ארכיון פוסטים עם התג "אחים"

שתיקת הכבשים

יום שלישי, 1 ביולי, 2014

טווס בחדר מדרגות

"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו, ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת". (כריכה פנימית)

אני מוסיפה: יש עוד סוג, אמהות ששותקות אנשים שיודעים מה קורה מעבר לדלתות סגורות וממשיכים לשתוק.

מעשה בשלושה אחים: איב (ששינתה את שמה לחווי), סאן (שמכונה סאני) ולורן שיושבים אחר צהריים אחד מול אביהם הזקן. כשהוא יורה בעצמו מול עיניהם, לא לפני שהוא אומר לבתו הבכורה "למה את מכוערת?" (עמ' 152), עולמם מתמוטט.

אתם מבינים, משפחת עמיזדה הייתה משפחה רגילה ברמת גן. הם גרו בבניין רגיל, בדירת ארבעה חדרים רגילה. היה חדר שינה להורים. חדר שינה לילדים. וחדר נוסף, לאבא ולורן. לאף אחד אסור היה להיכנס לחדר הזה.
יש משהו איום ונורא במשפחות. משפחות הן כמו דבק. לפעמים זה מאחה. לפעמים הדבק הזה יותר דומה למלכודת עכברים. רע והורג, אבל אי אפשר באמת להשתחרר ממנו.

משפחות שהתעללות מינית, פיזית או מילולית מתרחשת בהן הן משפחות מסובכות. יש שם המון אשמה, המון כעס ואפילו קנאה. ואף אחד מהרגשות הללו לא מופנה לאדם שאליו הם צריכים לפנות. בדרך כלל רגשות אלו מופנים בעיקר לקורבן. והקורבן ממשיך להיות קורבן.

אמא של לורן שנאה את לורן. לורן גנבה את בעלה. סאני שונא את לורן. הוא לא באמת שונא אותה, אבל הוא כועס עליה. איב מרגישה אשמה. לורן הייתה אחותה הקטנה… ולורן, לורן שקועה בעולמה שלה כל כך עד שהיא לא שמה לב למה שקורה לבתה, קשרל.

א' אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה.
התלבטתי, כי אני פחות קוראת ישראלי. אבל טוב שקראתי.

היה לי עצוב לקרוא את הספר הזה. הכעיס אותי הספר הזה.
עצוב, כי אני מכירה יותר מדי סיפורים כאלה. עצוב, כי לאנשים רבים זה נראה בדיוני לגמרי, ולאנשים אחרים אלו החיים עצמם.
הכעיס אותי, כי אוזלת היד של האנשים היא נוראית. דמיינו לכם בניין שלם שיודע שמשהו רע קורה לילדה קטנה מאחורי דלת סגורה. דמיינו אמא שיודעת שלילדה קטנה קורה משהו נורא. וכולם שותקים. כולם. איך אפשר?
וגם זה לא בדיוני. גם זו מציאות חיינו.

זהו ספרה השני של גלית סידטל אטבריאן. את ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", לא העזתי לקרוא (הייתי בהריון, ובטראומה גדולה מ"פלפלים צהובים"), אבל הוא בתכנון. מתישהו.

לסיכום, ספר שישבור את לבכם, וגם יכעיס אתכם אבל גם יזכיר שבחיים יש גם תקווה.

טווס בחדר מדרגות/ גלית דיסטל אטבריאן
הוצאת זמורה ביתן, 2014
479 עמ

זאב בודד

יום רביעי, 26 בפברואר, 2014

זאב בודד
פעם, לפני לא מעט שנים, עברתי ניתוח. לא משהו מסובך במיוחד, אבל בהרדמה מלאה. אחד הדברים העיקריים שחשבתי עליהם שחששתי מפניהם היה מה יהיה אם. מה יהיה אם משהו ישתבש. מה יהיה אם לא אתעורר?
לי היה ברור מה הולך להיות, והשארתי הוראות מאוד מאוד (מאוד!) מפורטות לנסיך.

גם ללוק היו הוראות מפורטות מה לעשות. הבעיה עם ההוראות של לוק הייתה ש(1) אלו היו הוראות שניתנו קרוב לעשר שנים קודם לכן ו-(2) התייחסו למצב קיצון שבו ימצאו אותו אחרי שהיה עם.. זאבים. (3) ניתנו לבנו הבכור, אדם שהתנכר לו מזה עשור.
 

מה הייתם עושים אם יום אחד עולמכם היה קורס עליכם?
ככה, אני חושבת, הרגישה ג'ורג'יה כשבאמצע הלילה התקשרו אליה מבית החולים והודיעו לה שבתה, קארה נפצעה קל בתאונת דרכים. מצבו של בעלה לשעבר, לוּק, לעומת זאת, היה חמור הרבה הרבה יותר.
לוּק הכריזמטי, שלא הסתיר ולו לרגע שאהבת חייו היו הזאבים, סחף אחריו אנשים רבים כל כך, ביניהם גם ילדיו שלו. אני מניחה שיש פה אירוניה מכוונת היטב שלוק, איש הזאב אם תרצו, התפעם כל כך מהמחויבות המשפחתית של הזאבים, לא דבק במחוייבותו האישית.

אבל עזבו את הפילוסופיה.
אני אוהבת את ג'ודי פיקו. פעם אהבתי אותה מאוד, היום אני עדיין קוראת אותה אבל היא כבר קצת לעוסה לי מדי.
נכון שהיא מדברת כאן על נושאים שקרובים ללב כולם: על העובדה שככל שאנחנו מתבגרים כך הורינו כבר לא כל כך מושלמים אלא, רחמנא לצלאן, בני אדם. יש פה אכזבות משפחתיות שצריכות להתעלות על עצמן. כמו ברבים מספריה, גם הפעם יש פה מצב רפואי חמור והחלטות קשות שצריכות להתקבל.

אבל הפעם… זה לא הלך. אני חושבת שאם היה מדובר במשפחה "נורמלית" זה היה יותר מעניין. אני אישית השתעממתי עד מוות מתיאורי הזאבים (ואני חיפשתי רומן ולא ספר זואולוגי/אנתרופולגי), אולי כי קראתי את הספר בעברית (וכבר ציינתי שאני מעדיפה את פיקו באנגלית), פשוט לא היה לי אכפת. לא התרגשתי ממאבקה של קארה, לא התלהבתי מאדוארד, האח הגדול והמנוכר שחוזר לפתע. כל מה שרציתי זה שקארה תשתוק ותפסיק להיות כזו ילדה… מתבגרת.

לסיכום, פיקו היא סופרת נוסחאתית. ככזו, היא טובה למדי. הבעיה היא, שכמו כל סופר שעובד לפי נוסחא, גם היא מתעייפת. וכשהיא מתעייפת, גם  אני מתעייפת.

כך שבסופו של דבר (וגם זה בעיקר כי אני זוכרת לה חסד נעורים)


זאב בודד/ ג'ודי פיקו
Lone wolf/ Judi Picoult
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת כנרת, 2014
421 עמ'

אמא תמיד אשמה

יום שלישי, 13 בדצמבר, 2011

"הרי בהכל אשמות האמהות. הן אשמות במעשי האונס של בנים אנסים, הן אשמות במעשי הרצח של בנים רוצחים, הן אשמות במעשי הבגידה של בנים בוגדים. הן אשמות בבנים רפי שכל וחלשי אופי, בבנים שהצליחו אף על פי שרצו להיות הולכי בטל ובבנים בטלנים שבגללן, תמיד בגללן, לא היו לעורכי דין או לאנשי היי-טק. הן אשמות בכך שבניהן הם אבות רעים, בעלים אדישים, הן אפילו אשמות בנשים המציקות שהם נישאים להן, שהרי בחרו בהן כי הן מזכירות להן את אמם, ואם הם לא נישאים, ובכן, בכך ודאי וודאי שהן אשמות. אבל אמא שהבן שלה מנסה לרצוח אותה? אמא כזאת היא האמא הכי אשמה מכולן" (עמ' 33)

בכל משפחה יש את הילד האהוב יותר, ואת הילד האהוב פחות. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להודות בזה, אבל אחד מהם תמיד יזכיר לך דברים שאת לא רוצה. אולי ישקף את האופי שלך, אולי יזכיר ימים שאת לא רוצה לזכור. זה לא באמת משנה מה הסיבה, זה פשוט קורה.

איתמר מרגיש שהוא הפחות אהוב. הוא הרבה פחות יפה מאחיו, הוא פחות מוצלח ואמא שלו אוהבת אותו פחות. ואתם יודעים מה זה לא באמת משנה מה תגידו, לא משנה כמה תנסו לשכנע, ככה הוא מרגיש וזהו.
ויום אחד הוא מתפוצץ, והעולם מתרסק.

זה לא הספר הראשון שדן בשאלה האם אמא חייבת לאהוב את הילד שלה בכל מחיר.
אין ספק שלכל אורך העלילה הדהדה דמותו של קווין, שגם הוא, בדומה לאיתמר, היה הילד האהוב פחות, שגם לו היה אב שניסה לפשר ולהרגיע, שגם אצלו הדברים הגיעו לפיצוץ, אחר וקטסטרופלי הרבה יותר.

אני לא מכירה אישית את אורנה לנדאו. אני די נהנית מהכתיבה שלה, ונהנתי גם מספרה הקודם, אבל קשה לי להתעלם מתחושת דז'ה וו מסויימת.
משני הספרים עולה התחושה שלנדאו, איך לומר, לא ממש מחבבת את מוסד המשפחה, ובסופו של דבר מאשימה הכל במשפחה:
"ילדים הם לא כמו תפוחים. הם לא נרקבים ככה סתם. הם… משהו קורה להם" (עמ' 87)

האב רופס וחלוש, חסר עמוד שדרה רוב הזמן. האם שקועה בעיקר בסבלה, בין אם מדובר בדכאון שלאחר לידה, או בסבל עכשווי יותר, ורק האח הגדול הנו עד (שותק) לסבל שעובר אחיו הקטן, סבל שדומה שנועד לתת חיזוק ותירוץ מסויים למעשיו.

אני חייבת לציין שאחד הדברים שממש עצבנו אותי בספר היה תיאור שיטת "חמש הדקות". מדובר בשיטה שנויה במחלוקת להרדמת תינוקות ופעוטות בלילה. השיטה, כשמה, דוגלת ברעיון חמש הדקות. משכיבים הפעוט לישון, וגם אם הוא בוכה לא ניגשים אליו חמש דקות. הרעיון הוא לגרום לכך שהילד לא יבכה בצורה מניפולטיבית וירדם לבד. לא השתמשתי בשיטה זו כי אני פולניה עם לב רך עד מאוד, וילד שנרדם מהר, אבל יש בספר תיאור ממש קורע לב של ילד שבוכה ובוכה והאם לא ניגשת אליו. ולמעשה, כך אליבא דסופרת, כאן הייתה הבגידה הראשונה של האם (אחרי כשבוע הילד כבר נרדם מהר, אבל לא מוכן לקבל מאמא נשיקת "לילה טוב").

כאמא, כבר לא כל כך טריה, אני חושבת שלרמוז ששיטה זו הייתה אחת הסיבות לקרע במשפחה היא מניפולציה זולה על הקורא. ילדים בוכים לפעמים. גם תינוקות. גם אם האמא לא קופצת ל'דום מתוח', זה לא אומר שהקשר ביניהם יהרס לתמיד. זה הכעיס אותי. מאוד. 👿

מילה טובה על הכריכה: יופי של כריכה! אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של השכנים.

לסיכום,
(כי באמת שכעסתי)

בזה הבית/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2011
319 עמ'

מחיר האהבה

יום שבת, 3 בדצמבר, 2011

כשאלסנדרה הצעירה נאבקה בדיעות הקדומות במשפחתה כדי לצייר עוד ציור אחד נוסף, אני מניחה שגם היא, כמוני, לא שיערה בנפשה שהמאבקים הללו לא יסתיימו לעולם, והמחיר שאהבתה תגבה יהיה יקר, יקר מאוד.

השנה היא 1492. אלסנדרה בת ה-14 עדה להתרגשותה הרבה של אחותה פלאוטילה, הממתינה לחתונתה העתידית. בניגוד לה, אלסנדרה מתעניינת בציור ובפילוסופיה, ובכל אותם נושאים שאל להן הנשים להתעניין בהם, בפרט אם הן מעוניינות להתחתן אי פעם.
פירנצה באותה תקופה היא עיר מלאת חיים וצבעים, הנמצאת בשליטת בני מדיצ'י. הזמנים עתידים במהרה להתשנות, ואלסנדרה נאלצת להשתנות איתם.

זהו סיפורה של אלסנדרה, נערה ואחר כך אישה הנאלצת שוב ושוב לבחור בין אהבתה לגבר, לבין השכלתה ויושרה הפנימי לבין מגבלות החיים והנורמות.
באותה מידה זהו סיפורם של גברים סדומאים, כפי שכונו אז, שכל חטאם היה שאהבו אהבה גדולה, אם כי שונה.
זהו סיפורה של פירנצה, פעם עיר תוססת ומפונקת, פעם עיר החוסה תחת אמונה מעוותת וקנאית באל אכזר ופעם עיר נוקמת ונוטרת.

ובעיקר- זהו רומן הסטורי מקסים, קריא ומרתק.
בניגוד לפומפיי, ששיעמם אותי עד מאוד, כאן יכולתי להריח את הריחות ולראות את המראות.
בשעות קריאת הספר טיילתי בפירנצה, נשמתי את אווירהּ, ובה בעת לבי נצבט בקרבי, התמלאתי חרדה, אימה ויאוש- הכל בהתאם לעלילה.

איני יודעת מדוע התעלמתי מהספר עד היום, והרי שמעתי בשבחו כבר לפני שנים. יתכן וכל דבר צריך לבוא בעתו, ואני שמחה שקראתי אותו למרות שגם חמותי שתחיה התלהבה ממנו עד מאוד 😉 .

הערה 1: בזמן שכתבתי הסקירה, דפדפתי בספר שוב, והתברר לי להפתעתי שבטעות דילגתי על ההקדמה לספר. נהנתי מאוד לקרוא אותה בדיעבד.

הערה 2:  מי שקורא אותי כבר יודע שתמיד אני מחפשת את השונה, ובכן- ראו נא את התיאור הבא בו נתקלתי בספר, תיאור שכה מתאים לימים החמים והמהבילים בארצנו:
" זזזזזמ….זזזמ… זאפ! יתוש נחת על מפרק ידה השמנמן והלבן של אחותי. צפיתי בו מתארגן בנוחות ועוקץ את עורה. דמיינתי אותו מוצץ את דמה כמו לגימת מים ממושכת ואז מתנתק מגופה, יוצא בזמזום מבעד לחלון ומתעופף לביתו של מאוריציו, שבו יכנס לחדר המיטות, ימצא פיסת גוף חשופה ויחדור עמוק אל תוך עורו, ושם יתערבב מיד דמם של צמד האוהבים" (עמ' 32) 😆

לסיכום, לחובבי איטליה ולאוהבי הרומן ההסטורי

הולדת ונוס/ שרה דוננט
The birth of Venus/ Sarah Dunant

מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007
398 עמ'

שמורת נפש

יום שבת, 26 בנובמבר, 2011

"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11)
מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר.
דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.

כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.

"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66)
כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.

האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני.
האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית.
האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.

זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.

קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד.
כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה.
מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.

לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.

שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
204 עמ'

הילד האחרון

יום ראשון, 13 בנובמבר, 2011

קודם נעלמה אליסה. אחר כך נעלם אבא. ואמא?
אמא עוד קיימת, אבל לא ממש. כי מה כבר יכול להישאר מאשה שבתה נעלמת ואז גם בעלה? רק קליפה. וג'וני. אבל ג'וני הוא עצמאי בשטח. הוא יכול הכל. כמעט הכל.

ג'וני הוא ילד בן 13. למען האמת, כבר שנה שהוא לא ילד. הוא לא ילד מהיום שאחותו התאומה נעלמה, ואז הוא גילה שהעולם לא מושלם, שאבא שלו, שתמיד היה חזק, יכול להישבר ולהיעלם, ואמא שלו… אמא שלו נשברה מזמן, וברחה לסמים, לשתיה ולגבר אחר, שאם אבא עוד היה בסביבה לא היה מעז להתקרב לאמא שלו.

שנה עברה, ואיש לא מאמין שאליסה עדיין בחיים מלבד ג'וני, שבנאמנות ובאופטימיות שקיימת רק אצל ילדים, ממשיך לחפש אותה, בחיפוש מדוקדק ששוטרים יכולים רק לקנא בו.
אבל ג'וני הוא רק ילד, ולכן קלייד האנט, הבלש שחוקר את הפרשה עוקב אחריו, כי גם אצלו השאירה היעלמותה של אליסה חלל גדול.
וכשג'וני מגלה משהו, אין לקלייד ברירה והוא חייב להתערב, דבר שפותח תיבת פנדורה, ודבר לא יהיה כשהיה.

זה לא רק ספר מתח. זה יותר מזה.
יש כאן לא מעט נגיעה ברגשות של אלו שנשארו מאחור, אחרי היעלמות/חטיפה/מוות של אדם קרוב, של ילד. איך משפחה יכולה להתמודד עם משבר שכזה?
יש כאן נגיעה מאוד חדה ומדוייקת בלבו של ילד קטן, שחושב שהוא עצמאי (כי אין לו ברירה) אבל בלבו פנימה הוא רוצה, משתוקק, שמישהו יראה אותו.

פחות התחברתי לכל ענייני הרוחניקיות שמקבלת נפח מסויים בעלילה, אבל זה לא ממש הפריע.

לסיכום,

הילד האחרון/ ג'ון הארט
The Last boy/ John Hart
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
431 עמ'

שקר הסקס

יום חמישי, 30 ביוני, 2011

ירושלים של שנות הפיגועים הגדולים. אלו היו שנים קשות. היו לא מעט אנשים שלא יכלו יותר, ונטשו את העיר. היו אחרים שהסתגרו בינם לבין עצמם. היו כאלה שנפגעו, נפשית, לא פחות מפצועי הפיגועים.

ובתוך התופת הירושלמית הזו חי לו דורון. הוא חי בבדידות נפשית ניכרת. מצד אחד, הוא מטפל באחיו המאושפז במחלקה הסגורה. מצד שני, הוא כמה לאהבה מאותם אלה שדוחים אותו. יש חברה בחו"ל, יש אשה בארץ.
הספר נע בין כמה קולות, בין ההווה לעבר, בין האהבה לדחייה, לכמיהה, ומספר בעיקר על בדידותם של החיים.

כירושלמית, ציפיתי לקריאת הספר הזה.
כקוראת, כשקיבלתי את הספר התרשמתי מאוד מאיור הכריכה (צויירה על ידי הסופר). התחושה המיידית שקיבלתי הייתה של כאוס ובדידות.
כירושלמית, נהנתי פה ושם ומהבלחות ירושלמיות בספר.
כקוראת, הרגשתי שהספר הזה הוא שעטנז של כותרות סנסציוניות (הומוסקסואליות, איידס, חולי נפש, נשים בשחור ועוד ועוד) שנועדו למשוך אותנו לקרוא את הספר. אז קראתי אותו, ונשארתי עם טעם של מרמה בפה.

אחד הדברים שאנחנו לומדים כבר בגיל צעיר זה ש"סקס מוכר". לא משנה מה תגידו, לא משנה מה תעשו, כל עוד יהיה סקס- אנשים ירצו אותו.
חוששתני שמחבר הספר נפל באותה המלכודת. אין לי דבר וחצי דבר נגד מיניות, הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית. צורם לי כשתיאורי המין התכופים מגיעים על חשבון העלילה. בכל פעם שהגיעו לאיזושהי נקודה רגשית, במקום שנקבל חשיפה לעולמו הרגשי של הגיבור קיבלנו עוד תיאור של חדירה, התעלסות או "סתם" מזמוזים. ובינינו, באיזשהו שלב זה מתחיל לשעמם.
אם היה קצת פחות מין וקצת יותר רגש, הספר הזה היה יכול להיות מומלץ ביותר.
השורה התחתונה- החמצה, וחבל.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,

 ברבור (וגם זה בעיקר בגלל הפוטנציאל, שלא מומש…)

דמי לך/ שלמה אלפנדרי
הוצאת גוונים, 2011
158 עמודים

הללויה ומרמלדה

יום חמישי, 5 באוגוסט, 2010

כשטולסטוי כתב את האמרה המפורסמת "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה", אני לא חושבת שהוא התכוון בהכרח לישראל 2010, אבל הוא היה די קרוב….

הספר מספר את ספורן של ארבע משפחות (אם נדייק, שלוש דמויות ומשפחה אחת).
כל אחד מהחלקים מחולק לקטעי קטעים, ולמעשה אין רצף אחיד של העלילה. כל החלקים מתחילים מילדותם של הגיבורים, כהוכחה (אני מניחה) שהכל מתחיל ומתבסס על חוויות הילדות.

במבט ראשוני ספק אם יש איזשהו קשר בין שאול חיספין (החלק הראשון), שכבנו של דיפלומט נדד לו בין מדינות עד גיל 18, לבין מיכאלה (החלק השני) המזרחית שנשואה לעודד האשכנזי, לבין חלי (החלק השלישי) שחיה בבדידות ומחטטת בחייהם של שאר דיירי הבניין שלה, לבין משפחת גבעון (החלק הרביעי) עם הילדים שמנהלים למעשה משפחות אלטרנטיביות.

אבל במבט מעמיק יותר, אפשר להרגיש את המשותף- מכל הסיפורים עולה ריח חמוץ כזה, של ספק החמצה ספק אכזבה. אנשים שלא הגיעו למקומות אליהם חלמו שיגיעו, שמצאו עצמם יום אחד חיים חיים שלא רצו.

בישראל של 2010, לפחות בישראל של טליה שגיב, המשפחות הן כולן אומללות בדרכן, מאוד חיוורות, מאוד אפרוריות. התחושה הכללית היא של החמצה אחת גדולה.

אני לא ממש חובבת סגנון כזה של ספרים. לא אוהבת ספרים שכתובים קטעים קטעים, התחושה המיידית שלי במקרה כזה היא שעובדים עלי, 'מורחים' סיפור בקטעים כי אין באמת מה לומר. ואני לא אוהבת שעובדים עלי.
אני גם לא ממש אוהבת ספרים שמספרים ספורים של כמה דמויות, שאין ביניהן קשר ולא יהיה ביניהן קשר. לא מדובר כאן בארבע דמויות שנפגשות בסופו של דבר.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני חייבת להודות שהספר הוא אידיאלי לתקופת הקיץ. סיימתי אותו תוך כמה שעות, הוא עורר בי פה ושם חיוך, פה ושם צבט, ו…. זהו.
יום יומיים אחר כך, כבר לא זכרתי כלום.

מצד שני, יאמר לזכות המחברת שזהו ספר ביכורים מסקרן למדי. יש לה מה לומר, ואני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הבא שלה (בתקווה שהוא לא יהיה מעוצב באותה הצורה…).

מצד שלישי, תחליטו אתם. בדף הספר אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

ומילה אחרונה- דווקא על הכריכה. לטעמי, הכריכה מתאימה להפליא לספר: ספר שמדבר על החיים הקטנים והאפרוריים של כולנו. חיים פשוטים, לא של כיורים מצוחצחים ואמבטיות פאר.

לסיכום,
(כי הנגיעה בחיים כן עושה לי את זה, אבל העריכה בקטעים הרבה פחות, ומגיע לטלי שגיב צ'אנס)

הללויה ומרמלדה/ טליה שגיב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
188 ע"מ