ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ספרי עיון"

ג'יהאד ושנאת יהודים

יום שבת, 21 בינואר, 2012

 "כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים [..] הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה" (עמ' 15).
ציטוט זה פותח את ספרו של מתיאס קונצל, המנסה לרדת לפשר השנאה הערבית לישראל. זה אינו ציטוט מפי עדי ראיה/ שמיעה של בן לאדן, אלא ציטוט של אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. זוהי גם נקודת המוצא של קונצל, המנסה למצוא הקבלות בין האנטישמיות הקלאסית והתיאוריות הנאציות לבין הטרור הערבי.

"כולנו" יודעים לומר מהן הסיבות לטרור, הלא כן?
יש שיגידו עוני, יש שיגידו תחושת הקיפוח, אנטישמיות, מלחמת דת, התשובה הרי נעוצה בשאלה מיהו העונה. קונצל מציג הקשרים חדשים- ישנים לג'יהאד וטוען כי האנטישמיות היא לא מעין 'נספח זניח' של האסלאם הקיצוני, אלא שורש האידיאולוגיה שלו: "הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים- בלא אבחנה בין דתיים לחילוניים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע למוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבצידה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האסלאמיסטית- פאשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע מוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי" (עמ' 107)

ניגשתי לספר בהיסוס מה. גרמני שכותב על שנאת יהודים נשמע, איך לומר, לא מסקרן במיוחד….
הספר סוקר סקירה הסטורית של האחים המוסלמים, וזה עניין אותי (את הספר קראתי על רקע המהומות במצרים), ובניגוד לכותרת המשנה- יש לציין שמרביתו כלל אינו עוסק באירועי 11/9, ודומה שאירועים אלו הוכנסו לספר רק כי אי אפשר היה להתעלם מהם (הספר במקור, בגרמנית, פורסם ב-2002). הספר תורגם לעברית ממהדורה מורחבת באנגלית של הספר, שפורסמה בשנת 2007.

אני לא יודעת עד כמה שוכנעתי שהגי'האד האסלאמי שווה ערך לנאציזם, או יונק ממנו. המחבר נשען על תאוריות קצת קונספירטיביות לטעמי, בין השאר על העובדה שמוחמד עטא (שהתרסק במגדל הצפוני), מרוואן אל שייח'י (שהתרסק במגדל הדרומי) וזיאד ג'רח (שהתרסק בפנסילבניה, בטיסה 93) התגוררו בשנים שקדמו לאסון התאומים בגרמניה.
אין ספק שיש בספק כמה וכמה דברים שינעמו לאוזן הישראלית. קונצל יוצא כנגד הסובלנות האירופית (ולא רק האירופית)- "רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות" (עמ' 21), הוא אומר, ותוהה מדוע איש לא מטיל ספק בפעולות הטרור "השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים או במסעדות- אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי" (שם), ומתריע מפני הסתננות אנשי הג'יהאד לתנועות לגיטימיות הנאבקות בקפיטליזם.

מן הסתם מכותרת הספר עצמה ניתן להבין שהספר מוטה לצד אחד, ולי כמובן אין בעיה עם זה, אבל בין אם התאוריה נכונה ובין אם לא, זה ספר שמעניין לקרוא, ולו כדי לדעת מיהם הגורמים החזקים (היום) במצרים ובסביבה.

ד"ר מתיאס קונצל הוא איש מדע המדינה המתגורר בהמבורג. הוא עמית מחקר ב"מרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון" באוניברסיטה העברית וחבר בהנהגת ארגון "אקדמאים למען שלום במזרח התיכון".

לסיכום,
(כי זה מעניין, אבל בכל זאת- כמה מוטה אתה יכול להיות לפני שזה יצרום?)

ג'יהאד ושנאת יהודים- על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר/ מתיאס קונצל
Jew and Jihad- Hatred, Islamism, Nazism,  and the roots of 9/11/ Mattias Kuntzel
מאנגלית: צור ארליך
הוצאת טובי, 2008
162 עמ' (כולל מפתוח)

נשים מפתות בתנ"ך

יום שלישי, 17 בינואר, 2012

כשחשבתי מה לכתוב על הספר, כתבתי לעצמי סקירה שונה לגמרי, אבל ברגע האחרון עלה במוחי המשפט האלמותי  "If you can't beat them join them".
כי מה בעצם מנסה המחבר לומר כאן? הוא יוצא מתוך נקודת הנחה, נכונה למדי, שעמדת המוצא של נשים לאורך ההסטוריה העתיקה בכלל, ובתקופת התנ"ך בפרט, הייתה תמיד נחותה יותר, וכדי 'לסגור את הפער' הן השתמשו במיניותן.
לזכותו יאמר שהוא לא קורא להן מופקרות, או פרוצות. הוא אפילו בעדן, ומביע אמפתיה למחיר הכבד שהן שילמו.

אבל בואו שניה נעשה צעד אחד אחורה.
היו תקופות שקראתי בספר התנ"ך בעיון רב, ונהנתי מכל רגע. אלו היו תקופות אחרות. אני הייתי צעירה הרבה, הרבה, הרבה יותר. רומנטית יותר. סקרנית יותר. או בלשון אחרת: הייתי בכיתה ו' ורציתי להתחרות בחידון התנ"ך שהתקיים בבית הספר שלי.
הכי אהבתי את ספר שופטים.
יש שיגידו שתאוות ההרג שלי נולדה אז, אבל אני אהבתי את הרעיון של אנשים פשוטים שמגוייסים לפתע פתאום למען מטרה נעלה (טוב, וגם בשביל להרוג אנשים שכל מה שחטאו היה שלא היו יהודים, אבל למה להיות קטנוניים).
בכל מקרה, עברו הרבה שנים מאז. אני כבר לא אותה ילדה סקרנית ורומנטית. התנ"ך כבר לא נקרא בעיניי כספר מלא הרפתקאות ודרמות, אלא נצבע בצבעים שונים ומשונים שזה לא הפוסט לדבר עליהם. ועדיין, כשמישהו מציע אינטרפטציה כלשהי לתנ"ך, ובעיקר לדמויות הנשיות שבו, אני קופצת על המציאה.

ונחזור אל הספר.
קחו לדוגמא את הדיון על יעל אשת חבר הקיני.
למי שהבריז מהשיעור, או סתם לא זוכר, יעל קיבלה באוהלה בברכה את סיסרא, ולמרות שביקש רק מים השקתה אותו בחלב. כשנרדם היא נעצה יתד בראשו והרגה אותו. לטענת עיני, פעולתה של יעל נובעת מהעובדה שהגברים לא מילאו את תפקידם כראוי. כאן גם באה לידי ביטוי נקודת החולשה הגדולה של הספר- הפטרונות שלו.

מילא שנשים משתמשות במיניותן, אבל הטיעון לפיו הן משתמשות במיניותן לא כי הן חפצות בכל, או כי הן רוצות לקחת חלק במאבק, אלא כי במקרה הרע הגברים לא עושים את תפקידם כראוי, ובמקרה הטוב כי הן משרתות את המטרה שהציבו בפניהן הגברים (ע"ע אסתר, ששכבה עם אחשוורוש כדי שמרדכי יקבל תפקיד בכיר יותר).
גם האיורים שמעטרים את הספר מעוררים אי נחת. ראו לדוגמה את האיור המלווה את יעל:


בעיניי אין מדובר כאן ב"סתם" אישה אלא ב'פצצת זמן', אישה החושפת יותר מטפחיים ויוצרת מניפוציה על הקורא (הגברי כמובן).

לסיכום, על אף הרצון הטוב והרעיון המעניין הספר הוא החמצה בעיניי. עדיף היה לטעמי להתמקד במספר מועט יותר של דמויות, ולחקור אותן לעומק מאשר לתת לקורא לטעום בלבד, או במילים אחרות- הספר לא בשל לגמרי.

נשים מפתות בתנ"ך/ יומי עיני
איורים: נעמי פוקס
הוצאת סער, 2011
160 עמ'

על הקריאה

יום שלישי, 15 בנובמבר, 2011

"כל זמן שהקריאה משמשת לנו מורה דרך וכל עוד מפתחות הקסמים שבידיה פותחים לנו, בתוכנו פנימה, את הדלת לחדרי מגורים שלא היה עולה בידנו לחדור אליהם בכוחות עצמנו, תפקידה בחיינו מבורך" (עמ' 77).

יש ספרים שאני קוראת מתוך תחושת חובה.
בד"כ מדובר בספרים שאני מרגישה שכתולעת מצויה, או כספרנית מתחילה, הם יכולים להוסיף לי המון.
כך הגעתי ל"תנ"ך לספרניות". כך הגעתי לספר הזה.

בסיסו של הספר הוא הקדמה לספר אחר, אבל ברבות הימים הוסף להקדמה מבוא של ד"ר דוד מנדלסון, וכך נוצר חיבור עצמאי.

הספר מחולק למעשה לשני חלקים. בחלקו הראשון מדבר פרוסט, או יותר נכון נזכר בערגה, בחוויות הקריאה שלו כנער.
אני מודה שזהו החלק אליו התחברתי יותר. דרך תיאוריו אפשר ממש להרגיש את טעם המילים, את החיבור הזה, כשאנחנו נשאבים לספר, ואוי… הוא נגמר:
"אחר כך קראתי את העמוד האחרון, הספר תם ונשלם. צריך הייתי לבלום, באנחה עמוקה, את מרוצם הבהול של העיניים ושל הקול שעקב חרישית ולא עצר אלא לשאוף אוויר" (עמ' 55).

בחלקו השני, הפילוסופי יותר, פרוסט מתכתב עם טענותיו של דקארט על הספרים, ועל הקריאה. אני מודה שבחלק זה דילגתי על לא מעט פסקאות. למרות שחלק מהן גם זכו להנהוני הסכמה מצידי:
"קריאת טקסט אינה יכולה להצטמצם לכלל הבנתן בלבד של האותיות ושל המילים הנרשמות על עמודיו של הספר, אלא היא מלווה חוויות נפשיות נוספות, והן מצידן, כפי שעלה מן ההתייחסות למזון, מתחברות לתופעות גופניות כגון: הקרנות של דימויים וירטואליים הזהים לדימויים המופיעים בהזיה או בחלום, הנובעים, מבלי משים, מקריאת פריט מסויים בטקסט" (עמ' 23)

בסופו של דבר, לטענת פרוסט, הקריאה היא אחת החוויות הגדולות המעצבות את נפש הקורא, ועם אמירה חד משמעית זו אני מסכימה בכל ליבי.

לסיכום, אני מודה שפרוסט מפחיד אותי.
כתיבתו קשה, ואני מתקשה לעקוב אחר כתיבתו הפתלתלה.
לא הייתי ממליצה לכל אחד לקרוא את הספר. למען האמת, לא בטוח שהבנתי אותו עד תומו. ולכן-

לסיכום הסיכום- לחובבי פרוסט בלבד. בלי ברבורים.

על הקריאה/ מרסל פרוסט
מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט
הוצאת כרמל, 2003
107 עמודים

בצק אלים

יום שני, 24 באוקטובר, 2011


אז נתחיל בדבר הכי הכי חשוב- אני אוהבת לאכול. אני אוהבת לאכול אוכל טעים, אני אוהבת לבשל, ובעיקר- אני אוהבת לבשל אוכל לא מסובך (אבל ערב לחך).

לבלוג "בצק אלים" התוודעתי מספר חודשים אחרי שעברתי לגור עם הנסיך, כשמלאי המתכונים שלי התחיל להדלדל, ורציתי להקסים אותו בכוחותיי הנשיים הדגולים שכן אמרו כבר לפני שהדרך ללבו של הגבר עוברת דרך קיבתו.
יתרונו של הבלוג הוא לא רק בפשטות המתכונים שבו, אלא בעיקר בעובדה שהמתכון, או יותר נכון תהליך הבישול, מלווה בלא מעט תמונות שעוזרות להבהיר אי אלו דברים למתקשים בהבנה, הווה אומר נשים בהריון שמתבלבלות ושמות קודם פירורי לחם ואז ביצה (לא לצחוק, אני עשיתי את זה :oops: ).

קוראיי הנאמנים (לא כולל אלו שמפחדים לחזור הביתה אם הם לא קראו ;-) ) בוודאי תוהים על מה ולמה אני כותבת על הבלוג, שהרי אני עוסקת בספרים בעיקר. ובכן, נפל דבר.

אני חושבת שזו אחת הפעמים הבודדות שנתקלתי בהן בבלוגיה הישראלית (אשמח לקבל תיקון באם אני טועה) בהן בעלת בלוג מוציאה לאור חוברת במקביל לפרסום הבלוג.
יותר נכון, אני חושבת שזו הפעם היחידה שבה אני אישית רכשתי חוברת מתכונים מבלוגרית. אני חייבת להודות שהיססתי מעט, שהרי בינינו, למה צריך לשלם על מתכונים, יש כל כך, כל כך, אבל כל כך הרבה מתכונים ברשת, אבל זה היה ממש שווה את זה.
בחוברת ישנה 17 מתכונים שלא פורסמו בבלוג. לכל מתכון שכזה נפתח דף סודי בבלוג, מה שהוסיף לניחוח האוכל גם ניחוח של קונספירציה ואליטיזם, אז מה צריך יותר מזה?

עד כה נוסו ארבעה חמישה מתכונים מהחוברת. היום ינוסה מתכון נוסף. הנסיך אנין הטעם אהב שלושה ארבעה מתוכם (אבל זה לא משנה, כי אני אהבתי את כולם), ואפילו העולל הביע התלהבות.

בעלת הבלוג, העונה לשם מאיה, היא בחורה נחמדה למדי שהתחילה לתעד את הרפתאותיה הקולניריות בשנת 2007. נכון לרגע זה היא לומדת תואר ראשון בניהול וקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וכותבת את טור האוכל השבוי במוסף "זמנים מודרניים".
מצד אחד, עלי להוסיף, לכו תסמכו על מישהו שלא אוהב אבטיח… 8-O
מצד שני, החבר שלה הוא זה ששוטף את הכלים בבית, אז יש בה משהו קסום… :lol:

לצערי המאוד מאוד רב, התבקשתי שלא להעתיק מתכונים מהחוברת, ולכן כל מה שאני יכולה לעשות זה להפנות אתכם לאחד המתכונים בבלוג (דווקא אחד המסובכים יותר, אבל שווה!).

לסיכום, אם לא הבנתם…
קנו את החוברת. היא לא עולה הרבה (50 ש"ח). היא נשלחת בדואר די מהר. היא טעימה (העולל טעם!).

וגילוי נאות אחרון: לא קיבלתי ולו שקל עבור סקירה זו. עזבו שקל, אפילו עוגיה לא קיבלתי. !

כה אמר השבוי

יום שני, 17 באוקטובר, 2011

הוא היה בן עשרים, עשרים וקצת כשנשבה. טייס צעיר יחסית בארץ זרה. הוא קיווה להישאר בחיים. הוא קיווה להשתחרר מהר.
בספר קטן, 159 עמודים סך הכל, מספר לויטוב חיים שלמים. חיים שהתחילו בחמישה ביולי 1970, כשמטוסו של לויטוב נפגע, והוא (יחד עם עמוס זמיר) צנחו על אדמת מצרים.

ההתחלה הייתה כמו שכולנו קראנו עליה בספרים. מכות. השפלות. הפחדות.
"הייתי בן עשרים וחצי. כושר ההתאוששות הגופנית, היכולת המופלאה של הנעורים, עזרו לי לשרוד ולעבור בשלמות יחסית את התקופה הקשה." (עמ' 25)

כמו שכתבתי בעבר, אחרי שקראתי את הספר "חוץ מציפורים", בו פגשתי לראשונה בעמוס לויטוב, דומה כי החוויה הקשה ביותר בשבי היא הבדידות, העובדה שאדם אחד כלוא בתא קטן ונתון לחסדי אויבים אכזרים.
"כאשר מבודדים אותנו לתקופה של לא הרבה שנים, נניח שנתיים- שלוש, ניתן להשפיע באופן מהותי על תפיסת החושים ועל המושגים- מה יפה ומה לא, מה רגיל ומה חריג. בהדרגה אנו מאבדים את המידות, הקולות, הריחות של הדברים שאיננו נחשפים אליהם, וכך ניתן להשפיע בשיטתיות על טעמנו ועל תמונת עולמנו" (עמ' 75).

מעניין לקרוא את ספרו של לויטוב, ובעיקר להשוותו לספר "חוץ מציפורים" המתאר את אותה החוויה, אבל דומה שהזכרון הקולקטיבי שונה לעיתים מהזיכרון האישי.

לויטוב מדבר על הבדידות שחש גם בזמן שהיה כבר בתא יחד עם כל שאר השבויים, בדידות שנבעה בין השאר בשל גילו הצעיר. למרבית השבויים הייתה משפחה: אישה, ילדים, חברה. משהו שיכלו להתלות בו, שיכלו לחלום עליו, אבל לויטוב היה לבד. הייתה לו חברה, ממנה מיהר להיפרד באחד המכתבים הראשונים שאפשרו לו לשלוח לארץ, ובדידותו זועקת.
מצד שני, נראה שאין גבול לכושר ההסתגלות האנושי, וגם בשבי דומה שאפשר לחיות. לויטוב הצליח ללמוד הנדסה בזמן שהיה בשבי, דברים שמעולם לא הצליח ללמוד (או ללמוד כראוי) קודם לכן. אחרים למדו אנגלית, תרגמו את "ההוביט" או עיצבו רהיטים לחדר. הנקודה היא שאחרי ההלם הראשוני, אחרי שנגמרות החקירות, בסופו של דבר צריך לשרוד יום, ועוד יום, ועוד אחד. והדרך לשרוד, כך נראה, נעוצה בדברים הקטנים שאהבת לעשות, נעוצה בזכרונות שאתה עוד זוכר, ובעיקר ביכולת להתעלות מעל הכאן והעכשיו.

לויטוב רואיין פעמים רבות בחמש וחצי השנים האחרונות בהקשר של גלעד שליט. אולי הדבר נובע מכך שחלק מפרנסתו היא מהרצאות שהוא מעביר. אני מניחה שאחת הסיבות הוא הגיל הצעיר בו הוא נשבה (נפל בשבי כשהיה בן עשרים וחצי, שוחרר בגיל עשרים וארבע), שדומה לגילו של גלעד שליט (שנשבה בהיותו בן 19 ועתיד להשתחרר מחר, בגיל עשרים וארבע+). בלא מעט מהראיונות שנתן (ראיון אחד לדוגמה) הוא מדבר על היתרון של גילו הצעיר של שליט, ומקווה שהוא יחזיק מעמד.
"בשנותי בשבי חלמתי אין- ספור פעמים איך ייראה יום השחרור והימים שלאחריו. ככל שהתארך הזמן בשבי נדמה היה שזהו זה, החיים ממשיכים ואנחנו קורבן של מציאות מזרח- תיכונית רוויה מלחמות וקפריזות. כל יום שחולף מרחיק אותנו מהבית, ואני אסיר עולם עד להודעה חדשה" (עמ' 157)

ספרו של לויטוב יצא לאור בשנת 2007, וחיפשתי אותו מאז שקראתי את "חוץ מציפורים". במפתיע גיליתי שהספר יצא במהדורה חדשה בהשתתפות הוצאת מודן.
קרה המקרה, ואת הספר החלפתי בספריה ביום שפורסם על החתימה על עסקת שליט.

אני מקווה ששליט יהיה השבוי האחרון. אני מקווה שבעוד עשר- עשרים- שלושים שנה, כששליט יכתוב את זכרונותיו, השורה התחתונה שלו תהא שונה מאמירתו של לויטוב:
"באותם ימים שלאחר החזרה מן השבי, ושנים ארוכות אחר- כך, חשבתי שאילו רק לא הייתי צריך להצהיר שאני במצוקה קשה, אלא הדבר היה מובן מאליו, והיו מגלים הבנה כלפי מי שחווה טראומה קשה וזקוק נואשות לעזרה ולהדברה- לא רק של בני המשפחה, אלא בעיקר של בעלי מקצוע שמלווים אותו, תומכים בו ועוקבים אחר מצבו- היה לי קל יותר" (עמ' 159)

אני מקווה שלמדנו. אני מקווה שנדע לחבק את גלעד, אבל לא פחות מזה, שנדע לתת לו את המרחב שהוא זקוק לו, ואת העזרה שהוא זקוק לה.

לאתר של עמוס לויטוב

**יצא לראשונה בהוצאת משרד הבטחון בשנת 2007.**

לסיכום,
(כי ככה זה, יש ספרים שאי אפשר לדרג אחרת)

שקר השתיקה/ עמוס לויטוב
הוצאת מודן, 2011
159 עמ'

הרמן השמן

יום ראשון, 10 ביולי, 2011

גרינג היה, ועודנו, אחד הסמלים הגדולים של הנאצים. הטייס המפורסם, הכריזמטי, הנהנתן, היה שותפו של היטלר במשך שנים רבות, פושע נאצי שנגזר עליו עונש מוות אבל הצליח להתאבד באמצעות בליעת ציאניד שעות מספר לפני עלייתו לגרדום.

אבל מי היה גרינג באמת?
יש המאמינים כי בסופו של דבר, כל פעולותיו של אדם נובעות בראש ובראשונה מהדימוי העצמי שלו. מהשאלה הבסיסית והגורלית הזו, "האם אני אוהב את עצמי", או  אולי יותר נכון "האם אחרים אוהבים אותי".
גרינג היה עסוק באופן אובססיבי בשאלות הללו. יש האומרים כי מותה של אשתו הראשונה, אהבת חייו, היה "קו פרשת המים", שלפניו ואחריו זה לא היה אותו אדם.
יש האומרים שמי שהכריע את גורלו של גרינג היה המאהב (ככל הנראה) של אמו, דמות שהשפיעה רבות על חייו של גרינג, דמות שענתה לשם המפתיע הרמן אפשטיין.
יש האומרים שהנהנתנות, הנרקסיסטיות והפינוק שגרינג כל כך אהב, נבעו מדמותו של אפשטיין.

ספרו של גידו קנופ מצליח לטעמי לעשות את הבלתי יאומן, ולהציג את גרינג בצורה אנושית. זה לא אומר שמזדהים איתו. זה לא אומר שמבינים אותו. זה אומר שרואים שהוא אדם.
דמיינו לעצמכם את גרינג- הטייס המוערץ, חלק מטייסת שהצליחה להפיל 644 מטוסי אוייב. האיש הכריזמטי הזה מאמין בגרמניה חזקה, אוהב את עבודתו כטייס, זועם על הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר- רואה בקרקוע חיל האוויר השפלה גדולה. עכשיו הוא צריך לבנות את עולמו מחדש. והוא עושה זאת על ידי כך שהוא חובר להיטלר. לא שנאת היהודים היא שחיברה ביניהם, אלא הרצון בכח ובשררה.
ואז שוב מתרסק עולמו, או לפחות רועד מעט. נסיון הפוטש נכשל. היטלר מושלך לכלא. גרינג נפצע (באופן אירוני- מי שמצילים אותו הם זוג יהודים) ולעולמו נכנס המורפיום. מאותו יום ועד למאסרו הוא יהיה מכור.

וככל שהזמן עובר, ככל שהוא צובר יותר ויותר כוח, ככל שהוא נעשה יותר ויותר בכיר בפירמידת הכח הנאצית, כך הוא צובר יותר ויותר קילוגרמים. אני כותבת את זה כי זה משמעותי. השומן הופך להיות אחד מסממניו של גרינג. הוא כבר לא גיבור מלחמה. הוא כבר לא יפה. הוא פשוט הרמן השמן, או כמו שכותב עליו גבלס ביומנו בשנת 1931: "גרינג מסית ללא הפסק כנגדי, מתוך קנאות חולנית. הוא זוחל כדי ללקק את ישבנו של היטלר. לו לא היה שמן כל כך היה בוודאי נכנס לשם" (עמ' 38).

אני יודעת שאני נוטה ל'פסיכולוגיה בגרוש'. אני מודעת לנטיה הזו שלי, ומשתדלת לשמור אותה על אש נמוכה. אבל לכל אורך הספר נראה כי ככל שגרינג מאבד שליטה בחייו האישיים (החל במותה של אשתו הראשונה, דרך מראהו וכלה בעובדה שהרעיונות והאמונות שלו עומדים למבחן, ונכשלים) כך הוא הולך ונעשה אכזר יותר בחייו המקצועיים.
אומרים שאנשים שמנים (או "מלאים" אליבא דPC) הם טובי לב יותר. עיתון ה"כרוניקל" הלונדוני שלל מכל וכל דיעה זו בתיאורו של גרינג בשנת 1945, לפיו "העובדה שהוא שמן, אין משמעותה שהוא גם טוב לב; גם כשהוא צוחק הוא אינו יודע כל רחמים; ומחמת עברו הוא פושע" (עמ' 160).

אפשר להסתכל על ההסטוריה בדרכים שונות, ולשאול שאלות שונות. אחת השאלות הפופולריות ביותר היא השאלה "מה אם".
מה אם, נאמר, גרינג לא היה כל כך שמן. מה אם הוא לא היה רדוף בבעיות הנובעות מדימוי עצמי בגובה דשא, האם אז הייתה ההסטוריה שונה?

לסיכום,
 ברבורים (לאוהבי הז'אנר בלבד)

גרינג- סגנו של השטן. ביוגרפיה/ גידו קנופ
מגרמנית: עידו הרטוגזון
ספריית מעריב, 2010
173 עמ'

הספר הקטן על טבע המלאכים

יום ראשון, 3 ביולי, 2011

"בטרם יצר אלוהים ארץ ושמים, ברא את האור, וממנו את המלאכים. ריבוא ריבואות של מלאכים פיסל אלוהים לאורו של היום הראשון. אלוהים לא שת לבו להתגנבות צללי הערב אשר דחקו את האור מפני החושך. את אחרון המלאכים, מלאך החושך, ברא אלוהים מן העלטה, ועמו בא המוות לעולם" (עמ' 17).

המפגש הראשון שלי עם פרופסור זקוביץ היה כשנרשמתי לסמינר שלו, אי שם בתחילת שנות האלפיים. הימים היו ימים של תקווה, הלימודים היו ספרות עברית והסטוריה של עם ישראל. בסופו של דבר נשרתי מהלימודים, ולא הגעתי לסמינריון.
לפני מספר חודשים הלכתי לטקס סיום תואר (משעמם ביותר) באוניברסיטה העברית. המרצה האורח באותו ערב היה, להפתעתי הרבה, הפרופסור למקרא יאיר זקוביץ. ישבתי שם בין עשרות אנשים שמקרא, ספרות או כל דבר שהוא לא קוונטים ופיזיקה לא ממש מעניינים אותם, וראיתי שאפילו הם נהנו. אז ידעתי שאני צריכה לקרוא את הספר הזה.

על פניו, מדובר במחקר על מלאכים- החל מהשאלה מתי הופיעו לראשונה ומהי הגדרת התפקיד שלהם, ובכלה בשאלה הלא פחות קריטית- האם הם אוכלים?
תאמרו, ובצדק, שזה לא מעניין במיוחד. טרחני אולי אפילו. כמה אפשר לקרוא על דברים כאלה? זה מקרא, זה לא מעניין.
צודקים, רק שכאן יש לומר שהספר מחולק בצורה טכנית לשניים: צד ימין וצד שמאל. בצד ימין ישנו את המחקר העיוני, המשעמם לעיתים. בצד שמאל ישנם ספורים, הגיגים ובדותות משעשעות אודות המלאכים, מתובלים באיורים (יותר נכון קשקושים קטנים) של דמויות מלאכים שצייר זקוביץ עצמו.

בבסיס הרעיון התאורטי, טוען זקוביץ שהמלאכים במקרא העברי דומים במידה מסויימת בתפקידם לתפקידם של האלים במיתולוגיה היוונית. אחת הדוגמאות המרכזיות שהוא נותן הוא פגישתה של אמו של שמשון עם מלאך. המלאך ניבא את הולדת שמשון, שנולד גדל מימדים (ועל פי מסורות קדמוניות הוא בנם של אל ובת אנוש), ובכך מקביל זקוביץ את ספורו של שמשון לספור הולדתו של הרקולס (בנו של זאוס).

בבסיס הדמיון החופשי, רואה זקוביץ במלאכים הדים לאנושות, ונוסך בהם תחושות אנושיות לחלוטין דוגמת קנאה, חנופה, גנדרנות ואפילו, איך נאמר בעדינות, חוסר מחשבה עצמאית:

"המלאכים מצייתים לאלוהים ציות עיוור. הם לא ניחנו, מן הסתם, בכושר שיפוט מוסרי עצמאי. בעבר, מדווחים מקורות מוסמכים, ביצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל, כגון הריסת סדום ועמורה והשמדת כל תושביהן, אנשים נשים וטף" (עמ' 41).

פרופסור יאיר זקוביץ הוא חוקר מקרא ישראלי, המלמד בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,

בתור אחת שרחוקה שנות אור מחקר המקרא, נהנתי עד מאוד לקרוא על המלאכים. האם הספר טרחני במקצת, כדברי הביקורת? יתכן בהחלט שכן, אבל זה כל היופי שבספר- אפשר לדלג על חלקים:-) .

 ברבורים

הספר הקטן על טבע המלאכים/יאיר זקוביץ
הוצאת דביר, 2010
142 עמודים

מלידה עד גיל שנה

יום ראשון, 12 ביוני, 2011

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשגיליתי שאני בהריון היה לפשוט על מדפי הספרים בחנויות הספרים ולקנות את הספרים הטובים ביותר שיעזרו לי להבין מול מה אני עומדת (ובינינו, בואו נודה, פשוט שמחתי שיש לי תירוץ לקנות ספרים :) ).

ואז התחילה הבעיה: בספר הזה אומרים לי שאם אעשה X אני פוגעת אנושות בילד שלי. לעומת זה, בספר  השני דווקא
ממליצים על X. בספר השלישי בכלל מדברים על דברים שלא רלבנטיים, כי הוא נכתב לפני עשר שנים או מיועד לנשים בארצות אחרות, שלא צריכות להתמודד עם ביטוח לאומי או עם חופשת לידה קצרה כל כך (מי הגבר שנתן לנו רק שלושה חודשים עם היצור הכי מקסים עלי אדמות?:evil:)

ולנישה הזו בדיוק נכנס ספרן של מור אסאל וענת בר לב- אפרתי. ספר שכל כולו נכתב ומיועד לנשים פה בארץ.
מה זה משנה, אתם אומרים (וזה אתם אומרים, כי הנשים- אני חושבת- מבינות). תינוק זה תינוק.
אז זהו, שלא.

כי לא בכל ארץ יש את הלחץ הזה על האישה, כדי שתביא מהר ככל האפשר עוד תינוק, כדי שתניק, כדי שתעשה את הילד הכי
מוצלח בזמן הכי קצר.
כי לא בכל ארץ כל הדיוט ברחוב מרשה לעצמו לומר לך מה בדיוק, אבל בדיוק, הוא חושב על העובדה שהלבשת את העולל רק בשכבה אחת במקום בשתיים.
כי לא בכל ארץ שמונה ימים אחרי הלידה יש ברית, וכן- ברית היא סוגיה לא רק דתית, אלא גם רגשית.
כי לא בכל ארץ יש כל כך הרבה חיסונים, ולא בכל ארץ יש ברוקרטיה שצריך לצלוח.

הספר נכתב בהמשך למדור שפורסם ב"לאישה", וכך הוא גם נראה (וזה לאוו דווקא עלבון): שימושי, לא מתיימר ומנסה לתת במהירות את התשובה הטובה ביותר.

לסיכום, הספר עזר לי להבין קצת יותר בנושאים מסויימיםף אבל בסופו של דבר גם הוא, כמו כל שאר המדריכים, מצא את מקומו על המדף מהר מאוד. לישראליות (וגם ישראלים) בלבד.

לדף הספר באתר ההוצאה,
ולטעימה ראשונית ממנו.

ברבורים

מלידה עד גיל שנה- המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק/ מור אסאל וענת בר לב- אפרתי
הוצאת מטר, 2011
396 עמ'

(לא) לאמהות בלבד

יום חמישי, 19 במאי, 2011

כמו כל אמא טריה הצטיידתי גם אני בשלל הספרים שאומרים לך בדיוק, אבל בדיוק, מה אמור להתרחש בכל דקה, ובכל שניה בחיי התינוק החדש.
כמו כל אמא טריה, גם אני הבנתי, תוך שעתיים בערך, שבין הספרים לבין המציאות יש אי אלו פערים, ואז התחלתי לשאול את עצמי מי באמת תוכל לספר לי את האמת…
"המידע שלמעשה הייתי באמת זקוקה לו, לא היה זמין: למשל, כיצד לשמור על חוש ההומור כשאת מתגוררת בבית לא ממוזג בחודש יולי ותאריך הלידה המשוער חלף שבועיים קודם לכן; איך מרגישים בזמן התכווצויות שנגרמות על ידי פיטוצין- כאילו מישהו מרסק לך את השיניים בפטיש; האם כדאי להביא כרית אוויר מהבית להגנה עצמית בשעה שהמיטה שלך מוסעת במהירות עצומה לכיוון חדר הניתוח, שבו עומדים לבצע בי ניתוח קיסרי בהול" (עמ' 22).

הספר "אמהות חושבות" בנוי בדיוק על הנישה הזו- "כל מה שרצית לדעת, ביקשת לדעת, התחננת לדעת,ואף אחת לא טרחה לספר לך..". מונולוגים של נשים. אמהות בהווה, אמהות בעבר, נשים שהחליטו שהן לא רוצות להיות אמהות, ובקיצור- כל הקשת הנשית.

כי למרות שמזהירים אותך מהפעם הראשונה שבה האוצר שלך, משוש ליבך, ישתין עלייך (פיזית) בקשת, אף אחד לא מבין את תחושת הלחץ בשניה שבה את מבינה שזה הולך לקרות, ולא ממש מצליחה למנוע את זה: "באותו רגע יש לי בעיה אחת- מה לעשות עם התינוק הערום עד שבעלי ישוב מהמשימה שאליה נשלח? באותו רגע ניקי מפסיק ליילל, מביט בי בתשומת לב ופניו מאדימות. "אוי, לא!" אני אומרת. אני מרימה אותו בתנועה נואשת וחושבת "מגבת!". אני שועטת לכיוון ארון המגבות, אך הוא ריק משום שדחיתי את מטלת הכביסה. אני מניחה את ניקי על הרצפה, דוהרת אל חדר השינה ונוברת בטירוף בסל הכביסה. אני שולפת בתחושת ניצחון מגבת ישנה וחוזרת אל ניקי. הוא מביט בי קורן מאושר. מסתבר שאיחרתי" (עמ' 124).

הספר מדבר על לא מעט חוויות שנשים חוות, בין אם טובות ובין אם רעות- החל מהאושר שמציף אותך כשמניחים עלייך בפעם הראשונה את התינוק שלך, וכלה בדכאון שמציף כל תא בגוף שלך, כשאת מבינה שחייך לעולם לא ישובו להיות כמו שהיו.

אז למה לקרוא את הספר הזה?
בגלל משפט אחד, שעשה לי את היום ואת השבוע כולו, והגדיר בצורה הטובה ביותר את מצבי הנוכחי: "ללדת ילד פירושו להחליט שלבך יתהלך לצמיתות מחוץ לגופך" (עמ' 233).

לסיכום,
(ולא, זה בהחלט לא לנשים בלבד- גם הנסיך התגלגל מצחוק בסיטואציות אלו ואחרות)

אמהות חושבות- נשים כותבות את האמת על אמהות/ עורכות: קמיל פרי וקייט מוזס
Mothers who think/ Edited by Camille Peri and Kate Moses
מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר
הוצאת מודן, 2006
243 עמ'

חוץ מציפורים

יום שלישי, 17 במאי, 2011

"הבדידות הקשה ביותר היתה בצינוק. שם סבלתי גם מאי- הוודאות הקשה כל כך. זה היה מצב, שבו שכבתי בלכלוך, וכשהייתי שומע צעדים בחוץ, לא ידעתי אם באים לתת לי חתיכת פיתה או להוציא אותי להורג" (עמ' 88).

הם היו עשרה. רובם היו אנשי חיל האוויר. היה גם מעט חי"רניקים, מעט צנחנים, ושני שק"מיסטים.
לא היה ביניהם שום דבר במשותף, מלבד העובדה שכולם היו שבויים, שכולם היו (בסופו של דבר) בתא אחד בכלא עבאסיה במצרים, ושכולם, כדי לשרוד בקשיי השבי, שנמשכו לא יום ולא יומיים, נאחזו בידיעה שבארץ יודעים שהם בחיים וידאגו לשחרר אותם.
עשרת השבויים הללו הם אותם השבויים שתירגמו את "ההוביט" במהלך השבי, פעולה שבוצעה, בין השאר, כדי שחלק מהחיילים, שלא ידעו אנגלית, יוכלו להינות מהספר.

מטבע הדברים, שבי הוא לא דבר פשוט, בלשון ההמעטה. "בהתחלת השבי שרוי השבוי בטראומה הנגרמת על ידי הנפילה בשבי והמפגש הפתאומי עם האויב, ואחר כך נוספות לכך החקירות האכזריות, אולם כאשר אתה שרוי בשבי זמן ארוך, התנאים שלך משתפרים, ומניחים אותך לנפשך, סביר להניח שנרפאים מהטראומה. מאידך גיסא,יתכן שבמקומה נוצרות טראומות אחרות, שמקורן בקשיים אחרים. הן עשויות לנבוע, למשל, מהזמן המתארך של חיים בתנאי שבי. ההתמודדות עם מצב זה מצריכה כוחות נפשיים גדולים בהרבה מהמאמץ הנפשי והפיסי, הנדרש בחקירות או בהתמודדות עם הטראומה של הנפילה" (עמ' 208).

דובר לא מעט על נפש האדם, על יכולתו של האדם להתמודד עם קשיים שמעולם לא חשב שיוכל לעמוד בהם. מתברר שגם לשבי מתרגלים. המכות והעינויים עוברים עם הזמן, ונראה שאצל חלק מהמרואיינים בספר החוויה הקשה לא הייתה בהכרח העינויים אלא הבדידות (כל שבוי היו כלואים כחצי שנה בבידוד מלא, ורק לאחר מכן הועברו לחדר משותף אחד).

בני האדם הם יצורים חברתיים, ולכן אפשר היה למצוא גם התייחסות אישית יותר בין השבוי לבין החוקר, דוגמת הציטוט הבא:"הוא היה אדם מבוגר, יחסית (בגילנו היום ,אבל אז נראה בעיני זקן מופלג), ופעם הרגיש לא טוב והוציא מהר כדורים מהכיס. למחרת הוא בא אלי לחדר בפיג'מה ואמר: "אתה רואה, גם אני פציינט פה". זה מראה שהמאמץ בחקירה אינו חד- כיווני, וגם לך יש יתרונות: אתה יכול להתיש את החוקר שלך…" (עמ' 71).

בשלב מסויים, באופן שמהדהד למציאות של ימינו בצורה מטרידה למדי, היה להם ברור שהם יצליחו לחזור לארץ רק אחרי מלחמה רצינית. והם צדקו. הם חזרו לארץ לאחר מלחמת יום כיפורים, ב-16 בנובמבר.

את הספר קראתי בסביבות יום הזיכרון. הוא עורר בי לא מעט מחשבות. הם שרדו, והגיעו לארץ, ומרביתם אף הצליחו להשתקם, אבל המחיר היה גבוה. המחשבה שמאז שנאמרה האמירה "האמת היא, שלמדינה לא היה ניסיון עם שבויים, ששהו בכלא ארבע שנים. במשרד הביטחון לא ידעו למה אנחנו זכאים ואיך לפצות אותנו" (עמ' 259), לא השתנה יותר מדי, מצמררת אותי.

עם שובם, התברר שלא הכל נשאר כשהיה. הם היו צריכים להתמודד עם פציעות קשות, עם פרידות לא קלות, עם צללים שהמשיכו לרדוף אותם.
חלקם המשיכו בשירות צבאי, חלקם מצאו מזור דווקא בחיים האזרחיים, חלקם פעילים ב"ערים בלילה", עמותת השבויים.

הספר נכתב לאחר סדרת ראיונות ממושכת שעשתה הסופרת, עמיה ליבליך, פסיכולוגית במקצועה, בין השנים 1987-1988 עם כל אחד מעשרת השבויים ועם נשותיהם בתקופת השבי. היא השתמשה גם ביומן השיחות של השבויים, בדו"חות הצלב האדום ובמכתבים שקיבלה מהשבויים ומנשותיהם.

הספר נכתב בשנת 1989, כשאיש לא העלה בדעתו ששוב יהיה שבוי ישראלי אצל האוייב במשך שנים ארוכות. איש לא העלה על דעתו שיש משהו יותר גרוע מלהיות שבוי ארבע שנים בכלא במצרים. הוא מתאר את חוויות השבויים, אבל לא פחות מכך, את חוויות הנשים שאיתן, את החוויה של אלה שנשארו מאחור, בארץ, והיו צריכות להמשיך ולהתמודד, להמשיך ולחיות.

ואלה שמות:
רמי הרפז
עמוס זמיר
עמוס לויטוב
מנחם עיני
יצחק פור
דן אבידן
מוטי בבלר
דוד לוי
מוטי כהן
אבינועם קלדס

הרצאה של רמי הרפז לגבי תרגום "ההוביט".
ראיון מנקודת מבט של אשת שבוי.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (פשוט ככה)

חוץ מציפורים/ עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1989
340 עמ'