ארכיון פוסטים עם התג "אונס"

שובו של הארי

יום רביעי, 29 בינואר, 2014

הנפילה

הארי בוש, אחד הבלשים האהובים עלי עלי אדמות, חוזר.
הארי, בלש שהמוטו שלו הוא "כולם חשובים או שאף אחד לא חשוב", עובד במחלק  התיקים הלא- מפוענחים של משטרת לוס אנג'לס. 
הפעם עליו לחקור פרשת רצח משנת 1989, של צעירה שנאנסה ונרצחה באכזריות. הדנ"א שנותר בזירה מצביע בוודאות על עבריין מין ידוע ואלים, אבל הבעיה היא שבאותה תקופה היה האיש בן שמונה…

במקביל לכך הוא מקבל תיק נוסף, תיק נפיץ מאוד. בנו של אויבו הותיק, אירווין אירווינג, נפל אל מותו. האם הוא נרצח? האם התאבד?

יש בדידות גדולה בעבודה כבלש במשטרה, על אחת כמה וכמה במחלק כמו מחלק הרצח.  הארי בוש לטעמי מסמן היטב את הבדידות הגדולה הזו.  מאז ומעולם הוא הזכיר לי את 'הארי המזוהם', גיבור סרטיו של איסטווד (הוא לא קרוי על שמו אלא על שמו של הרונימוס בוש, צייר גרמני מהמאה ה-15.). גם הוא נוטה להתבודד, לסמוך על מעט מאוד אנשים (שלצערו, ולצערי, נוטים יותר ויותר לבגוד בו), ומעל לכל הוא איש ישר.

אני אוהבת סדרות מתח. ואני מאוד מאוד מאוד (מאוד, כבר אמרתי?) את הארי בוש.  בכלל, מייקל קונלי הוא אחד הסופרים המעטים שיכולים לגרום לי לרוץ לחנויות הספרים (כמו גם ג'ניפר קונלי, לי צ'יילד ועוד כמה- חנויות הספרים אכן הרוויחו ממני לא מעט החודש 8-) ).
לטעמי האישי, מייקל קונלי לא זוכה בארץ לפרסום שמגיע לו, וחבל. אולי זה קשור לעובדה שרק כמחצית מספרי הסדרה (16 במספר) תורגמו לעברית, אולי כי רצף התרגומים הוא איטי להחריד, בכל מקרה….
לכל חובבי ספרות הבלשים, לכל חובבי המתח- הארי בוש חזר, ומומלץ בחום!

לסיכום,

הנפילה/ מייקל קונלי
The Drop/ Michael Connelly
מאנגלית: כנרת היגינס- דוידי
הוצאת מודן, 2014
377 עמ'

Stolen life

יום חמישי, 28 בנובמבר, 2013

 "בקיץ 1991 הייתי סתם ילדה רגילה. עשיתי דברים רגילים. היו לי חברים ואמא שאהבה אותי. הייתי בדיוק כמוכם. עד שחיי נגזלו ממני.
במשך שמונה עשרה הייתי שבויה. הייתה שפחה של אדם שניצל אותי והתעלל בי.
במשך שמונה עשרה שנה נאסר עלי לומר את שמי. הפכתי להיום אם ואולצתי להיות אחות. במשך שמונה עשרה שנה שרדתי מצב בלתי אפשרי.
ב26 לאוגוסט 2009 קיבלתי את שמי בחזרה. שמי הוא ג'ייסי לי דוגארד. אני לא קורבן. אני שורדת.
'חיים גנובים' הוא הסיפור שלי- במילים שלי, בדרכי שלי, הזכרונות שלי."

" In the summer of 1991 I was a normal kid. I did normal things. I had friends and a mother who loved me. I was just like you. Until the day my life was stolen.
For eighteen years I was a prisoner. I was an object for someone to use and abuse.
For eighteen years I was not allowed to speak my own name. I became a mother and was forced to be a sister. For eighteen years I survived an impossible situation.
On August 26, 2009, I took my name back. My name is Jaycee Lee Dugard. I don’t think of myself as a victim. I survived.
A Stolen Life is my story—in my own words, in my own way, exactly as I remember it."

הרבה פעמים, כשאנו שומעים סיפורים של נשים/גברים/ילדות/ילדים ששרדו דברים איומים ונוראים, יש תחושה שהם מתנצלים. הם לא אמורים להתנצל. בחברה נורמלית זה אפילו לא היה עולה לדיון, אבל תמיד תהיה השאלה למה הם הגיעו למצב שהגיעו אליו. איך הם שרדו.

ג'ייסי לא כזו. היא לא מתנצלת.
"Let’s get one thing straight! My name is Jaycee Lee Dugard. I was kidnapped by a stranger at age eleven. For eighteen years I was kept in a backyard and not allowed to say my own name."

לפני כמה שנים טובות טסתי לארה"ב. וכמכורה לחדשות לא יכולתי שלא לזפזפ בין ערוצי החדשות השונים. בכולם הקרינו תמונה אחת, של ילדה קטנה ובלונדינית אחת. ג'ייסי דוגארט.

למי שלא מעודכן, ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.
היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.
רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.
שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.

אבל ב2009 היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.
בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18. (עד ששוחררו, הבנות סברו כי JC היא אחותן הגדולה).

 כמו שכבר ציינתי, היא לא מתנצלת. היא כן מנסה להסביר, אני חושבת שהיא מנסה להסביר קודם לעצמה, ורק אחר כך לעולם החיצוני. באומץ רב היא כותבת. יש דברים שהיא מרחיבה עליהם יותר. יש דברים שפחות. התייחסתי בעבר לכל עניין ה"פרסום שאחרי" כשסקרתי את ספרה של נטשה קמפוש, נערה אוסטרית שנחטפה אף היא, ושנים מאוחר יותר נחלצה. JC התמודדה עם הפרסום בצורה שונה. אולי זה כי היא אמריקאית ובארצות הברית יותר מנוסים עם קורבנות חטיפה. אולי כי הגב המשפחתי היה איתן יותר. אולי כי היא כבר אמא, וחשוב לה לשמור על בנותיה (שנולדו במהלך שנותיה בשבי).

בכל מקרה, היא מתארת בכנות קורעת לב איך "אולפה", כי אין דרך אחרת לתאר את זה, להאמין שגארידו הוא היחיד שרוצה בטובתה. היא מתארת את רגעי הפחד, את רגעי האושר הקטנים (דמיינו לעצמכם להיות כלואה ימים על גבי ימים ואז לקבל המבורגר חם. דמיינו לעצמכם את האושר הזה, ואז אולי תוכלו להבין עד כמה הייתה סגורה ומבודדת), ואת הדרך הארוכה שעשתה כדי להחלים ולהשתקם.

JC השתדלה לא להיות באור הזרקורים, אבל בסופו של דבר היא הבינה שעדיף שהדברים יגיעו דרכה. היא כתבה ספר, התראיינה ראיון טלוויזיוני ארוך, ושקעה לחיים אנונימיים יותר, לצדו של בן זוג אוהב שהכירה.

ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים.

וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.
כמה רוע יש.
בארה"ב, אמרו במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה. 58,000.

פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב-2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.

אישה אמיצה מאוד. חזקה מאוד. לא יודעת אם אפשר להשתקם לגמרי, אבל אין ספק שהיא בדרך הנכונה.

A Stolen life/ Jaycee Dugard
Simon & Schuster, 2011
306 p.

הצד האפל של הגבר

יום שלישי, 26 בנובמבר, 2013

הצד האפל של הגבר

תארו לעצמכם שהייתם קוראים ספר אחד, רק אחד, ואז הייתם מבינים הכל. הייתם מבינים למה הגברים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, למה הם אף פעם לא באמת יהנו ללכת איתך לשופינג, למה הם מתלהבים כל כך ממשחקי כדורגל, למה לשכב עם נערות צעירות מדליק אותן (לא, זה לא את כולם, אני יודעת. שמעתי יותר מדי חדשות בשבועות האחרונים…), ולמה הם (לא כולם!) אלימים. נכון שזה היה יכול להיות מגניב??

אז זהו, שזה לא לגמרי מדוייק.
מייקל גילירי הוא פרופסור לאנתרופולוגיה שעבד בעיקר באפריקה ובאסיה עם קופי שימפנזה, היצורים הקרובים ביותר מבחינה אינטליגנטית לבני האדם (וכן, זה בהחלט הזמן לבדיחה סקסיסטית על גברים ושימפנזים :lol: ). טענתו הבסיסית, המעצבנת, שנשמעת כמו תירוץ שחוק, היא שהאלימות הגברית היא ברובה אסטרטגיית רביה (גברים צריכים לשכב עם נשים רבות כדי שיהיו להם הרבה צאצאים/גברים צריכים להרוג גברים אחרים כדי שהם ישרדו/בלה בלה בלה).

הוא מתחיל ומסביר את ההבדלים בין נשים וגברים (בינינו, לא ממש קראתי את החלק הזה. אני אישית עוברת ישר לחומר המעניין…) ואז מתחיל לנתח את כל ספקטרום האלימות הגברית- החל בלחימה וברצח עם וכלה ברצח ובאונס. כל פרק מתחיל בדוגמאות מ'העולם האמיתי' ואז הוא עובר לשדה המחקרי.

אז הנה החדשות הרעות- במידה ותהיתן (גם אתם הגברים) למה יש לא מעט גברים אלימים, ולמה האלימות, ברובה, מגיעה מהצד הגברי, הנה התשובה! לאדם יש צד אפל ואגרסיבי, כי כך הוא מתוכנת. התוקפנות הגברית היא מציאות בלתי ניתנת לשינוי.

זה לא ספר שמיועד בהכרח לחובבי פשע. הספר הוא הרבה יותר תיאוריה, והרבה פחות "בשר". מצד שני, אני לא קרימינולוגית, אבל המסקנות שגילירי מגיע אליהן לא ממש מקוריות. לטענתו האונס, בניגוד לטענה הרווחת, אינו מבוסס על כח אלא על תשוקה (בואו נגיד שאני מסכימה חלקית. אולי הוא גם על תשוקה, אבל בלי המרכיב של הכח, דהיינו שהתוקפן מרגיש שהוא בעל השליטה והקורבן הוא בהכרח המוחלש, גם חברתית וגם נקודתית, ספק אם זה היה שכיח כל כך), ושאם כמה קורבנות שוד יירו בשודדים שלהם, אולי יהיו פחות שודים…

לסיכומו של דבר, מדובר בספר די מאכזב, הגם שמסקרן בחלקים ממנו

הצד האפל של הגבר: שורשי אלימותו של הזכר האנושי/ מייקל פ' גיליריי
The Dark side of man/ Michael Ghiglieri
מאנגלית: עמנואל לוטם
הוצאת משרד הבטחון, 2001
408 עמ'

לזכרה

יום חמישי, 13 בדצמבר, 2012

לפני לא מעט שנים פגשתי נערה צעירה.
היא הייתה דקיקה ועדינה. היה לה קוקו בהיר (שאחר כך נצבע לשחור). היא הייתה אחת הילדות הכי אמיצות שפגשתי בחיי.
אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות שכתבה עצבנה אותי כל כך, עד שממש עשיתי מעשה, וניסיתי מהמקום הקטן שלי לנסות קצת את העולם.

המפגש הראשון שלי איתה היה בבית המשפט. חיכיתי שם עם עוד לא מעט נשים, רובן מפורסמות למדי, שבאו לעודד. היו שם גם לא מעט בני נוער שבאו לעודד גם. לא אותה. אותם.

תקיפה מינית גורמת לבדידות גדולה. זה לא רק הבור הזה שנפער לך בלב, זה לא רק ההשפלה של התקיפה עצמה. זה לא הכאבים וזו לא ההאשמה העצמית.
אלו האנשים שמסביבנו, שעד עכשיו חשבנו שהם אוהבים אותנו, שהם חברים שלנו, שהם איתנו. האנשים הללו הם הם שיוצרים את הבדידות האיומה הזו (ואם אתם לא מסתדרים עם מחשבה מופשטת, דמיינו לכם נערה צעירה אחת מול כל בני כיתתה. לא, זו לא הגזמה).
והאמינו לי, לא משנה כמה טיפולים תעברו, כמה אנשים טובים כן תפגשו בדרך, משהו מהבדידות הזו ימשיך ללוות אתכם כל יום שתחיו. כי לב שבור מתאחה בסופו של דבר, אבל צלקת נשארת.

אלו היו שנים אחרות. מכשירים סלולריים לא היו משהו מאוד מקובל ו/או נפוץ כמו היום. היינו מדברות לא מעט בטלפון, נפגשות פעם בשבוע. כמו רבות אחרות שליוו אותה, יכולתי לנחם אותה. בדברים אחרים יכולתי להבין אותה. גם אני באה משם. כמעט ולא ליוויתי אותה לבית המשפט. זה היה מסובך בשבילה, וזה היה מסובך בשבילי.
כעסתי. מעולם לא היה לי אמון גדול במשטרה ובבתי המשפט. מעולם לא האמנתי שהם הכתובת לנפגעות (ונפגעי) תקיפה מינית. עם כל הכבוד לרשויות החוק (ואין לי יותר מדי כבוד אליהן), החוויה של משפט אונס/תקיפה מינית, ובמיוחד התוצאה הסופית של המשפט, לא ממש שווים את הכאב.

והיא ניסתה. היא ניסתה להתרומם מעל לכאב ולשנאה שהקיפה אותה. היא הבינה שהיא לא לבד, והיו לא מעט נשים טובות שהקיפו אותה (וגם גברים).
ביום שניתן פסק הדין דיברתי איתה בטלפון. שאלתי אותה אם היא שמחה, והיא ענתה לי בשקט "קצת". ואז היא ביקשה שלא אצור איתה קשר יותר. לעולם.
לקח לי זמן להבין שהיא התנתקה מרוב האנשים שליוו אותה במשפט. שהיא החליטה להתחיל מחדש.

עברו שנים מאז. בהתחלה שמעתי עליה. נסיונות שהיא עשתה להשתקם, לימודים שהתחילה, עבודה.
אחר כך אני עברתי הלאה. קיוויתי שגם היא.

מאז שפורסמה הידיעה על נאנסת שנפטרה בקנדה, אני לא מפסיקה לחשוב עליה. אני מקווה שזו לא היא, למרות שכל הפרטים מתאימים.
אני מקווה שהיא מצאה את השקט שהיא חיפשה. את האושר שהגיע לה.

זה הסוד שלי ושלך

יום ראשון, 25 בנובמבר, 2012

יש לא מעט נשים (וגם גברים) ששומעים את השורות הללו ומתחלחלים. בשבילם זו לא סתם שורה קלישאית. בשבילם המשפט הזה הוא תמצית החיים. חלק מהם לפחות

פעם, לפני שנים רבות כשעוד זכרו בארץ שיש עוד דברים חוץ ממלחמות, פריימריס, ואפילו עוד לפני הצדק החברתי, היו מתכנסות מתכנסים נשים וגברים חדורי מודעות ומצפון ומפגינים נגד אחד הדברי האיומים ביותר שהאנושות הצליחה לצור: אלימות כנגד נשים.

פעם, לפני שנים רבות, נגעתי בצורה זו או אחרת בתחום הזה, ומי שנגעה אי פעם בנושאים הללו, בין אם ברמה האישית או ברמה המקצועית, יודעת שזה לא משהו שאת פשוט עוזבת. זה נשאר איתך. תמיד.

יכולתי לתת הרצאה שלמה, אבל לא בא לי. גם ככה רוב האנשים ששומעים הרצאות שכאלו לא באמת שומעים אותן.
במקום זה בחרתי במילים. שמישהו אחר ידבר.

אחד השירים הכואבים, ממישהו שלא הייתם מצפים ממנו…

פעם, במרבית הערים בארץ היו הפגנות ב25 בנובמבר, היום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים.
היום, מרבית הארגונים והאגודות שעוסקים בנושא נדונו לאלם. לא ממש ברור לי למה, או שאולי ברור לי ולא ממש בא לי להיכנס לזה.

בכל מקרה, למי שאכפת לו/ה, למי שרוצה, היום בשעה 18:30 יצא מצעד מכיכר רבין לרחבת הסינמטק. בשעה 19:45 תתקיים עצרת ברחבת הסינמטק, בהשתתפות דנה ברגר ובהנחיית לינוי בר גפן.

החברות הכי טובות

יום שישי, 23 בדצמבר, 2011

יש את החברויות הללו, שאנחנו לא באמת מבינים.
אנחנו לא מבינים איך אישה יפה כמו ג'רי הול מתחתנת עם מיק ג'אגר. איך חנון כמו אלכס מסוגל בכלל לדבר עם יפה כמו ליטל.
אני מניחה שלחיים יש איזון משל עצמם, ואנשים מחפשים בחברויות לא רק את הדמיון אלא גם את קרבת האנשים, עד כמה שזה יישמע נורא וציני, שאיתם הם יראו טוב יותר.

גם החברות בין אדי לואלרי הייתה כזו. ואלרי הייתה היפה. אדי החכמה. אמה של ואלרי הייתה מוזרה, בדרכה שלה, אבל מוזרה מגניבה שכזו, בניגוד למשפחתה של אדי שהסתגרה בתוך עצמה לאחר תאונת דרכים טרגית בה נפגע אחיה הגדול של אדי. אדי רצתה להיות כמו ואלרי. היא אהבה אותה כמו אחות, ולכן כשואלרי נפגעה, אדי לא היססה לרגע ועשתה מה שחשבה שהוא הדבר הנכון.
יש את הרגע הזה, שבו כל מתבגר/ת צריכים להחליט האם הם מפתחים משהו שנקרא עמוד שדרה, או שהם מעדיפים את המקום הקוסם-הבטוח-הזמני שנקרא 'להיות אחד מהחבר'ה'. ואלרי בחרה את האפשרות הקלה יותר, ונטשה את אדי במקום הכואב ביותר.

חמש עשרה שנה מאוחר יותר, אדי היא כבר לא אותה שמנה של פעם, אבל היא עדיין סוחבת את משקעי העבר וחיה לה בבדידות שהסתגלה לה. ואלרי עדיין יפה ועובדת כחזאית בתחנת טלוויזיה מקומית.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר, ועדיין אדי היא האדם אליו פונה ואלרי כשהיא נמצאת בצרה.

מה תעשו אם פתאום תופיע לכם בדלת תזכורת מהעבר? האם תטרקו את הדלת בפניה, או שתתנו לה שוב מקום, מתוך תקווה שהפעם זה יגמר אחרת?

אני אוהבת את ספריה של ג'ניפר ויינר. זו בהחלט סופרת שאני קוראת כל ספר שהוציאה. כמו רבים מהסופרים, גם אצלה יש תבנית קלאסית שחוזרת על עצמה.
הגיבורה אצלה תמיד תהיה אישה חסרת בטחון, בעלת דימוי עצמי נמוך, במהלך העלילה לומדת משהו על כוחותיה הנפשיים. העלילה תמיד תיגמר בטוב.
הפעם אני מודה שהיא קצת הפתיעה אותי, ואולי בגלל זה גם התחברתי פחות לספר. משהו בפיתולי העלילה קצת טרד את מנוחתי, אבל כספר 'מנקה ראש' הוא עדיין מומלץ.

את הספר קראתי באנגלית, אבל הוא יצא גם בעברית.

לסיכום, לא הספר הכי טוב של ויינר, אבל בהחלט חביב.

 

החברות הכי טובות/ ג'ניפר ויינר
Best friends forever/ Jenifer Weiner
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
318 עמ'

הצד האפל של גן העדן

יום שלישי, 29 בנובמבר, 2011

"אילו הפשיטו ונישלו אתכם מהכול, איך הייתם אתם מתנהגים בגן עדן? האם הייתם נוטשים לחלוטין את התועלת האישית כדי ליצור חברה מוסרית, אכפתית ותומכת? האם הייתם מוכנים לחלק מזון ושטח- ואפילו בני זוג- כדי לצמצם מחלוקות ולקדם הרמוניה? וגם אילו אתם הייתם מסוגלים לזה, איך הייתם מסתדרים עם אותם חברים בקבוצה שלא היו מסוגלים לכך? אלה שהם קנאים, זדוניים, רכושניים ותוקפניים מכם?" (עמ' 7)

נתחיל ואומר: איזה ספר!

דמיינו לעצמכם קבוצה של סטודנטים אמביציוניים שיוצאת לחקור אי נידח, שרגלו של האדם לא דרכה בו מעולם. דמיינו לעצמכם את ההתרגשות- משלחת בראשותו של מרצה פופולרי וכריזמטי. אילו אפשרויותגלומות פה! ואיזו חוויה!
ועכשיו דמיינו לעצמכם את החרדה כשלילה אחד הכל עולה באש. אין בגדים. אין אוכל. ואז גם המרצה נעלם….

על כריכת הספר כתוב "כש"בעל זבוב" פוגש את "אבודים", וזה בדיוק ככה.

ספר שתחילתו וסופו ב… הממ, אסור לכתוב ;-) . אמצעיתו "בעל זבוב" למבוגרים.
אני לא יכולה להגדיר אותו כספר מתח, כי הוא לא מותח בעיניי. התעלומה שיש במרכז העלילה אינה תעלומה באמת, ולספר יש "בשר" גם בלעדיה. מה שמרתק בספר הוא התצפית האנתרופולוגית/סוציולוגית.

"אם אתם באמת רוצים לדעת ממה בני האדם עשויים, פשוט תנסו להחזיר אותם לחיות בטבע. שיחיו עירומים בקרב קופים. לא תאהבו מה שתראו, אבל אז אולי תבינו. החברה המודרנית היא רק דרך להסתיר אותנו מהאני האמיתי שלנו. עד כדי כך היא שברירית" (עמ' 317)
 
יש ספרים שקשה להבין למה הם נוגעים בך, ובאיזו צורה. זה אחד הספרים הללו.
לכאורה, אין כאן משהו מקורי. אנשים כבר נעלמו בעבר, אנשים כבר הגיעו לאיים נידחים. כבר היה "בעל זבוב", ובכל זאת.
ספר שמעורר לא מעט מחשבות על טבע האדם, על הפריבלגיות שהאדם נוטל לעצמו, על הבחירות המוסריות (יותר ופחות), ובסופו של דבר- מה זה אומר על כולנו?

לאתר הבית של הסופר.
 
לסיכום, לא לבעלי לב חלש- אבל איזה ספר!!
 
פראי אדם/ רובין בייקר
Primal/ Robin Baker
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2011
398 עמ'

אונס פוליטי

יום רביעי, 23 בנובמבר, 2011

נתחיל בעובדות היבשות: באמצע שנות השבעים הסתובבה ברחובות מסויימים בתל אביב חיית טרף. היא הייתה מסוכנת. ושקטה. ידעו להגיד עליה שהיא בעלת תלתלים. ושפם. ושומה גדולה על הגב. העיתונים היו אלו שפרסמו את כינויה: "האנס המנומס". הוא תקף 16 נשים (שידוע עליהן), וקיבל את שמו כיוון שנהג להתנצל לאחר האונס, להציע להן שיזמין מונית וכו'. שנתיים לאחר מכן הוא נעצר, והורשע באונס. הוא קיבל 30 שנה, וכמו תמיד במדינה שלנו שוחרר הרבה, הרבה יותר מדי מוקדם. הוא שוחרר אחרי 10 שנים בלבד.

נמשיך בפרטים הבדיוניים: שנים אחרי נפגשו במקרה, או שלא, שתיים מקורבנותיו, שתיהן שייכות לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני לא סתם מציינת את העובדה הזו, אנחנו עוד נחזור אליה.
כאמור, שתיים מהקורבנות נפגשות. האחת השתקמה. היא אמא. היא נשואה. יש לה שני ילדים, ובעל. והיא עסוקה במלחמה למען קורבנות שקטים אחרים. הפלסטינאים.
השניה עובדת כמתורגמנית. היא אם חד הורית. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, ברמה האישית. רק שהיא לא זוכרת מה היה שם בדיוק, והיא מתעקשת לדעת.

ועכשיו פסק זמן לשניה: אין דבר כזה אונס לא פוליטי. אונס הוא אקט פוליטי, אבל לא הפוליטי הישראלי, אלא הפוליטי הג'נדרי. אונס זה אקט של שליטה וכוחנות.

נחזור לפרטים החשובים: הסרט "לא רואים עלייך" הוא סרט חשוב. הוא חשוב, כי הוא מדבר בדיוק על מה שקורה לנפגעת תקיפה מינית, לשון מכובסת למישהי שמישהו דרך עליה, חדר אליה, והשאיר אותה להתמודד עם ההריסות. הסרט, שנקרא באנגלית "Invisible", מתאר בדייקנות שרק מי שהייתה שם יכולה להבין, עד כמה חוויית האונס מערערת את עולמך, גם כשאת "משתקמת". כי משתקמת פירושה לא מדברת על האונס, לא חושבת עליו, ופשוט חיה את החיים שלך, כי למה לדבר על מה שהיה בעבר?
זה לא סרט גדול. יש בו שתי נשים, גדולות מהחיים- לילי(רונית אלקבץ) ונירה (יבגניה דודינה) ומעט מאוד דמויות משנה. נכון שאומרים בכל מקום שהדמויות בדיוניות, אבל הן מבוססות, באופן חופשי, על דמויותיהן של יוצרות הסרט, מיכל אביעד וטל עומר, שנאנסו בעבר על ידי "האנס המנומס".
הסרט עוסק בחיי הנשים עשרים שנה אחרי האונס, כשהן רוצות לדעת, או יותר נכון להבין, מה היה שם. מה קרה להן אז, כי איך זה משפיע הצופה ההדיוט רואה בדיוק.

ועכשיו לנימה האישית: אחרי שאמרתי דברי הלל, הרשו לי לומר משהו. נמאס לי. אני לא חושבת שכל גבר הוא אנס בפוטנציה. אני לא חושבת שכל גבר הוא מאנייק, כובש, חייל, אונס ו/או לא אמפטי. ואני אומרת את כל זה, כי החלוקה בסרט היא דיכוטומית מאוד: יש את הנשים, שהן אינן חלשות, כי הרי הן שרדו. ויש את כל השאר. ובכל השאר הכוונה היא לגברים בכלל, ולגברים ישראלים בלבד.
הגבר הישראלי מוצג כאן במלוא כיעורו: בין אם מדובר בשוטר, שהדבר היחיד שהוא זוכר מחקירת הנאנסת הוא ש"היית יפה. בתולה", או בחייל שצועק על פעילת שמאל שהיא, וסליחה על הביטוי, "צריכה זיון", או אפילו בעל שלא מבין למה צריך לחזור למשהו שהיה פעם. הגברים היחידים שעוד איכשהו קצת רגישים הם לא ישראלים. וזה צרם.

יש נטיה בארגוני נשים בכלל, בארגונים העוסקים באלימות כנגד נשים בפרט, לצור השוואות. להגיד גבר=חייל=כובש=אנס. הבעיה באקסיומות היא, שאיך לומר, הן קצת כוללניות, לא? אנסים יש מכל הגזעים, מכל הדתות, מכל המגזרים. גם נאנסות, אגב. הנסיון לשייך את המאבק באונס לצד אחד של המפה הוא נואל, במקרה הטוב, אכזרי במקרה הרע. שיוך פוליטי במקרה כזה גורם להדרה של לא מעט נשים (וגם גברים) מהשיח בנושא, וכן, גם מבקשת עזרה ו/או מתן תמיכה. ואני יודעת על מה אני מדברת.

אבל בואו נחזור לרגע לסרט: אחד הרגעים החזקים בסרט הוא כאשר הן מתחקות אחר עקבותיו של האנס. הן נוסעות למקום מגוריו, ויש קלוז אפ על חלון פתוח. "כאן גר האנס המנומס". לכו תדעו איפה זה, הרי בכל מקום יכול להיות אנס. בתכל'ס, יש לא מעט אנסים סביבנו. חשוב לזכור את זה. חשוב לזכור שלאנס אין קרניים. אין זנב. ואחת מכל שלוש נשים נפגעה מינית.

יצאתי עצבנית מהסרט. זה לא בהכרח רע. הוא גרם לי לחשוב, הוא גרם לי להצטער על השיוך הפוליטי, הוא גרם לי לחפש (ולמצוא) מיהו האנס המנומס, ולדעת שהוא גר באיזור נתניה. אפשר גם לחפש בתגובות לפרסומים שונים ולמצוא את שמו (גם אם יש כלי תקשורת שטוענים שבשל הזמן שחלף אין צורך לפרסם את שמו). זו לא בעיה גדולה. 

לסיכום, למרות הטעם המר שנשאר לי, חשוב לראות את הסרט.

אונס

יום חמישי, 30 ביוני, 2011

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים

העולם, הישבן שלי, ועוד דברים גדולים ועגולים

יום ראשון, 16 במאי, 2010

וירג'יניה היא (כמעט) כל מה שאני לא הייתי בגיל 15. היא בלונדינית, שמנמונת, מצחיקה ושנונה.
כל שאר המשפחה שלה, לעומת זאת, הם כהי שיער, רזים, מבריקים. בקיצור, כל מה שהיא לא.

וירג'יניה מרגישה שהיא הכבשה השחורה (או הבלונדינית אם תרצו) במשפחה המושלמת. היא חיה שנים בהרגשה הזו. אולי זו אמא שלה, שכל כך עסוקה בלהבין בני נוער אחרים (היא פסיכולוגית מפורסמת), אבל עסוקה בעיקר בלגרום לה לעשות דיאטה.
אולי זה אבא שלה, שלא ממש מדבר איתה. או אולי אחיה המושלם. או אחותה שיום אחד טסה לה לאפריקה להתנדב שם למען הרעבים והמסכנים.

לכל אדם יש את הרגע הפרטי שלו, שבו נופל לו האסימון והוא מבין שדברים לא נראים בדיוק כמו שהוא חושב. שאולי עד עכשיו הוא חי לפי מוסכמות ואקסיומות שלא באמת קיימות.
הרגע הזה קורה למרגרט כשאחיה המושלם מושעה מלימודיו בחשד שאנס את אחת הבנות שלמדו איתו.

זה לא שהאונס הוא מרכז הספר. זה לא הנושא. הנושא הוא מה קורה כשפתאום מגלים שלא הכל מושלם, האם יהיה לך הכוח לקום ולשנות דברים, או שפשוט תוותרי ותמשיכי לחכות שמשהו ישתנה.
אבל שלא תחשבו לרגע שמדובר כאן בספר עצוב ומדכא, המלא בתכנים דידקטיים. כי הוא לא.
זה ספר שהוא מצחיק, מדמיע, מעורר מחשבה, ולא- הוא לא מיועד לבנות/נשים שמנות בלבד.

קרולין מקלר היא סופרת אמריקאית הגרה בניו יורק. היא כותבת ספרים לנוער (זהו ספרה היחיד בעברית). באחד הראיונות עמה היא סיפרה כי היא כותבת לבני נוער מאחר שכשהייתה נערה לא הייתה מקובלת במיוחד, וברחה אל הספרים. "אני מאמינה שהספרים שקראתי במהלך השנים הללו דיברו איתי בצורה שאיש לא דיבר איתי. הם עזרו לי להרגיש פחות לבד, הם הצחיקו אותי, הם גרמו לי להרגיש כאילו העולם לא מתחיל ונגמר בתיכון שלי".
ואחרי שהיא אומרת דבר כזה, איך אפשר לא לקרוא את הספר שלה??

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
אני אוהבת לקרוא ספרים שמדברים על נערים, ובעיקר על נערות.
אני אוהבת אפילו יותר לקרוא ספרים שמדברים על נערות שמנות, שמנסות להתמודד עם החיים, כי אולי אמצא נערה שהצליחה להתמודד יותר טוב ממני עם כל העניינים האלה, אתם יודעים, של דימוי עצמי, ערך עצמי, ואיך מוצאים מישהו שיסכים לצאת איתי אפילו שאני שמנה.

(כי זה ספר טוב ולא דידקטי, כי הוא לא ממציא סוף טוב ואוטופי. כי הוא גורם לך להרגיש טוב עם עצמך. ולמה לא חמישה? כי כל עניין האונס לא היה ממש מחוייב המציאות, ומעצבן אותי שמשתמשים בקלישאות)

העולם, הישבן שלי, ועוד דברים גדולים ועגולים/ קרולין מקלר
The earth, my butt, and other big, round things/ Carolyn Mackler
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת מטר, 2003
224 ע"מ