ארכיון פוסטים עם התג "אנגליה"

אידיופתיה

יום ראשון, 16 במרץ, 2014

אידיופתיה
"מקרה קלאסי של היפנוזה אידיופתית של בקר," אמר הוטרינר. "בהמה הזו בוהה היישר לפנים במשך למעלה מעשרים וארבע שעות. היא לא עושה שום תנועה. היא לא מגיבה לשום גירוי" (עמ' 126)

אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע כמו רוב האנשים שחוזרים הביתה ומתיישבים על הספה בערב, אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו 😆 . ובאמת, היו לי כל כך הרבה ציפיות מהספר הזה, שביקורות שיבחו והיללו אותו וטענו שהוא הוא היורש של ג'ונתן פראנזן אהוב לבי.

הספר עוסק בשלושה גיבורים: נייתן, דניאל וקתרין. נייתן מאוהב בקתרין, שבתורה אוהבת את דניאל שזרק אותה לפני שנים לטובת מישהי אחרת. כל השלושה נפגשים יום אחד, אחרי שנייתן משתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית שבה הוא היה מאושפז. כל העלילה מתרחשת באנגליה, כשברקע הבקר חולה במחלה העונה לשם אידיופטיה. ו… זהו.

אתם מבינים, על פניו מדובר באישה עם שנינות צינית, באקס מיתולוגי ובפסיכי שאמא שלו החלה בקריירה חדשה, די על הגב שלו, ובכתיבת בלוג/טוויטר/רב מכר על "איך להיות אם שורדת", או שקר כלשהו. וכל זה קורה באנגליה!! זה היה אמור להיות ספר בדיוק, אבל בדיוק, בשביל פולניה נרגנת וציניקנית שכמותי.
אבל הספר הזה, אבוי, היה כל כך משעמם, עד שבסופו של דבר שמחתי שהוא נגמר סוף סוף.

גיבורי הספר הם כל כך… אני חושבת שהמילה הנכונה היא "רדודים". לא נתקלתי בגיבור אחד שיכולתי לחבב באמת, אולי קצת את נתן, הפסיכי התורן, אבל זה כי אני תמיד מזדהה עם המסכנים.

בקיצור, או שאני לגמרי לא הבנתי את הספר, או שהספר הם רק לאנשים מאוד מאוד מסויימים, שבמידה מסוימת נדים עכשיו בראשם ואומרים "רואים שהיא לא הבינה את הספר, טוב, מה אפשר לצפות…."
 

אידיופתיה/סאם בירס
Idiopathy/ Sam Byers
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2014
312 עמ'

פרנויה הכרחית

יום ראשון, 24 בנובמבר, 2013

אל הפינה האפלה ביותר

השבוע מציינים את היום הבינלאומי למלחמה באלימות כנגד נשים. לכבוד יום זה אעלה במהלך השבוע ספרים העוסקים באלימות במשפחה בכלל, ובאלימות נגד נשים בפרט.

"היום שוב חשבתי שראיתי אותו" (עמ' 333)…

קתרין הייתה צעירה ונלהבת. היא אהבה לצאת עם החברות. לשתות. לבלות. להתחיל עם גברים. כך היא גם הכירה את האהבה הגדולה של חייה, את טום. טום, שאוהב רק אותה, ורוצה אותה רק לעצמו.
"הרגשתי כאילו דלת נטרקה מול הפרצוף של קתרין הקודמת, התמימה ונטולת הדאגות. נשארתי רק אני: קתרין שפוחדת כל הזמן, קתרין שמסתכלת אחורה כדי לראות מי עוקב אחריה, קתרין שיודעת שהעתיד, ולא משנה מה הוא צופן, בהכרח לא יהיה טוב" (עמ' 227).
זה לא שהיא לא ניסתה לקבל עזרה. היא ניסתה. אבל החברות שלה לא האמינו לה, הרופאים לא האמינו לה. השוטרים לא האמינו לה. עד שהיה מאוחר מדי.

ארבע שנים מאוחר יותר, קתי היא אישה רצינית. היא יוצאת כל בוקר למקום עבודתה, משקיעה את כל לבה בעבודה, ואז הביתה. הלו"ז שלה די קבוע. היא בקושי יוצאת עם חברים, ועל ברים/פאבים/ מסעדות כמעט ואין מה לדבר.
"הבעיה היא לא לקום אלא לצאת מהבית. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת וחוטפת משהו לאכול, אני מתחילה לבדוק שהדירה מאובטחת לפני שאני יוצאת לעבודה. זה כמו היפוך של התהליך שאני עושה בערב, אבל איכשהו גרוע יותר, אולי מפני שאני יודעת שהזמן פועל נגדי. בבוקר אני יודעת שאני חייבת להגיע לעבודה בזמן, אז יש גבול לכמה פעמים אני יכולה לבדוק." (עמ' 19)

פעם, לפני הרבה שנים, הכרתי מישהי. היא גם הכירה מישהו. גבר חלומות. סיוטים, יותר נכון.
גם לה לא ממש האמינו. גם היא נשארה עם הגבר ההוא, פשוט כי הוא היה היחיד שנשאר. גם אצלה זה נגמר איכשהו. איכשהו היא שרדה.
אבל לשרוד זה לא ממש לחיות.
"כל הדברים האלה נועדו להשקיט את המוח שלי. כל הזמן, יומם ולילה, המוח שלי מייצר תמונות של דברים שקרו לי ושל דברים שעלולים לקרות. אני מרגישה כאילו אני צופה שוב שובו בסרט אימה, בלי לפתח עמידות כנגד הזוועות" (עמ' 34)

קתי לא מעזה לפגוש אנשים חדשים, על גברים אין על מה לדבר. היא שבויה בעברה, בצלקות שלה, בפחדים שלה. וכשסוף סוף היא פוגשת מישהו חדש, שנראה שאפשר לסמוך עליו, משהו קורה…

הספר מוגדר כספר מתח, אבל לא הייתי מגדירה אותו ככזה. בעיניי, האווירה החזקה הייתה תחושת הדחיסות, הפחד הזה, שגרם לקתי לבדוק שוב ושוב את דלת ביתה. להשאיר סימנים שרק היא תשים לב אליהם, לבדוק שוב אם מישהו לא עוקב אחריה.

אווירת הדחיסות הזו נשארה איתי ימים ארוכים אחרי שסיימתי את הספר. רק מי שהייתה שם יכולה להבין את זה, את התחושה שאת כלואה גם כשלא רואים את זה.  את הפחד המאיים והמשתק הזה, שמציף אותך כל פעם, כל הזמן. את כביכול חיה. כביכול הכל בסדר, אבל אז את שומעת משהו, מריחה משהו. נזכרת במשהו…

זהו סיפרה הראשון של אליזבת היינס, שהחלה לכתוב אותו במהלך קורס בכתיבה שלקחה בו חלק. באתר שלה היא מציינת שבאותה תקופה עסקה במסגרת עבודתה (כאנסליטית מידע במודיעין המשטרה) בכתיבת דו"ח על אלימות במשפחה.
מאז הספיקה לפרסם עוד שני ספרים (ספר נוסף עתיד לצאת בקרוב). אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם אותם.

לסיכום,

אל הפינה האפלה ביותר/אליזבת היינס
Into the darkest corner/ Elizabeth Haynes
מאנגלית: יעל סלעשפירו
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
415
עמ'

הממלכה במלוא כיעורה

יום שני, 8 באפריל, 2013

כיסא פנוי

אני אנגלופילית ידועה. זו לא רק העיר הזו, לונדון. זה המבטא הבריטי שמרעיד מיתר בלבבי.
אלו הנופים של סקוטלנד. אלו הנימוסים של פעם. זו ג'יין אוסטין. זה אפילו, רחמנא לצלאן, ג'יימס בונד (למרות שלבי שייך לרוג'ר מור ולא לסקוטי היהיר-מדי שון קונרי).

אבל את קן לואץ' אני לא אוהבת. אולי כי הוא מספר את האמת על הממלכה ההיא, הרחוקה כל כך. אולי כי הוא מראה שמאחורי הארמונות הזוהרים והרומנים השערורייתים יש גם את העם הפשוט. והעם הפשוט לא חי חיים טובים במיוחד. ויש לומר כי את חוסר אהבתי ללואץ' הייתה הרבה שנים לפני שהצטרף לכל הso-called תרבותיים שונאי ישראל. אבל סטיתי מהנושא…

העיירה פגפורד לא שונה מעיירות אנגליות אחרות. גם בה יש כיכר שוק וכנסייה. גם בה הכנסייה מהווה את מקום המפגש המרכזי. גם בה מרבית ההתרחשויות נותרות בין הקלעים, כי בכל זאת, לא נעים להוציא את הדברים החוצה…
אבל כשחבר מועצת העיר, בארי פראבדר, מת באופן מפתיע כל העיירה נכנסת למרקחה. מי יירש את מקומו?

לקח לי זמן להיכנס לסיפור. היו לא מעט רגעים שאפילו חשבתי לעזוב אותו, אני לא ממש חושבת שכל ספר בהכרח חייבים לסיים.
אבל מתישהו , בסביבות העמוד ה-60 זה קרה. יש את הרגע הזה, שכל אוהבי הספרים מכירים, שבו אנחנו נשאבים לספר ויודעים שזהו. אנחנו חייבים לקרוא אותו. זה לקח זמן, אבל זה הגיע.

אז איך אפשר לכתוב על הספר הזה? יש בו המון דמויות, וכל פעם העלילה מתוארת מזווית מבט שונה. זה לא ממש מבלבל, וזה בהחלט מוסיף עניין.
אז מה יש בספר הזה? הכל. מוות, אהבה, יאוש, אידיאליזם, סמים, אלכוהול, בדידות, גיל ההתבגרות. "החיים האמיתיים". על רוע, ועל אכזריות, ועל כאב. אין כאן טובים או רעים, פשוט אנשים שחיים במקום לא פשוט, ובתנאים לא פשוטים, וחיים פשוט. לכן האסוציאציה שלי לקן לואץ' הייתה חזקה כל כך.

למי שמחפש ספר בסגנון "הארי פוטר", זה לא הספר המתאים. רולינג כינתה את הספר "קומדיה שחורה" וגם לזה לא ממש התחברתי.
זה ספר לא פשוט. הוא השאיר אותי עם (קצת) כאב לב כשסיימתי. יש דמויות חזקות יותר, יש דמויות רעות יותר. אבל זכרו- בספר הזה אין דמויות רעות, יש דמויות שרע להן ;-).

ובדיוק כשסיימתי לכתוב את הסקירה, הודיעו ברדיו שתאצ'ר נפטרה. תאצ'ר הייתה האוייבת הגדולה של המעמדות הנמוכים באנגליה, לפחות למיטב זכרוני הרעוע. והנה עוד סגירת מעגל בסקירה. בעיניי הפרובינציאליות, בכל מקרה, היא לנצח תהיה האישה עם התסרוקת הבלתי אפשרית.

לסיכום, לאנגלופילים ולחובבי קן לואץ'

כיסא פנוי/ג'יי קיי רולינג
The Casual Vacancy/J.K. Rowling
מאנגלית: אסף גברון
ידיעות אחרונות, 2013
558 עמ'

בכוונה תחילה

יום שבת, 14 באפריל, 2012

"הפכתי לאמא לקראת גיל ארבעים. במשך הרבה שנים תהיתי אם יש בכלל אינסטינקט אימהי. לי, ככה הרגשתי, לא היה. לא נמשכתי לתינוקות או לילדים קטנים, ובטח לא לעבודה הסיזיפית, המתישה, שדרש הגידול שלהם. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי שיאפשרו לי לעבור את הימים בשלום, אם וכאשר יוולדו לי ילדים. ומה שהכי הרגיז אותי היתה הוודאות שאם וכאשר אהיה אמא, אני אמורה להרגיש שהתפקיד הזה ממלא את כולי, שואב אותי, מרתק אותי, משהו כזה. אבל אני פחדתי, ממש פחדתי, שלא אצליח למלא את הציפיות האלה, ובו זמנית גם פחדתי שאם אמלא אותן – אאבד את הזהות שלי, את האמביציות שהיו לי ואת התוכניות שתיכננתי לעתיד." (עמ' 18)

היו תקופות ארוכות בחיי שלא רציתי להיות אם. אני לא בהכרח חושבת שכל אישה חייבת להיות אם כדי לממש את עצמה.
אבל מאז שפגשתי את הנסיך, וביתר שאת מאז שהעולל הגיע לחיינו, אני קוראת לא מעט על היחס בין הורים לילדים, ובעיקר על הורים שאינם רוצים בהכרח להיות הורים, או שאינם מתנהגים כמו הורים.
וכשהציעו לי את הספר הזה, קפצתי על המציאה. אני מתעניינת לא מעט בנושא אמהות רוצחות, והדיעה שלי בנושא די מגובשת, כמו שקוראי הבלוג הותיקים זוכרים.

אלן הרפר וסלינה וודג' הרגו את ילדיהן. אלן הרפר הרגה את בתה זמן קצר אחרי שנולדה. סלינה וודג' הרגה את בנה הנכה בן השנתיים. אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת, סלינה וודג' זרקה את בנה הקטן לבאר, לעיני אחיו הבכור בן החמש.
אלן הרפר נשלחה למאסר בבית המשוגעים, סלינה וודג' נדונה למוות והוצאה להורג בתליה.
אלן הרפר היתה נשואה, סלינה וודג' לא.

אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת בתוך שתים עשרה שעות לאחר הלידה. היא גדלה בבית סבתה, משום שאמה עבדה במקום אחר. גם אלן עצמה יצאה לעבוד בבית אחר, ושבה בהריון מתקדם, ללא בעלה.
סלינה וודג' חיתה בעיקר בבית המחסה. במשפטה טענה כי גבר שפגשה ושהבטיח לה נישואין, התנה זאת בכך שתבוא רק עם הילד הבריא, ולכן הרגה את בנה הנכה.

"לפעמים אני חושבת שהאימהות שהרגו, הזניחו ונטשו את הילדים שלהן, הן מורדות אלימות בסדר חברתי מדכא ואלים. זה לא שאני חושבת שהן רוצות או מתכוונות למרוד. רובן עשו את המעשה הזה בגלל התנאים הכלכליים הבלתי נסבלים, בגלל הדיכוי שלהן כנשים, בגלל הציפיות הבלתי נסבלות מהתפקיד של להיות אמא, בגלל.. מתוך המחנק והייאוש הן קראו תיגר על המיתוס – שמכתיב אהבה אימהית בכל תנאי, מסירות בכל מצב והקרבה גם של הצרכים האישיים ואם צריך אפילו של החיים – שאני חיה בצילו ונחנקת, ונאבקת בו רק בפנטזיה, במחשבות, בכתיבה, במילים." (עמ' 148)

הספר מעניין, כי הגר מתארת את חיי המעמד הנמוך באנגליה של המאה התשע עשרה. הבעיה היא שהגר לא השאירה את הספור שם, אלא מנסה לעמת את המציאות העכשווית עם העבר. מלבדה ומלבד סלינה ואלן היא משלבת דמות נוספת, "נועה", אשת קריירה המתמודדת עם קשיים ובחירות משלה.

לסיכום, נראה לי שהספר בא, יותר מכל, מתוך נסיון לטעון שכל מצוקות האמהות באשר הן נשענות בראש ובראשונה על אשמת החברה, ואני לא אוהבת ולא מקבלת טיעונים שכאלה, המסירים את האשמה מאחריות האדם על מעשיו.

בכוונה תחילה/ תמר הגר
הוצאת דביר, 2012
495 עמ'

דלישס ממש!

יום שני, 20 בפברואר, 2012

כשאני עוצמת עיניים וחולמת על איטליה אני רואה בעיני רוחי כפר קטן, ובכפר בית. ובבית אישה גדולה מבשלת במטבח. על הגז סירים מבעבעים וכמה ילדים קטנים משחקים בחוץ.
נו, להיות רומנטיקנים זה לא כזה פשע, נכון?

אבל איטליה היא גם מקום מלא מסורות, ומנהגים, ושמרנות, ונוקשות לפעמים. ואיטליה של שנות השישים הייתה אפילו מסורתית יותר.
ובין המסורת והשמרנות, לבין האוכל והריחות גדלה מריה דומניקה, נערה צעירה ועקרנית שרוצה לצייר, לבשל ולממש חלומות, ולא רק, במחילה, להתחתן ולעשות תינוקות.
לזכותה יאמר שהיא מנסה, אבל לחיים יש חוקים משלהם וגם מריה דומניקה מגלה שיש גבול לחלומות, וצריך להתמודד עם המציאות.

רומן שנע בין שנות השישים לשנות השמונים, בין איטליה לאנגליה, בין גברים לנשים.
ספר שתוהה לכל אורכו, ולא ממש עונה לשאלה, האם החיפוש אחר האהבה הוא שנותן טעם לחיים, ואם כן, האם הוא עלול להפוך למרכז החיים, ובכך ליטול מהחיים עצמם את הטעם.

לא ספור אהבה קלאסי. אין פה אשה וגבר ואהבה גדולה. אבל מכל שורה ושורה בספר מרגישים את האהבה לאיטליה, את ריח האוכל, את השתוקה ואת האפרוריות (שאני אישית מאוד אוהבת) של אנגליה.

לסיכום,

דלישס/ ניקי פלגרינו
Delicious/ Nicky Pellegrino
מאנגלית: מרים שפס
הוצאת אריה ניר, 2011
302 עמ'

מכירת חיסול

יום שבת, 18 בפברואר, 2012


תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון.

בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.

מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד.
כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים.

תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.

לורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר.
למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, במהלך הספר.

לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.

הערה חשובה: את הספר קראתי באנגלית, ואם אתם מעוניינים בציטטות, אתם מוזמנים להיכנס לפוסט המקורי. הסיבה העיקרית שאני מעלה את ההמלצה שוב היא שיש אנשים שאוטומטית מתעלמים מהספרים באנגלית עליהם אני ממליצה, וכי המתרגמת היא יעל אכמון, שאני עדיין מלקקת את האצבעות מהתרגום שלה ל"עין החתול".

לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!

מכירת חיסול/יו לורי
The Gun seller/ Hugh Laurie
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת עם עובד, 2012
430 עמ'

יקירתי רציתי לספר לך

יום חמישי, 17 בנובמבר, 2011

"תגיד, ברג'ס, אתה חושב שבסך הכל, מאז יולי, כבשנו מספיק אדמה לקבור בה את כל החיילים שמתו בזמן שהם כבשו אותה?" (עמ' 263)

גברים יוצאים למלחמה. הם תמיד יוצאים למלחמה. חלק מהם גם חוזרים ממנה.
הנשים, לעומתם, בדרך כלל נשארות מאחור. הן צריכות לשמור על מראית העין. לא מעט פעמים הן עושות/פועלות לא פחות קשה, הגם שבסביבה פחות קטלנית.

זהו ספורם של שני זוגות שהחיים, ובעיקר המלחמה, הרחיקו אותם זה מזו.
ריילי מאוהב קשות בנדין, אבל פער המעמדות ביניהם מקשה על אהבתם, ולנדין קשה להחליט האם היא אוהבת אותו. בהחלטה של רגע, יותר נכון בכעס של רגע, מחליט ריילי, בן מעמד הפועלים, להתגייס לצבא ובכך גוזר למעשה לא רק את גורלו, אלא גם את גורלה של נדין.
בקרבות הקשים בחזית צרפת הוא פוגש בפיטר האריסטוקרט, שהשאיר מאחוריו את אשתו ג'וליה. היא לא מבינה למה אדם במעמדו צריך בכלל ללכת להלחם.

קשה לי להחליט לגבי הספר הזה. מצד אחד, הוא לא 'הפיל' אותי. מצד שני, עכשיו, כשאני יושבת וכותבת את הסקירה, נראה לי שהוא נגע בי יותר ממה שחשבתי.

בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר ספרים שעוסקים במלחמה, או יותר נכון, בואו נודה על האמת, יוצאים כנגדה. לא משנה איזו מלחמה, מלחמות זה לא טוב. ללא ספק זהו ספר אנטי מלחמתי, אבל חוץ מזה הוא גם מתאר את ההבדל הזה, המעצבן כל כך, בין גברים לנשים.
"רציתי להגיד לך", זה בדיוק המשפט שהם היו רוצים להגיד, אבל לא אומרים. כי גברים, רק אלוהים יודע למהף לא מספרים. לא תמיד. וקשה עוד יותר לגרום להם לספר דברים משדה הקרב.
ספר על אימת המלחמה, עם תאורים שהזכירו לי לא אחת את סצינת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין":
"הרעש מחריש האוזניים של התפוצצויות היה כה פתאומי, וביקע את האוויר והאדמה, עד שכל גולגולת חבוטה וכל מח מבולבל שבתוך הגולגולת החבוטה טולטלו, וכל מחשבה שעוד נותרה בהם הושלכה בזעף החוצה. הרעש החריד את עור התוף והרעיד את הכבד, הוא חדר מתחת לעור, יצר זרמי נגד של דם בוורידים ובעורקים, ניקב בזעזועיו את תעלות הספוג הזעירות של מח העצם. הוא קפץ לבבות, שבר שיניים והדהד בסינפסות וחללים שבין התאים. החיילים נעשו חלק מהרעש, הוא הטביע אותם, ביתר אותם, הציף אותם. הם נבלעו בו. הוא נבלע בהם. הם היו רגילים לזה" (עמ' 7).
ספר שמדבר על הפער בין החזית לעורף:
"הוא לא היה בלונדון כבר שנתיים. הכל נראה לו מוזר מאוד. פגזים לא התפוצצו. איש לא ירה. לא נשמע צליל הגונג המזהיר מפני מתקפת גז. סמלים לא צעקו. האדמה הייתה נקיה ויציבה מתחת לרגליים, בלי גופות, בלי פציעות, בלי גברים מעשנים בצפיפות, בלי צחנה מתוקה של דם, בלי פגזי תאורה החולפים ככוכבים יפים בשמים. העיר היתה שקטה. היו בה נשים" (עמ' 109)
ובעיקר- ספר שמדבר על האהבה שמשנה את פניה כשהיא נצבעת בצבעי מלחמה.
אני חושבת שלא מעט (א)נשים יוכלו להתחבר לספר הזה בארץ- בין אם לתחושות הקשות של אלו החוזרים מהמלחמה, לפחדים ולחששות הפצועים, ולחיים הלא- פשוטים של הנשים שנשארו מאחור, "באיזור הבטוח", אבל בחשש נורא.

יש טריילר מקסים לספר:
 

ואפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום, כנראה שיש בספר יותר ממה שנראה….

יקירתי רציתי לספר לך/ לואיזה יאנג
My dear I wanted to tell you/ Louisa Young
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
382 עמ'

The gun seller

יום רביעי, 16 בנובמבר, 2011

 

 "Imagine that you have to break someone's arm. Right or left, doesn't matter".

תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון.
בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.

מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד.
כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים:

"and then we were back to the CNN's main agenda: telling people who are watching CNN that what they really ought to be doing is watching CNN. Preferably in a different fine hotel to the one they're in."

תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לאורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.

לאורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר.
למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, בציטוטים הבאים:

 "Why were the crosswords half- finished? Had the patients got better, or died, before completing them? Had they come into hospital to have half their brain removed, and was this the proof of the surgeon's skill? Who had ripped the covers off these magazines and why? Can the answer to 'Not a woman (3)' really be man?"

"'If, on the other hand,' he held out his other hand, to show me what another hand looked like"

"She stared into her mug. But I'd used tea bags, so she wasn't going to find any answers there"

"Philip looked at Ronnie, than at me, than back at Ronnie again. The world turned a little more while we waited for him to chew it over"

לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.

 

לקריאת הפרק הראשון.
הערה חשובה: אחת התכונות הלא מושכות בקינדל המסוקס שלי היא שאין לו מספרי עמודים, ולכן ספרים באנגלית יסוקרו ללא ציון מס. העמוד

לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!

The gun seller/Hugh Laurie
Soho Press, 2009
339 p.

רוז האחרת

יום שני, 31 באוקטובר, 2011

"מאז שהייתה תינוקת היא תמיד נראתה ילדה טובה כל כך. טובה באופן כמעט מטריד בשביל ילדה כלכך קטנה" (עמ' 14).

כמו רוז, גם סמנתה הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות.
כמו רוז, גם סמנתה נעלמה בלי שאיש שם לב.
וכמו רוז, גם סמנתה תישאר לעולם בת ארבע וקצת.

בואו נודה על האמת. אין הרבה הגיון בעובדה שקראתי במצבי הנוכחי את הספר. אולי זה נובע מהעובדה הפשוטה שאני (קצת) פסיכית, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לקרוא את הספר הזה, בדיוק כמו שלא יכולתי שלא לעקוב אחרי ספורה של רוז.

יש אנשים שלא צריכים יותר מדי בחיים. הם לא מחפשים משהו חומרי. הם לא רוצים יותר מדי חברים. כל מה שהם רוצים, כל מה שהם עורגים לו זה שמישהו, אחד, יחיד ומיוחד, יאהב אותם.
לאורך כל חייהם שרלין וברנדן חיפשו את האדם המיוחד הזה. וכשהם מוצאים זה את זו, בזה מסתכם עולמם. אין צל צלו של סיכוי להכניס מישהו/משהו ביניהם. ואז הגיעה סמנתה.

סמנתה היפה והטובה, שבגדיה הותאמו במדוייק לצבע העגלה. סמנתה הטובה שבקושי השמיעה קול. סמנתה ה…
סמנתה המפריעה. הסרטן שמכרסם בזוגיות. הגורם הזר והמפריע.
סמנתה המסכנה, שמסיימת את חייה בצורה שאיני מאחלת לאיש (מלבד, אולי, רוני רון ומארי פיזם).

הדמיון לספור של רוז שובר את הלב. בין אם מדובר במשפחות שאינן מתפקדות, ברשויות רווחה שלא עשו את תפקידן כראוי, ובעיקר בקור הרוח של בני הזוג.
הספר מתאר לא רק את הלך הרוח של שרלין וברנדון גטריג', אלא גם, ואולי בעיקר, את הטלטלה הרגשית שעוברים האנשים במעגל השני והשלישי.
בפסיכולוגיה יש מונח הנקרא "טראומה משנית", דהיינו שאנשים שלא חוו בגוף ראשון את הטראומה חווים סימפטומים דומים לפוסט טראומה בשל קרבתם/מעורבותם באירוע (דוגמת אנשי מקצוע, בני משפחה רחוקים וכו').
מעניין היה לראות כיצד המשפט ותוצאותיו נוגע ברגשותיהם של אנשים רבים, שוב, בדומה לספורה של רוז, ילדה שמותה קירב אותה לליבם של כה רבים, ומתה מוות בודד כל כך.

את הסוף לא אהבתי. נראה היה לי שהוא מתבקש מדי, אבל ברבית הזמן הייתי חייבת להמשיך ולקרוא את הספר, קצת בדומה לחיה שנלכדת באורות המכונית המתקרבת, ויודעת שאסור לעצור, ולא יכולה שלא.

קרול טופולסקי היא פסיכולוגית המתגוררת בלונדון. "ילדה מיותרת" הוא ספרה הראשון (מאז פרסמה ספר נוסף שטרם תורגם לעברית, שכמובן שאני חייבת לקרוא).

לסיכום, לקרוא וללכת לחבק חזק חזק את העולל הפרטי שלכם.
(שוב, הסוף עצבן אותי)

ילדה מיותרת/ קרול טופולסקי
Monster Love/ Carol Topolski
מאנגלית: דפנה ברעם
הוצאת עברית, 2011
260 עמ'

נפילה שהיא הצלחה

יום ראשון, 21 באוגוסט, 2011

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
*
מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
*
אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
*
ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
*
גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
*
לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה
של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'