ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ספרי פרוזה"

הבחירה הסופית

יום שישי, 2 בספטמבר, 2016

בחירתו של רפאל

זהו סיפור חייו הקצרים של רפאל פ., שבחר לסיים אותם. זהו סיפור חייו של רפאל, ששזור בריחות ובנופי ירושלים. עזבו את הסיפור ותתבשמו לרגע בירושלים של פעם.

זהו סיפור חייו הקצרים של רפאל, כפי שכתבה אמו, באהבה כל כך רבה עד שפעמים לא מעטות נאלצתי למחות דמעה (טוב, אני בכיינית, אז מה?).
"עכשיו אני גוף בתוך גוף. צף חסר משקל במים שפירים, בטמפרטורה קבועה. חבל הטבור שקושר אותי לאמא נכרך לעיתים על צווארי ומשתחרר מבלי להזיק. מערת הרחם שלי חמה, רטובה ורועשת. מבעד לרקמות הרכות חסרות עצמות של הבטן הסוגרת עליה, נשמעים קרקורים מז'וריים ושיהוקים מינוריים ומיני בליעות ובועות מבעבעים באלגרו ושריקות באדג'יו" (עמ' 43).

הכל התחיל כשמאירה ברנע-גולדברג אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה, ולא ידעה עד כמה היא צדקה.
הימים ימי תחילת אוגוסט. שני ילדים בחופש (כן, הילדים. דברים משתנים כשהבלוג אינו פעיל 😆 ). הספר ישראלי, הסוגה שאני פחות מתחברת אליה בד"כ.
אמרה לי תקראי ותביני.
ואז הפנתה אותי לכתבה.
ועכשיו החלה הדילמה. כי הספר, הסופרת, מקורו בשכונת ילדותי. קרוב מדי. נכון שאנחנו לא בני אותו מחזור, אבל מה אם אזהה מישהו מהספר (ואכן זיהיתי את דמותו המיתולוגית של הרופא שחצי שכונה הייתה מאוהבת בו), ומה אם…

אבל הייתי חייבת.
הייתי חייבת כי האהבה הגדולה שבה דיברה עליו, התכתבה עם הפחדים שלי כאם, כאישה שחוותה דיכאון בעבר.
הייתי חייבת כי העמוד הראשון שאב אותי, וכי בשעות שקראתי את הספר לא יכולתי שלא לעצור לחבק את הילדים אחת לכמה דקות. ולבכות. לא תמיד בדמעות.

כשאדם מתאבד, המשפחה לעיתים קרובות מתפוררת. הרבה האשמה עצמית. לא מעט כעס גם כלפי המתאבד. בספר הזה לא תמצאו כעס המופנה לרפאל. לרפאל יש רק אהבה. המון אהבה. כל כך נוגעת ללב אהבת אם לבנה, גם אם במקרה הזה מדובר על בן מת. כל כך שוברת את הלב. כל כך זועקת האהבה הזו, 'איך לא שמת לב כמה אוהבים אותך??', אבל הוא כן שם לב, וזה לא תמיד מספיק, וכבר אמרו מקוריים ממני "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".

"ולא יודעים מה קורה לי כשהשד הזה תוקף את הנפש, אוחז אותה במלתעותיו הדרקוניות ולא מרפה. ככל שרגישה הנפש, כן מכאיבה האחיזה. אני חייב להילחם בשתי חזיתות. כלפי חוץ להיראות בסדר, חייכן, אופטימי, מצחיק, ובו-בזמן להדוף בכל רגע את אחיזתו של הדכאון. להיחלץ ולו מטרף אחד, ציפורן חודרת אחת שהשחרור ממנה מביא הקלת-מה" (עמ' 385).

ירושלים. בית הכרם. גילה. בקעה. ארמון הנציב. מחנה יהודה. לאדינו. מעיין שטוב. בניין ג'נרלי. ושוב, וזה הסוף, גילה. 🙁

לסיכום, אני רוצה להאמין שאם זה היה קורה היום, זה היה נגמר אחרת. שהיום נוגדי דיכאון נגישים יותר, פסיכולוגים מלאים בעצמם פחות, אבל לא בטוח שזה נכון.
(ותחבקו שוב את הילדים)

בחירתו של רפאל פ./ ורדה פולק- סאם
הוצאת ליריקה/טפר, 2016
430 עמ'

שעמום נצחי

יום חמישי, 3 ביולי, 2014

עם הנצח לא מפחד
יעל, אבישג וליה גרות ביישוב קטן על גבול הצפון. כצפוי, מדובר במשפחות לא פשוטות וקשות יום.
כצפוי, אף אחת מהן לא באמת רוצה לחזור לגור שם אחרי הצבא. כולן מקוות לא לגדל ילדים במקום כזה.
הן מתגייסות לצבא. יעל מדריכת ירי, אבישג תצפיתנית וליה משרתת במחסום. שירות רגיל יחסית לנשים בישראל שנות ה-2000.

הספר מתאר את חוויותיהן של החיילות בצבא, החל מהחיפושים האינסופיים והמשמימים במחסומים וכלה בתצפיות אחרי סודנים שמנסים להסתנן לארץ.
יכולתי להזהות עם ההתחבטויות הנפשיות של הגיבורות אבל הספר השאיר אותי מאוד לא מסופקת.

רבות דובר על ספרה של שני בוינג'ו. הוא סיקרן אותי מאוד. לא רק בגלל שמדובר בסופרת ישראלית צעירה (!!) שהצליחה יפה בעולם, אלא כי באמת הספר היה רב מכר עולמי הרבה לפני שתורגם לעברית (על ידי הסופרת עצמה). לצערי הרב, לא הצלחתי להבין מה גרם לתקשורת ולעולם הספרות להתלהב מהספר.
נכון, נקודת המבט כאן היא רעננה ומקורית (מצד שני, הנה יצא עכשיו הסרט "אפס ביחסי אנוש" שגם הוא עוסק בנקודת המבט הנשית בצה"ל), אבל נראה כי הסופרת כתבה בדיוק את הדברים שבחו"ל רוצים לשמוע.
היא עוסקת לא מעט בספר על תוצאות הכיבוש. נכון שהיא לא מגדירה את זה ככה, אבל רואים את קהות הרגשות של החיילים את האכזריות שהולכת ומתעצמת ככל שהם נמצאים יותר ויותר במחסומים. את הנזקים לטווח הארוך, זמן רב אחרי שעוזבים את הצבא. סופו של הספר הוא…
אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר את סופו של הספר. לא הצלחתי להבין למה הוא נגמר ככה, אלא אם כן באמת רצתה הסופרת להראות עד כמה הכיבוש משחית.

גילוי נאות: לא שירתתי בצבא, ולכן איני יכולה באמת לשפוט את החוויות המתוארות בספר. אולי בגלל זה לא הבנתי אותו, אבל אני בספק.

לסיכום, אכזבה גדולה.

עם הנצח לא מפחד/שני בוינג'ו
The People of forevevr are not afraid/ Shani Boianjiu
מאנגלית: שני בוינג'ו
הוצאת זמורה- ביתן, 2014
288 עמ'

שתיקת הכבשים

יום שלישי, 1 ביולי, 2014

טווס בחדר מדרגות

"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו, ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת". (כריכה פנימית)

אני מוסיפה: יש עוד סוג, אמהות ששותקות אנשים שיודעים מה קורה מעבר לדלתות סגורות וממשיכים לשתוק.

מעשה בשלושה אחים: איב (ששינתה את שמה לחווי), סאן (שמכונה סאני) ולורן שיושבים אחר צהריים אחד מול אביהם הזקן. כשהוא יורה בעצמו מול עיניהם, לא לפני שהוא אומר לבתו הבכורה "למה את מכוערת?" (עמ' 152), עולמם מתמוטט.

אתם מבינים, משפחת עמיזדה הייתה משפחה רגילה ברמת גן. הם גרו בבניין רגיל, בדירת ארבעה חדרים רגילה. היה חדר שינה להורים. חדר שינה לילדים. וחדר נוסף, לאבא ולורן. לאף אחד אסור היה להיכנס לחדר הזה.
יש משהו איום ונורא במשפחות. משפחות הן כמו דבק. לפעמים זה מאחה. לפעמים הדבק הזה יותר דומה למלכודת עכברים. רע והורג, אבל אי אפשר באמת להשתחרר ממנו.

משפחות שהתעללות מינית, פיזית או מילולית מתרחשת בהן הן משפחות מסובכות. יש שם המון אשמה, המון כעס ואפילו קנאה. ואף אחד מהרגשות הללו לא מופנה לאדם שאליו הם צריכים לפנות. בדרך כלל רגשות אלו מופנים בעיקר לקורבן. והקורבן ממשיך להיות קורבן.

אמא של לורן שנאה את לורן. לורן גנבה את בעלה. סאני שונא את לורן. הוא לא באמת שונא אותה, אבל הוא כועס עליה. איב מרגישה אשמה. לורן הייתה אחותה הקטנה… ולורן, לורן שקועה בעולמה שלה כל כך עד שהיא לא שמה לב למה שקורה לבתה, קשרל.

א' אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה.
התלבטתי, כי אני פחות קוראת ישראלי. אבל טוב שקראתי.

היה לי עצוב לקרוא את הספר הזה. הכעיס אותי הספר הזה.
עצוב, כי אני מכירה יותר מדי סיפורים כאלה. עצוב, כי לאנשים רבים זה נראה בדיוני לגמרי, ולאנשים אחרים אלו החיים עצמם.
הכעיס אותי, כי אוזלת היד של האנשים היא נוראית. דמיינו לכם בניין שלם שיודע שמשהו רע קורה לילדה קטנה מאחורי דלת סגורה. דמיינו אמא שיודעת שלילדה קטנה קורה משהו נורא. וכולם שותקים. כולם. איך אפשר?
וגם זה לא בדיוני. גם זו מציאות חיינו.

זהו ספרה השני של גלית סידטל אטבריאן. את ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", לא העזתי לקרוא (הייתי בהריון, ובטראומה גדולה מ"פלפלים צהובים"), אבל הוא בתכנון. מתישהו.

לסיכום, ספר שישבור את לבכם, וגם יכעיס אתכם אבל גם יזכיר שבחיים יש גם תקווה.

טווס בחדר מדרגות/ גלית דיסטל אטבריאן
הוצאת זמורה ביתן, 2014
479 עמ

פחדן

יום חמישי, 26 ביוני, 2014

פחדן

**למען הסר ספק, פוסט זה כתוב בציניות שהשתלטה עלי בימים האחרונים. אני ממש לא מעודדת רציחות ו/או רוצחת בפוטנציה. באמת שלא. תשאלו אפילו את בעלי….נראה אותו עונה תשובה אחרת  🙂 **

אני אוהבת תעלומות רצח. בפרט אם הן מדממות. ולכן כשקיבלתי לידיי את הספר לא היססתי לרגע. ספר שמתחיל ברצח של אמא אל מול עיניו של בנה הקטן יכול להיות רק ספר מוצלח מבחינתי. וכשגופות מדממות מתחילות להצטבר בלונדון, זה יכול להגיד רק דבר אחד (ולא, זה לא ג'ק המרטש).

הן מתגלות בצמדים, הגופות. גופה אחת תמיד נרצחת באכזריות. הרוצח נהנה מזה. הגופה השניה תמיד מהוססת יותר. יש רוצח אכזרי יותר ויש רוצח, ובכן, פחדן יותר… אחד כזה שמהסס לפני שהורג. ברור שהוא הורג בסוף, אבל לשניה אחת הוא עוד מהסס. פחדן.

תוסיפו לכך את העובדה שכל הספרים מתרחשים בלונדון הקודרת ותקבלו זירה מדממת ומוצלחת במיוחד.

זהו הספר השני בסדרת הספרים שגיבורם הוא הבלש תום ת'ורן (הספר הראשון היה "ישנונית", שאני מודה שלא התלהבתי ממנו אבל עכשיו זוכה לקריאה מחודשת). אחת הסדרות האהובות עלי היא "Criminal minds", "מחשבות פליליות", המתארת כיצד קבוצת פרופיילרים מהFBI תופסים רוצחים סדרתיים מזוויעים ונוראיים. בסדרה מתואר בתחילה הפשע, מנקודות המבט של הקורבן ושל הרוצח, ואז מתמקדים (מטבע הדברים) ברוצח וברודפים אחריו.

גם כאן יש תיאור של שלוש נקודות המבט. זה בהחלט מוסיף לעניין ולתעלומה, ואני מודה שהצליח לגרום לי לחשוד באדם חף מפשע.

הידעתם!!! שיש סדרה בשם ת'ורן לפי שני הספרים הראשונים בסדרה ("ישנונית" ו"פחדן")? אני לא ידעתי, וטוב שאוכל לבדוק בקרוב!!

 

לסיכום, לחובבי לונדון וסדרות מתח אינטיליגנטיות. וגם לאוהבי דם!

פחדן/מארק בילינגהם
 Scaredy cat/ Mark Billingham
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2014
304 עמ'

ידע זה כח

יום שלישי, 24 ביוני, 2014

מידענית

כל מי ששומע שאני ספרנית (ומידענית חובבת) מוצא את עצמו באיזשהו שלב מגחך ואומר "נו, כמה זמן לקח הקורס לעשות "שששש"… ".
ספק רב אם הוא היה מעז לומר את אותו הדבר לונסה "מיקל" מונרו. ספק גדול יותר אם הוא היה שורד זמן רב אחרי אמירה כזו.

"מיקל" מונרו היא בחורה צעירה שהספיקה לא מעט בחייה. היא נולדה באפריקה להורים מסיונרים ובסופו של דבר כישורי החיים שלה הפכו אותה ל… למי שהיא בעצם. מונרו יודעת למצוא דברים. אנשים. מידע. כל מה שתחפשו.  אני מניחה שכשטבעו את המשפט "ידע זה כח", התכוונו ל"מיקל".
כשריצ'רד ברברנק, איל נפט, פונה אליה על מנת שתעזור לו לעלות על עקבותיה של בתו האובדת אמילי, היא נוטה לסרב.
היא עייפה. מותשת, נכון יותר. היא חזרה ממשימה קשה. אבל משהו מושך אותה.
אולי זו העובדה שהיא אמורה לחזור לאפריקה, ארץ שהטביעה עליה ביותר מצורה אחת, חותם לכל חייה. ו"מיקל" נוסעת לאפריקה. בדרך היא תצטרך להתעמת לא רק עם אנשים רעים, אלא בעיקר עם השדים שלה עצמה ועם עברה.

מסובך היה לי לכתוב על הספר הזה.
זה ספר מתח מעולה. נכון שהסוף היה די ברור, אבל העלילה מהוקצעת, מדובר בספר ראשון בסדרה (שאני בהחלט מתכוונת לעקוב אחריה), והגיבורה, כמו שרבים וטובים ממני אמרו לפני, מזכירה מאוד מאוד את ליסבת סלנדר הבלתי נשכחת (של סטיג לרסן).  היא לא ממש ליסבת, כי ליסבת לא יודעת לפעול בחברה. היא פגועה לא פחות ממנה, מצולקת וחשדנית, אבל יודעת לשחק את המשחק טוב יותר לטעמי.
אבל הרגשתי, כנראה מהמקום המקצועי הפרטי שלי, מעט מרומה. זה לא ממש מידענית. זה יותר "סופר מידענית". היה פה פחות חיפושי מחשב והרבה יותר שכל ועורמת רחוב. זה לרגע לא פגם בעלילה, סתם עצבן אותי.

לסיכום מס. 1, ובנימה אישית, יש משהו מעט אירוני בעובדה שזהו אחד הספרים האחרונים שקראתי כשאני עדיין כשעבדתי כספרנית. זה אירוני כי כל הזמן אנחנו שומעים שמקצוע הספרנות הולך ועובר מהעולם, כי אנשים כבר לא באים לספריות (לא לפי מה שקורה בספריה שלי) , וכי היום ספרנית היא לא באמת "רק" ספרנית, אלא גם (ואולי בעיקר) מידענית.

לסיכום 2, אני אוהבת את "מיקל". הלוואי והיו עוד גיבורות נשיות שכאלו. הלוואי והיו עוד (א)נשים כאלו גם בחיים, אולי אז מצבנו היה טוב יותר. בעצם, לא בהכרח בטוח, כי הן באות ממקומות מאוד מאוד רעים. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.

הסופרת, טיילור סטיבנס, היא סיפור מדהים לכשעצמו. היא נולדה בכת "ילדי האלוהים", כת בה הילדים נשלחים למדינות שונות בהן הם אמורים לקבץ נדבות/לעבוד בפרך. רק כשהייתה בשנות העשרים לחייה הצליחה לברוח מהכת ולצור לעצמה חיים. אין ספק שרק מי שעבר חיים כאלו היה יכול לצור חיים דומים בתכלית לגיבורה בספר.

לסיכום הסיכומים (כי עצוב לראות מה קורה לילד/ה שעובר חיים של גיהנום, אבל איזה יופי של גיבורה ספרותית!)

המידענית/טיילור סטיבנס
The Informationist/Taylor Stevens
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2014
335 עמ'

ג'ק באואר גרסת הספר

יום רביעי, 7 במאי, 2014

וידוא הריגה
קחו אדם פטריוט חדור תחושת צדק ונקם, בעל כישורים אינסופיים כמעט להרג וקבלו את… ג'ק באואר.
עכשיו תוסיפו לזה גם קצת הבנה פוליטית ולא מעט אינטיליגנציה (אני מודה, אני מתה על באואר אבל הוא חייל טוב, לא בהכרח העפרון הכי מחודד…) וקבלו את… מיטש ראפ.

מיטש ראפ הוא הגיבור החדש שלי. הוא אמנם לא מסוקס כמו פטריק קים או ענק כמו ג'ק ריצ'ר, אבל הוא מכונת הרג לא פחות משומנת.
מיטש הוא מתנקש אידיאולוגי, או במילים אחרות, הוא רוצח שעובד בשירות ארצות הברית.
המטרה: חיסול מחבלים ואנשים רעים. האמצעים: כשרים כולם. המניע: אהובת נעורים שנרצחה בפיגוע. (ע"פ ויקיפדיה אסון לוקרבי).

מדובר בסדרה ארוכה, בת 13 ספרים. הספר הנוכחי הוא הספר השני בסדרה. שני ספרים יצאו בארץ בעבר בהוצאת אור-עם "כח מבצעי" (2004) ו"הצופן וושינגטון" (2005).
הפעם מיטש מקבל עוד משימה שגרתית, להרוג עוד טרוריסט, שעובד מהצד גם כשר הנפט הלובי. בניגוד לחיסולים הקודמים, משהו משתבש.
מישהו בגד במיטש וגרם לכך שנהרגו חפים מפשע. זו הייתה טעות טרגית, לא רק בגלל ההרוגים אלא בעיקר כי לעצבן מישהו שיכול להרוג בשניה שישה אנשים זה מסוכן…

כמו בכל ספר פעולה/מותחן פוליטי גם כאן יש בגידות ואנשים טובים, קונספירציות ורוצחים, וכמובן אהבה ומחוייבות וחברוּת   ושאר סיבוכים..
זה לא מותחן אינטילגנטי, אבל לפעמים צריך ורצוי גם כאלו, שיסחפו אותנו וימלאו את שעות הקריאה.

וינס פלין  הוא סופר אמריקני שנפטר מסרטן הערמונית בשנת 2013, והוא בן 47 בלבד. אחד הדברים העצובים בספר היה שהוא מודה בתודות (כן, כן, אני קוראת גם אותן  :oops:) לצוות הרפואי שעוזר לו להלחם בסרטן.
ואגב, לא סתם הזכרתי את ג'ק באואר. פלין היה יועץ לסדרת "24" האלמותיתהחל מעונתה ה-5.

לסיכום,
(או בעברית: אני רוצה עוד!!)

וידוא הריגה/וינס פלין
Kill shot/Vince Flynn
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2014
352 עמודים

קול מהעבר

יום חמישי, 3 באפריל, 2014

רשימת המשאלות

ברט הייתה "הבת של אמא", וכשאמה גססה ממחלת הסרטן, היא הייתה זו שטיפלה בה. לכן היא הייתה מופתעת הרגישה נבגדת כשגילתה שבמקום החברה הענקית שאמה הקימה, היא יורשת…. רשימת משאלות שכתבה בגיל 14, משאלות שתכננה להגשים במהלך השנה שאחרי. כל פעם שתגשים משאלה, היא תקבל חלק מהירושה שמגיעה לה ומכתב מאמה. חלק מהמשאלות (להזכירכם, ילדה בת 14): להתאהב, לקנות כלב, לקנות סוס, לעזור לעניים, להיות מורה וללדת תינוק.

דמיינו לעצמכם מפגש עם הנער/ה שהייתם. לכו תתמודדו עם האכזבה, עם הפער הזה בין החיים האמיתיים שלכם, לבין מה שחשבתם שהאמנתם שתהיו.

זה ממש ספר מקסים. נכון שזה ספר בנות קלאסי. אז מה? יש בו רומנטיקה, הומור, דמויות מתפתחות, מה עוד צריך כדי להינות?
וכמובן- התרגום של שרון פרמינגר. אין צורך להוסיף מילה, נכון???

באתר שלה מספרת המחברת שהרעיון לספר נבע מהמציאות: מתישהו היא פתחה קופסה ישנה, ומצאה בה רשימת משאלות שכתבה. על הרשימה היה תאריך ללא שנה, כך שהיא מתארכת אותה בין גיל 12-14. שלושים שנה מאוחר יותר, נראה היה שהיא הגשימה חלק ממשאלותיה. ואז היא החלה לתהות איך היו נראים חייה אם הייתה ממלאה את כל המשאלות….

 לסיכום, לנשים בלבד (ולהצטייד בטישו)

רשימת המשאלות/לורי נלסון ספילמן
The Life list/ Lori Nelson Spielman
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2013
375 עמ'

אני ליאונה

יום שלישי, 1 באפריל, 2014

אני ליאונה

"אני ליאונה. בת לאב שקיבל משליט אחד את הזכות לצוד אריה. אני הבת שנולדה לצלילי מזמורים קיקונגיים ולקול יריות מורדים" (עמ' 47)

מעשה בליאונה, ילדה שגדלה למציאות מרוכבת ומסובכת בלשון ההמעטה, שתמיד מצאה את הספר הנכון לברוח אליו. היא גדלה ביבשת אפריקה, לאב שעסק בפעילות מסתורית יותר או פחות (אם לא מעט חלקי רמיזות לפעילות שושואיסטית ענפה) ולאם לא מאוד מתפקדת.
כשגדלה, מצאה את עצמה במציאות שונה לגמרי מנופיה הפראיים של אפריקה, בקיבוץ.
"איכרים נוטים להיות שתקנים.וסבתא דרורה שלי, כמו סבא של היידי וכמו מרילה, שאימצה את אן שרלי, סבתא דרורה- בדיוק כמוהם, זעפנית מבחוץ ורכה מבפנים" (עמ' 55).

אין טעם לומר הרבה על העלילה. היא נעה ונדה בין אפריקה, בין קיבוץ לבין חזרה בתשובה וירושלים. זה ספר רחב יריעה, לאוו דווקא מבחינת עוביו (541 עמודים בכל זאת לא הולך ברגל 😉 )  אלא מבחינת פתלתלות העלילה, מבחינת הקריצה למציאויות שונות ולסיפורי חיים שרובנו מכירים, בצורה זו או אחרת.
אני מודה שהתחושה לעיתים הייתה של עומס יתר, מין צורך גם בהקרבה וגם בחברות וגם באהבה וגם בסודות וגם וגם וגם, אבל בסופו של דבר, הספר היה הנאה צרופה, בדיוק כמו שידעתי שיהיה.

יש ספרים שחייבים לקרוא. אין כאן יותר מדי יכולת להתפלסף. חייבים, אז חייבים.
ויש ספרים, שחייבים לקרוא, כי הנפש צמאה להם. ספר על ספרים, לדוגמה, הוא תמיד חגיגה לנשמה.
מבחינתי, גייל הראבן שייכת לקבוצה הזו, לא רק לקרוא את ספריה אני אוהבת, אלא להריח את הארומה הירושלמית הנושבת מהם. אי אפשר שלא להתאהב בירושלים דרך הספרים שלה. ראו איך היא מתארת את הספריה הלאומית:
"מעבר לקיר היו ספרים, אלפים רבים של ספרים, ובעודי מצמידה את ראשי אליו, פיללתי שקירות בית האבן ייסגרו סביבי ויעטפו אותי, ושחוכמתם של הספרים תיגר אלי ותמלא את מוחי" (עמ' 338).

ואסיים רק בתיאור מסדרונות האוניברסיטה בהר הצופים, שכל מי שאי פעם למד במפלצת ההיא, ולו לרגע אחד, יוכל להזדהות…
"הלכתי למדור שבו מזינים את הרוח ברוח. שבתי למדור שבו מזינים אותה בחברה. דלת ברזל הובילה אל גרם מדרגות גס, ולאחר שעליתי בו באתי לתוך מדור שכולו נקיקי חדרים. לא היה יופי במקום, גם חלונות כמעט לא היו בו. אוויר לא הורשה להיכנס מבחוץ, וחומות הוצבו להסתיר את נופה של העיר. השתאותי גברה מרגע לרגע, אך השבתי אל לבי שאולי יש בדבר סוד, כי מן הסתם יש טעם נסתר לאופן שבו נבנתה המצודה. אלה שמתמסרים לרוח- חשבתי- לא רק שנצרכים להרחיק עצמם משאונה של העיר, עליהם להתנזר גם מיופיה, שמא יסיח את דעתם מתלמודם" (עמ' 374)

הערה אחת לסיום. זהו הספר הראשון שאני קונה מאז נכנס לתוקף חוק הספרים. הספר עלה 68 ₪ וכמובן שלא השתתף באף מבצע. אני לא די בטוחה שלא ארוץ לקנות כל ספר שאתרגש ממנו, ועדיין, אני עוברת לי בחנויות ולבי מעט נחמץ בקרבי כשאני לא קונה… 😥

לסיכום, לאוהבי ספרים ולאוהבי ירושלים

אני ליאונה/גייל הראבן
הוצאת אחוזת בית, 2014
541 עמ'

איזה פלא מופלא

יום שבת, 22 במרץ, 2014

פלא

"אני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים" (עמ' 9)

הכירו את אוגוסט, ילד בן 10 בסך הכל. ילד בן 10 שסובל מעיוות איום ונורא בפנים, שעבר יותר ניתוחים ממה שרובנו נעבור ו/או נשמע כל ימי חיינו. ילד בן 10, שכבר הספיק להבין משהו שאנחנו המבוגרים, נוטים לשכוח:
"עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט. אני מכיר את כל השמות שהמציאו לי. הייתי במספיק מגרשי משחקים בחיים כדי לדעת שילדים יכולים להיות רשעים. אני יודע, אני יודע, אני יודע". (עמ' 85)

החיים לא קלים לאוגוסט. כמו בכל חטיבה, גם הוא נתקל בבריונים ואנשים שלא ממש מתים עליו. רובנו סוחבים חוויות לא פשוטות מחטיבת הביניים ומהתיכון. דמיינו לעצמכם את אותן החוויות, אבל כשיש לך עיוות ברור וידוע, והדימוי העצמי שלך גם ככה בערך בגובה של דשא, החיים נראים פחות מוצלחים.
אבל מתברר שגם בחטיבה, כמו בחיים, אחרי שחוצים את עניין המראה, אפשר להתחבר. לאוגוסט, במובנים רבים, יש מזל גדול. יש המון אנשים שאוהבים ומעריכים אותו. גם ילדים בני גילו, גם מבוגרים ממנו.

אז מה קסם לי כל כך בספר הזה, שפשוט מצאתי את עצמי יושבת ובוכה בו במקום שאני לא מרשה לעצמי לקרוא בו, ובטח ובטח לא לבכות בו???**

נכון שחשוב מאוד לקרוא על חריגים בחברה, ולראות מה הם מרגישים ולהבין שהם בני אדם כמו כולם, ונכון שהסופרת באמת מתארת את הדברים ברגישות עצומה, אבל ספרים על חריגים יש בלי סוף, עוד מתקופת ילדותי הכה- רחוקה ו"אני אתגבר". מה שמקסים בספר הזה הוא התיאור של האנשים הסובבים את אוגוסט, החל מאחותו הגדולה והאוהבת אוליביה (העונה לשם ויה) וכלה בחבריו מבית הספר.

ראו לדוגמה את ההתייחסות המאוד רגשית ומכילה של חברהּ של ויה. דמיינו לעצמכם את חייה, ילדה שיודעת שהזרקור מופנה אליה ואל משפחתה כל הזמן, בגלל אחיה. היא לא מרחמת על עצמה. היא אוהבת את אחיה, אבל זה לא פשוט, לחיות בצל הזרקורים…
"לפעמים אוליביה מזכירה לי ציפור, איך שהנוצות שלה נפרעות כשהיא כועסת. ואיך שהיא נעשית שברירית, כמו ציפור קטנה ואבודה שמחפשת את הקן שלה.
אז אני נותן לה את הכנפיים שלי, לחסות תחתן" (עמ' 212)

אהבתי גם את העובדה שזה לא ספר שעטוף בסכרין. יש כאן בבירור לחץ קבוצתי וצוחקים על אוגוסט בלי סוף, ויותר משצוחקים עליו צוחקים ולועגים לילדים שמסתובבים איתו (בכל זאת, לא נעים לצחוק על אוגוסט, הוא לא אשם במצבו. הוא מסכן). באחד המקרים נכנע אחד מחבריו של אוגוסט ללחץ החברתי וצוחק עליו (הוא אינו שאוגוסט שומע אותו): "אני דיברתי עם ג'וליאן על אוגסט. אוי לא. עכשיו הבנתי! אמרתי דברים איומים. אני אפילו לא יודע למה. אני אפילו לא בטוח מה אמרתי, אבל זה היה רע. זה נמשך רק דקה או שתיים. פשוט… ידעתי שג'וליאן וכולם חושבים שאני מוזר בגלל שאני עם אוגוסט, והרגשתי מטומטם. אני לא יודע למה אמרתי את הדברים האלה. סתם נסחפתי אחריהם. איזה טמטום. אני מטומטם. אוי אלוהים. הוא היה אמור להיות מחופש לבובה פט! אין מצב שהייתי אומר את הדברים האלה בנוכחות בובה פט. אבל זה היה הוא, "הצעקה" שישב ליד השולחן והסתכל עלינו. מסכה לבנה ארוכה מוכתמת בדם מלאכותי. עם הפה הפעור. כאילו המפלצת בוכה. זה היה הוא.
הרגשתי כאילו אני הולך להקיא" (עמ' 160).

הספר מיועד לילדים מגיל שמונה ואילך. לטעמי כולם צריכים לקרוא אותו. אחד הספרים המקסימים ושוברי הלב שקראתי בזמן האחרון, שמתאר באמינות רבה את חיי הילדים בימינו.

זהו ספרה הראשון של ר"ג פלאסיו. היא כתבה אותו בעקבות מפגש עם ילדה שסבלה מעיוות בפניה בגלידריה שכונתית. היא סיפרה כי היא ברחה מהמקום עם בנה, מחשש שישמיע הערה שלא במקום.
ואי אפשר שלא להזכיר, ולהתמוגג, מהתרגום המקסים של שהם סמיט ואמנון כ"ץ.
יש גם טריילר נחמד לספר.

*** אגב, ישבתי בספריה שלי (במקום העבודה) וקראתי ובכיתי. איפה חשבתם שעשיתי את זה???? 😆

לסיכום, לא לילדים בלבד (ולהצטייד בטישו)

 פלא/ ר"ג פלאסיו
Wonder/ R.J. Palacio
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כ"ץ
הוצאת זמורה- ביתן, 2013
320 עמ'

אידיופתיה

יום ראשון, 16 במרץ, 2014

אידיופתיה
"מקרה קלאסי של היפנוזה אידיופתית של בקר," אמר הוטרינר. "בהמה הזו בוהה היישר לפנים במשך למעלה מעשרים וארבע שעות. היא לא עושה שום תנועה. היא לא מגיבה לשום גירוי" (עמ' 126)

אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע כמו רוב האנשים שחוזרים הביתה ומתיישבים על הספה בערב, אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו 😆 . ובאמת, היו לי כל כך הרבה ציפיות מהספר הזה, שביקורות שיבחו והיללו אותו וטענו שהוא הוא היורש של ג'ונתן פראנזן אהוב לבי.

הספר עוסק בשלושה גיבורים: נייתן, דניאל וקתרין. נייתן מאוהב בקתרין, שבתורה אוהבת את דניאל שזרק אותה לפני שנים לטובת מישהי אחרת. כל השלושה נפגשים יום אחד, אחרי שנייתן משתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית שבה הוא היה מאושפז. כל העלילה מתרחשת באנגליה, כשברקע הבקר חולה במחלה העונה לשם אידיופטיה. ו… זהו.

אתם מבינים, על פניו מדובר באישה עם שנינות צינית, באקס מיתולוגי ובפסיכי שאמא שלו החלה בקריירה חדשה, די על הגב שלו, ובכתיבת בלוג/טוויטר/רב מכר על "איך להיות אם שורדת", או שקר כלשהו. וכל זה קורה באנגליה!! זה היה אמור להיות ספר בדיוק, אבל בדיוק, בשביל פולניה נרגנת וציניקנית שכמותי.
אבל הספר הזה, אבוי, היה כל כך משעמם, עד שבסופו של דבר שמחתי שהוא נגמר סוף סוף.

גיבורי הספר הם כל כך… אני חושבת שהמילה הנכונה היא "רדודים". לא נתקלתי בגיבור אחד שיכולתי לחבב באמת, אולי קצת את נתן, הפסיכי התורן, אבל זה כי אני תמיד מזדהה עם המסכנים.

בקיצור, או שאני לגמרי לא הבנתי את הספר, או שהספר הם רק לאנשים מאוד מאוד מסויימים, שבמידה מסוימת נדים עכשיו בראשם ואומרים "רואים שהיא לא הבינה את הספר, טוב, מה אפשר לצפות…."
 

אידיופתיה/סאם בירס
Idiopathy/ Sam Byers
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2014
312 עמ'