ארכיון פוסטים מהקטגוריה "טיילתי"

אאוץ'!!

יום שישי, 2 באפריל, 2010

לא רחוק מגשר קארל המקסים, ישנו בניין אדום ומכוער בן 3 קומות.
ובתוך הבניין יש מוזיאון קטן. אי אפשר להגדיר מוזיאון כזה כמוזיאון חביב, אבל אין ספק שהוא משאיר את חותמו על המבקר.

המוזיאון מציג כ-60 כלי עינויים שהיו בשימוש החל מימי הביניים וכלה במאה ה19, עם הסברים במגוון שפות, הכל כדי שתבינו למה שפר עליכם מזלכם לחיות במאה ה20.

אני יודעת שתחשבו שזה מוזר מאוד, אבל איפה עוד תוכלו לראות חגורת צניעות?

חגורת צניעות היא למעשה מעין מנעול ענק שנועד כדי למנוע חדירה. לעיתים השימוש במתקן היה כדי להגן מאונס, או מפיתוי (נשים שהואשמו בזנות נאלצו ללבוש חגורת צניעות). חלק מהמתקנים נועדו למנוע אוננות.
ובניגוד למקובל לחשוב, חגורות צניעות נועדו לנשים ולגברים כאחד (אבל אין ספק שנשים חוו זאת הרבה יותר).

מצד שני, גברים לא קופחו בענייני כי העינויים. יש כלי עינויים שנועדו בעיקר לגברים:


זוכרים את מסרקות הברזל? (למיטב זכרוני היו בעיקר בשימוש בימי הרומאים, לא ממש ימי הביניים, אבל מאוד שימושי ככלי עינוי…)


והכלי החביב עלי ביותר, "בתולת נינברג":


מדובר בארון ברזל אליו מוכנס האדם. הארון נסגר עליו, כשכל דלתותיו הפנימיות מלאות במסמרים. הקורבן למעשה נשאר עומד ומדמם עד למותו.

ועכשיו לשאלת מליון הדולר- האם מישהו יכול להסביר לי למה הנסיך מפחד להשאר איתי עכשיו לבד??? 😆

לה טרוויאטה

יום שלישי, 9 במרץ, 2010

ויולטה היא נערה פשוטה, שחולמת כמו כולן על אהבה, אבל יודעת שסיכוייה להנשא נמוכים מאוד.
כמו נערות רבות בתקופתה, גם ויולטה מוצאת גבר ממעמד גבוה יותר, שמעניק לה מכל טוב. הנוסחה כאן היא ברורה וידועה: היא תהיה בת לוויה, תצא יחד עם חבריו ותעניק לו מחסדיה. בתמורה הוא יעניק לה מכל טוב: בגדים, מקום לגור, כסף. היא לעולם לא תהיה באמת חלק מהחבורה, ולו לא באמת יהיה אכפת ממנה, אבל כולנו יודעים שלא תמיד אפשר לקבל את הכל בחיים.
אבל אז מגיע אלפרדו, אף הוא בן המעמד הגבוה, שמצהיר בקול צלול על אהבתו לויולטה. ויולטה לא באמת מאמינה שאפשר לאהוב אותה, בגלל עברה המפוקפק, אבל אלפרדו מתעקש.
כשמשפחתו של אלפרדו (ליתר דיוק אביו) מסבירה לויולטה את העובדה שקשריו עמו פוגעים במשפחתו, ושעליה לעזוב אותו, ויולטה לא באמת נלחמת. היא פשוט עוזבת, כי ברור לה שהיא לא באמת צריכה להיות איתו. שלא מגיע לה.
מה יהיה הסוף?
כמו תמיד באופרות, קטלני ורע.

ואם הספור הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהוא מבוסס על ספרו הידוע של אלכסנדר דיומא (הבן), "הגברת עם הקמליות". ואולי זה בגלל שראיתם את הסרט "מולאן רוז'" (שהאופרה הייתה הבסיס לעלילתו).
אגב, הידעתם שהספר מבוסס על אהבתו של אלכסנדר דיומא (הבן) למאדאם, מארי דופלסי, שהשאירה את עברה מאחור למענו, ומתה משחפת?

ורדי, שחיפש סיפור נוגע ללב, טרגי בעיקר, לעבד לאופרה, מצא בספור את כל היסודות הנדרשים, וכך נכתבה האופרה.
היא הוצגה בפעם הראשונה בשנת 1853, ונחלה מפלה מוחצת. הסולנית, שהייתה שמנה למדי, לא הצליחה לשכנע את הקהל שהיא נערה צעירה ומושכת, והקהל צעק בוז לא מעט.
אבל ורדי החליט לתת לאופרה צ'אנס נוסף, ובשנת 1854 היא עלתה שוב על הבמות, הפעם עלילתה הייתה במאה ה-17, והסולנית הייתה מצודדת יותר.
מאותו הרגע, ולמעשה עד היום, נחשבת לה טרוויאטה לאחת האופרות המצליחות והמפורסמות ביותר.

את האופרה הלכנו לראות בפראג, במסגרת סופ"ש רומנטי שהענקנו לעצמנו.
מעולם לא הייתי באופרה. זה נראה לי תמיד ארכאי לחלוטין, עיסוק לאנשים שיש להם המון זמן פנוי ועודף פלצנות.
הנסיך, לעומתי, חובב מוזיקה קלאסית ואופרות (אני מאשימה את אמא שלו בזה. גם בזה;-) ).

מה אומר ומה אספר?
זהו בית האופרה הישן בפראג. הידעתם, אגב, שבפראג יש שלושה בתי אופרה???

וכך הוא נראה בלובי:

וממש כמו בסרטים, אלו המושבים מהם רואים את האופרה (זוכרים את הסצינה ב"אשה יפה"?):

נהנתי מאוד. אפילו בכיתי (אבל זו לא חכמה, גיסתי טוענת שאני בוכה אפילו מפרח נבול:roll: …).
האם אעשה את זה שוב?
סביר מאוד להניח שכן.

טעימה מהאופרה

רק באמריקה….

יום שני, 11 בינואר, 2010

רק באמריקה מפנקים את חיות המחמד
אבל גם דואגים שיעשו ספורט……

רק באמריקה סוגדים לקפיטליזם
אבל גם צוחקים עליו…..

רק באמריקה אוכלים הכל גדול
אבל שותים דברים לא רעים בכלל (ספרייט זירו- טעים יותר מהמקור)….


רק באמריקה משתדלים לשמור על התמימות

ועדיין לסגוד למנהיגים….

רק באמריקה יש Sex
וגם סמים (טוב, לא ממש, אבל זה עדיין משעשע….)

ורק באמריקה יש מכירות ספרים כאלו (בכל זאת, בלוג של ספרים)

החיים בורוד

יום שבת, 14 בנובמבר, 2009

אם אהבתם את עודף החיוכים הסכריניים בדיסנילנד, אם אתם חובבי קיטש ומתקתקות, אם תמיד חלמתם להירדם על ענן של צמר גפן מתוק- זו בדיוק הרשומה בשבילכם.


בלב לבו של כביש מס. 1, בעיירה הנקראת סאן לואיס אוביספו נמצא מלון לא קטן ומפנק.
מלון מדונה אין הוקם בשנת 1958 כמלון משפחתי קטן (בן 40 חדרים) על ידי אלכס ופיליס מדונה. בני המשפחה מנהלים גם כיום את המלון, המשתרע היום על פני שטח של 2200 אקר (כ8.8 קמ"ר) וכולל 110 חדרים- כל חדר מעוצב בצורה שונה לחלוטין, בין אם מערה, ג`ונגל, מכוניות, ספורט, מפל או כל רעיון אחר.
אנחנו בחרנו במערה, ולא התאכזבנו:

חדר השירותים:


בהתאם לחזונו של המקום- להיות מקום מפלט לאוהבים, לפנק אותם עד מוות ולא פחות מכך לגרום להם להיות מאושרים עד אין קץ- הצבע השולט במלון הוא ורוד. אפילו מסעדת הסטייקים צבועה בורוד!

אמנם לא אכלנו במסעדת הסטייקים (יש גבול כמה אנחנו מוכנים לשלם על סטייק), אבל ישבנו בבית הקפה של בית המלון, מקום מהודר לא פחות שמספק לכל דורש (ומשלם) חתיכת עוגה שבהחלט יכולה להשביע את התאבון ליממה:

ומאחר שבסופו של דבר מדובר כאן בבלוג של ספרים, אי אפשר (ותודה לנסיך ולוויקיפדיה) שלא להתייחס לתיאור המלון בספרו של אומברטו אקו  "מסעות בעל מציאות" (1991): "המילים העלובות שמהוות את הדיבור האנושי הטבעי , לא מספיקות כדי לתאר את המדונה אין… בואו נגיד שאלברט שפר, בזמן עלעול בספר על גאודי, צרך מנה נדיבה של LSD והתחיל לבנות מקדש לזכר ליזה מינלי"

מלון שלקחנו ללילה אחד, כסוכריה מתוקה במיוחד בירח הדבש. מומלץ.

אלקטרז

יום שלישי, 20 באוקטובר, 2009

"אם עברת על החוק- תגיע לכלא. אם עברת על חוקי הכלא- תגיע לאלקטרז".
זו הכותרת כאשר נכנסים למרכז המבקרים של אלקטרז.

האי אלקטרז שימש ככלא צבאי בין השנים 1850-1933, אבל בשל המעמסה הכלכלית על הצבא הועבר הכלא בשנת 1934 לידי רשויות החוק האזרחיות, ומאז היה כלא אזרחי לכל דבר.
האסירים שהוחזקו בכלא היו אסירים שנחשבו קשים במיוחד, בעלי מעמד מיוחד (ע"ע אל קפונה) או מועדים לבריחה.

כשאסיר נכנס לכלא חיכתה לו בתא חוברת דקה ובה כללי ההתנהגות באלקטרז. הוא שוכן באחד התאים בשלוש השורות הארוכות של תאי הכלא.



















אם היה לו מזל, הוא לא היה מוכנס לצינוק. אולי הוא גם התרגל בסופו של דבר לצליל טריקת דלתות הכלא.

לאור העובדה שמדובר באי המרוחק מהיבשה (כשני קילומטר), בגלל המים הקרים ובגלל השמירה הקפדנית עליו נודע כלא אלקטרז ככלא שלא ניתן לברוח ממנו. כלומר, רוב הזמן.

הבריחה היחידה בה לא נמצאו הבורחים  (או גופותיהם) עד היום התרחשה ב1962. התכנון היה של ארבעה אסירים. הם ניצלו את "שעת הנגינה" שהייתה בכלא (מדי יום הורשו האסירים לנגן בכלי נגינה במשך שעה), על מנת לחפור בקירות עד למערכת האוורור. בסופו של דבר שלושה אסירים בלבד ברחו (הרביעי לא הספיק לסיים את החפירה). כדי להרוויח זמן הם יצרו ראשי בובה  מסבון, דבק וצבע (בתקווה שכך לא ישימו לב השומרים להיעלמם). דרך מערכת האוורור הם טיפסו לגג, משם ירדו לחוף באמצעות המרזב ורצו לחוף. שם הם עלו על רפסודה שבנו ממעילי גשם מנופחים ועצים, רפסודה שנמצאה לאחר מכן במפרץ לא רחוק מהכלא. גופותיהם לא נמצאו עד היום, ויש המאמינים כי הם אכן ניצלו וברחו (חלק מהאסירים בכלא טענו כי הם למדו ספרדית ותכננו לברוח לדרום אמריקה).

אם במקרה אתם מזהים את אחת הדמויות, אנא פנו לתחנת המשטרה הקרובה לביתכם:


בשנת 1963 הוחלט על סגירת הכלא בשל עלויות האחזקה הגבוהות שיצר בידודו של האי מן היבשה ובשל הזיהום שנוצר מהזרמת שפכיו למי המפרץ.

כאמור, האי נמצא במרחק לא גדול מסן פרנסיסקו, דבר שהגביר את סבלם של האסירים, שהגדירו לא אחת את "אלקטרז" כמושבת עונשין".
ניתן לראות את סן פרנסיסקו, ואם הרוח נושבת בכיוון הנכון- אפשר גם לשמוע את האנשים המדברים בנמל, להריח את האוכל שלהם. לא סתם נאמר המשפט הכתוב מעלה.



ההגעה לאלקטרז היא אך ורק באמצעות סירות, ואך ורק בסיורים מאורגנים. אנחנו עשינו את סיור הערב, שאורך כשעתיים.

אין כמו לראות כלא בחושך, להרגיש את הרוח נושבת, ולפחד עד מוות שהסירה תשכח אותך על האי.

איכסה ג`וק!

יום ראשון, 11 באוקטובר, 2009

התחנה האחרונה שלנו בשייט הייתה דווקא בקנדה, בעיר שנקראת ויקטוריה.
ויקטוריה היא עיר הבירה של קולומביה הבריטית ומקום מושב הממשל. כפי שניתן להבין משמה, העיר מלאה בבתים ויקטוריאנים, כשמרוב הבתים משתלשלות סלסלות פרחים צבעוניים.

מרבית האנשים שירדו מהספינה יחד איתנו הלכו לאטרקציה מס. 1 של ויקטוריה, גני בוצארט (Butchart Gardens), אבל אנחנו העדפנו ללכת למקום קטן ופחות תיירותי- לגן החרקים.

מדובר בחנות קטנה ששני חדרים מתוכם מלאים בכלובי זכוכית ומלאים בחרקים שונים ומשונים, החל מג`וקים רגילים, דרך גמל שלמה ואפילו טרנטולה. מרבית החרקים עוברים מיד ליד בידי המבקרים במקום.

חרק טיפוסי לדוגמה:











הבחור היה מספיק אמיץ (או מטורף) כדי להחזיק את זה:











אני הסכמתי להחזיק רק דבר אחד בלבד, משהו שהזכיר את חיפושיות הזבל בארץ:











כאמור, זה היה ממש מגעיל, התחלחלתי קשות, אבל אני יכולה לבוא רק אלי בטענות, אחרי הכל- אני מצאתי את המקום….

כשיצאנו עברנו דרך חנות המזכרות וקנינו מציצות (סוכריות על מקל ללא ירושלמים), כדי להמשיך ולכרסם:











הבחור שאיתי, כמו רבים מהגברים ומהילדים שהיו במקום, הוקסם מהחוויה. בשביל אנשים שמתעניינים בזואולוגיה או בשביל ילדים המקום די קסום, במחיר לא יקר, 8$ לאדם, ניתן להסתובב בין הכלובים ללא הגבלת זמן, ללטף, לבהות ולדמיין האם הייתם מסוגלים לגדל חיה שכזו בביתכם.

זה האתר של המקום- וזכרו- אסור להאכיל את החיות.

אלסקה

יום חמישי, 8 באוקטובר, 2009

לאלסקה הגענו במסגרת ירח הדבש שלנו. למי שלא זוכר (ואני מודה באשמה, אכן עבר הרבה זמן מהרשומה ההיא) לאלסקה הגענו בקרוז של חברת Princess.
השיט שלנו התמקד בדרום מזרח אלסקה, איזור המכונה "ידית המחבת" בגלל צורתו המוארכת. זהו מארג של איים שרק החלקם הקטן מיושב.
ביקרנו במספר איים, אבל עוד לפני העגינה אני חייבת לציין שהדברים הראשונים בהם נתקל כל אחד שמגיע לאלסקה הם הערפל והיערות:
מתברר שבמקום שבו יורד המון המון גשם, במקום בו ישנם קרחונים שהולכים ונמסים, יש לא מעט מים ולכן הכל ירוק מסביב. לא סתם 65% משטחה הם יערות, פארקים לאומיים או שמורות טבע.
ביקרנו באלסקה בתחילת ספטמבר, תקופה שמוגדרת עדיין כ"עונת התיירות" דהיינו מזג אוויר נעים יחסית (שהיה סביב 10 מעלות והמון המון גשם), מאוד הזכיר את ירושלים בימי הסתיו ברמת האוויר הצח.

העיר הראשונה בה עגנו באלסקה היא קצ`יקן (ketchikan). זהו האחד המקומות הגשומים ביותר באמריקה- יותר מ- 5,000 מילימטרים של משקעים יורדים שם בשנה. בעיר חיים 15 אלף תושבים ויש בה בעיקר דייגים וכורתי עצים.אחרי טיול לא ארוך בעיר  הלכנו לאחת האטרקציות התיירותיות בעיר, מופע חוטבי עצים. המופע היה בנוי מתחרויות חטיבת עצים, גלגול עצים וטיפוס עליהם (נא לא לשאול למה הלכתי לדבר כזה, לא לשכוח שהיה איתי גם בחור….)

העיר השניה בה עגנו הייתה ג`ונו. שמה האינדיאני של העיר הוא "דזאנטיקי האני", שפירושו "הנהר שבו נפגשים הדגים". אחת האטרקציות בעיר היא קרחון ענק הנקרא Mendenhall Glacier. הקרחון נמצא בקצה העיר (נסענו אליו כחצי שעה באוטובוס). המקומיים טוענים כי בארבעים השנה  האחרונות הוא נסוג בכשני קילומטר, אבל אין ספק שהוא עדיין מרשים מאוד בגודלו. מצד שני, התאכזבנו לגלות שהוא מאוד דומה לחרמון- לבן ומלוכלך:

בכלל, באלסקה יש עוד שני דברים בולטים. הדבר הראשון הוא כמות הפרוות המוצעת למכירה. אין חיה בעלת פרווה שלא הייתה פרושה על הקיר (טוב, אולי חוץ מחתולים וכלבים):

הדבר השני הוא עמודי הטוטאם. עמודים אלה ייצגו, בימים עברו, טוטמים (סמלים מקודשים הכוללים בעלי חיים, סמלי שבטים, משפחות ואנשים פרטיים) של שבטים אינדיאנים שהיו במקום:

אין ספק שרגע השיא בטיול, שהיה גם רגע הפרידה מאלסקה, היה השיט ב Tracy Arm . זהו כינוי לפיורד הנמצא בין הרים תלולים וקרחונים. הנוף שם, במיוחד לאור העובדה שמדובר בשיט שנמשך מספר שעות (והתחיל בארבע בבוקר!), עוצר נשימה, ואפשר בהחלט לומר גם מקפיא. השיט עצמו, לאור הקרחונים הנראים (וסביר להניח שגם בגלל הקרחונים שתחת פני הים) הוא איטי מאוד, ממש במהירות הליכה.

וזו דוגמה קטנה לקרחון קטן (ליד הר גדול):

אין ספק שאלסקה היא מקום מקסים, מדהים, וקר עד מאוד.
אני מאוד אהבתי אותה, בהחלט יכולתי לדמיין עצמי יושבת בבקתה קטנה ביער בחודשים החמים של הקיץ.

חזרתי פתאום

יום שלישי, 29 בספטמבר, 2009

 שלום שלום,
חזרנו כבר לפני שבוע, אבל למי יש כח בכלל לחזור לחיים האמיתיים?
אז הרשנו לעצמנו לברוח מהמציאות עוד שבוע, עד יום כיפור.
אבל ראו זה פלא, גם יום כיפור נגמר לו!

אז חזרנו, כשבאמתחתי 19 ספרים חדשים מחנות מדהימה, מקסימה וחלומית שנקראת " The Strand".

למי שלא מכיר, מדובר בחנות מדהימה שכוללת כ18 מייל (!!) של ספרים משומשים. החנות היא למעשה חנות משפחתית, שהחלה לפעול בשנת 1927.
דמיינו לעצמכם בלוק בניו יורק, שכל כולו חנות ספרים (יש בה 5 קומות). עוד לפני הכניסה לחנות, יש בחוץ המון עגלות של ספרים למכירה, במחיר מציאה של 1$ (למחמירים- כ4 ש"ח לספר). בחנות עצמה מוכרים גם ספרים שנשלחו על ידי ההוצאות לאור לעיתונאים וכו` לשם ביקורת. זו גם נקודת החולשה של החנות- יש בה בעיקר ספרים בכריכה קשה, שאני פחות אוהבת, אבל הי, אם אני יכולה לקנות ספר שחיפשתי המון זמן ואין להשיג- ואני מוצאת אותו ב5$, אני אקח אותו גם בכריכה קשה!
להלן רשימת הקניות שלי:
1. His Little Women/Judith Rossner
2. Petite Anglaise/ Catherine Sanderson- ותודה לכל הבנות שהמליצו עליו
3. Attachments/Judith Rossner
4. It/ Stefhen King
5. The End of Alice/ A.M Homes
6. Perfidia/ Judith Rossner
7. Olivia/Judith Rossner
8. The Body Farm/ Cornwell
9. Rage/ Jonathan Kellerman
10. Trans-Sister Radio/ Chris Bohjalian
11. The hour I first Believed/ Wally Lamb
12. Alias Grace/ Margaret Atwood
13. When Rabbit Howls
14. City of Bones/ Micheal Connelly
15. Against Our Will/ Susan Brownmiller
16. Beloved/ Toni Morrison
17. Thank You For All Things/ Sandra Kring
18. The Bean Trees/ Barbara Kingsolver
19. Surely You`re Joking, Mr. Feynman!/Richard Feynman (ותודה לעופר שהמליץ עליו)
אלו הדוכנים של הדולר:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
וזו החנות:

 

 

 

 

 

 

בקיצור- אני כאן. יש המוןןןןןןן ספרים ומעט מדי זמן, אז לאט לאט.
מי יתן והשנה הקרובה תהיה מלאת ספרים לא פחות (רמז, רמז) ומלאת דבש כמו שהיה ירח הדבש.
(ואל דאגה, יהיו עוד פוסטים של מה עשינו ואיפה).

ספינת האהבה

יום רביעי, 2 בספטמבר, 2009


כזכור לכם, אני נמצאת בירח הדבש.
כמו שחלקכם מבינים, מהתמכרויות קשה להגמל גם כשאנחנו בירח דבש ולכן יתפרסמו כאן פוסטים בתכיפות לא ידועה. סביר להניח שלא אוכל להגיב, ועמכם הסליחה. אם משהו דחוף,אנא פנו במסר.

כמו כל ילדי שנות השבעים, גם אני גדלתי על "ספינת האהבה" (וכן, גם אני הייתי מאוהבת ברופא השרמנטי), אני מניחה שזו אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת קרוזים. שנה שעברה עשינו קרוז לאיי הבהאמה`ס, והשנה החלטנו לפנק את עצמנו והפלגנו הרחק מעבר להרי החושך, או בעברית פשוטה יותר: ברחנו מהחום הגדול לאלסקה.

בארוחת הבוקר אוכלים שם בעיקר, הממממ, איך נגדיר את זה, שמן. הכל מוצףבשמןהחל מהביצים, דרך הנקניקיות וקתלי החזיר, וכלה בעגבניות מטוגנות. בארוחת הבוקר אין ירקות כלל, להוציא עגבניות. מצד שני מלון, אבטיח ואננס הם אוכלים שלוש פעמים ביום (לפחות).
ארוחת הערב והצהריים שלהם מורכבת מלא מעט ירקות
, והיא טעימה לחכו של הישראלי המצוי (דהיינו הנסיך ואני) הרבה יותר. כמו כל "הכל כלול" בספינה הכל כלול, מלבד השתיה. שתיה חינם היא לימונדה, מים ומיץ תפוזים. וכמובן תה וקפה. כל השאר עולה לא מעט כסף.

הספינה שלנו, Sea Princess, גדולה ומפוארת.היא מכילה כאלפיים נוסעים ועוד 900 אנשי צוות. יש בה קולנוע "תחת הכוכבים", מה שמאפשר לשבת בג`קוזי או בבריכה הנמצאת באחת הקומות, ולצפות בסרט על מסך ענק. יש בה גם ספריה לא רעה בכלל, אולם תיאטרון, אולם ריקודים וכמובן אי אפשר שלא יהיה בה קזינו.
הדבר היחיד שהיה קטן בספינה היה החדר שלנו
, או יותר נכון קופסת הנעליים בה אנוישנים. הוא קטן וללא חלון, אבל מי בכלל היה שם?

באופן כללי חוויית הקרוז הייתה חוויה אנתרופולוגית.היינו הישראלים היחידים על הספינה(בשנה שעברה היו עוד שני זוגות ישראלים). מרבית האנשים בספינה היו אמריקאים, מרביתם מבוגרים. מדהים היה לגלות עד כמה האמריקאים רדודים, או שמא נגדיר זאת עסוקים בעצמם. מרביתם לא ממש יצאו אי פעם מתחומי ארה"ב (ולא מדובר באוכלוסיה קשת יום, בלשון ההמעטה), מרביתם לא יודעים כלום על דברים שמחוץ לארה"ב.מצד שני, כמות הספרים שנקראו על הספינה הייתה מרשימה ביותר. בכל פינה אפשר היה למצוא מישהו עם ספר, זה היה ממש נחמד. אפילו הנסיך הסתובב לו עם ספר ביד חלק מהזמן.

הקרוז לא עולהיותר מדי כסף (יחסית) והוא מאפשר הצצה למקומות מעניינים, ארוחות, שתיה ושאר תענוגות (למדתי לרקוד מקרנה סוף סוף :)).

בפוסט הבא:אנחנו מגיעים לאלסקה.

כמות תמונות 5
אני בספריה
קולנוע תחת הכוכבים
אוכל!!!
קינוח מיוחד לירח דבש
הספינה שלנו

טיולון בממילא

יום שבת, 8 באוגוסט, 2009

רח` ממילא בירושלים הוא אחד הרחובות המפורסמים בירושלים.
בעבר זו הייתה שכונת מצוקה ששכנה בקו התפר שבין מזרח ומערב העיר.
כיום הרחוב מהווה מתחם קניות, שמארח בתוכו בקיץ תערוכות שונות. השבוע הייתי שם ונהניתי מתערוכת הפסלים המוצגת שם, הייתי בלי מצלמה, כך שחזרתי שוב כדי לצלם.

כמות תמונות 12
רח` ממילא
אשה משתזפת בשמש
אמהות
קבצן
בודהיסט קטן
החלילן מהמלין
אשה כואבת
חלל בבטן
הרמוניה
עוד פסל עצוב
ואת זה אין בירושלים
בירושלים אין חתולים, רק חתולות