כמו כל דבר אחר שאני מתחילה, אתחיל גם הפעם בהתנצלות (זה לא אני, זו אמא שלי, שהעבירה לי את הפולניות, אשמה ). אז נתחיל: סליחה מכל קוראי הבלוג שקיבלו כמה פעמים מיילים ריקים מתוכן, סליחה שלוקח לי זמן להגיב, סליחהשלא תמיד הבלוג מתעדכן.
ואחרי ההתנצלויות, נעבור לספירה. במהלך השנה האחרונה נולד עולל אחד ונקראו 64 ספרים. למרות שאני טוענת כל הזמן שאני לא ממש חובבת ספרות ישראלית, 24 ספרים היו ישראלים, מספר שהוא גבוה לעין ערוך ממה שחשבתי. קראתי 5 ספרי מתח, 32 ספרי פרוזה, 4 ספרים באנגלית, 5 ספרי נוער, 10 ספרי ילדים , 7 ספרי עיון, 1 ספר שירה ו-1ספר עתידני- מד"ב. ראיתי גם הצגה ושני סרטים.
נתחיל בעובדות היבשות: באמצע שנות השבעים הסתובבה ברחובות מסויימים בתל אביב חיית טרף. היא הייתה מסוכנת. ושקטה. ידעו להגיד עליה שהיא בעלת תלתלים. ושפם. ושומה גדולה על הגב. העיתונים היו אלו שפרסמו את כינויה: "האנס המנומס". הוא תקף 16 נשים (שידוע עליהן), וקיבל את שמו כיוון שנהג להתנצל לאחר האונס, להציע להן שיזמין מונית וכו'. שנתיים לאחר מכן הוא נעצר, והורשע באונס. הוא קיבל 30 שנה, וכמו תמיד במדינה שלנו שוחרר הרבה, הרבה יותר מדי מוקדם. הוא שוחרר אחרי 10 שנים בלבד.
נמשיך בפרטים הבדיוניים: שנים אחרי נפגשו במקרה, או שלא, שתיים מקורבנותיו, שתיהן שייכות לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני לא סתם מציינת את העובדה הזו, אנחנו עוד נחזור אליה. כאמור, שתיים מהקורבנות נפגשות. האחת השתקמה. היא אמא. היא נשואה. יש לה שני ילדים, ובעל. והיא עסוקה במלחמה למען קורבנות שקטים אחרים. הפלסטינאים. השניה עובדת כמתורגמנית. היא אם חד הורית. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, ברמה האישית. רק שהיא לא זוכרת מה היה שם בדיוק, והיא מתעקשת לדעת.
ועכשיו פסק זמן לשניה: אין דבר כזה אונס לא פוליטי. אונס הוא אקט פוליטי, אבל לא הפוליטי הישראלי, אלא הפוליטי הג'נדרי. אונס זה אקט של שליטה וכוחנות.
נחזור לפרטים החשובים: הסרט "לא רואים עלייך" הוא סרט חשוב. הוא חשוב, כי הוא מדבר בדיוק על מה שקורה לנפגעת תקיפה מינית, לשון מכובסת למישהי שמישהו דרך עליה, חדר אליה, והשאיר אותה להתמודד עם ההריסות. הסרט, שנקרא באנגלית "Invisible", מתאר בדייקנות שרק מי שהייתה שם יכולה להבין, עד כמה חוויית האונס מערערת את עולמך, גם כשאת "משתקמת". כי משתקמת פירושה לא מדברת על האונס, לא חושבת עליו, ופשוט חיה את החיים שלך, כי למה לדבר על מה שהיה בעבר? זה לא סרט גדול. יש בו שתי נשים, גדולות מהחיים- לילי(רונית אלקבץ) ונירה (יבגניה דודינה) ומעט מאוד דמויות משנה. נכון שאומרים בכל מקום שהדמויות בדיוניות, אבל הן מבוססות, באופן חופשי, על דמויותיהן של יוצרות הסרט, מיכל אביעד וטל עומר, שנאנסו בעבר על ידי "האנס המנומס". הסרט עוסק בחיי הנשים עשרים שנה אחרי האונס, כשהן רוצות לדעת, או יותר נכון להבין, מה היה שם. מה קרה להן אז, כי איך זה משפיע הצופה ההדיוט רואה בדיוק.
ועכשיו לנימה האישית: אחרי שאמרתי דברי הלל, הרשו לי לומר משהו. נמאס לי. אני לא חושבת שכל גבר הוא אנס בפוטנציה. אני לא חושבת שכל גבר הוא מאנייק, כובש, חייל, אונס ו/או לא אמפטי. ואני אומרת את כל זה, כי החלוקה בסרט היא דיכוטומית מאוד: יש את הנשים, שהן אינן חלשות, כי הרי הן שרדו. ויש את כל השאר. ובכל השאר הכוונה היא לגברים בכלל, ולגברים ישראלים בלבד. הגבר הישראלי מוצג כאן במלוא כיעורו: בין אם מדובר בשוטר, שהדבר היחיד שהוא זוכר מחקירת הנאנסת הוא ש"היית יפה. בתולה", או בחייל שצועק על פעילת שמאל שהיא, וסליחה על הביטוי, "צריכה זיון", או אפילו בעל שלא מבין למה צריך לחזור למשהו שהיה פעם. הגברים היחידים שעוד איכשהו קצת רגישים הם לא ישראלים. וזה צרם.
יש נטיה בארגוני נשים בכלל, בארגונים העוסקים באלימות כנגד נשים בפרט, לצור השוואות. להגיד גבר=חייל=כובש=אנס. הבעיה באקסיומות היא, שאיך לומר, הן קצת כוללניות, לא? אנסים יש מכל הגזעים, מכל הדתות, מכל המגזרים. גם נאנסות, אגב. הנסיון לשייך את המאבק באונס לצד אחד של המפה הוא נואל, במקרה הטוב, אכזרי במקרה הרע. שיוך פוליטי במקרה כזה גורם להדרה של לא מעט נשים (וגם גברים) מהשיח בנושא, וכן, גם מבקשת עזרה ו/או מתן תמיכה. ואני יודעת על מה אני מדברת.
אבל בואו נחזור לרגע לסרט: אחד הרגעים החזקים בסרט הוא כאשר הן מתחקות אחר עקבותיו של האנס. הן נוסעות למקום מגוריו, ויש קלוז אפ על חלון פתוח. "כאן גר האנס המנומס". לכו תדעו איפה זה, הרי בכל מקום יכול להיות אנס. בתכל'ס, יש לא מעט אנסים סביבנו. חשוב לזכור את זה. חשוב לזכור שלאנס אין קרניים. אין זנב. ואחת מכל שלוש נשים נפגעה מינית.
יצאתי עצבנית מהסרט. זה לא בהכרח רע. הוא גרם לי לחשוב, הוא גרם לי להצטער על השיוך הפוליטי, הוא גרם לי לחפש (ולמצוא) מיהו האנס המנומס, ולדעת שהוא גר באיזור נתניה. אפשר גם לחפש בתגובות לפרסומים שונים ולמצוא את שמו (גם אם יש כלי תקשורת שטוענים שבשל הזמן שחלף אין צורך לפרסם את שמו). זו לא בעיה גדולה.
לסיכום, למרות הטעם המר שנשאר לי, חשוב לראות את הסרט.
"כשאתן נעשות אמהות עליכן לשים בצד את הצרכים שלכן, את החלומות ואת המאווים הנרקסיסטיים שלכן, ולהתמסר כל כולכן לתינוק" (עמ' 78)
לידה זו חוויה מטלטלת הרבה לפני שאת מאפשרת לכל דורשי הטוב לטפטף לך דברים לראש. את אף פעם לא מוכנה לזה באמת, בדיוק כמו שאת לא מוכנה לרמקול שמעיר אותה כמה וכמה פעמים באמצע הלילה בדרישה "אמהות, בואו לקחת את התינוקות".
במחלקת יולדות אחת, בבית חולים אחד, שוכבות שלוש נשים: ריבי, שרית ויוליה. שלושתן ילדו עכשיו, שלושתן עוד לא ממש סגורות על עצמן. שלושתן מבוהלות כמו שרק מי שרק ילדה יכולה להיות מבוהלת: מבועתות מגודל האחריות, מבולבלות משפע הדרישות והלחצים החברתיים. שלושתן מסתגלות לחיים עם תינוק חדש ועם קשיים גדולים יותר, או פחות, שרק ממתינים שיצאו מבית החולים כדי להתנפל עליהן.
מחלקת יולדות בבית חולים היא, מצד אחד, עוד מחלקה בבית חולים. לא המקום הכי נחמד בעולם. את מתגעגעת לבית, לבגדים, לריחות. כל מה שאת רוצה זה לשכב במיטה שלך, על המצעים שלך, עם התינוק החדש שלך ולהסניף אותו. מצד שני, לעזוב את מחלקת היולדות זה הדבר הכי מפחיד בעולם. בעולם האמיתי אין חדר תינוקות ואחיות שיכולות לטפל בתינוק. בעולם האמיתי את אמורה לטפל בילד שלך. 24/7. מפחיד. ואז מגיעה הצעה מפתה: אל תצאו.
לשלוש הנשים שלנו מציעים להישאר באגף מיוחד, בבית יולדות. סטייל מלונית, רק לא עולה כסף. בבית היולדות, כך מספרים להן, הן תקבלנה הדרכה וטיפול צמוד, והתינוקות יזכו לטיפול הטוב ביותר, כמו גם לצעצועים ולמשחקים. בינינו, מי לא תסכים לבוא לבית היולדות?
מעניין הספר הזה. העלילה נעה בין פרטים קטנים שקל לאמת אותם (דוגמת מאמר של רמי בר גיורא- בדקתי, באמת יש כזה!), לבין נגיעות קטנות שנגעו עמוק באפיזודות חיים שאני חווה, כאם חדשה ומותשת לעיתים: "אתן יודעות שהגעתי למצב שאני עושה דברים ממש מוזרים, כמו לפתוח מגירה ואז לבהות מולה כי שכחתי בשביל מה פתחתי אותה, או ללבוש בגד הפוך? זה כל הזמן קורה לי. אני חושבת שהמוח שלי נמחק" (עמ' 106).
אהבתי מאוד את רוח הספר. את הדרך בה לועגת, בדרכה שלה, המחברת על הטפטוף הבלתי פוסק ועל הדרישות החדשות לבקרים לגבי אופן הטיפול בתינוק, שמגיעות לעיתים לכדי אבסורד.
גילוי נאות, ומעט ביזארי: יש לי קשר מוזר עם דריה מעוז, כותבת הספר. בגלגול אחר עברתי לגור בדירה שבה היא גרה בעבר (או שמא רק ירשתי מספר טלפון שהיה שלה? אני כבר לא זוכרת), ואחרי שכמה פעמים קיבלתי שיחות בשעות מוזרות למדי שחיפשו אותה, גיגלתי עליה ומאז אני עוקבת אחרי כתיבתה.
לסיכום, לא ליולדות בלבד, לא לנשים בלבד ובהחלט מעורר מחשבה.
הנסיך המקסים שלי, שיש לו לא מעט יתרונות ותכונות חיוביות, אבל לצערי הכה- רב אינו חובב קריאה (לצער זה שותפה גם חמותי שתחיה), קרא לי בהתרגשות: "בואי וראי, יפתי, בואי וראי!" (טוב, זה היה יותר בסגנון היבשושי אך המקסים של חובבי המחשב "אני חושב שזה יכול לעניין אותך", אבל לבחורה מותר לחלום ).
התקרבתי בהיסוס מה. הנסיך ישב וקרא באתר שמיועד לאנשים כמותו, דהיינו חובבי מחשבים ושאר דברים מוזרים ומשעממים, והפעם הקודמת בה הוא חשב שמשהו יעניין אותי נגמרה בהרצאה שלמה אודות משהו שסובב סביב איזשהו כוכב בלה בלה בלה (כאן הסתיימו שידורינו כי די נרדמתי).
והפחד אכן התממש. הוא הראה לי תרשים זרימה על המחשב. "אבוי!" חשבתי ביני לבין עצמי, אבל לפתע פתאום ראיתי משהו מוזר. תרשים הזרימה היה מלא בתמונות של ספרים!
ומאחר ונהניתי כל כך, הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה. מצורף כאן תרשים הזרימה, וכאן יש גרסה הומנית יותר לטעמי, הגם שקצת פחות משעשעת….
וכאן באמת יש להודות לנסיך שלי, שמגלגל את עיניו תדיר כשאני מגיעה עם עוד ערימת ספרים, אבל יודע לפרגן (ולסחוב את הערימות!)
כשרק התחלנו את טיפולי הפוריות, לא ידענו לאן נגיע. לא ידענו כמה זמן יקחו הטיפולים, לא ידענו אם הם יצליחו, לא די בטוח שבכלל לא ידענו למה אנחנו נכנסים.
גם גיבורת הספר הזה לא ידעה לאן היא נכנסת, אבל בצורה אחרת לגמרי. כי בניגוד אלינו, היא ידעה מה היא לא רוצה. היא לא רצתה להרגיש כמו חיית מעבדה. היא לא רצתה להזריק לעצמה כל הזמן חומרים מחומרים שונים. היא לא רצתה לעבור את כל התהליך הזה, שכל מי שאי פעם עברה טיפולים מכירה אותו- כל יום יומיים מעקב זקיקים, וכדורים, וזריקות, ופעם בחודש ציפיה, ואז (בדרך כלל) אכזבה.
היא כן רצתה ילד, ובהחלטה מעוררת מחלוקת, לפחות במשפחתה שלה, היא החליטה לאמץ, או יותר נכון להירשם לאימוץ, ולהמשיך (לפרקים) בתהליכים הטיפוליים.
הידעתם שזמן האימוץ הממוצע בארץ הוא שבע שנים? הדרך "לעקוף" את התור היא לאמץ בחו"ל, או לחלופין לאמץ "ילד חריג". חריג פירושו ילד שסובל ממחלה/מצוקה (ע"ע ילדים שנולדו עם מחלות כרוניות ו/או תסמונת גמילה) או לחלופין ילדים אתיופים/ערבים. במקרה הזה אפשר לקבל ילד תוך שנה- שנתיים.
לגיבורת הספר אין שם. כולם קוראים לה "חמודה". מי שלא מבין, "חמודה" זה השם הכי מעצבן בעולם. יקראו לך "חמודה" כשיסבירו (או לא) את הפרוצדורה הרפואית שאת אמורה לעבור, כששכן חטטן ישאל מתי כבר תהיי בהריון, כשאחותך תחשוב שאת רוצה לאמץ רק כי את מפונקת ולא עוברת את כל הטיפולים הדרושים (אינטרפציה שלי), ובעיקר- יגידו לך "חמודה, תרגעי". כי אם לא תרגעי, לא תיכנסי להריון. כי בישראל, גם בשנת 2011, אישה מעל גיל מסויים (בעיקר אם היא יהודיה ונשואה) היא עדיין הרחם של כולנו.
אהבתי מאוד את הספר. לא תמיד הבנתי את הגיבורה. אחרי הכל, אנחנו (כמעט) בנות אותו הגיל, עברנו חלק מהתהליך שהיא עברה, והיו פרטים שלא הבנתי (טכנית בעיקר), אבל בהחלט יכולתי להזדהות עם הקושי מול צוותים רפואיים שלא מבינים שאת לא רק תיק, אלא קודם כל בן אדם. צחקתי קשות (ובעיקר מתוך הכרות אינטימית) בדיאלוגים הסזיפיים עם בן הזוג, שאתרע מזלו והוא אדם מקסים שאינו מתרגש בקלות. הכי הצחיק אותי הנסיון של "חמודה" לגרום לבן זוגה אסף לבכות באמצעות השמעת השיר (הבהחלט מעורר בכי) "בלדה לחובש". מאחר וגם לי יש בן זוג שכזה, ששמר על פאסון ובעיקר על האופטימיות וההגיון במהלך הטיפולים אני יכולה בהחלט להזדהות עם התסכול המתמשך (במיוחד כשהורמונים מעורבים).
וכש"חמודה" החליטה להפסיק עם הטיפולים וללכת על תהליך אימוץ, התחלתי לחשוב.
למזלי הרב לשמחתי הרבה, הטיפולים שלנו הצליחו תוך זמן קצר (יחסית), והעולל נכנס לחיינו בסערה, אבל אופציית האימוץ התקבלה, גם אצלי אני מודה, כויתור מהיר מדי (המחברת ציינה שזוהי התגובה האופיינית אצל מטופלות פוריות).
מצד שני, הבעיה שלנו הייתה פשוטה לטיפול, ולכן קטונתי מלשפוט. עניין אותי התהליך שעברה המספרת. כעסתי, ואני מודה שאני עדיין המומה, מכעס בני משפחתה על ההחלטה. מהדיעה הקדומה. מהכמעט שנאה שהפגינו כלפיה, כאילו באבחת החלטה אחת היא הורסת את חייהם.
אני לא יודעת כמה זמן הייתי מוכנה לעשות טיפולים לפני שהייתי שוקלת אופציות אחרות. אני לא יודעת אם היה בי את האומץ לחשוב בכלל על לקחת ילד "חריג", ולא משנה האם מדובר בחריגות של צבע או של מחלה. אני מקווה שלא אצטרך לעמוד מול הדילמה הזו.
אז מאירה ברנע- גולדברג, כמה רחוק את מוכנה ללכת? כנראה שהרבה. הרבה מאוד.
לסיכום, (כי הנושא קרוב ללבי, כי הספר ריגש, הצחיק וגרם לי לדמוע, כי לכל אישה שמתמודדת עם הדברים הללו מגיע את כל הברבורים שבעולם)
כמה רחוק את מוכנה ללכת/מאירה ברנע- גולדברג
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
382 עמ'.
בתור אמא טריה, אני עדיין זוכרת את הפחד שלי כל פעם שעברתי בדיקה, כל פעם שעברתי אולטרסאונד, הפחד שאומר "מה יהיה אם"… מה יהיה אם יתברר שהעולל, שאז היה עוד "סתם" דגיג ששוחה לו בבטן, חולה? מה יהיה אם תהיה לו תסמונת דאון? מה יהיה אם הוא יסבול מבעיה גופנית? מה יהיה??? כי אחרי כל כך הרבה זמן וניסיונות, רצינו ילד מושלם… ומצד שני- זה הדגיג שלנו, איך אפשר לוותר עליו רק כי הוא לא מושלם? (זה לא שאנחנו מושלמים, האמינו לי…)
בתור אמא טריה, אני מתחלחלת מהמחשבה על תביעה של הולדה בעוולה. הולדה בעוולה אומרת, בצורה הכי פשוטה והכי פשטנית, שאילו הדברים היו מתנהלים כמו שצריך- התינוק/הילד לא היה צריך להוולד. דהיינו הורים תובעים את הרופא שטיפל בהם, בטענה שבגלל שלא טיפל בהם כראוי, הם לא הפילו עובר שנולד עם מומים (ותודה לויקיפדיה). איך אפשר לומר לילד דבר כזה? גם אם לא אומרים לו את זה פיזית, ילדים הרי קולטים מהסביבה, קולטים אווירה, קולטים חצאי משפטים. איך אפשר, אחרי שהילד נולד, לומר לו "חבל שנולדת"? ולא, זה ממש לא דיון על האם מותר ולגיטימי לעשות הפלה (כן, זכותה של אשה על גופה, ומותר לה לעשות הפלה) אלא על מה שקורה אחרי.
וילואו או'קיף היא ילדה כזו. היא נולדה כשהיא סובלת ממחלה שנקראת אוסטאוגנזיס אימפרפקטה, דהיינו "מחלת עצמות שבירות". פירוש הדבר הוא שהיא עתידה לשבור כל עצם ועצם מגופה, גם בזמן ההריון עצמו. אבל חוץ מהעובדה שרוב חייה איבר אחד (בד"כ יותר) מגופה מכוסה בגבס ו/או חבוש, וילואו היא ילדה רגילה, חכמה מאוד לגילה, מתעניינת בכל דבר מוזר שקורה בעולם, יודעת להקסים אנשים, אהובה על משפחתה.
אבל אז הוריה מתחילים לשאול "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ידעו מוקדם יותר על מחלתה של וילואו? האם היו נוהגים אחרת?
בשנה האחרונה אני מנהלת יחסי אהבה- שנאה עם ג'ודי פיקו. יש ספרים שמאוד אהבתי לקרוא שלה, יש ספרים שנטשתי באמצע, יש ספרים שלה שאפילו לא ניסיתי (וגם לא אנסה- ע"ע "בת ברית). אני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית, לא כי התרגום שלה לעברית אינו טוב, אלא כי עם כל הכבוד (והאמינו לי, יש כבוד) למתרגמים לעברית, לטעמי יש קשת שלמה של רגשות שאינה באה לידי ביטוי בעברית.
את הספר הזה קראתי בעברית, ולא הצטערתי.
האמת, שמזמן לא "תפס" אותי ספר של פיקו בצורה כזו. בואו נגיד שאת הלילה הזה העברתי ערה, ולא באשמת העולל אלא באשמתה המלאה של פיקו. הייתי מרותקת לדילמה המוסרית, נקרעתי ברגשות סותרים, ובשעת ההאכלה הלילית חיבקתי היטב את העולל אל לוח ליבי, ולחשתי לו עד כמה אני אוהבת אותו.
אפילו העטיפה של הספר מצאה חן בעיניי, והמחישה עד כמה יצורים קטנים הם שבריריים ועדינים.
הדבר היחיד שמעט צרם לי, ויש שיאמרו שאני מגזימה לגמרי, הייתה קצת התרשלות מכיוון השכתוב והעריכה: טעות בשמה של אחת הדמויות בזמן שדמות אחרת מדברת איתה, לא משהו דרמטי במיוחד אבל עדיין…
לסיכום,בדומה לסופרים נוספים במעמד דומה, גם פיקו כותבת בנוסחה מסויימת- די ברור לאן הספר הולך ואיך הוא יגמר, אבל זה לא פוגם בהנאה.
זהירות, שביר/ג'ודי פיקו
Handle with care/Jodi Picoult
מאנגלית: מיכל קירזנר- אפלבוים
הוצאת כנרת, 2011
556 עמ'
בבוקר אחד (לא) שגרתי, עמד לו דרור (ובשמו המלא צפור דרור) וראה ציפור מוזרה ברחוב. לא אחד כדרור יחמיץ הזדמנות, ולכן הוא מיהר לברר ולבדוק מהיכן מגיעה הציפור, ומהי בכלל. כך מתחיל המפגש בין מר דרור למר נחליאלי, שנדד לו ימים ארוכים עד שהגיע לארצנו החמה. הבעיה העיקרית של מר נחליאלי היא שהכובע שלו הלך לאיבוד. דרור, כיאה לצפור מנומסת ובעלת רצון טוב, מציע למר נחליאלי עזרה. הם מחפשים את הכובע תוך כדי טיול, וכך עורך דרור הכרה למר נחליאלי עם האיזור החדש- בין אם מדובר במזרקה בעלת המים הצבעוניים או במסעדה הגדולה. בסופו של דבר הם גם מוצאים את הכובע, והכל בא על מקומו בשלום.
וידוי אישי- אני אוהבת מאוד (מאוד מאוד!) ציפורי דרור. למעשה, אם מישהו ישאל אותי איזו חיה אני, סביר להניח שזו החיה שאומר. או פרפר. אבל זה כבר לא קשור לנושא.
הספר עניין אותי כי הוא מדבר על ציפורים, ובהחלט אפשר להבין מתוך הספר את ההבדל בין צפור ששוכנת באופן קבוע בארץ, דוגמת הדרור, ומכירה את הסביבה, לבין ציפורים נודדות, דוגמת הנחליאלי.
אהבתי מאוד גם את האיורים המקסימים, וגם העולל אהב להסתכל עליהם.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, הספר לא "קנה" אותי.
אולי זה בגלל המלל הרב בכל עמוד, אולי זה בגלל שהספר לא מחורז. נכון שישנם ספרים רבים שאינם מחורזים, אבל בשלב זה של חיי העולל, אני בהחלט מעדיפה ספרים מחורזים, ואז גם אם יש מלל רב- זה לא נשמע כך.
ואולי כי זה ספר חמוד, ולא יותר מזה. ובשפע הספרים הקיימים היום בשוק, לא מספיק שלספר יהיה גם ערך דידקטי, הוא צריך ערך מוסף יותר.
נעמה ארז (לוין) פרסמה בעבר סיפורי ילדים בכתבי עת וספרי שירה. שלי ארז, המאיירת, היא בתה.
הספר מיועד לקטנטנים, בני שנתיים- שלוש.
לטעמי, בשל המלל הרב, אולי כדאי להתחיל בגיל שלוש.
לסיכום,
איפה הכובע של מר נחליאלי?/נעמה ארז
איורים: שלי ארז
הוצאת רימונים, 2011
23 עמ'
"איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי…" פעם, כשהיינו קטנים, אמא הייתה מושלמת. היא הייתה הכי יפה, הכי חזקה, הכי הכי בעולם. התפקיד היחיד שהיה לאמא שלנו היה להיות אמא שלנו. לא ביקשנו יותר מזה, אולי אפילו לא רצינו יותר מזה. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה לאהוב אותנו, לחבק אותנו, להכין לנו שניצל כשנחזור מהגן.
שיהיו לה חיים משלה? לא, זה בלתי אפשרי. היא הרי אמא שלנו- הקיום שלה נסמך על היותה "שלנו".
כשקצת גדלנו, זה כבר נראה היה אחרת. כלומר, עדיין רצינו שהיא תאהב אותנו, אבל לא ממש סבלנו אותה.
היא לא באמת הבינה אותנו, היא התעסקה בכל הדברים הלא חשובים, והיא כל כך, אבל כל כך, טעתה. נו, ברור. היא הרי שייכת לדור אחר.
זה לא הפריע לנו לדרוש שוב ושוב (ושוב) את עזרתה, את הכסף שלה, אולי אפילו בסתר לרצות את החיבוק שלה. זה לא הפריע באותה המידה לטרוק את הדלת מאחורינו ולהשמיע בקולי קולות (בהנחה שאנחנו בני אותו הדור) את שורותיו של אביב גפן "ואוהב אותך תמיד/בוכה על הקבר של אמא שלי".
ואז גדלנו עוד קצת, ו(לפעמים)הבנו שאמא, עם כל הכבוד, היא רק אמא. היא אדם. יש לה רצונות משלה, תשוקות משלה, חיים! ובתכל'ס, זה לא ממש עובד עם דמות האם עליה גדלנו. אף אחד לא לומד בבית ספר על אמא שנוסעת לטייל בהודו, שמביאה את החבר החדש לישון בבית, שמבלה בפאבים.
מצד שני, גם אנחנו השתננו.
פעם בגיל 18 היינו הולכים לצבא, משם עוברים לתל אביב או לטיול בנקודה כלשהי בגלובוס, ומשם לא חוזרים הביתה. היום מדברים על גיל התבגרות ארוך (יש האומרים עד גיל שלושים), על ילדים שנשארים בבית ההורים עד החתונה, ולפעמים גם אחריה. ומנגד, על כך שהחיים רק מתחילים בגיל 60, כשפתאום יש זמן לממש את כל החלומות, כסף לעשות את זה, ובלי יותר מדי מחוייבויות על הראש.
"אמא, קניתי הר…." בדיוק על הנושא הזה, שבין הורים לילדים מדברת ההצגה של תיאטרון בית לסין "אמא מאוהבת". מעשה בעומר (עידו ברטל), בחור בשנות העשרים לחייו, שחוזר מטיול ארוך בדרום ארגנטינה רק כדי לגלות שלאמא שלו יש חיים משל עצמה. האם (אסי לוי), עו"ד מוצלחת, חיה עם בן זוג (דודו בן זאב) ומה שמעניין אותה כרגע בחיים זה פחות הצרות של הבן שלה, ויותר חלומות משותפים יותר או פחות עם בנזוגה.
ההצגה נחמדה ומעוררת מחשבה. ענת שבו- מגן, בתפקיד חברתו הארגנטינאית של עומר, מספקת את האתנחתה הקומית אבל מעצבנת למדי במבטא דרום אמריקאי שנראה יותר כמו חיקוי גרוטסקי מאשר כמו מבטא אמיתי. היהלומים האמיתיים של ההצגה הם דמותם של הסב והסבתא- אילן דר, ששוב משחק בתפקיד האב/סב הציני והמתחכם (טייפ-קאסט שמתאים לו בול, עוד מימי "קרובים קרובים", ומרים זוהר, שכל הצגה שאני רואה איתה היא הצלחה.
השאלה המהדהדת לאורך כל העלילה היא מהו תפקידה של האם, או יותר נכון- עד מתי אמא היא קודם כל, ואולי אך ורק, אמא. האם יש מקום לשאיפות שלה? האם היא צריכה תמיד לשים בראש ובראשונה את טובת הילדים? גם כשהם כבר לא ילדים?
אני לא ארחיב בעלילת ההצגה, היא פחות קריטית, ואני לא רוצה לצור ספויילרים. אני מאוד חכמה בעקרונות ואידיאלים. לפני שהעולל נולד הצהרתי שאני לא אהיה "רק אמא", אלא "גם אמא". שלא אשכח לעולם שאני גם ברבורה (נו, אתם מבינים מה הכוונה). ולא שכחתי, רק שמה לעשות, כרגע העולל נזקק לי. ומה אם יבוא יום אחד העולל ויגיד לי "אמא, קניתי הר"? האם אני צריכה לעזור לו לממן את ההר? גם אם זה במחיר כל חלומותיי? גם אם אני אהיה כבר בגיל הפנסיה? אין לי את כל התשובות, לא חושבת שלמישהו יש, אבל אין ספק שההצגה מעוררת את השאלות הללו.
"אמא מאוהבת", תיאטרון בית ליסין.
מחזה מאת גורן אגמון. בימוי: גלעד קמחי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: יוסי בן-ארי; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: אמיר לקנר.
משתתפים: אסי לוי, דודו בן-זאב, מרים זוהר, אילן דר, עידו ברטל, ענת מגן-שבו.
משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה
).
).
