ג'ק באואר גרסת הספר

7 במאי, 2014

וידוא הריגה
קחו אדם פטריוט חדור תחושת צדק ונקם, בעל כישורים אינסופיים כמעט להרג וקבלו את… ג'ק באואר.
עכשיו תוסיפו לזה גם קצת הבנה פוליטית ולא מעט אינטיליגנציה (אני מודה, אני מתה על באואר אבל הוא חייל טוב, לא בהכרח העפרון הכי מחודד…) וקבלו את… מיטש ראפ.

מיטש ראפ הוא הגיבור החדש שלי. הוא אמנם לא מסוקס כמו פטריק קים או ענק כמו ג'ק ריצ'ר, אבל הוא מכונת הרג לא פחות משומנת.
מיטש הוא מתנקש אידיאולוגי, או במילים אחרות, הוא רוצח שעובד בשירות ארצות הברית.
המטרה: חיסול מחבלים ואנשים רעים. האמצעים: כשרים כולם. המניע: אהובת נעורים שנרצחה בפיגוע. (ע"פ ויקיפדיה אסון לוקרבי).

מדובר בסדרה ארוכה, בת 13 ספרים. הספר הנוכחי הוא הספר השני בסדרה. שני ספרים יצאו בארץ בעבר בהוצאת אור-עם "כח מבצעי" (2004) ו"הצופן וושינגטון" (2005).
הפעם מיטש מקבל עוד משימה שגרתית, להרוג עוד טרוריסט, שעובד מהצד גם כשר הנפט הלובי. בניגוד לחיסולים הקודמים, משהו משתבש.
מישהו בגד במיטש וגרם לכך שנהרגו חפים מפשע. זו הייתה טעות טרגית, לא רק בגלל ההרוגים אלא בעיקר כי לעצבן מישהו שיכול להרוג בשניה שישה אנשים זה מסוכן…

כמו בכל ספר פעולה/מותחן פוליטי גם כאן יש בגידות ואנשים טובים, קונספירציות ורוצחים, וכמובן אהבה ומחוייבות וחברוּת   ושאר סיבוכים..
זה לא מותחן אינטילגנטי, אבל לפעמים צריך ורצוי גם כאלו, שיסחפו אותנו וימלאו את שעות הקריאה.

וינס פלין  הוא סופר אמריקני שנפטר מסרטן הערמונית בשנת 2013, והוא בן 47 בלבד. אחד הדברים העצובים בספר היה שהוא מודה בתודות (כן, כן, אני קוראת גם אותן  :oops:) לצוות הרפואי שעוזר לו להלחם בסרטן.
ואגב, לא סתם הזכרתי את ג'ק באואר. פלין היה יועץ לסדרת "24" האלמותיתהחל מעונתה ה-5.

לסיכום,
(או בעברית: אני רוצה עוד!!)

וידוא הריגה/וינס פלין
Kill shot/Vince Flynn
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2014
352 עמודים

קול מהעבר

3 באפריל, 2014

רשימת המשאלות

ברט הייתה "הבת של אמא", וכשאמה גססה ממחלת הסרטן, היא הייתה זו שטיפלה בה. לכן היא הייתה מופתעת הרגישה נבגדת כשגילתה שבמקום החברה הענקית שאמה הקימה, היא יורשת…. רשימת משאלות שכתבה בגיל 14, משאלות שתכננה להגשים במהלך השנה שאחרי. כל פעם שתגשים משאלה, היא תקבל חלק מהירושה שמגיעה לה ומכתב מאמה. חלק מהמשאלות (להזכירכם, ילדה בת 14): להתאהב, לקנות כלב, לקנות סוס, לעזור לעניים, להיות מורה וללדת תינוק.

דמיינו לעצמכם מפגש עם הנער/ה שהייתם. לכו תתמודדו עם האכזבה, עם הפער הזה בין החיים האמיתיים שלכם, לבין מה שחשבתם שהאמנתם שתהיו.

זה ממש ספר מקסים. נכון שזה ספר בנות קלאסי. אז מה? יש בו רומנטיקה, הומור, דמויות מתפתחות, מה עוד צריך כדי להינות?
וכמובן- התרגום של שרון פרמינגר. אין צורך להוסיף מילה, נכון???

באתר שלה מספרת המחברת שהרעיון לספר נבע מהמציאות: מתישהו היא פתחה קופסה ישנה, ומצאה בה רשימת משאלות שכתבה. על הרשימה היה תאריך ללא שנה, כך שהיא מתארכת אותה בין גיל 12-14. שלושים שנה מאוחר יותר, נראה היה שהיא הגשימה חלק ממשאלותיה. ואז היא החלה לתהות איך היו נראים חייה אם הייתה ממלאה את כל המשאלות….

 לסיכום, לנשים בלבד (ולהצטייד בטישו)

רשימת המשאלות/לורי נלסון ספילמן
The Life list/ Lori Nelson Spielman
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2013
375 עמ'

אני ליאונה

1 באפריל, 2014

אני ליאונה

"אני ליאונה. בת לאב שקיבל משליט אחד את הזכות לצוד אריה. אני הבת שנולדה לצלילי מזמורים קיקונגיים ולקול יריות מורדים" (עמ' 47)

מעשה בליאונה, ילדה שגדלה למציאות מרוכבת ומסובכת בלשון ההמעטה, שתמיד מצאה את הספר הנכון לברוח אליו. היא גדלה ביבשת אפריקה, לאב שעסק בפעילות מסתורית יותר או פחות (אם לא מעט חלקי רמיזות לפעילות שושואיסטית ענפה) ולאם לא מאוד מתפקדת.
כשגדלה, מצאה את עצמה במציאות שונה לגמרי מנופיה הפראיים של אפריקה, בקיבוץ.
"איכרים נוטים להיות שתקנים.וסבתא דרורה שלי, כמו סבא של היידי וכמו מרילה, שאימצה את אן שרלי, סבתא דרורה- בדיוק כמוהם, זעפנית מבחוץ ורכה מבפנים" (עמ' 55).

אין טעם לומר הרבה על העלילה. היא נעה ונדה בין אפריקה, בין קיבוץ לבין חזרה בתשובה וירושלים. זה ספר רחב יריעה, לאוו דווקא מבחינת עוביו (541 עמודים בכל זאת לא הולך ברגל 😉 )  אלא מבחינת פתלתלות העלילה, מבחינת הקריצה למציאויות שונות ולסיפורי חיים שרובנו מכירים, בצורה זו או אחרת.
אני מודה שהתחושה לעיתים הייתה של עומס יתר, מין צורך גם בהקרבה וגם בחברות וגם באהבה וגם בסודות וגם וגם וגם, אבל בסופו של דבר, הספר היה הנאה צרופה, בדיוק כמו שידעתי שיהיה.

יש ספרים שחייבים לקרוא. אין כאן יותר מדי יכולת להתפלסף. חייבים, אז חייבים.
ויש ספרים, שחייבים לקרוא, כי הנפש צמאה להם. ספר על ספרים, לדוגמה, הוא תמיד חגיגה לנשמה.
מבחינתי, גייל הראבן שייכת לקבוצה הזו, לא רק לקרוא את ספריה אני אוהבת, אלא להריח את הארומה הירושלמית הנושבת מהם. אי אפשר שלא להתאהב בירושלים דרך הספרים שלה. ראו איך היא מתארת את הספריה הלאומית:
"מעבר לקיר היו ספרים, אלפים רבים של ספרים, ובעודי מצמידה את ראשי אליו, פיללתי שקירות בית האבן ייסגרו סביבי ויעטפו אותי, ושחוכמתם של הספרים תיגר אלי ותמלא את מוחי" (עמ' 338).

ואסיים רק בתיאור מסדרונות האוניברסיטה בהר הצופים, שכל מי שאי פעם למד במפלצת ההיא, ולו לרגע אחד, יוכל להזדהות…
"הלכתי למדור שבו מזינים את הרוח ברוח. שבתי למדור שבו מזינים אותה בחברה. דלת ברזל הובילה אל גרם מדרגות גס, ולאחר שעליתי בו באתי לתוך מדור שכולו נקיקי חדרים. לא היה יופי במקום, גם חלונות כמעט לא היו בו. אוויר לא הורשה להיכנס מבחוץ, וחומות הוצבו להסתיר את נופה של העיר. השתאותי גברה מרגע לרגע, אך השבתי אל לבי שאולי יש בדבר סוד, כי מן הסתם יש טעם נסתר לאופן שבו נבנתה המצודה. אלה שמתמסרים לרוח- חשבתי- לא רק שנצרכים להרחיק עצמם משאונה של העיר, עליהם להתנזר גם מיופיה, שמא יסיח את דעתם מתלמודם" (עמ' 374)

הערה אחת לסיום. זהו הספר הראשון שאני קונה מאז נכנס לתוקף חוק הספרים. הספר עלה 68 ₪ וכמובן שלא השתתף באף מבצע. אני לא די בטוחה שלא ארוץ לקנות כל ספר שאתרגש ממנו, ועדיין, אני עוברת לי בחנויות ולבי מעט נחמץ בקרבי כשאני לא קונה… 😥

לסיכום, לאוהבי ספרים ולאוהבי ירושלים

אני ליאונה/גייל הראבן
הוצאת אחוזת בית, 2014
541 עמ'

איזה פלא מופלא

22 במרץ, 2014

פלא

"אני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים" (עמ' 9)

הכירו את אוגוסט, ילד בן 10 בסך הכל. ילד בן 10 שסובל מעיוות איום ונורא בפנים, שעבר יותר ניתוחים ממה שרובנו נעבור ו/או נשמע כל ימי חיינו. ילד בן 10, שכבר הספיק להבין משהו שאנחנו המבוגרים, נוטים לשכוח:
"עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט. אני מכיר את כל השמות שהמציאו לי. הייתי במספיק מגרשי משחקים בחיים כדי לדעת שילדים יכולים להיות רשעים. אני יודע, אני יודע, אני יודע". (עמ' 85)

החיים לא קלים לאוגוסט. כמו בכל חטיבה, גם הוא נתקל בבריונים ואנשים שלא ממש מתים עליו. רובנו סוחבים חוויות לא פשוטות מחטיבת הביניים ומהתיכון. דמיינו לעצמכם את אותן החוויות, אבל כשיש לך עיוות ברור וידוע, והדימוי העצמי שלך גם ככה בערך בגובה של דשא, החיים נראים פחות מוצלחים.
אבל מתברר שגם בחטיבה, כמו בחיים, אחרי שחוצים את עניין המראה, אפשר להתחבר. לאוגוסט, במובנים רבים, יש מזל גדול. יש המון אנשים שאוהבים ומעריכים אותו. גם ילדים בני גילו, גם מבוגרים ממנו.

אז מה קסם לי כל כך בספר הזה, שפשוט מצאתי את עצמי יושבת ובוכה בו במקום שאני לא מרשה לעצמי לקרוא בו, ובטח ובטח לא לבכות בו???**

נכון שחשוב מאוד לקרוא על חריגים בחברה, ולראות מה הם מרגישים ולהבין שהם בני אדם כמו כולם, ונכון שהסופרת באמת מתארת את הדברים ברגישות עצומה, אבל ספרים על חריגים יש בלי סוף, עוד מתקופת ילדותי הכה- רחוקה ו"אני אתגבר". מה שמקסים בספר הזה הוא התיאור של האנשים הסובבים את אוגוסט, החל מאחותו הגדולה והאוהבת אוליביה (העונה לשם ויה) וכלה בחבריו מבית הספר.

ראו לדוגמה את ההתייחסות המאוד רגשית ומכילה של חברהּ של ויה. דמיינו לעצמכם את חייה, ילדה שיודעת שהזרקור מופנה אליה ואל משפחתה כל הזמן, בגלל אחיה. היא לא מרחמת על עצמה. היא אוהבת את אחיה, אבל זה לא פשוט, לחיות בצל הזרקורים…
"לפעמים אוליביה מזכירה לי ציפור, איך שהנוצות שלה נפרעות כשהיא כועסת. ואיך שהיא נעשית שברירית, כמו ציפור קטנה ואבודה שמחפשת את הקן שלה.
אז אני נותן לה את הכנפיים שלי, לחסות תחתן" (עמ' 212)

אהבתי גם את העובדה שזה לא ספר שעטוף בסכרין. יש כאן בבירור לחץ קבוצתי וצוחקים על אוגוסט בלי סוף, ויותר משצוחקים עליו צוחקים ולועגים לילדים שמסתובבים איתו (בכל זאת, לא נעים לצחוק על אוגוסט, הוא לא אשם במצבו. הוא מסכן). באחד המקרים נכנע אחד מחבריו של אוגוסט ללחץ החברתי וצוחק עליו (הוא אינו שאוגוסט שומע אותו): "אני דיברתי עם ג'וליאן על אוגסט. אוי לא. עכשיו הבנתי! אמרתי דברים איומים. אני אפילו לא יודע למה. אני אפילו לא בטוח מה אמרתי, אבל זה היה רע. זה נמשך רק דקה או שתיים. פשוט… ידעתי שג'וליאן וכולם חושבים שאני מוזר בגלל שאני עם אוגוסט, והרגשתי מטומטם. אני לא יודע למה אמרתי את הדברים האלה. סתם נסחפתי אחריהם. איזה טמטום. אני מטומטם. אוי אלוהים. הוא היה אמור להיות מחופש לבובה פט! אין מצב שהייתי אומר את הדברים האלה בנוכחות בובה פט. אבל זה היה הוא, "הצעקה" שישב ליד השולחן והסתכל עלינו. מסכה לבנה ארוכה מוכתמת בדם מלאכותי. עם הפה הפעור. כאילו המפלצת בוכה. זה היה הוא.
הרגשתי כאילו אני הולך להקיא" (עמ' 160).

הספר מיועד לילדים מגיל שמונה ואילך. לטעמי כולם צריכים לקרוא אותו. אחד הספרים המקסימים ושוברי הלב שקראתי בזמן האחרון, שמתאר באמינות רבה את חיי הילדים בימינו.

זהו ספרה הראשון של ר"ג פלאסיו. היא כתבה אותו בעקבות מפגש עם ילדה שסבלה מעיוות בפניה בגלידריה שכונתית. היא סיפרה כי היא ברחה מהמקום עם בנה, מחשש שישמיע הערה שלא במקום.
ואי אפשר שלא להזכיר, ולהתמוגג, מהתרגום המקסים של שהם סמיט ואמנון כ"ץ.
יש גם טריילר נחמד לספר.

*** אגב, ישבתי בספריה שלי (במקום העבודה) וקראתי ובכיתי. איפה חשבתם שעשיתי את זה???? 😆

לסיכום, לא לילדים בלבד (ולהצטייד בטישו)

 פלא/ ר"ג פלאסיו
Wonder/ R.J. Palacio
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כ"ץ
הוצאת זמורה- ביתן, 2013
320 עמ'

שובו של ג'ק

18 במרץ, 2014

מבוקש

יש גיבורים שלנצח אקרא אותם, ואפנטז על ידיהם המסוקסות (נו, מה אני אעשה, גדלתי על פטריק קים). והנה, ה-גיבור מספר אחד בז'אנר הזה חוזר בספר חדש.

הפעם ג'ק בסך הכל עלה על טרמפ. במכונית יחד איתו היו עוד שלושה אנשים. שני גברים מקדימה, ואישה שקטה וחוששת. לפעמים הטרמפ מביא אותך לאן שאתה רוצה להגיע. לפעמים כמו תמיד, במקרה של ג'ק ריצ'ר, גם הפעם הטרמפ הזה מביא אותו למקומות אחרים לגמרי.

בואו נודה על האמת, העלילה כאן היא לא מבריקה. בדרך כלל היא נוסחאתית. יש טובים. יש רעים. יש קנוניה שמשלבת כוח ולפעמים גם שלטון. ובתווך יש את ג'ק ריצ'ר, שאין לו אלוהים אבל יש לו תחושת צדק והוא מוכן לעשות הכל כדי לעזור למי שצריך. אבל בואו נודה על האמת, הרי אם הוא היה בחליפה מצוחצחת ונקי ומסודר, הוא היה פשוט פחות… מושך ואמין אני מניחה. אבל עכשיו הוא עם אף שבור, מכוסה במכות יבשות ועדיין בעל חוש צדק מפותח ואלימות שתופנה אך ורק לאלה שמגיע להם.

זהו הספר ה-17 של לי צ'יילד (שבעוונותיי הרבים אני מודה שלא ידעתי שזהו שם עט של ג'ים גרנט), וככזה, אני כבר מורידה את הכובע כי קשה מאוד לכתוב 17 ספרים ולא לחזור על העלילה, אלא אפילו לנסות ולעשות דבר מה שונה במקצת.

רבים מאוד אהבו את הספר וטענו כי זהו ספרו הטוב ביותר. אני אישית אהבתי יותר את "61 שעות" (ספרו הקודם), אבל אין ספק שאני אמשיך לקרוא אותו עוד ועוד. עד שהוא יגיע לוירג'יניה ואולי יחבור סוף סוף לאותה אישה מסתורית, ואולי, מי יודע, גם הוא יתיישב לו ויחיה לו בשקט ובשלווה.

לסיכום,  שמחתי עד מאוד לגלות שיצא כבר ספר נוסף באנגלית, ועוד אחד בדרך….


מבוקש/לי צ'יילד

A Wanted man/ Lee Child
מאנגלית: איה מלמד
הוצאת כנרת, 2014
430 עמ'

אידיופתיה

16 במרץ, 2014

אידיופתיה
"מקרה קלאסי של היפנוזה אידיופתית של בקר," אמר הוטרינר. "בהמה הזו בוהה היישר לפנים במשך למעלה מעשרים וארבע שעות. היא לא עושה שום תנועה. היא לא מגיבה לשום גירוי" (עמ' 126)

אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע כמו רוב האנשים שחוזרים הביתה ומתיישבים על הספה בערב, אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו 😆 . ובאמת, היו לי כל כך הרבה ציפיות מהספר הזה, שביקורות שיבחו והיללו אותו וטענו שהוא הוא היורש של ג'ונתן פראנזן אהוב לבי.

הספר עוסק בשלושה גיבורים: נייתן, דניאל וקתרין. נייתן מאוהב בקתרין, שבתורה אוהבת את דניאל שזרק אותה לפני שנים לטובת מישהי אחרת. כל השלושה נפגשים יום אחד, אחרי שנייתן משתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית שבה הוא היה מאושפז. כל העלילה מתרחשת באנגליה, כשברקע הבקר חולה במחלה העונה לשם אידיופטיה. ו… זהו.

אתם מבינים, על פניו מדובר באישה עם שנינות צינית, באקס מיתולוגי ובפסיכי שאמא שלו החלה בקריירה חדשה, די על הגב שלו, ובכתיבת בלוג/טוויטר/רב מכר על "איך להיות אם שורדת", או שקר כלשהו. וכל זה קורה באנגליה!! זה היה אמור להיות ספר בדיוק, אבל בדיוק, בשביל פולניה נרגנת וציניקנית שכמותי.
אבל הספר הזה, אבוי, היה כל כך משעמם, עד שבסופו של דבר שמחתי שהוא נגמר סוף סוף.

גיבורי הספר הם כל כך… אני חושבת שהמילה הנכונה היא "רדודים". לא נתקלתי בגיבור אחד שיכולתי לחבב באמת, אולי קצת את נתן, הפסיכי התורן, אבל זה כי אני תמיד מזדהה עם המסכנים.

בקיצור, או שאני לגמרי לא הבנתי את הספר, או שהספר הם רק לאנשים מאוד מאוד מסויימים, שבמידה מסוימת נדים עכשיו בראשם ואומרים "רואים שהיא לא הבינה את הספר, טוב, מה אפשר לצפות…."
 

אידיופתיה/סאם בירס
Idiopathy/ Sam Byers
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2014
312 עמ'

להגן בכל מחיר

13 במרץ, 2014

להגן על גייקוב

מה הייתם עושים אם…. ואיך הייתם מגיבים אם…. ומה תרגישו אם….

מה הייתם מרגישים אם יום אחד היו דופקים לכם על הדלת, ומחפשים את הבן שלכם. הבן היקר והמקסים שלכם. הביישן הזה, שרוב הזמן לא ממש מספר לכם איך הוא מרגיש ומה עובר עליכם. הילד הזה, בנכם היחיד, מואשם ברצח נורא.
והילד הזה, שכחתי לציין, הוא בן 14.

אז מה הייתם עושים במקרה כזה?
אבא שלו, אנדי בארבר מכהן בפרקליטות המחוז כבר שנים ארוכות. הוא מסרב להאמין.  "אין מצב", הוא פוסק באופן חד משמעי "פשוט אין מצב".
אמא שלו, לורי, מורה לשעבר, פשוט הרוסה. לא יכול להיות שהוא עשה את זה… או שאולי כן?

מה הייתם עושים אם יום אחד הייתם מגלים שכל מה שהאמנתם בו לא באמת קיים? שהכל שקר? הייתם מסוגלים להאמין שמישהו שאתם ממש אוהבים יכול להיות מרושע? עלול להיות רוצח קר דם? מה הייתם עושים במקרה כזה?

על הספר הזה שמתי עין מזמן, כמו על מרבית הספרים שעוסקים ביחסים עם ילדים ורוכבים על הגל של "חייבים לדבר על קווין". למען האמת, הוא מחכה לי כבר שנתיים בקינדל, אבל איכשהו תמיד היה ספר אחר לקרוא, ואולי טוב שכך, כי הספר עצבן אותי מאוד.

קשה לומר הרבה על הספר, מחשש לספויילרים. די אם אומר שהאמא עצבנה אותי מההתחלה. אולי כי לטעמי אם תמיד צריכה לעמוד לצד בנה (וממש תוך כדי כתיבה אני שואלת את עצמי, את באמת חושבת כך? ועצמי עונה שלא בהכרח). אולי כי האבא הוא זה שתומך בילד יותר, ואולי כי כל המשפחה כולה שקועה במין קטע של בת יענה.

והסוף, המעצבן לא פחות, ממחיש את כל עלילת הספר המעצבן והלא פתור רגשית אצלי.

וכאן תוכלו לקרוא שאלות ותשובות על הספר.

לסיכום, זה לא "חייבים לדבר על קווין", ואם לא הייתי באה עם ציפיות כאלו הייתי נהנית יותר (ומצד שני, העובדה שהספר עצבן אותי אומרת שהוא עושה משהו ממש נכון)

להגן על ג'ייקוב/ויליאם לאנדיי
Defending Jacob/William Landay
מאנגלית: מרב זקס- פורטל
הוצאת מטר, 2014
431 עמ'

זאב בודד

26 בפברואר, 2014

זאב בודד
פעם, לפני לא מעט שנים, עברתי ניתוח. לא משהו מסובך במיוחד, אבל בהרדמה מלאה. אחד הדברים העיקריים שחשבתי עליהם שחששתי מפניהם היה מה יהיה אם. מה יהיה אם משהו ישתבש. מה יהיה אם לא אתעורר?
לי היה ברור מה הולך להיות, והשארתי הוראות מאוד מאוד (מאוד!) מפורטות לנסיך.

גם ללוק היו הוראות מפורטות מה לעשות. הבעיה עם ההוראות של לוק הייתה ש(1) אלו היו הוראות שניתנו קרוב לעשר שנים קודם לכן ו-(2) התייחסו למצב קיצון שבו ימצאו אותו אחרי שהיה עם.. זאבים. (3) ניתנו לבנו הבכור, אדם שהתנכר לו מזה עשור.
 

מה הייתם עושים אם יום אחד עולמכם היה קורס עליכם?
ככה, אני חושבת, הרגישה ג'ורג'יה כשבאמצע הלילה התקשרו אליה מבית החולים והודיעו לה שבתה, קארה נפצעה קל בתאונת דרכים. מצבו של בעלה לשעבר, לוּק, לעומת זאת, היה חמור הרבה הרבה יותר.
לוּק הכריזמטי, שלא הסתיר ולו לרגע שאהבת חייו היו הזאבים, סחף אחריו אנשים רבים כל כך, ביניהם גם ילדיו שלו. אני מניחה שיש פה אירוניה מכוונת היטב שלוק, איש הזאב אם תרצו, התפעם כל כך מהמחויבות המשפחתית של הזאבים, לא דבק במחוייבותו האישית.

אבל עזבו את הפילוסופיה.
אני אוהבת את ג'ודי פיקו. פעם אהבתי אותה מאוד, היום אני עדיין קוראת אותה אבל היא כבר קצת לעוסה לי מדי.
נכון שהיא מדברת כאן על נושאים שקרובים ללב כולם: על העובדה שככל שאנחנו מתבגרים כך הורינו כבר לא כל כך מושלמים אלא, רחמנא לצלאן, בני אדם. יש פה אכזבות משפחתיות שצריכות להתעלות על עצמן. כמו ברבים מספריה, גם הפעם יש פה מצב רפואי חמור והחלטות קשות שצריכות להתקבל.

אבל הפעם… זה לא הלך. אני חושבת שאם היה מדובר במשפחה "נורמלית" זה היה יותר מעניין. אני אישית השתעממתי עד מוות מתיאורי הזאבים (ואני חיפשתי רומן ולא ספר זואולוגי/אנתרופולגי), אולי כי קראתי את הספר בעברית (וכבר ציינתי שאני מעדיפה את פיקו באנגלית), פשוט לא היה לי אכפת. לא התרגשתי ממאבקה של קארה, לא התלהבתי מאדוארד, האח הגדול והמנוכר שחוזר לפתע. כל מה שרציתי זה שקארה תשתוק ותפסיק להיות כזו ילדה… מתבגרת.

לסיכום, פיקו היא סופרת נוסחאתית. ככזו, היא טובה למדי. הבעיה היא, שכמו כל סופר שעובד לפי נוסחא, גם היא מתעייפת. וכשהיא מתעייפת, גם  אני מתעייפת.

כך שבסופו של דבר (וגם זה בעיקר כי אני זוכרת לה חסד נעורים)


זאב בודד/ ג'ודי פיקו
Lone wolf/ Judi Picoult
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת כנרת, 2014
421 עמ'

מצדיעים לך בילי לין

19 בפברואר, 2014

מצדיעים לך בילי לין

"כי מה ייעודה של אמריקה, אם לא להילחם ברודנות מהסוג הזה, לקדם את החופש והדמוקרטיה ולתת לעמי העולם הזדמנות לקבוע את עתידם בעצמם? זאת שליחותה של אמריקה מאז ומעולם, וזה מה שעושה אותנו לאומה הגדולה בעולם" (עמ' 138)

הכירו את בילי לין, בחור  בן 19 שנאלץ לבחור בין גיוס לצבא ארה"ב לבין ישיבה בכלא בעקבות תקיפה של חבר לשעבר של אחותו. בילי חסר המזל שלנו בחר בצבא. כמוהו בחרו לא מעט נערים ונערות שהתגייסו לצבא כדי לקבל מלגת לימודים או להתחמק מעונש בבתי משפט, ומצאו את עצמם יום אחד באפגניסטן או בעיראק.

"הכפר הזעיר א-דוואריז הוא חור נידח אפילו במונחים של עיראק, אוסף מקרי של בקתות ענפים ובוץ וחקלאות קיום. אבל במשך שעתיים אכזריות בבוקר 23 באוקטובר היה הכפרון המבודד הזה למוקד מלחמתה של אמריקה בטרור (עמ' 132)

מה קורה כשרשת טלוויזיה כמו "פוקס" מצליחה לתעד קרב, סתם קרב אחד מני רבים, בשידור ישיר?
פתאום בילי לין הופך לרב"ט ויליאם לין, חייל אמריקאי גיבור. לא סתם גיבור, בעל עיטור כוכב הכסף.
וכך מגיעים בילי לין ויתר חבריו ששרדו את הקרב המדובר לסיבוב ניצחון טרום- בחירות בארצות הברית. שיא הסבב יהיה, כמובן, במשחק הגמר בפוטבול ובמפגש, על כר הדשא, עם דסטיני צ'יילד וריהאנה. (אגב, אל תדאגו, הם רק בחופשה של שבועיים ואז הם חוזרים לעירק. למה מה קרה שיוותרו להם על המשך השירות??). וכמובן שגם הוליווד מעורבת.

אם מריח לכם ריח חזק של פוליטיזציה מהספר הזה, אתם לא טועים. אין ספק שמדובר כאן בספר שיוצא באופן מאוד בוטה וחד משמעי כנגד המלחמה מלחמות בכלל, ומלחמות אמריקאיות בפרט.

למרות העובדה שהספר מגויס בצורה מאוד ברורה, אני חושבת שאנשים שבאמת היו בסיטואציות של קרב (או להבדיל, לנוכח המציאות הישראלית, בפיגועים) יוכלו להזדהות עם חלק מהאמירות בספר: "האקראיות הפסיכית היא מה שמורט את עצביך, העובדה שמה שמבדיל בין חיים, מוות ופציעה איומה הוא לפעמים לא יותר מלהתכופף לקשור את השרוכים בדרך לאוכל, לבחור את האסלה השלישית בשורה במקום את הרביעית, לסובב את הראש שמאלה במקום ימינה. אקראי" (עמ' 33).

ועוד כמה אמירות שהדהדו לי:

"אנחנו אוהבים אלימות, אנחנו אוהבים לירות בשביל להרוג. כאילו, בשביל זה אתם משלמים לנו, לא? שניקח את המלחמה אל האויבים של אמריקה ונשלחם אותם ישר לגיהינום. אם לא היינו אוהבים להרוג אנשים אז מה הטעם? אז אפשר כבר לשלוח את חיל השלום שיילחם" (עמ' 73)

"האנשים האלה כל כך רוצים מלחמה, שילכו להילחם בעצמם" (עמ' 105)

לסיכום,
אני חייבת להודות שלא היה לי פשוט לקרוא את הספר הזה. מצד אחד, בהחלט יכולתי להזדהות עם בילי, שבתכל'ס כל מה שהוא רוצה זה לחזור הביתה בשלום. מצד שני, כשהחיים הם כל כך שחור-או-לבן, אני זזה באי נוחות בכיסא.
ולכן…
לסיכום הסיכומים (מומלץ לרק לבעלי דיעות מסוימות מצד מסוים של המפה)

מצדיעים לך, בילי לין!/ בן פאונטן
Billy Lynn's long halftime walk/ Ben Fountain
מאנגלית: שאול לוין
כנרת, זמורה ביתן, 2013
316 עמ'

את מי אתה אוהב יותר?

17 בפברואר, 2014

החווה

כל ילד מכיר את הסיטואציה הזו. גם במשפחות החמות ביותר, האוהבות ביותר, תמיד תגיע איזושהי וריאציה של השאלה הזו, "את מי אתה אוהב יותר"…

דניאל כבר לא ילד קטן. הוא כבר בן שלושים. חי בלונדון. לכאורה מדובר כאן בילד גבר בוגר. אבל לא ממש. כי דניאל משחק בהרבה "מחבואים" עם הוריו. הם עברו לגור בשבדיה הרחוקה, הוא לא בא לבקר, הם לא באים לבקר. הוא חי עם בן זוג ומסתיר את זה. הם חיים עם סודות אחרים, ומסתירים אותם. עד ש….

יום אחד מקבל דניאל טלפון מאביו. "אמא שלך מטורפת", הוא אומר לו. "היא מדמיינת דברים".
דניאל המודאג כבר מתחיל לארוז את המזוודה, ואז אמו מתקשרת "אבא שלך מנסה להרוג אותי".
מה תעשו במצב כזה? למי תאמינו? את למי אתם אוהבים מאמינים יותר?

אני אוהבת את קצב הכתיבה של טום רוב סמית. אהבתי את טרילוגיית "ילד 44", וכשהיה כאן לפני כמה שנים פגשתי אותו במפגש ספרי מתח והוא היה מקסים (הוא באמת חמוד באופן בריטי ביותר!), ולכן רצתי אצתי לקנות את ספרו החדש.
לא התאכזבתי, למרות שמי שבא לחפש עוד "ילד 44" לא ימצא את עצמו. הכתיבה יותר מעודנת, האלימות פחות גרוטסקית, אבל הספור מפתיע ומצליח לעניין. פחות התחברתי לסוף. התחושה שלי הייתה שהוא ניסה לתפור כאן סוף טוב, וזה לא מאוד הצליח.

פריט טריוויה מסקרן לגבי הספר הוא שמתברר שבסיסו של הספר, ע"ע אותה שיחת טלפון, הייתה שיחת טלפון אמיתית שקיבל טום רוב סמית מאביו.

לסיכום, זה לא "ילד 44", לטוב ולרע. הוא התבגר קצת, ואני בהחלט מתכוונת להמשיך לקרוא אותו.
 

החווה/ טום רוב סמית
The Farm/ Tom Rob Smith

מאנגלית: רוני בק
הוצאת כתר, 2014
352 עמ'