ארכיון פוסטים עם התג "אכזבה"

הילד הפחות

יום חמישי, 10 בנובמבר, 2016

%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%9c

בכל משפחה, לא משנה מה תספרו לעצמכם, יש את הילד שהוא פחות. פחות מוכשר. פחות אהוב. פחות. אף הורה לא יודה, אבל יש תמיד את הילד שדומה לכם יותר, שאתם מרגישים יותר קרובים אליו. ויש את זה ש, נו, אתם לא באמת מבינים איך הוא יצא לכם.

אלבוס מרגיש שהוא כזה. אבא שלו הוא הכי מוכשר בעולם. כולם מכירים אותו. גם את אמא שלו. די קשה להיות בן של אדם מוכשר, הרבה יותר קשה להיות בן של אגדה כמו הארי פוטר. במיוחד כשמרגישים פחות מוכשרים כקוסמים. פחות יפים. פשוט… פחות.

ובנסיעה הראשונה שלו להוגוורטס, הוא פוגש ילד נוסף שמרגיש פחות. סקורפיוס מאלפוי. כן, כן, המאלפוי ההוא, רק הבן שלו.

זו ברית בין שני ילדים שמרגישים לא רצויים, ורוצים שיאהבו אותם. זה ספר שמתאר את המסע שעוברים הורים, וילדים, במטרה להכיר אחד את השני (וגם להציל אחד את השני).

הגעתי לספר הזה ברגשות מעורבים. מצד אחד, אני אוהבת את הארי פוטר (וגם הגדול שלי כבר נדלק עליו). מצד שני, יש תחושה שמנסים לסחוט את הארי פוטר עד תום. ועוד במחזה??

אבל זה זרם. ממש. נכנסתי פנימה ולא רציתי לצאת, בין השאר בגלל התרגום המעולה כתמיד של גילי בר-הלל סמו.

זה לא הארי פוטר קלאסי. אבל אם לא תגיעו עם ציפיה להארי פוטר, תהנו מאוד.

בקיצור, הארי פוטר התבגר. וזה לא לגמרי רע 🙂 .

הארי פוטר והילד המקולל/ג'יי קיי רולינג
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2016
411 עמ'

רק עוד דבר אחד

יום חמישי, 5 בדצמבר, 2013

רק עוד דבר אחד

""למה באת אלי?"
"את האמת?"
"כן."
"אותך פחות אכפת לי לאכזב" (עמ' 39)

אני חושבת שאם יבוא היום והעולל הקטן יענה לי תשובה כזו, שברון הלב שלי ישמע למרחוק. תודו שזו לא התשובה שהייתם רוצים לשמוע.
סביר להניח שגם לבו של סילבר נשבר. לכו תדעו, אולי זו אחת הסיבות למפרצת באבי העורקים שגילו אצלו (כן, נושא אקטואלי במקומותינו).

סילבר, בדומה למרבית גיבוריו של טרופר, אינו האדם הנחמד בעולם. למען האמת, אם נודה על האמת, הוא לוזר.  סילבר היה בעברו כוכב רוק (או יותר נכון, מתופף רוק). בעברו הוא גם היה בעל אהוב ואוהב, אב אוהב ובכלל, היו לו חיים. היום הוא חי במלון דירות עם עוד גברים גרושים. הוא השמין, איבד קשר עם כל העולם (פחות או יותר) ובעיקר עם עצמו, ואת מרבית ימיו הוא מעביר ב… אין הגדרה אחרת מלבד רחמים עצמיים. אבל אז משהו קורה. בתו, שעומדת להתחיל ללמוד בפרינסטון, מגלה שהיא בהריון, וסילבר מגלה שהוא צריך לעבור ניתוח לב כדי שיוכל להמשיך לחיות. עכשיו סילבר צריך להחליט אם הוא רוצה לחיות בכלל.

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של טרופר. הוא כותב בצורה צינית מאוד, על דברים לא מאושרים במיוחד, ובכל ספר שלו אני בוכה וצוחקת. לפעמים בעת ובעונה אחת (שזה מראה די משעשע, אם תשאלו את הנסיך 😆 ). 

שתי דוגמאות לסגנון הכתיבה שלו:
* על סיגרים:
"הודות לסלט שלם של סוגיות הכרכוכות בתסביכים פרוידיאניים סמויים, גברים בגיל העמידה נוהגים לבצע מעשים אוראליים בגוש של עלים דחוסים ולהרגיש איכשהו שזה עושה אותם ליותר גברים, תופעה שהיא לכל הפחות הישג כביר של אמנות השיווק" (עמ' 57)

* על ברית מילה: "התינוק בקושי הספיק להתאושש מטראומת הלידה שלו,  כשנשטף אל מחוץ לחמימות הרחם ופתח במסע קלאוסטרופובי  מעיק לאורף תעלת הלידה ואז הושלך ללא רחם אל האור הקר והאכזרי של העולם. ועכשיו, שמונה ימים לאחר מכן, בדיוק כשכבר התחיל לפתח תיאבון לחלב אם ולחמצן, והוא חושב לעצמו שאולי יצליח בכל זאת להסתדר כאן, מגיע אדם זר, מוריד לו את החיתול ומתנפל על הזין המזערי שלו עם איזמל" (עמ' 150).

למי שאינו מכיר את הכתיבה שלו, הוא כתב עוד ספרים לא מעטים, שהטוב ביניהם, לטעמי, הוא "איך לדבר עם אלמן". כמו כן יש "מכאן אני ממשיך", "Everything change" ו"ספר ג'ו" (הפחות מוצלח לטעמי).
לסיכום, אמנם לקח לי הפעם יותר זמן להיכנס לספר (זה בעיקר באשמתי ולא באשמת הספר), אבל זה היה ספר מוצלח ביותר, שמיועד לכל אוהבי טרופר.


רק עוד דבר אחד/ ג'ונתן טרופר
One last thing before I go/ Jonathan Tropper
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
304 עמ'

שקרים של הלב

יום רביעי, 2 במאי, 2012

אפשר להתחיל את תיאור הספר כך:
"זה אחד מאותם רגעים סוריאליסטיים בחיים, לשבת באולם המשפט ולנעוץ עיניה בעיני רוצחו של בעלה" (עמ' 11).

ואפשר גם לומר אחרת:
"יש אורות שחייבים להשאיר כבויים בשעות מסויימות בלילה, בגלל החללים שהם מאירים, חללים שאין בהם עכשיו כלום מלבד אוויר, מנורות שצריך להדליק בערב, כדי שיבלעו את הצללים במקום שבו הוא נהג לשכב על השטיח האפור הרך ולראות את השמש צוללת מאחורי עצי האלון בחצר האחורית" (עמ' 24-25).

קייט אוהבת את ניק בכל לבה. ניק אוהב את קייט בכל ליבו. יש לומר אהב, כי ניק מת. וכך נהרסו חייה של קייט.

היא הייתה האשה שלצידו. מי היא בכלל, עורכת סרטים תיעודיים שלא מסיימת אף אחד מהם, לעומת ניק, שמטפל באנשים הסובלים מליקויים בדיבור ומשנה חיים של אחרים?

זה ספר שמדבר על עולם שמתפרק בבת אחת.
ג'רי, אחד ממטופליו של ניק, המטופל האהוב על קייט ועל ניק, רוצח אותו (לכאורה) בדם קר, וקייט נשארת מאחור, מתאבלת על אובדן הגברים הקרובים אליה.

למעשה הספר מדבר בעיקר על השאלה מה זוכר הלב אחרי מותו של אדם. האם באמת זוכרים רק את הדברים הטובים? האם אפשר להתעלם מהזכרונות הרעים?
ביהדות אומרים "אחרי מות, קדושים אמור". אבל מה קורה עם זכרון מעוות, צבוע בוורוד, שאינו מאפשר לראות את המצב כמות שהוא, ואינו מאפשר להמשיך הלאה?
או יותר בפירוש- מה יותר חשוב אחרי מוות, להאדיר את הנפטר או להסתכל נכוחה במציאות?

ספר מעניין, מעורר מחשבה ומעצבן לעיתים.
לא הבנתי מדוע הספר מוגדר כספר מתח פסיכולוגי (את הצד הפסיכולוגי הבנתי, אני מניחה שהמתח נובע מהשאלה למה בוצע הרצח), אבל אין ספק שכספר פרוזה הוא מעניין.

לסיכום,
(כי הספר קצת לא יודע אם הוא מתח או פרוזה ולכן מתפזר יותר מדי)

שקרים של הלב/ מישל בויג'יאן
Lies of the heart/ Michelle Boyajian
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010
376 עמ'

מעשה אבות סימן לבנים- המלצה לוהטת

יום שלישי, 7 ביוני, 2011

יש אנשים שחייהם מעוצבים לפי שאיפותיהם הכמוסות.
יש אנשים שחייהם מעוצבים על פי האכזבות שנחלו.

הגברים בבית משפחת שקולניק הם כאלה.
פרופסור אליעזר שקולניק (שלמה בראבא)הוא אדם מסוגר, לא חייכן (בלשון ההמעטה), מזדקן לא ממש בחן, פועל באופן קבוע לפי לוח זמנים קבוע לא פחות, ובטוח שהוא הצדיק האחרון בסדום.
פרופסור אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי) הוא אדם חייכן, כריזמטי, מרצה פופולרי (בתיקון שבועות הוא נע ונד בין מקומות שונים) ובקיצור- איש שקל לאהוב.
שני הפרופסורים, אב ובנו מעבירים את חייהם בצֱל.

פרופסור אליעזר שקולניק עבד 30 שנה על פרוייקט חייו- חקר נוסחי התלמוד הירושלמי. שלושים שנה הוא עבד על מחקר רוחבי, הבודק נוסחים שונים של התלמוד הירושלמי, ואחרי שלושים שנה, זמן קצר לפני שפרסם את מסקנותיו, מצא קולגה שלו תגלית הקשורה לנושא, ובכך הפך את שקולניק ללא רלוונטי.
דמיינו לעצמכם את זה. שלושים שנה של עבודה קשה ירדה לטמיון. שלושים שנה! ומה נשאר לחוקר לעשות? הוא מלמד באוניברסיטה, ומתעקש להמשיך ללמד גם כאשר תלמידה אחת בלבד נרשמת לחוג. הוא חולם לזכות בפרס ישראל. עשרים שנה הוא כבר חולם לזכות בפרס הזה. עשרים שנה הוא מועמד, ותמיד יש טובים ממנו (ביניהם גם אותו קולגה מפורסמת).

פרופסור אוריאל שקולניק גדל בצֱל אבא שעבד קשה על תחום איזוטרי ובואו נודה על האמת, משעמם לאדם הרגיל, התלמוד הירושלמי. ולמרות שגדל בצל הטרגדיה המקצועית של אביו, הוא רצה להיות חוקר תלמוד. כמו אבא.
דמיינו לעצמכם את זה. הבן הולך בעקבות אביו. הוא לומד בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. הוא מלמד שם. הוא נחשב מרצה בחסד. התלמידים אוהבים אותו. והוא, הוא עדיין מעריץ את אבא שלו, ובעיקר- הוא כל כך רוצה שאבא שלו יעריך אותו.

דמיינו לעצמכם את שני הגברים הללו מגיעים לנקודת השיא המקצועית בחייהם. ביחד. אב מול בן. דמיינו לעצמכם את זה, ואז רוצו לראות את הסרט.

אני לא רואה יותר מדי קולנוע, ובעוונותיי עוד פחות קולנוע ישראלי.
את יוסף סידר אני זוכרת לטובה מסרטו "מדורת השבט", וכשהייתה הזדמנות הצעתי לנסיך לראות את הסרט, בכל זאת זכה בפסטיבל קאן….
הסרט צולם בירושלים (וזכה לתמיכה של המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים) ובשל כך הוא היווה חגיגה לירושלמית שבי. יש לא מעט סצינות שמצולמות בספריה הלאומית ובמחסניה, מחסנים שמתי מעט זוכים להגיע אליהם, בהם נמצאים כל ספרי הספריה הלאומית, ולכן גם תולעת הספרים שבי התענגה.
אבל יותר מכל התענגתי על הצילום ועל התסריט, שבאמת באמת הגיע לו לזכות.

זה לא רק סיפור משפחתי, אוניברסלי לחלוטין. יש כאן אמירות לא פשוטות הן על התככים הקיימים בועדות so called מקצועיות (זוכרים את שערוריית פרס ספיר?), והן על תפקיד האגו באקדמיה (רמז: הוא תופס מקום לא קטן).

מדברים הרבה על מערכת היחסים המסובכת בין אמהות לבנות. על האמוציות, על התחרות, על הקנאה. פחות מדברים על היחסים בין אב לבנו, אולי בגלל שככה זה, גברים מדברים פחות. הסרט הזה פותח חריץ צר לעולמם המסובך של הגברים, והוא עושה את זה בצורה נפלאה. ואם עוד לא הבנתם למה צריך לראות את הסרט, צפו בטיזר הזה. ובזה (מומלץ לצפות בשניהם). ואז תבינו על מה אני מדברת….

לסיכום-
ברבורים (לא רק בגלל התסריט, לא רק בגלל המשחק המצויין של בראבא ושל אשכנזי, לא רק בגלל המשחק המינימליסטי של האם, עליזה רוזן, שנקרעת בין הגברים בחייה, לא רק בגלל שהוא צובט בלב ונשאר- אלא בגלל כל הסיבות ביחד).

הערת שוליים
במאי: יוסף סידר
שחקנים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי, עליזה רוזן, עלמה זק

מכאן אני ממשיך

יום ראשון, 24 באוקטובר, 2010

אבא של ג'ד מת. וכמו שזה קורה בדרך כלל בחיים, זה קורה בדיוק בזמן הלא נכון מבחינתו. מילא שאביו נפטר, אבל הוא גם ביקש שילדיו ישבו עליו שבעה, וזה ממש, אבל ממש לא מתאים עכשיו.

נישואיו של ג'ד בדיוק התפרקו אחרי שהוא מצא את אשתו במיטה עם המאהב שלה, שכיאה לקלישאות היה לא אחר מאשר הבוס שלו. ויש את האחות שלו, שבעלה כל היום עסוק בעבודה ויש לה שלושה ילדים רעשנים, ואת האח הגדול שמנסה יחד עם אשתו להיכנס להריון, ואת האח הקטן והמפונק, שאף אחד לא יודע אם הוא שוב בכלא, או לא. בקיצור- זה הדבר האחרון שג'ד צריך עכשיו.

אומרים שאחד היתרונות של השבעה הוא בכך שהזמן הזה מאפשר לאדם להתחיל לעכל את המוות, אבל מי שישב שבעה יודע שיותר משהזמן עושה את שלו, סיר הלחץ המשפחתי עושה את שלו, וכל האמוציות הרגשיות המטלטלות שאתה חווה קשורים הרבה יותר לאנשים שעדיין חיים (לפעמים לצערך) מסביבך.

אני אוהבת ספרים על משפחות לא מתפקדות. אני אוהבת ספרים ציניים ומשעשעים. ואני אוהבת גם את ג'ונתן טרופר, שאיכשהו כל הספרים שקראתי שלו ("איך לדבר עם אלמן" ו"ספר ג'ו") עוסקים באבל, שכול וציניות.
זה לא ספר מופת, אבל הוא לא מתיימר להיות כזה. זה ספר שמנסה לקלף במעט (אם כי לפעמים בקיצוניות) את מעטה הצביעות מעל פניהם האבלות של יושבי השבעה, שלעיתים אבלים על חלומותיהם שלהם, ולאוו דווקא על מות.

לדף הספר בהוצאה

לסיכום, לאוהבי ציניות וטרופר.

מכאן אני ממשיך/ ג'ונתן טרופר
מאנגלית: נדב דרור
הוצאת כנרת, זמורה ביתן 2010
349 ע"מ

הללויה ומרמלדה

יום חמישי, 5 באוגוסט, 2010

כשטולסטוי כתב את האמרה המפורסמת "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה", אני לא חושבת שהוא התכוון בהכרח לישראל 2010, אבל הוא היה די קרוב….

הספר מספר את ספורן של ארבע משפחות (אם נדייק, שלוש דמויות ומשפחה אחת).
כל אחד מהחלקים מחולק לקטעי קטעים, ולמעשה אין רצף אחיד של העלילה. כל החלקים מתחילים מילדותם של הגיבורים, כהוכחה (אני מניחה) שהכל מתחיל ומתבסס על חוויות הילדות.

במבט ראשוני ספק אם יש איזשהו קשר בין שאול חיספין (החלק הראשון), שכבנו של דיפלומט נדד לו בין מדינות עד גיל 18, לבין מיכאלה (החלק השני) המזרחית שנשואה לעודד האשכנזי, לבין חלי (החלק השלישי) שחיה בבדידות ומחטטת בחייהם של שאר דיירי הבניין שלה, לבין משפחת גבעון (החלק הרביעי) עם הילדים שמנהלים למעשה משפחות אלטרנטיביות.

אבל במבט מעמיק יותר, אפשר להרגיש את המשותף- מכל הסיפורים עולה ריח חמוץ כזה, של ספק החמצה ספק אכזבה. אנשים שלא הגיעו למקומות אליהם חלמו שיגיעו, שמצאו עצמם יום אחד חיים חיים שלא רצו.

בישראל של 2010, לפחות בישראל של טליה שגיב, המשפחות הן כולן אומללות בדרכן, מאוד חיוורות, מאוד אפרוריות. התחושה הכללית היא של החמצה אחת גדולה.

אני לא ממש חובבת סגנון כזה של ספרים. לא אוהבת ספרים שכתובים קטעים קטעים, התחושה המיידית שלי במקרה כזה היא שעובדים עלי, 'מורחים' סיפור בקטעים כי אין באמת מה לומר. ואני לא אוהבת שעובדים עלי.
אני גם לא ממש אוהבת ספרים שמספרים ספורים של כמה דמויות, שאין ביניהן קשר ולא יהיה ביניהן קשר. לא מדובר כאן בארבע דמויות שנפגשות בסופו של דבר.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני חייבת להודות שהספר הוא אידיאלי לתקופת הקיץ. סיימתי אותו תוך כמה שעות, הוא עורר בי פה ושם חיוך, פה ושם צבט, ו…. זהו.
יום יומיים אחר כך, כבר לא זכרתי כלום.

מצד שני, יאמר לזכות המחברת שזהו ספר ביכורים מסקרן למדי. יש לה מה לומר, ואני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הבא שלה (בתקווה שהוא לא יהיה מעוצב באותה הצורה…).

מצד שלישי, תחליטו אתם. בדף הספר אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

ומילה אחרונה- דווקא על הכריכה. לטעמי, הכריכה מתאימה להפליא לספר: ספר שמדבר על החיים הקטנים והאפרוריים של כולנו. חיים פשוטים, לא של כיורים מצוחצחים ואמבטיות פאר.

לסיכום,
(כי הנגיעה בחיים כן עושה לי את זה, אבל העריכה בקטעים הרבה פחות, ומגיע לטלי שגיב צ'אנס)

הללויה ומרמלדה/ טליה שגיב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
188 ע"מ

חשבתי על זה הרבה

יום שבת, 1 במאי, 2010



""אתה מאושר אבא? שאלתי בשקט, מכוונת לאוזנו.
"יש אנשים מאושרים?" אבא לחש חזרה.
"אני חושבת שיש," אמרתי.
אבא שתק זמן מה, מהורהר, ואז שאל, "יש אנשים אינטליגנטיים מאושרים?" " (עמ' 182)

זהו ספורה של שירה, שיום אחד מוזעקת חזרה מלימודיה בבלגיה כי אביה ואחיה הגאון נפצעו בפיגוע, או כמו שאמא שלה אומרת, "זה לא שאת צריכה לחזור, כל אחד עושה מה שהוא מרגיש" (עמ' 8).
שירה היא הבת הבכורה. בין האחריות על אביה, שמאושפז בבית לווינשטיין אחרי קטיעה של חלק מרגלו, לאחריות לאחיה, שאחרי הרסיסים שחדרו למוחו כבר לא יהיה אותו ילד גאון, היא מצליחה להתחתן עם עמיחי, הרופא הכירורג המוצלח.

ואז היא מגלה שגם לאמהּ יש חדשות. וכמו כל פולניה טובה (אני מצטערת, אני מניחה שיש לי אובססיה קטנה לפולניות בזמן האחרון), היא מבשרת על החדשות בדרך הטובה ביותר שיש: היא קונה סלון חדש. " "אמא, הן יפהפיות," אמרתי, מלטפת בידי את מסעד הכורסה. "הן מעור אמיתי," היא ענתה בנחת, "לא יהיו בושות בשבעה" " (עמ' 42).

בין לבין היא נכנסת להריון, משמינה (לא מנחת), מוצאת עצמה במשבר בחיי הזוגיות ובחיי המשפחה, וזה לא ממש נגמר….

מה שמדהים, זה שזו לא אופרת סבון.
הורים יכולים להזדהות עם הדאגה לילדים, וגם עם הדאגה להורים המזדקנים.
נשים תהנהנה בהסכמה כששירה תספר איך ש"החלק היחיד בגוף שלי שהתנועע בקלילות היה האצבעות על הפסנתר" (עמ' 118).
כולם יוכלו להזדהות עם תסכולו של איתי, האח הצעיר, שלא עומד בציפיות הוריו. לא ממש באשמתו, הוא הרי לא אשם ש"יום אחד מחבל דפוק שאין לי איתו דבר וחצי דבר החליט להתפוצץ בדיוק מול השולחן שלי ושל אבא." (עמ' 211).
וגם להתמוגג מפניני הדור הצעיר, כשתמר הקטנה אומרת לאביה הכירורג, ש"ניסה ללמד את תמר איפה מונחים איברי הבטן השונים. "לי אין כלבלב בבטן!" היא הודיעה לו" (עמ' 200).

אני אוהבת את טלי וישנה. יש לה את היכולת להפוך כל אירוע טרגי ונורא ככל שיהיה למשהו שמעורר לעיתים חיוך. כך היא עשתה בספרה "אחי הקטן והמצוייר", שעסק בהתעללות מינית, וגם בספר הנוכחי, שהיה לו את כל האופציה לגרום לקורא הממוצע לחתוך ורידים ולמות לו בשקט. בחושך. לבד.
אני כבר מחכה לספר הבא שלה.

מסוקרנים? קראו את הפרק הראשון

לסיכום, ספר על משפחה אחת רגילה בישראל. שדברים קורים לה. כמו בחיים.

חשבתי על זה הרבה/טלי וישנה
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
245 ע"מ