ארכיון פוסטים עם התג "אלימות נגד נשים"

עזה כמוות (ולא, זו לא אהבה)

יום שלישי, 15 בדצמבר, 2009

"אז עוד לא הבנתי. חשבתי שזה רומנטי, ואין אהבה יפה יותר מהאהבה שלה. הייתי בטוחה שלי בחיים לא תהיה אהבה יפה כזאת, אהבה סוחפת שבה האחד לא יכול לחיות בלי השני"

גלעד, בן קיבוץ מעגן, היה חייל בסדיר כשהשמיים נפלו עליו בפעם הראשונה. הוא נחשד ברצח (אחר כך בהריגה בשוגג) של נערה פלשתינאית במהלך האינתיפאדה הראשונה. הוא היה אז בן עשרים.
באותה תקופה הוא הכיר את עינב, בת קיבוץ שער הגולן. היא הייתה אז בת 17 וחצי, פורחת, מלאת חיים וכשרונות. היא אהבה לכתוב שירה, לצייר. היא למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין, רחוק מהבית, בירושלים.

זו הייתה אהבה בין שני אנשים יפים, מלח הארץ. קיבוצניקים.

די מההתחלה היה ברור שגלעד אוהב מאוד את עינב. הוא דיבר על חתונה, על זה שהוא רוצה לחיות איתה לנצח. בכל רגע פנוי הוא היה מגיע אליה. גם עינב אהבה אותו מאוד, ליוותה אותו בכל מהלך המשפט (הוא הורשע בתחילה, ולאחר ערעור זוכה מחמת הספק). במשך זמן ארוך לאיש לא הייתה סיבה לחשוש, לפקפק.
עד ליום העצמאות בשנת 1991, לאותה שיחת טלפון מבוהלת שקיבלו מעינב.

כשהגיעו אליה, היא הייתה בבסיס. הם שאלו מה קרה, והיא ענתה להם "אם גם אותך היו מכים גם את היית מפחדת". באותו רגע הם כבר הבינו שמה שהיה כבר לא יחזור, ובזמן שניסו להוציא את עינב מהבסיס הגיע למקום גם גלעד. הוא רדף אחרי מכוניתם, ובסופו של דבר גם השתטח על מכסה המנוע, הכל כדי שעינב שלו לא תתרחק ממנו.
מכאן הכל הלך והסתבך.

גלעד לא הסכים לוותר עליה. הוא חיפש אותה אצל כל החברים, התקשר לכולם, הפתיע את כולם בבתים, העיקר למצוא את עינב. אבל עינב לא חזרה אליו. לקיבוץ שלה הוא כבר לא הורשה להיכנס.
והוא כעס. מאוד מאוד כעס.

במוצאי שבת, ה-29 ביוני 1991, בסביבות 23 בלילה, נכנס גלעד דרך מטעי הבננות, בכניסה האחורית, לקיבוץ. הוא חודר לחדר של עינב, יורה בראשה ונמלט מהמקום.
גופתה של עינב מתגלה רק למחרת, כשאמה מגיעה להעיר אותה. מתנוחת הגופה נראה כי היא ישנה בזמן הירי- כולה מכוסה בשמיכה, ורק כפות רגליה בחוץ, כמו תמיד.

בהתחלה טען גלעד שעינב רצתה לירות בעצמה, הוא נאבק בה ואז נפלט כדור. אחר כך טען ששעות קודם לכן פרץ לחדרה, וגילה שהיא יוצאת עם מישהו אחר.
הוא הורשע ב1991 ברצח ונידון למאסר עולם.

בשנת 1996 שמו עלה שוב לכותרות. הוא היה בין הראשונים שניסו לטעון כי היו במצב פסיכוטי בעת ביצוע הרצח. השופטים דחו את טענתו מכל וכל, לאור פעולותיו המחושבות לפני, במהלך, ולאחר הרצח.
אבל גלעד המשיך בחייו. הוא פגש בת זוג. יצא לחופשות. הביא ילד לעולם.

נאסר עליו להמשיך לצאת לחופשות לאחר שאם בנו התלוננה על איומים ומכות מצידו, בעקבות רצונה לעזוב אותו.
אכן, בחור נחמד. איך אומרים, ממש מלח הארץ:

כך לפחות חושב הנשיא שלנו, שמעון פרס, שקצב את עונשו. גלעד שמן יוכל להשתחרר מהכלא בשנת 2027. זה נשמע עוד המון המון זמן, אבל מזה צריך להוריד שליש על התנהגות טובה, ומכאן אנחנו מגיעים לעובדה שעוד חמש וחצי שנים הוא עלול שוב להסתובב בינינו. טוב, אבל אולי הוא השתקם, אחרי הכל, בכל זאת- בחור טוב.

בשנת 1998 הופק סרט תיעודי העונה לשם "עזה כמוות", המתאר את ספור רציחתה של עינב רוגל, ואת המאבק המשפטי של גלעד לצאת לחופשי.
בשנת 2006 הולחן שיר לזכרה של עינב במסגרת "עוד מעט נהפוך לשיר", פרוייקט המנציח שירי חיילים נופלים. השיר, פעמונים, מבוסס על מכתב שכתבה לגלעד, מכתב אותו מצאו הוריה רק לאחר מותה. את השיר שר ההרכב "מטרופולין".

ולמה אני כותבת על זה פה?
גם כי זה עצבן אותי. מאוד.

דווקא היום, כשהאלימות פושה בכל חלקה טובה, לקצוב עונש לרוצח זה במקרה הטוב שיקול דעת קלוקל. במקרה הרע טפשות גמורה.
כי לשחרר אדם, שגם כשישב במאסר על רצח חברתו לשעבר, המשיך ואיים והרביץ לחברתו הנוכחית (אלוהים שיעזור- מי מתחברת לאדם שרוצח את בת זוגו???), זה לשבת ולחכות לרצח הבא.
אבל בעיקר, כי לפני שבועיים- שלושה נתקלתי בספר "מתאים לך ככה כשאת צוחקת", שכתבה יונה טפר בשנת 1999.
כשהייתה רוני בת 14 נרצחה ליה, אחותה החיילת, על ידי החבר לשעבר שלה. רוני, כמו כל נערה בגילה, מתמודדת עם אהבה ראשונה, כשמעל לראשה מתנוסס כל הזמן הפחד והחשש שהאהבה פירושה מוות, האם יכולה להיות אהבה אחרת?
למרות שלא כתוב בשום מקום בספר שהספר נכתב בהשראת סיפורה של עינב רוגל, לא קשה לעשות את ההקבלה (מה גם שגלעד שמן "זכה" להיות אחד הסיפורים היותר מפורסמים וידועים בתקופה ההיא, בין השאר בגלל גילו הצעיר ומראהו).

זה ספר לא פשוט, המדבר על נושא לא פשוט בכלל. הוא כתוב ללא ניקוד ומיועד לילדים החל מחטיבת הביניים.
בימים שבהם כבר לא בהכרח ברור מה טוב ומה רע, עד כמה האלימות מאיימת והאם יש מקום גם לאהבה ולכבוד, אפשר למצוא מקום חם לספר הזה.

לזכור את עינב רוגל, ואת כל הנשים שנרצחו רק כי מישהו שכח שהן לא רכוש.
לזכור את המילים שכתבה, מילים שהושרו מאוחר יותר:

פעמונים
מילים: עינב רוגל
לחן: עופר מאירי
ביצוע: מטרופולין

אני רוצה הפסקה כדי שאוכל לחשוב בשקט ולנשום.
כעסת עליי אתמול,
האשמת אותי ברוע ובקרירות וחשדת שיש לי מישהו אחר.
האשמת אותי בהשתגעות שלך.
אתה מבטיח לי כל פעם שזה לא יקרה שוב וכל פעם זה קורה,
והמילים הלא יפות לא נמחקות.
אתה מצפה אחרי ההתנצלות שהכול יחזור לקדמותו,
ההורים שלי לא יודעים שום דבר.
מרוב בושה אני לא מעיזה לספר להם.

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי

אמרת לי אתמול שנתחתן במרץ,
איזה חיים יהיו לי אחרי החתונה?
כל דבר קטן שאני אעשה ולא ימצא חן בעינייך אני אחטוף מכות וקללות.
כל פעם שאני ארים קצת את הראש תיתן לי עליו.
לא רוצה חיים כאלה‭!!!‬
כל מה שאני עושה לא טוב בעינייך,
כל דבר מתפרש אצלך בצורה מעוותת,
אתה חושב שרק דרך המחשבה שלך נכונה ושאני צריכה ללכת לפי הדרך שלך.
אז אני לא מוכנה יותר!

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
מבחינתי כרגע לא עוד!

מתאים לך ככה כשאת צוחקת/ יונה טפר
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999 (מהדורה רביעית ב2002)
165 עמ`

הספור שלא סופר

יום רביעי, 25 בנובמבר, 2009

ספור שני לרגל ציון היום הבינ"ל למלחמה באלימות כנגד נשים.
מאחר ומדובר בבלוג שמיועד בעיקר לספרים, זהו ספורה של לוליטה, מנקודת מבטה של לוליטה.

ערב אחד, כשהיינו לבד בבית, הוא נכנס אלי לחדר, הסתכל לי עמוק לתוך העיניים ואמר לי "לילי, אני אוהב אותך". כל כך התרגשתי באותו רגע. לאף אחת מהחברות שלי לא אמרו עד אז "אני אוהב אותך" ודווקא לי, מכולם. "גם אני אוהבת אותך" מלמלתי לעברו, מסמיקה.


האמת היא שבהתחלה ממש לא סבלתי אותו.
יום אחד הופיע אצלנו- כולו `נפוח` מרוב חשיבות עצמית. אמר שהוא סופר, שהוא מחפש את ההשראה הנכונה לכתוב. ביקש את החדר עם הנוף ליער (יותר חורשה, אבל מילא) ושלא נפריע לו. בקושי הסתכל עלי. גם כשהבאתי לו ארוחות.
אבל לאט לאט התברר לי שהוא לא כל כך נורא. הוא פשוט ביישן. הוא התחיל לחייך אלי, לשאול לשלומי. ולפעמים, כשהייתי מניחה את מגש האוכל, הייתי מרגישה את ידו עוברת בחטף על ישבני, על החזה שלי, אבל זה תמיד היה מהר מדי, ועוד לפני שהספקתי להבין, כבר לא היה ברור האם הוא אכן נגע, או לא.
הוא אהב לשבת במרפסת, להסתכל עלי כשאני משחקת עם בילי, הכלב שלי, ואני, כל פעם שהרגשתי במבטו, הייתי מסמיקה. ילדונת שכמותי.
לקח לו חודשיים להיכנס אלי לחדר, ולומר לי שהוא אוהב אותי. חודשיים!! אבל מהרגע שהוא אמר את זה, ברור שהייתי שלו.


הוא הושיט יד ובאצבעו ליטף לי את הפנים החל מהמצח דרך הלחיים עצר בשפתיים נוגע בהם כמו משרטט אותן בידו השניה החל לפתוח את כפתורי חולצת הפיג`מה שלי נבוכה נרתעתי קצת אבל הוא שם את אצבעו על פי שששש אנחנו אוהבים לא העביר אצבע קרה על שדיי החשופים שרעדו למגעו אוי לילי את כל כך יפה אמר והרכין את ראשו מנסה לנשק אותי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו נישק אותי בצורה כזו הרגשתי את הלשון שלו בפה שלי הרגשתי איך הלב שלי הולם איך אני נעשית יותר לא יודעת מגורה ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי כאב קטן והוא היה בתוכי ואפילו אולי אהבתי את זה זה גרם לי להרגיש טוב זה שהוא אוהב אותי.
בקשר למין, טוב, זה לא היה כזה דבר נורא אבל מכאן ועד לספור האהבה שהוא טוען שהיה, נו באמת.

אמא מתה חודש אחר כך. תאונת דרכים. לא שכל כך אהבתי אותה, אבל גם לא ממש רציתי להישאר איתו. יש גבול. נמאס לי. כל ערב הוא היה בא אלי, ואומר לי אני אוהב אותך ואפילו לא קורא בשם שלי. אף פעם לא לילי. בהתחלה אמר לילית. ואחר כך שינה את זה שוב.


והוא גם השתנה. הוא כבר לא היה כל כך נחמד. הוא היה יותר קשוח. כבר לא הרשה לי לשחק עם כל החברים, וכשרוי, הבן של השכנים היה בא אלי, הוא היה צועק עלי שעות "שלא תהיי כמו אמא שלך, את שומעת?!" ואחר כך הוא היה מתנצל, ואפילו בוכה, אבל אני כבר לא כל כך אהבתי אותו.

בכלל, אם שואלים אותי, אני לא ממש מבינה על מה כל המהומה. מין, אהבה וכל זה. הרי בסופו של דבר אני הייתי שלו, וזכותו לעשות בי מה שהוא רוצה, לא?

ולילה אחד גיליתי שלא רק שאני לא אוהבת אותו. אני פשוט שונאת אותו. לא יודעת אפילו למה. משהו בתנועות שלו, בקולות שעשה תוך כדי, משהו בשאלה הכל כך בנאלית שתמיד שאל בסוף "את עדיין אוהבת אותי" גרם לי לרצות לצעוק לא!!!! אבל לא יכולתי. תבינו, הוא היה לבד בעולם, והוא היה צריך אתי. באמת. וגם אני. הייתי צריכה אותו, זאת אומרת.

הוא תמיד היה אומר לי "אם תאהבי אותי, תקבלי כל מה שתרצי" ואתם יודעים מה, הוא לא שיקר לי. כל פעם ש`אהבתי` אותו קיבלתי משהו. השתתפות בטיול בית ספר, השתתפות בהצגה, וליום הולדת 16 קיבלתי מכונית. הוא גרם לי להרגיש כמו מלכה. מלכה- זונה, אבל מלכה.
לא יכולתי לראות אותו יותר. להריח אותו. והוא, ככל שעבר הזמן, רק אהב אותי יותר "לולי", היה אומר לי, "אנחנו נשאר תמיד ביחד. את תעשי לי ילד" וכל פעם שהיה אומר את זה רק התחלחלתי יותר. לא רציתי אותו. רציתי לחיות. רציתי לצאת עם בחורים. רציתי לעשות חיים, אבל הוא לא הרשה לי. "בשביל מה את צריכה לצאת עם בחורים" שאל אותי "והרי אני יכול לתת לך בדיוק את אותו הדבר".

כדי למנוע ממני להיפגש עם רודי, הבן של השכנים, הוא החליט שניסע לטיול. אז עלינו על המכונית (שלי) והתחלנו לנסוע, ועם כל קילומטר שעברנו הרגשתי שהוא משתלט עלי קצת יותר. הרגשתי שהוא לוקח ממני את כל מה שהכרתי אי פעם. את רודי, את הבית, את אמא. הכל. הדבר היחיד שלקחתי איתי היה הדובי שלי, שהיה המתנה היחידה שקיבלתי מאבא שלי, שאני לא ממש יודעת, וגם לא ממש אכפת לי, איפה הוא עכשיו.
כל היום היינו בנסיעות, בדרך כלל לבד. לפעמים היינו פוגשים חברים שלו, ואז הוא היה מציג אותי "תכירו, זו לולי, הבת שלי". אני לא חושבת שהוא באמת חשב שמישהו מאמין לו, כי ראיתי את המבטים, וחלק מהחברים שלו גם הביעו באוזניי את דעתם, ועוד כמה הצעות…

ההחלטה לעזוב עלתה בי לילה אחד, באיזה מוטל נידח בדרך לעוד חור כלשהו. לא רציתי לעזוב אותו, אבל ידעתי שאסור לי להישאר אתו. הרגשתי את השנאה ואת האלימות שגואה בי מדי יום. חשבתי שאם עוד פעם אחת הוא יגע בי, אני אהרוג אותו. או אתאבד. או שניהם.
ורציתי לעזוב, אבל לא ידעתי לאן. ולא היה לי כסף. הוא תמיד טיפל בהכל, ואני, למרות שהייתי בת שש עשרה וקצת, הרגשתי כמו ילדה קטנה בקטע הזה. אז הלכתי לחבר שלו, איזה במאי סרטים שידעתי שהוא `חם` עלי. הוא תמיד אמר לי, שאם רק אבקש הוא יוריד לי את הירח, וביקשתי ממנו שייקח אותי אתו. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. לא יותר מחודשיים, אבל זה הביא אותי לצד השני של המדינה. הוא השאיר אותי בעיירה קטנה. לזכותו יאמר שהוא קנה לי בית קטן, בשביל שאגדל את הילד שלנו. אבל מאז הוא לא בא לבקר. וגם ההוא לא מצא אותי.
אני בסדר, לפחות משתדלת. קשה לי עם הילד. אני אוהבת, באמת, אבל כל פעם שאני רואה אותו אני נזכרת, ובא לי להרוג מישהו. אותי בדרך כלל. אבל אז אני חושבת מה יקרה אם אני אמות ואיזה בחור יבוא ויגדל אותו, ומה יקרה אם הוא יגמור כמוני, ואז במקום לחתוך ת`וריד, אני סתם חותכת את היד, רואה דם זורם ונרגעת.


אתמול קראתי ראיון אתו. סתם, מישהו השאיר עיתון ודפדפתי בו, ופתאום ראיתי תמונה שלו. בא לי למות. נבהלתי. לקח לי זמן לקלוט שזו רק תמונה. הוא הוציא ספר חדש. הוא אומר שזה ספור אהבה. על לולי. ספור אהבה, עאלק.

סמרטוטית

יום שלישי, 24 בנובמבר, 2009

ספור אחד מתוך שניים (הספור השני יעלה מחר) שכתבתי לציון יום המלחמה באלימות נגד נשים שיצויין ב25.11.

אף אחד לא ממש ידע מהיכן הגיעה. או מתי. יום אחד הוא הופיע למפגש הקבוע של החבר`ה יחד איתה, "זו רותי" אמר ולא יסף. והיא,כמו לא רצתה להפריע התיישבה לידו שקטה, נבוכה.


האמת היא שלא ממש ידענו מה לעשות איתה. בכל זאת, זה היה מוזר. אנחנו חבורה קבועה שנפגשת כל מוצ"ש במסעדה. ארבעה זוגות והוא. הוא תמיד היה הרווק הנצחי. אף פעם לא התחתן, למרות שהיו לו הרבה מאוד חברות, משום מה הוא תמיד נשאר בסוף לבד.
היא גם הייתה שונה. צעירה כזו, לא הייתי נותנת לה יותר מעשרים, עשרים וחמש. ועליה גם ראו שהיא באמת נבוכה, לא סתם עושה הצגה.


בפגישה השניה היא כבר חייכה אלינו והתיישבה ליד"שולחן הבנות" כשהוא ישב עם כולם מדבר על כדורגל ושאר דברים שבנים,"הילדים" קראנו להם, מדברים עד כלות כל פעם שהם נפגשים.


אמרה שהיא סטודנטית. להוראה. שכך פגשה אותו. במסגרת פרוייקט שלה באוניברסיטה נפגע חניך שלה, והיא ליוותה אותו לחדר מיון. ושם פגשה אותו. סיפרה שהיא התאהבה ממבט ראשון, למרות שלא היה נראה לה שזה הדדי. אמרה שכשאמרה לו ששמה רות, צחק לעברה ומיד שינה זאת לרותי. "כמו רותי סמרטוטי"אמרה וחייכה. כן, זה קצת קשה, מערכת יחסים שכזו. בכל זאת יש פער גילאים, והעבודה שלו. וכולנו יודעות עד כמה הוא מסור וכמה לילות הוא משקיע, אבל היא אוהבת אותו.


האמת, שכולנו קינאנו קצת. כל הבנות היו מאוהבות בו בעבר. ראינו איך הוא אוהב אותה. באמת. תמיד דאג שתשב לצדו, מחבק אותה. דואג לה. מהר מאוד היא עברה לגור אתו, הם הלכו לקנות לה בגדים ביחד- הוא לימד אותה הכל, והיא לא יכלה להיות רגע אחד בלעדיו. כל פעם שהצענו לה לצאת יחד אמרה `רגע. אני צריכה לשאול אותו`.

הלוואי עלינו אהבה כזו.

ואז יום אחד התקשרה אלי. ביקשה להפגש. זה היה די חריג, אני חייבת לציין. כלומר, הכרנו כבר כמה חודשים טובים אבל היא אף עם לא התקשרה אלי. ועוד בקול כל כך מלא חשש.

נפגשנו במרכז העיר. אני אוהבת לשבת שם לראות את המוני האנשים הרצים ממקום למקום.
העיר הזו היא תמיד בתנועה, כאילו אין דקה, מה דקה- שניה, לנשום מרוב שהם רצים, אין להם זמן לבדוק מה שלומם, מה קורה לזה שהולך לידם.

התיישבנו באיזה בית קפה. והיא נראתה פורחת. אין מה להגיד. טוב, הוא תמיד ידע לטפל בנשים שלו יפה.

היא רזתה מאוד. לא שהיא הייתה שמנה קודם, אבל די התפלאנו שהוא יוצא עם מישהי לא רזה מאוד. בכל זאת, הוא צריך לדעת על הסיכונים בהשמנה.


היא לבשה חולצה ארוכה, שהבליטה את העיניים הגדולות שלה, למרות שדי תמהתי, אחרי הכל, אמצע אוגוסט. שתקתי.
"הוא רוצה להתחתן"אמרה לי.
"ו…?" שאלתי, לא לגמרי מבינה מה היא רוצה.
היא הפשילה קצת את שרוול חולצתה, מראה לי חבורה מכוערת, ירוקה- סגלגלה על זרועה.
"מה זה?", שאלתי בזעזוע, "נפצעת? אמרת לו?"
היא לא ענתה
"רגע… את לא רוצה להגיד שהוא… לא יכול להיות. אני מכירה אותו. בטח יש כאן איזושהי אי- הבנה. תני לי לדבר איתו".
לא יכולתי להאמין. אחרי הכל, אני מכירה את הבן אדם הזה. הוא היה עם בעלי בצבא, הם למדו יחד בפקולטה לרפואה. לא יכול להיות. ומצד שני, אני בכל זאת צריכה לבדוק את העניין, איך אשן בלילה אם לא אבדוק את זה?


כשהלכה לשירותים, התקשרתי אליו. הוא צחק כשסיפרתי לו "באמת, טובה, נראה לך?! רותי פשוט רזתה בזמן האחרון והעור שלה נעשה עדין. את יודעת, השתוללנו קצת…" הרגשתי כמו מטומטמת כשאמר לי בסוף "אני חייב לרוץ, אבל תאמרי לה שאפגוש אותה בערב".
ממש כעסתי עליה. "תשמעי, אני מבינה שאת לחוצה מהחתונה, אבל את לא יכולה לצור רושם כזה אצל אנשים. זה לא בסדר".
היא התחילה לבכות, בכי שרק גבר אחרי שאמרתי לה שדיברתי איתו, וזה רק גרם לי לכעוס עליה יותר. ישבנו שם עוד כמה דקות ואז עזבתי.

החלטתי שאני לא רוצה לראות אותה יותר. מזל שהיא אמרה לי את זה, ולא רצה למשטרה. לפחות סגרתי את בינינו, ואף אחד לא צריך לדעת על זה.

חודש אחר כך הם התחתנו. חתונה צנועה, ברבנות.
אחרי הטקס הוא לקח אותי הצידה והודה לי "אני ממש מודאג. רותי… יש לה כל מיני פנטזיות אלימות. אני מקווה שאת מבינה שהיא לא רואה את המציאות כמו שהיא…"
הסתכלתי עליה. היא נראתה לי קצת `מעופפת`, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת, והוא אכן הודה "כן. החלטתי שהיא צריכה כדורי הרגעה אחרי שהיא דיברה איתך". מסכן. איזה אדם יקר הוא. ואיך הוא אוהב אותה.


הם עברו לרחוב לידנו זמן קצר לאחר מכן. אבל לא יצא לי לראות אותה הרבה.

ביום ההולדת שלו החלטנו לעשות לו הפתעה ולהגיע אליו הביתה. הוא עוד לא היה, ורותי פתחה את הדלת.
האשה שעמדה מולי לא דמתה כלל לאשה היפה שהכרתי. השיער שלה היה מוזנח. היא הייתה לבושה ברישול, וראשה היה חבוש. כשראתה אותנו נבהלה במקצת "הוא לא כאן" אמרה, מנסה לסדר את בגדיה. הסברתי לה בנחת שרצינו לעשות לו הפתעה, והיא הזמינה אותנו להיכנס. לזכותה יאמר שבית כזה לא ראיתי בחיים. הרצפה הבריקה, הכריות שעל הספה היו מסודרות בסדר מופתי ולא ראיתי גרגר אבק. טוב, אחרי החתונה היא כבר לא למדה. הוא הסביר פעם שהוא מרוויח מספיק כסף ושאשה לא צריכה לעבוד אם היא לא חייבת.
מישהי שאלה אותה לפשר התחבושת והיא הרימה את ידה, נבוכה "נפלתי" מחייכת חיוך נבוך "אין לי שיווי משקל".


כשהגיע, אחרי כמה דקות, כל כך שמח לראות אותה, ממש התרגש. ישר אמר לרותי "חמודה, לכי תכיני לאורחים שלי לשתות, ותיזהרי, את יודעת כמה מגושמת את יכולה להיות…" וכל כך הרבה אהבה היתה בקולו, והיא ענתה לו "אני לא הסמרטוט שלך!".
השתרר שקט. זה כבר לא היה נעים, להיות נוכח במריבה משפחתית. זה לא היה העסק שלנו. והוא הסמיק וקם לעברה, מושך אותה לעבר חדר השינה. הדלת נטרקה.
לא ידענו מה לעשות. אחרי כמה דקות הוא יצא, נינוח ורגוע.
"נשים! זאתי נכנס לה לראש הרותי- סמרטוטי", התנצל, "היא תיכף תצא". ובאמת, אחרי כמה דקות היא יצאה עם לחיים סמוקות. כנראה התביישה, ובצדק אם תשאלו אותי.


בכל מקרה, ולמרות הכל, זה היה ערב נעים. רותי לא כל כך דיברה, כי הוא עוד היה מעוצבן עליה, אבל ראינו עד כמה האהבה קיימת ביניהם. הוא כל הזמן החזיק לה את היד, שמר עליה שלא תאכל עוגה כיוון ש"יש לך נטייה להשמנה, חמודה".

מה אגיד לכם, הלוואי עלי בעל כזה.

למחרת, לקראת הצהריים פתאום שמעתי סירנות ברחוב שלנו. ממש פחדתי. חשבתי ששוב היה פיגוע, אבל מתברר שזו הייתה רותי.
בעלי התקשר אחרי כמה דקות מבית החולים "רותי מאושפזת. המנוול `פוצץ` אותה ממכות". לרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר. מי מנוול? מה קרה?

מתברר שרותי שוכבת חסרת הכרה. גפיים שבורות. ואיפה הוא? "במעצר".

יומיים אחר כך, כששוחרר בערבות הוא ישב ודיבר איתי. בכה לי. אבל ממש. "מה אני אעשה, אני אוהב אותה. היא משוגעת. היא נפלה במדרגות והתחילה שוב עם הפנטזיות.."
מה אני אגיד לכם, מסכן.
איזו אהבה מהסרטים. איך הוא אוהב אותה…

הקול של תלמה

יום רביעי, 4 בנובמבר, 2009

"קוראים לי תלמה ואני גוף מת ומדמם או לפעמים חרק או סלע בתוך מנהרה. כשאני ענף, העיניים שלי מתהפכות ואני יכולה לראות את הפנים של הראש שלי שהוא אדום ומלא דם. התחביבים שלי הם להיות פוני שטלנדי ולבוא לבית הספר" (עמ` 39).
לתלמה יש לא מעט חברות: יש "הרואין", הבוגרת והאמיצה. יש ג`אנאווי, התינוקת שפוחדת מכל דבר. וג`ינג`ר, שהיא ממש ממש דומה לתלמה, וטדי ובלונדי הבובה הבלונדינית. החברות האלו מלוות את תלמה לאורך כל הספר, לאורך כל חייה. אלו הן החברות האמיתיות אך המדומיינות שלה.
כשאחיה מביא חברים אמיתיים הביתה, אביה הגזען/מוזר/פרנואיד/כל התשובות נכונות עושה בושות. אמא שלה עסוקה בעצמה ואבא שלה מוכן להתייחס אליה רק אם ישחקו ב"בוס ומזכירה".

"לעיתים קרובות שתיקה היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי" (עמ` 14)
אבל תלמה לא שותקת. היא מדברת עם כל מי שמוכן לשמוע. עם המורה. עם הפסיכיאטר. עם העובדת הסוציאלית. עם החברות הדמיוניות. ולפעמים, לעיתים רחוקות, קורה משהו בגלל שהיא מדברת כי
"כמו שתמיד קרה במשפחה שלי, דבר כלשהו הפך לבעיה המחייבת התייחסות רק כשהציבור נעשה מעורב. אבל בין כותלי הבית שכנו להם עוד הרבה מאוד דברים שעל פי ההגדרה הזו לא הוכרו כבעיות" (עמ` 79).
ואז אבא של תלמה עוזב את הבית, או שהם עוברים לגור בארץ אחרת, רחוק מכל האנשים החטטנים, או שפשוט צועקים על תלמה.

את הספור מספרת תלמה בדיעבד.
היום היא כבר גדולה. יש לא מעט ציניות והומור שחור כשהיא מתארת את חייה (כשהיא מתארת את התלבטותה אם להתאבד ע"י כדורים היא מציינת- "אבל אני כן יודעת לבלוע. יש לי נסיון של שנים בזה"- עמ` 138).

זה ספור על כל האנשים שראו, ידעו ולא עשו.
העובדה שתלמה גדולה, בוגרת אי אלו טיפולים פסיכולוגיים (תיאור אחד הטיפולים הללו, בו מדגימה המטפלת איך להוציא אגרסיות, הוא אחד הקטעים המצחיקים בספר), אינה רומזת שתלמה בסדר, או שהיום התעלמות כזו ממצוקות הילדים אינה קיימת.
"תמיד הייתי מהזן של "אל תגעי בי", אותו זן, כך אני מבינה היום- שמשדר בקול רם וברור למורים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים רגישים, שמשהו בסיסי דפוק אצלו" (עמ` 77).
היא מספרת שוב, ושוב, ושוב, עד כמה קל לחברה להתעלם
" לא פלא שאני לא גורמת לאנשים לחוש בנוח. אני מראה. ש לי יותר מדי דברים להגיד" (עמ` 214)

לכל מי שלא מבין למה ילדים לא מספרים.

גם נורית חשבה שזה ספר חשוב.
באתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית.

הקול של תלמה/קמילה גיב
מאנגלית: נטע גורביץ
ידיעות אחרונות, 2008
214 ע"מ

אחת משלוש

יום שבת, 21 במרץ, 2009

הסטטיסטיקה מדברת על כך שאחת מכל שלוש תאנס במהלך חייה. הקורבנות מדברות לעיתים קרובות על תחושת הדחיה החברתית שהן חשות אחרי האונס. שאיש לא תומך בהן, שהן עצמן מרגישות אשמות.

טריקסי היא בת 14. כמו כל בת 14 גם היא רוצה שיאהבו אותה, והיא רוצה להיות מקובלת. היא רוצה שהבחור שהיא מאוהבת בו יהיה שלה לעולמים, וחולמת חלומות אידיאליים. אבל טריקסי חיה באמריקה שאחרי עידן קלינטון, עידן שבו מין אוראלי נחשב משהו לא רציני. אמריקה שבה ילדים הולכים למסיבות "קשת בענן" (כל בת צובעת את שפתיה בצבע אחר, והבן שאיבר מינו צבוע הכי הרבה הוא המנצח).

המסיבה נגמרת בטעם רע. טריקסי טוענת שהילד שהיא אוהבת שנפרד ממנה, ג`ייסון, הילד המוצלח של העיירה, אנס אותה. כמו במקרים רבים אחרים, איש מלבד משפחתה לא מאמין לה. בפרט כשמתברר שהיא ניסתה להחזיר אותו אליו, שהיא פלירטטה איתו, שהיא רצתה.

טריקסי תמיד הייתה ה"בת של אבא". אביה, דניאל, עובד כצייר קומיקס והיה האחראי לגידולה. אמה , לורה, הייתה המפרנסת העיקרית וככל שהקריירה שלה כמרצה באוניברסיטה פרחה, כך היא התרחקה יותר ויותר מבעלה. האונס של טריקסי חושף את השקרים עליהם התבססו היחסים במשפחה: כבר ברור שהזוגיות בין דניאל ללורה הולכת ונשחקת, שטריקסי לא הייתה הילדה התמימה שהם חשבו שהיא. שהחברה בה הם חיים היא לא מקבלת ורחומה כמו שחשבו, ושהטובים לא תמיד מנצחים.
הספר מתייחס לתהליך שעוברת כל המשפחה לאחר האונס: המודעות, הידיעה שמה שהיה לא יחזור שוב, הצורך להמציא את עצמך שוב ושוב מחדש.

אני אוהבת לקרוא את ספריה של ג`ודי פיקו. רוב הספרים שלה טרם תורגמו לעברית, והאמת היא שאני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית. איכשהו קשת הרגשות באנגלית מגוונת ורחבה יותר מאשר בעברית.
הספר מתאר בצורה די מדוייקת את התחושות של קורבן האונס ואת הטלטלה שעוברת הסביבה.
עם זאת יש לציין שלקוראי ג`ודי פיקו הסוף הוא די ידוע מראש. לספרים שלה יש בדרך כלל נוסחה מאוד קבועה, אבל זה לא מפחית מההנאה שבקריאה.

המעגל העשירי/ ג`ודי פיקו
מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבוים
הוצאת כנרת, 2009
.
400 ע"מ.