ארכיון פוסטים עם התג "ארצות הברית"

ג'ק באואר גרסת הספר

יום רביעי, 7 במאי, 2014

וידוא הריגה
קחו אדם פטריוט חדור תחושת צדק ונקם, בעל כישורים אינסופיים כמעט להרג וקבלו את… ג'ק באואר.
עכשיו תוסיפו לזה גם קצת הבנה פוליטית ולא מעט אינטיליגנציה (אני מודה, אני מתה על באואר אבל הוא חייל טוב, לא בהכרח העפרון הכי מחודד…) וקבלו את… מיטש ראפ.

מיטש ראפ הוא הגיבור החדש שלי. הוא אמנם לא מסוקס כמו פטריק קים או ענק כמו ג'ק ריצ'ר, אבל הוא מכונת הרג לא פחות משומנת.
מיטש הוא מתנקש אידיאולוגי, או במילים אחרות, הוא רוצח שעובד בשירות ארצות הברית.
המטרה: חיסול מחבלים ואנשים רעים. האמצעים: כשרים כולם. המניע: אהובת נעורים שנרצחה בפיגוע. (ע"פ ויקיפדיה אסון לוקרבי).

מדובר בסדרה ארוכה, בת 13 ספרים. הספר הנוכחי הוא הספר השני בסדרה. שני ספרים יצאו בארץ בעבר בהוצאת אור-עם "כח מבצעי" (2004) ו"הצופן וושינגטון" (2005).
הפעם מיטש מקבל עוד משימה שגרתית, להרוג עוד טרוריסט, שעובד מהצד גם כשר הנפט הלובי. בניגוד לחיסולים הקודמים, משהו משתבש.
מישהו בגד במיטש וגרם לכך שנהרגו חפים מפשע. זו הייתה טעות טרגית, לא רק בגלל ההרוגים אלא בעיקר כי לעצבן מישהו שיכול להרוג בשניה שישה אנשים זה מסוכן…

כמו בכל ספר פעולה/מותחן פוליטי גם כאן יש בגידות ואנשים טובים, קונספירציות ורוצחים, וכמובן אהבה ומחוייבות וחברוּת   ושאר סיבוכים..
זה לא מותחן אינטילגנטי, אבל לפעמים צריך ורצוי גם כאלו, שיסחפו אותנו וימלאו את שעות הקריאה.

וינס פלין  הוא סופר אמריקני שנפטר מסרטן הערמונית בשנת 2013, והוא בן 47 בלבד. אחד הדברים העצובים בספר היה שהוא מודה בתודות (כן, כן, אני קוראת גם אותן  :oops:) לצוות הרפואי שעוזר לו להלחם בסרטן.
ואגב, לא סתם הזכרתי את ג'ק באואר. פלין היה יועץ לסדרת "24" האלמותיתהחל מעונתה ה-5.

לסיכום,
(או בעברית: אני רוצה עוד!!)

וידוא הריגה/וינס פלין
Kill shot/Vince Flynn
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2014
352 עמודים

מצדיעים לך בילי לין

יום רביעי, 19 בפברואר, 2014

מצדיעים לך בילי לין

"כי מה ייעודה של אמריקה, אם לא להילחם ברודנות מהסוג הזה, לקדם את החופש והדמוקרטיה ולתת לעמי העולם הזדמנות לקבוע את עתידם בעצמם? זאת שליחותה של אמריקה מאז ומעולם, וזה מה שעושה אותנו לאומה הגדולה בעולם" (עמ' 138)

הכירו את בילי לין, בחור  בן 19 שנאלץ לבחור בין גיוס לצבא ארה"ב לבין ישיבה בכלא בעקבות תקיפה של חבר לשעבר של אחותו. בילי חסר המזל שלנו בחר בצבא. כמוהו בחרו לא מעט נערים ונערות שהתגייסו לצבא כדי לקבל מלגת לימודים או להתחמק מעונש בבתי משפט, ומצאו את עצמם יום אחד באפגניסטן או בעיראק.

"הכפר הזעיר א-דוואריז הוא חור נידח אפילו במונחים של עיראק, אוסף מקרי של בקתות ענפים ובוץ וחקלאות קיום. אבל במשך שעתיים אכזריות בבוקר 23 באוקטובר היה הכפרון המבודד הזה למוקד מלחמתה של אמריקה בטרור (עמ' 132)

מה קורה כשרשת טלוויזיה כמו "פוקס" מצליחה לתעד קרב, סתם קרב אחד מני רבים, בשידור ישיר?
פתאום בילי לין הופך לרב"ט ויליאם לין, חייל אמריקאי גיבור. לא סתם גיבור, בעל עיטור כוכב הכסף.
וכך מגיעים בילי לין ויתר חבריו ששרדו את הקרב המדובר לסיבוב ניצחון טרום- בחירות בארצות הברית. שיא הסבב יהיה, כמובן, במשחק הגמר בפוטבול ובמפגש, על כר הדשא, עם דסטיני צ'יילד וריהאנה. (אגב, אל תדאגו, הם רק בחופשה של שבועיים ואז הם חוזרים לעירק. למה מה קרה שיוותרו להם על המשך השירות??). וכמובן שגם הוליווד מעורבת.

אם מריח לכם ריח חזק של פוליטיזציה מהספר הזה, אתם לא טועים. אין ספק שמדובר כאן בספר שיוצא באופן מאוד בוטה וחד משמעי כנגד המלחמה מלחמות בכלל, ומלחמות אמריקאיות בפרט.

למרות העובדה שהספר מגויס בצורה מאוד ברורה, אני חושבת שאנשים שבאמת היו בסיטואציות של קרב (או להבדיל, לנוכח המציאות הישראלית, בפיגועים) יוכלו להזדהות עם חלק מהאמירות בספר: "האקראיות הפסיכית היא מה שמורט את עצביך, העובדה שמה שמבדיל בין חיים, מוות ופציעה איומה הוא לפעמים לא יותר מלהתכופף לקשור את השרוכים בדרך לאוכל, לבחור את האסלה השלישית בשורה במקום את הרביעית, לסובב את הראש שמאלה במקום ימינה. אקראי" (עמ' 33).

ועוד כמה אמירות שהדהדו לי:

"אנחנו אוהבים אלימות, אנחנו אוהבים לירות בשביל להרוג. כאילו, בשביל זה אתם משלמים לנו, לא? שניקח את המלחמה אל האויבים של אמריקה ונשלחם אותם ישר לגיהינום. אם לא היינו אוהבים להרוג אנשים אז מה הטעם? אז אפשר כבר לשלוח את חיל השלום שיילחם" (עמ' 73)

"האנשים האלה כל כך רוצים מלחמה, שילכו להילחם בעצמם" (עמ' 105)

לסיכום,
אני חייבת להודות שלא היה לי פשוט לקרוא את הספר הזה. מצד אחד, בהחלט יכולתי להזדהות עם בילי, שבתכל'ס כל מה שהוא רוצה זה לחזור הביתה בשלום. מצד שני, כשהחיים הם כל כך שחור-או-לבן, אני זזה באי נוחות בכיסא.
ולכן…
לסיכום הסיכומים (מומלץ לרק לבעלי דיעות מסוימות מצד מסוים של המפה)

מצדיעים לך, בילי לין!/ בן פאונטן
Billy Lynn's long halftime walk/ Ben Fountain
מאנגלית: שאול לוין
כנרת, זמורה ביתן, 2013
316 עמ'

מצוקת מעמד הביניים

יום חמישי, 26 בינואר, 2012

בקיץ 2011 הארץ רעדה. אלפים יצאו לרחובות והפגינו כנגד יוקר המחיה בכלל, וכנגד מצוקת מעמד הביניים בפרט.

באותו זמן אני הייתי שקועה בסיפורה של משפחת הארט, משפחה יהודית ממעמד הביניים בניו יורק.
האם, פיי, מרצה באוניברסיטה. האב, מייקל, תסריטאי. יש להם שתי בנות- לולה ובּוּב. טוב להם. החיים מאושרים.
אבל גם בניו יורק יש משבר כלכלי.

האב, מייקל, מאבד ראשון את מקום עבודתו. מתברר שבזמני מצוקה אולפני הסרטים מחפשים פחות תסריטים מקוריים ונוטים יותר ללכת על המוכר והידוע (והמצליח). כשהמשכורת של פיי כבר לא מספיקה, היא מוצאת עוד עבודה, כמגיהה.
מייקל מתחיל לעבוד בחנות ספרים. זה לא ממש מה שהוא חלם שהוא יעשה כשיהיה גדול, אבל העיקר שהבנות תשארנה בבית הספר הפרטי שלהן, שתקבלנה השכלה טובה. העיקר בינתיים לנשום נשימה ארוכה ולחכות שהמשבר יעבור.

וכשהוא לא עובר, עוברים דירה. לאיזור פחות מוצלח. אוכלים אוכל פחות יוקרתי. עובדים יותר שעות ודואגים הרבה הרבה יותר.
וכשזה גם לא עוזר, כשהאבטלה והאינפלציה ממשיכות להשתולל, פיי ומייקל הולכים וקורסים תחת הלחץ.

המספרת היא לולה, ילדה בת שתים עשרה, שקיבלה מתנה יומן ליום הולדתה, ובו היא מתעתדת את חייה.
ילדה בת שתים עשרה, שיום אחד מגלה שהעולם הוא לא המקום הבטוח שסיפרו לה עליו, ולשהורים לא תמיד יש את היכולת לשמור ולהגן.

בניו יורק בזמן עתידני כלשהו, אנשים משתוללים ברחובות. הם רוצים צדק חברתי, אבל גם נקמה. הם רוצים לשחרר כעסים. לאט לאט יומנה של לולה מתמלא באלימות, בריונות בית ספרית, מעשי שוד.
החברה מתפוררת. המשטרה שנלחמת במפגינים לא ממש תורמת להרגעת המצב.
הדרדרותה של לולה לעולם עברייני נעשית במקביל להדרדרות השפה בה היא כותבת, וזה רק הופך את העניין למכמיר לב יותר.

זה ספר אכזרי, אבל הוא מציג בפנינו תמונה מציאותית (ע"ע המהומות שהיו לא מזמן בלונדון).

אני חייבת לציין שמעולם לא קראתי את ספריו של וומאק, ובזמן כתיבת הסקירה גיליתי שמדובר בכלל בספר החמישי (!), אבל היחיד שיצא בעברית, בסדרת ספרים העונה לשם "Dryco" שכתב. מצד שני, הנסיך, שאינו חובב ספרות, שמע על הספר, כך שכנראה מדובר בספר מיוחד.

לסיכום, ספר לא פשוט שמתאר מצב ריאליסטי למדי.

אלימות בלי חשבון/ג'ק וומאק
Random acts of senseless violence/ Jack Womak
מאנגלית: אהוד תגרי
הוצאת מעריב, 1996
262 עמ'

ג'יהאד ושנאת יהודים

יום שבת, 21 בינואר, 2012

 "כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים [..] הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה" (עמ' 15).
ציטוט זה פותח את ספרו של מתיאס קונצל, המנסה לרדת לפשר השנאה הערבית לישראל. זה אינו ציטוט מפי עדי ראיה/ שמיעה של בן לאדן, אלא ציטוט של אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. זוהי גם נקודת המוצא של קונצל, המנסה למצוא הקבלות בין האנטישמיות הקלאסית והתיאוריות הנאציות לבין הטרור הערבי.

"כולנו" יודעים לומר מהן הסיבות לטרור, הלא כן?
יש שיגידו עוני, יש שיגידו תחושת הקיפוח, אנטישמיות, מלחמת דת, התשובה הרי נעוצה בשאלה מיהו העונה. קונצל מציג הקשרים חדשים- ישנים לג'יהאד וטוען כי האנטישמיות היא לא מעין 'נספח זניח' של האסלאם הקיצוני, אלא שורש האידיאולוגיה שלו: "הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים- בלא אבחנה בין דתיים לחילוניים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע למוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבצידה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האסלאמיסטית- פאשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע מוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי" (עמ' 107)

ניגשתי לספר בהיסוס מה. גרמני שכותב על שנאת יהודים נשמע, איך לומר, לא מסקרן במיוחד….
הספר סוקר סקירה הסטורית של האחים המוסלמים, וזה עניין אותי (את הספר קראתי על רקע המהומות במצרים), ובניגוד לכותרת המשנה- יש לציין שמרביתו כלל אינו עוסק באירועי 11/9, ודומה שאירועים אלו הוכנסו לספר רק כי אי אפשר היה להתעלם מהם (הספר במקור, בגרמנית, פורסם ב-2002). הספר תורגם לעברית ממהדורה מורחבת באנגלית של הספר, שפורסמה בשנת 2007.

אני לא יודעת עד כמה שוכנעתי שהגי'האד האסלאמי שווה ערך לנאציזם, או יונק ממנו. המחבר נשען על תאוריות קצת קונספירטיביות לטעמי, בין השאר על העובדה שמוחמד עטא (שהתרסק במגדל הצפוני), מרוואן אל שייח'י (שהתרסק במגדל הדרומי) וזיאד ג'רח (שהתרסק בפנסילבניה, בטיסה 93) התגוררו בשנים שקדמו לאסון התאומים בגרמניה.
אין ספק שיש בספק כמה וכמה דברים שינעמו לאוזן הישראלית. קונצל יוצא כנגד הסובלנות האירופית (ולא רק האירופית)- "רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות" (עמ' 21), הוא אומר, ותוהה מדוע איש לא מטיל ספק בפעולות הטרור "השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים או במסעדות- אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי" (שם), ומתריע מפני הסתננות אנשי הג'יהאד לתנועות לגיטימיות הנאבקות בקפיטליזם.

מן הסתם מכותרת הספר עצמה ניתן להבין שהספר מוטה לצד אחד, ולי כמובן אין בעיה עם זה, אבל בין אם התאוריה נכונה ובין אם לא, זה ספר שמעניין לקרוא, ולו כדי לדעת מיהם הגורמים החזקים (היום) במצרים ובסביבה.

ד"ר מתיאס קונצל הוא איש מדע המדינה המתגורר בהמבורג. הוא עמית מחקר ב"מרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון" באוניברסיטה העברית וחבר בהנהגת ארגון "אקדמאים למען שלום במזרח התיכון".

לסיכום,
(כי זה מעניין, אבל בכל זאת- כמה מוטה אתה יכול להיות לפני שזה יצרום?)

ג'יהאד ושנאת יהודים- על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר/ מתיאס קונצל
Jew and Jihad- Hatred, Islamism, Nazism,  and the roots of 9/11/ Mattias Kuntzel
מאנגלית: צור ארליך
הוצאת טובי, 2008
162 עמ' (כולל מפתוח)

המרדף אחר המת

יום שבת, 17 בדצמבר, 2011

אומרים שהמוות הוא רק התחלה של משהו אחר… אז אומרים.
אומרים שלוקח שנים להתאושש ממוות של אהוב. אומרים שלפעמים זה כל כך קשה, עד שנדמה לך שאתה רואה את היקר לך, זה שאתה יודע ששוכב מתחת למצבה קרה, הולך מולך ברחוב. אז אומרים.
ולכן כשמרי טאון סיפרה שהיא ראתה את בנה נכנס לספריה, איש לא האמין לה. אחרי הכל, אלכס נהרג שנה לפני כן בתאונת דרכים מחרידה.

אומרים שצריך שניים לטנגו. צריך שני מיואשים כדי להאמין במשהו שלא יכול להיות. מרי מצאה את המיואש שלה בדמותו של דיוויד רייקר, עתונאי לשעבר שהתאלמן מאשתו וכעת עוסק באיתור נעדרים. הוא הסכים לבדוק האם זה אפשרי, האמנם אלכס עדיין בחיים?
איש מהם לא חשב על העתיד. ועכשיו, עכשיו מאוחר מדי.

מה אני יכולה לומר על הספר הזה?
נורית המליצה לי עליו. י', חברתי התולעת, טענה שמדובר בספר חולני שאסור לקרוא. אחרי שתי המלצות כאלו לא יכולתי להתעלם יותר, וטוב שכך.
לומר הרבה על הספר אי אפשר כמובן. כמו כל ספר מתח טוב, וזהו ספר מתח טוב, כל מה שאגיד עלול להיות ספויילר.
אוכל רק לומר שמדובר בקבוצה של אנשים, שמאמינים בצדקת דרכם, ובדרכם שלהם מאמינים בצדק ובסליחה אלוהית. אומרים שהמטורפים באמת הופכים להיות או פנאטיים דתיים או רוצחים. צריך לקרוא את הספר כדי להחליט האם האימרה הזו נכונה.

זהו ספרו הראשון של טים ויבר, בעברו כתב לענייני קולנוע, טלוויזיה וטכנולוגיה. בהחלט ניתן לראות איך הופכים את הספר הזה לסרט.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, לא לבעלי קיבה עדינה. לאוהבי מתח ברמה מתקדמת בלבד.

המרדף אחר המת/טים ויבר
Chasing the dead/ Tim Weaver
מאנגלית: אורי בלסם
הוצאת מטר, 2011
368 עמ'

נאמנות כחולה

יום שני, 5 בדצמבר, 2011

אני אוהבת את באלדאצ'י. הוא כותב ספרי מתח מהנים, שלא מצריכים יותר מדי מחשבה, אלא מעבירים כמה שעות בכיף.
ולכן, כששמעתי שיוצא ספר חדש שלו- חגגתי.

מייסון (מייסי) רצתה כל חייה להיות שוטרת. יש אנשים כאלה, שנולדים להיות שוטרים. כולם חשבו שמייס היא כזו, עד שנחטפה והפללה.
עכשיו, שנתיים אחרי, היא יוצאת מהכלא כשכל רצונה הוא לפתור תעלומה, דרך שאולי תאפשר לה לחזור למשטרה. וכשהיא מתחילה לחקור רצח, ופוגשת ברוי קינגמן, היא לא מבינה עדיין לאן היא נכנסה, עד שנעשה מאוחר מדי.

אם זה נשמע מעט מוכר, זה לא מקרי.
אחת הגיבורות  של באלדאצ'י היא מישל, לשעבר בלשית FBI, המסתבכת בקונספירציות שונות ומשונות ומאבדת את עבודתה.
כאמור, זה הצליח בסדרת הספרים שלו שבה הגיבורים הם מישל מקסוול ושון קינג, הפעם זה הצליח הרבה פחות.

הספר עצמו קליל, מותח לעיתים, אבל העלילה מופרכת מדי ונראה כאילו באלדאצ'י לא ממש התאמץ כאן, כנראה מתוך נקודת הנחה (נכונה מסתבר),  שאוהביו יקראו כל מה שהוא כותב….

לסיכום, לאוהבי באלדאצ'י שמגיעים בלי תקוות גדולות

נאמנות כחולה/ דיוויד באלדאצ'י
True blue/ David Baldacci
מאנגלית: כנרת היגינס- דוידי
הוצאת מודן, 2011
466 עמ'

אפוקליפסה עכשיו

יום שלישי, 22 בנובמבר, 2011

 
הכל התחיל מעיטוש אחד קטן.

למען האמת, הכל התחיל מטעות אחת קטנה. מישהו לא שם לב. מישהו לא השגיח שניה. לפעמים שניה זה כל מה שצריך.

לא ברור מה בדיוק קרה, אבל ידוע בודאות מה לא קרה. מה שהיה צריך לקרות לא קרה. "האור האדום לא נדלק", ונגיף שהונדס בחשאיות בצבא ארצות הברית שוחרר לאוויר.
המגיפה משתוללת, מליונים מתים ובסופו של דבר, כמו תמידף הכל מתנקז לטוב לעומת הרע.

מחנה הרעים מונהג על ידי דמותו של רנדל פלאג, "האיש האפל". דמותו של פלאג מופיעה גם בסדרה "המגדל האפל". באופן מאוד ברור מחנה הרעים נמצא בלאס וגאס, עיר החטאים הגדולה מכולן.
מחנה הטובים מונהג על ידי אשה זקנה בת מאה+, העונה לשם "אמא אביגיל", בסיס המחנה הוא בקולורדו (מה טוב שם? או רע שם? למישהו יש בכלל רגש לקולורדו?)

בזמנו, כשכתבתי על "זה", ציינתי שלדעתי זהו ספרו הטוב ביותר של קינג. מהר מאוד אמרו לי שאני חייבת לקרוא את "העמדה". וכשכולם אומרים- אני עושה. (טוב, לא תמיד ולא הכל 🙂 ).

"העמדה" הוא "בעל זבוב" למבוגרים.
מעשה באסון גדול שקורה, ומה קורה לאנושות כשמגבלות וחוקים כבר אינם חשובים.
גם קינג עצמו אמר בזמנו שעניין אותו לצור "בעל זבוב" חדש- המבוסס יותר על פנטזיה.
הספר פורסם לראשונה ב-1978, וגרסתו המלאה פורסמה ב-1990 (בעברית יצאה המהדורה המורחבת ב1995).

מה שמטריד בספר זה שלא מדובר בפנטזיה. קינג כותב תמיד על פחדיהם של האנשים, והפעם הוא הלך רחוק יותר- כי זה פחד ריאלי למדי. במאה ה-21 טעויות שנעשות במעבדות סודיות אינן בגדר פנטזיה. נסיונות טשטוש שנעשים ע"י צבאות ו/או פוליטיקאים גם אינם מפתיעים במיוחד.

למי שנרתע מאורך הספר מומלץ לצפות בסרטון זה, המתקצר את מיני הסדרה שנעשתה על בסיס הספר. אם זה לא יגרום לכם ללכת לקרוא את הספר, אז שום דבר אחר כבר לא יעזור….

ולסיכום- לא לאוהבי קינג בלבד, אבל אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, ואל  תקראו את הספר בדיוק כשהעולל שלכם מצטנן- פחד!!

העמדה/ סטיבן קינג
The Stand/ Stephen King
מאנגלית: מיכאל אביב
הוצאת מודן, 1995
1056 עמ'

נפילה שהיא הצלחה

יום ראשון, 21 באוגוסט, 2011

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
*
מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
*
אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
*
ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
*
גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
*
לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה
של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'

פה גדול והמכוערת

יום שישי, 22 ביולי, 2011
 
ביום בהיר אחד נכנסים שני אנשים זרים לכיתה של מאט דונהיי ולוקחים אותו איתם.
לפתע פתאום מאט אינו עוד נער מתבגר שאוהב לכתוב ולהתבדח וידוע כ"פה גדול", אלא נער אלים שמאיים לפוצץ את בית הספר.
 
אבל בניגוד לאגדות, דברים לא תמיד נגמרים טוב. וגם אחרי שמתברר שמאט באמת חף מפשע, אנשים לא מפסיקים להתהות האם באמת אין עשן בלי אש….

באמריקה שלאחר עידן התמימות, לאחר הטבח בקולומביין, לך תוכיח שאין לך אחות. איש אינו מאמין למאט. כל חבריו נעלמים, הוא מושעה מבית הספר ואפילו הוריו מסתכלים עליו במבטים חשדניים. באופן כללי, הוא מרגיש שאין לו מקום בעולם.
היחידה שמאמינה בחפותו, ובאופן מאוד מפתיע (ביחוד לאור העובדה שלא היה ביניהם קשר קודם) נלחמת כדי להוכיח זאת היא אורסולה, "המכוערת". אורסולה, תלמיה מצטיינת וספורטאית טובה לא פחות, היא בעלת דימוי עצמי בגובה דשא, מכנה עצמה "מכוערת".
 
 

כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים על האובססיה האמריקאית והנסיון שלא נגמר להבין את הטבח.
הפעם הספר לא דן בנושא ישירות, אלא יותר בפן החברתי, אם תרצו, של העניין. בשאלת ה'מה קדם למה', האם השערות ולחץ חברתי בהכרח הופכים את השונה לרוצח (ממשי או בפוטנציה)?
אין כאן הכאה על חטא על בריונות ו/או אלימות נוער. יש כאן דיון על השונה, על לחץ חברתי, ועל הקושי והבדידות שנער/ה יכולים להרגיש.

ספר שהוא לא רק לבני הנעורים.
 (כי הספר עצמו כתוב היטב, אבל לא ממריא עד הסוף)

ג'ויס קרול אוטס היא סופרת אמריקאית ופרופסור לספרות וכתיבה יוצרת.
 

 

 פה גדול והמכוערת/ ג'ויס קרול אוטיס
Big mouth and ugly girl/Joyce Carol Oats
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת מעריב, 2004
235 עמ'.

מפתח לאבא

יום רביעי, 22 ביוני, 2011

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'