתי מקריבה את עצמה למענה" (עמ' 99), אבל אין ספק שהשהות הכפויה יחד, כמו גם השמועות המציפות את הגטו כל הזמן, העיבו קשות על מצב הרוח, ופוזננסקי מדבר רבות על כעסים ורוגז, מתוך אמונה ברורה שהכל ישתנה כשיצאו מהגטו.

וזו הנקודה הבעייתית ביומן הזה- בתור ישראלית במאה ה21, שיודעת מה היה שם בדיוק, אני לא מצליחה להבין את הלך הרוח שלו.
ד"ר יעקב פוזננסקי היה איש משכיל, קרוב בדיעותיו לשמאל ולקומוניסטים. יש ארומה לא מוסתרת של אליטיזם ושיפוט בדבריו: "למרבה הצער אין כמעט אתיקה בגטו, ובעבור כל התושבים המזון הוא בעדיפות עליונה וכל האמצעים כשרים להשגתו" (עמ' 113), והמון הסתכלות מהצד: "מנקודת מבטו של החוק שנקבע בידי הכובש ועל-פיו יהודי שמנסה לברוח ממחנה עבודה דינו מוות, גזר- הדין וביצועו יכולים להיות מוצדקים. אבל בעיני האוכלוסיה הנכבשת הנידון הוא קררבן אלימות שהועלה על מזבח החירות" (עמ' 135).

זו לא רק העובדה שפוזננסקי מתעקש לא להאמין שיש דבר כזה, מחנות ריכוז, ופוטר את העניין בשמועות היסטריות, אלא ההתנהלות הכללית: "היום ניהלתי עם עמיתי דיון בסוגיה האם נחזור אחרי המלחמה לדירותינו. מקצתם טענו שלא. אמרתי להם שאיני מבין את הלך מחשבתם. מדוע פולני שנשאר בעיר, או גרמני מלודז', או אפילו גרמני זר יחזיקו בכל, ואילו ליהודי מסכן שנשדד פעמיים (פעם כשעבר לגטו ופעם שניה כשגורש מן הגטו) לא תהיה זכות להיכנס לדירתו שעדיין פנויה או נתפסה בידי תומכי הגרמנים או בידי גרמני שחייב לתת דין וחשבון ולשלם על המלחמה הזאת, שהרי לא אני צריך לשלם על כך" (עמ' 309).

בראשית אוגוסט 1944 הוחלט על סגירת הגטו (שכאמור, היה האחרון שנסגר), ובמהלך החודש גורשו לאושוויץ 67,000 יהודים.

באותה תקופה החל גם פוזננסקי סוף סוף לחשוש, ובסוג של חשבון נפש הוא מודה כי "לא הערכתי את הסכנות המרחפות על ראשינו. ליתר דיוק, העדפתי לא לחשוב עליהן" (עמ' 71), "אם יגיעו אל מחבואנו אשאיר את מחברותי כאן במרתף- זה יהיה אולי השריד האחרון שיישאר אחרינו" (עמ' 340).
משפחתו הסתתרה תקופה של כמה שבועות, ולאחר שהתגלו נשארו בגטו המתרוקן מאנשיו יחד עם עוד כ-1000 איש, כדי לנקות ולארוז את שארית הרכוש שנשאר.
הגרמנים תכננו לרצוח את היהודים הנותרים ולשם כך אף חפרו תשעה בורות גדולים בבית העלמין היהודי (בורות שעדיין קיימים), אבל לא הספיקו לעשות זאת לפני שלודז' נכבשה על ידי הצבא האדום ב19 בינואר 1945.

על פי הערכה שרדו כ-10,000 איש בלבד מכלל 204,800 היהודים שהיו בגטו לודז'.

בתחילת הספר ישנו מבוא על גטו לודז, מאת מיכל אונגר, שנותן רקע כללי על גטו לודז' וקצת מרכך את דמותו של רומקובסקי, ראש היודנראט בלודז', שזוכה לא אחת לעלבונות מפיו של פוזננסקי (כפי שכתבתי גם בסקירה על חלמנו- רומקובסקי היה שנוא על יהודי לודז', לא תמיד בצדק, ומרבית פעולותיו זכו לגינוי).

יעקב פוזננסקי נפטר ב1959 ונטמן בבית הקברות היהודי בלודז'.

לסיכום,
אין ברבורים כשאני סוקרת ספרי זכרונות אישיים של ניצולי שואה. קטונתי.
הספר סיקרן אותי בגלל המימד האישי. יכולתו של האדם להכחיש את המציאות לעולם לא תחדל להפתיע אותי, והספר מעניין לא רק בגלל זה אלא גם בגלל ההצצה המחודשת לחיי הגטו.
ממליצה.

13 מחברות
יומנו של יעקב פוזננסקי מגטו לודז', 1941-1945

תרגום מפולנית: שושנה רונן ומיכאל סובלמן
הוצאת יד ושם, 2010
357 ע"מ

לא יפה לצחוק מהשואה

יום רביעי, 20 בינואר, 2010

 

"ההומור מחזק את המדוכאים, מעלה את המורל שלהם ומעורר בהם תקווה" (עמ` 29).
"ומי שחדל לצחוק- עד מהרה חדל לחיות" (עמ` 325).

חיה אוסטרובר יוצאת מנקודת הנחה לפיה הומור קיים בכל מצב.

כן, גם במצבים ש"לא יפה לצחוק בהם", כמו שואה.
"האדם צוחק כמעט על כל דבר. אנו צוחקים בלעג ובבוז או בסימפטיה ובחיבה. אנו מספרים בדיחה כדי לבטא עוינות או אינטימיות. הצחוק יכול להיות אמצעי להפגת חרדה או אינדיקציה לשחרור ממנה. הצחוק יכול לבוא בתגובה לכל סוג או מצב רגשי, לא פעם דווקא מצבים מדאיגים או טרגיים מביאים לידי צחוק" (עמ` 27)."יהודי אחד שנע שבאים להרוג אותו. הוא רץ לחדר והזליף היישר לתוך גרונו טיפות בושם.
`מה אתה עושה?` שאלו אותו בתמיהה. `אני רוצה להיות סבון ריחני"….

כדי לבדוק את טענתה נפגשה אוסטרובר עם נצולי שואה רבים וחשפה רבדים שונים של הומור שהיה קיים, בין אם בגטאות ובין אם במחנות ההשמדה עצמם. זה לא היה פשוט, חלק לא מבוטל מניצולי השואה היססו בטרם השיבו בחיוב, אבל לבסוף ניתן היה לקבוע בוודאות כי היה הומור בשואה, הומור שהתעסק בשני דברים שכמעט ולא היו קיימים: אוכל ומין.
הומור הנוגע לשואה הוא סוגיה טעונה. אני מכירה לא מעט אנשים (בעיקר בני הדור השלישי) שהומור `שואתי` נוטף מהם ללא הרף, ולא מעט אנשים שהומור כזה מחריד משהו עמוק בתוכם.

לכן הספר הזה, שהוא למעשה גלגולה של עבודת דוקטורט, כל כך חשוב.

אין מדובר כאן בהמעטה ובזלזול בשואה אלא מציג אותה, ע"פ עדות הניצולים, כתקופה שחורה שבה ההומור אפשר מעט פורקן רגשי. אחת מזירות ספורי הבדיחות הייתה המרחאה, בה הושמעו הבדיחות הבוטות יותר.

רק לדמיין את הסיטואציה, את התפאורה שמסביב, את האנשים הסובלים, יכול להסביר, ולו במעט, את כוחו של ההומור, שאפשר בכך לאנשים לשמור על צלם אנוש, ועל תקווה כלשהי.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,

(כי העדפתי קצת יותר דוגמאות, אבל זו עבודת דוקטורט…)


ללא הומור היינו מתאבדים/ חיה אוסטרובר
הוצאת יד ושם, 2009
366 ע"מ

המחנה הפחות ידוע

יום ראשון, 10 בינואר, 2010
"יש לשקול ברצינות האם לא יהיה זה פתרון הומני יותר, לטפל ביהודים שאינם כשירים לעבודה בחומר מסויים הפועל מהר. בכל אופן יהיה הדבר הרבה יותר נעים מאשר לתת להם למות מרעב" (עמ` 20).

דברים אלה היו אחת הסיבות להקמת מחנה ההשמדה בחלמנו (Chelmno), מחנה ההשמדה הראשון בו השתמשו בגז.

כשחושבים על מחנות השמדה, האסוציאציה הראשונה היא אושוויץ. כולנו שמענו את העדויות, ראינו את התמונות.
אבל מה שרובנו לא יודעים, זה איך הכל התחיל, וספר זה נועד להלשלים את פיסת המידע הזו.

חלמנו, כפר קטו בחבל ורטגאו בפולין. כפר פסטורלי למדי, יש לומר, מוקף ביערות עבותים, במרכזו ארמון עתיק.

"מסיעים את כולם לחלמנו בנפת קולו ושם, בחורבה ישנה שהיתה לפנים ארמון, סוגרים במרתפים את הקבוצה שהובאה, בלי בגדים ובלי הסקה. משם מובילים אותם בקבוצות במשאיות סגורות הרמטית ומצופות פח, המשמשות תאי גזים. המשאית מגיעה לקרחת יער, לבור שנחפר מבעוד מועד, ולידו מחכים הקברנים, גם הם יהודים. ההמתה בתא נמשכת דקות אחדות, אחר כך משליכים את הגופות לבור ומסדרים אותן שכבות – שכבות. המשאית חוזרת לקחת עוד קבוצה, והעבודה נמשכת עד הערב עם הפסקת צהריים. בסוף היום הורגים את הקברנים ביריות. כל התהליך נשמר בסודי סודות" (עמ` 62).
המחנה פעל בשני שלבים: בפעם הראשונה בין דצמבר 1941 ועד אפריל 1943, ולאחר מכן חודשה פעילותו בין יוני 1944 לינואר 1945. מרבית האנשים שהובלו למקום נרצחו תוך שעות בודדות, מעטים האנשים ששרדו זמן ארוך יותר (ואם שרדו, הרי שעבדו כקברנים בד"כ).

הבעיה העיקרית עם חלמנו הייתה, ועודנה, שהגרמנים עשו הכל כדי להסתיר את הנעשה בו. האוכלוסיה בסביבה ידעה היטב מה קורה, אבל מרבית התיעוד (דוגמת מסמכים רשמיים) הגרמני לגבי המחנה הושמד ע"י הגרמנים. יתרה מזאת, באפריל 1943 נהרס המחנה על ידי הגרמנים, הבניינים פוצצו והקברים ההמוניים כוסו, אבל כעבור זמן לא ארוך "נפתח" המחנה בשנית.

בניגוד לשאר מחנות ההשמדה, מחלמנו כמעט ולא שרדו אנשים. מספר השורדים מחלמנו הוא מזערי. שלושה יהודים בלבד. אחד ניצל כי ברח, והשניים הנותרים ניצלו על ידי כוחות השחרור.

עדות ל"הצלחת" המחנה עולה מתזכיר נדיר למדי שנמצא לאחר המלחמה. התזכיר (מתאריך 5 ביוני 1942) מציין כי "בשלושת כלי הרכב שהופעלו מאז צצמבר 1941 נעשו 97 אלף טיפולים (אין ספק שהוא מתכוון כאן לרצח של 97 אלף בני אדם- ההערה כתובה בספר) בלי בעיות מכניות (עמ` 80).

ככל הנראה נרצחו בחלמנו כ320,000 בני אדם, רובם יהודים.

משאית גז, דוגמת המשאיות בהן נעשה שימוש בחלמנו:


הספר מרתק, מתאר לפרטי פרטים (כולל לא מעט פרטים פלסטיים) את הרצח ההמוני בחלמנו ואת מעשי ההתעללות של הנאצים ביהודים ובצוענים.
הדבר היחיד שצרם לי (אבל לא ממש, או יותר נכון, לא בער בעצמותיי) הייתה ההתייחסות לרומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז`. לא מדובר בדמות מופת. במקרה הטוב מדובר בדמות שנויה במחלוקת, אבל נראה לי שהתיאורים הלעגניים כאן נעוצים בעובדה שמחבר הספר עצמו היה בגטו לודז`.

שמואל קרקובסקי נולד בורשה ועבר בילדותו ללודז`. היה חבר בתנוער הנוער הקומוניסטי בגטו לודז`, ונכלא באושוויץ ובונוולד.

היה מנהל הארכיון ביד ושם וחבר בצוות החוקרים של המכון הבני"ל לחקר השואה ביד ושם.

הספר יצא לראשונה ב2001 ובשנת 2009 הוצא במהדורה מחודשת.

ניתן לקרוא את עדויות הניצולים מחלמנו.

לסיכום:
(ולהדיוטות- 4 כוכבים)

חלמנו-כפר נידח באירופה/שמואל קרקובסקי
הוצאת יד ושם, 2009
208 ע"מ.

רופאים מהגיהנום

יום שבת, 10 באוקטובר, 2009

"מעשי העוולה שאנו רוצים לגנות, להעניש, היו כל כך מחושבים, כל כך ממאירים וכל כך מדהימים, עד שהציוויליזציה אינה מסוגלת לסבול התעלמות מהם, משום שהיא לא תוכל לשרוד אם יבוצעו שנית"
עמ` 242

ויויאן ספיץ הייתה בת 22 כשהחלה לעבוד ככתבת בתי משפט מטעם  משרד המלחמה האמריקאי. הנערה האמריקאית הצעירה, ילידת העיירה וודסטוק, מצאה עצמה בנירנברג, מסקרת את "משפט הרופאים" הנאצים.
מתברר שבנירנברג נשפטו לא רק ראשי המשטר הנאצי (אם כי זה היה המשפט הידוע ביותר בנירנרבג), אלא הייתה סדרה של 13 משפטים, בכל משפט נאשמו אנשים מתחומים שונים, דוגמת רופאים, תעשיינים, שופטים וכו`.

"משפט הרופאים" היה המשפט השני בחשיבותו אחרי משפט ראשי המשטר. במשפט זה נשפטו עשרים ושלושה רופאים על חלקם בניסויים לא אתיים בבני אדם.
בין הניסויים שהתקיימו (ואלו רק חלק מהם) היו:

  • ניסויים בלחץ נמוך- הניסויים נערכו בדכאו בשנת 1942, כש"מטרת הניסויים היתה לחקות את התנאים האטמוספריים שעימם עלולים היו טייסים גרמניים להתמודד במהלך קרבות אוויר, אם ייפגעו ויידרשו ליפול במהירות מגובה רב ללא שימוש במצנח וללא אספקת חמצן". (עמ` 87).
  • ניסויים בהקפאה- נערכו בדכאו בין 1942-1943, "המחקרים האלה בדקו כיצד ניתן לטפל באנשים שסבלו חשיפה לקור עז או שקפאו" (עמ` 100).
  • ניסויים במלריה- "למעלה מ1084 אסירים בני לאומים שונים, בהם כמרים קתולים, היו קורבנות לניסויים שעסקו במלריה (בדיקת חיסונים וטיפולים שונים)" ( עמ` 112).
  • ניסויים בהתחדשות עצמות, שרירים ועצבים, והשתלת עצמות- "חלקים מהעצם הוסרו מגופם של אסירים בריאים במחנות ריכוז, רגליהם נקטעו ליד הירך […] בהמשך נעשו ניסיונות לשתול את חלקי הגוף האלה בקורבנות אחרים" (עמ` 120).
  • ניסויים בגז חרדל- "פציעות שנגרמו כתוצאה מחומרי לחימה כימיים הדאיגו מאוד את אנשי הרפואה של הצבא הגרמני. ניסויים בגז הרעיל, הגורם לחנק, נערכו […]במהלך כל תקופת המלחמה, לתועלתם של כוחות הצבא הגרמניים" (עמ` 133) .
  • ניסויים במי-ים- "מטרת הניסויים היתה לפתח שיטה שתהפוף את מי הים ראויים לשתיה באמצעות התפלה" (עמ` 145).
  • צהבת נגיפית- "הרופאים הנאצים חקרו את הגורמים לצהבת נגיפית, ובדקו חיסונים אפשריים שיוכלו לשמש כנגד המחלה" (עמ` 165).
  • עיקור- נסיונות למצוא מהי הדרך המהירה והזולה ביותר לעיקור.
  • ניסויים ברעל- "לא נועדו למצוא תרופה או לבדוק דרכים חדשות לריפוי, אלא למדידת הזמן שחלף עד המוות ולהערכת הכאב והסבל שגרם הרעל עד לרגעיו האחרונים של הקרבן" (עמ` 181).
  • ניסויים בפצצות תבערה.
  • ניסויים בדלקות- "על מנת לדמות פציעות הנגרמות בשדה הקרב וניתוחים הנערכים שם, נעשו בסתיו שנת 1942, בדכאו ובאושוויץ, ניסויים בדלקות ובזיהומים. האסירים במחנות הריכוז הודבקו בצורה מלאכותית במוגלה, בתהליך שגרם להם כאבים איומים (עמ` 187)

זה ספר קשה ולא פשוט לקריאה. אנחנו רגילים לקרוא על זוועות הנאצים בעיקר מנקודת המבט היהודית, ופתאום מגלים שוב ושוב ושוב את האכזריות שהופנתה כלפי "סתם" אסירים פוליטיים, דוגמת כמרים קתולים וגרמנים שקיימו יחסי מין עם יהודיות, ושבויי מלחמה (בעיקר רוסיים, שנחשבו נחותים יותר).

הספר מעניין כי הוא דן לא רק במשפט אלא גם (מעט) בחיים בנירנברג אחרי המלחמה. לא ידעתי לדוגמה שבהריסות הבתים התחבאו תומכי נאצים שתקפו את כוחות הברית זמן רב אחרי שהסתיימה המלחמה, לא ידעתי על זוועות רבות שהתרחשו בעיר ללא קשר ליהודים, וטוב שעכשיו אני יודעת.

כמו ב"נוטות החסד", שנוטה לטעמי יותר לצהוב ונועד לזעזע, גם כאן התיאורים הם לא בלתי- צהובים, אבל הם מתוארים יותר בלשון משפטית (מאחר שתוארו בבית המשפט). אין כאן את הצורך להחליט מי הטוב ומי הרע, אין כאן שום תיאור אנושי, אפילו לא אנושי לכאורה של הso called  רופאים הללו כבני אדם, ואולי טוב שכך, יש פעמים שכתיבה חד צדדית היא הכתיבה הנכונה ביותר.

ויויאן, כאמור צעירה לא יהודיה וללא קשר לשואה, הייתה שם, הזדעזעה קשות ושנים לא דיברה על מה ששמעה וראתה במשך עשרות שנים.
רק בעשרים השנה האחרונות, מהיום שנתקלה בהכחשת השואה, החליטה שאסור לשתוק יותר, ומאז היא מדברת, נואמת ומספרת בכל מקום אפשרי.

הדרך היחידה לסיים את הסקירה היא בציטוט נוסף מהספר:
"כמה אכזרים יכולים אנו, בני המין האנושי, להיות בליבנו?"
עמ` 241
מי שמתעניין יכול לצפות בתוכנית בה מתראיינת ויויאן ספיץ ומספרת על משפט הרופאים, כולל תמונות לא קלות לצפייה.
רופאים מהגיהנום/ ויויאן ספיץ
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מעריב, 2008
248 ע"מ