ארכיון פוסטים עם התג "גיל ההתבגרות"

מצוקת מעמד הביניים

יום חמישי, 26 בינואר, 2012

בקיץ 2011 הארץ רעדה. אלפים יצאו לרחובות והפגינו כנגד יוקר המחיה בכלל, וכנגד מצוקת מעמד הביניים בפרט.

באותו זמן אני הייתי שקועה בסיפורה של משפחת הארט, משפחה יהודית ממעמד הביניים בניו יורק.
האם, פיי, מרצה באוניברסיטה. האב, מייקל, תסריטאי. יש להם שתי בנות- לולה ובּוּב. טוב להם. החיים מאושרים.
אבל גם בניו יורק יש משבר כלכלי.

האב, מייקל, מאבד ראשון את מקום עבודתו. מתברר שבזמני מצוקה אולפני הסרטים מחפשים פחות תסריטים מקוריים ונוטים יותר ללכת על המוכר והידוע (והמצליח). כשהמשכורת של פיי כבר לא מספיקה, היא מוצאת עוד עבודה, כמגיהה.
מייקל מתחיל לעבוד בחנות ספרים. זה לא ממש מה שהוא חלם שהוא יעשה כשיהיה גדול, אבל העיקר שהבנות תשארנה בבית הספר הפרטי שלהן, שתקבלנה השכלה טובה. העיקר בינתיים לנשום נשימה ארוכה ולחכות שהמשבר יעבור.

וכשהוא לא עובר, עוברים דירה. לאיזור פחות מוצלח. אוכלים אוכל פחות יוקרתי. עובדים יותר שעות ודואגים הרבה הרבה יותר.
וכשזה גם לא עוזר, כשהאבטלה והאינפלציה ממשיכות להשתולל, פיי ומייקל הולכים וקורסים תחת הלחץ.

המספרת היא לולה, ילדה בת שתים עשרה, שקיבלה מתנה יומן ליום הולדתה, ובו היא מתעתדת את חייה.
ילדה בת שתים עשרה, שיום אחד מגלה שהעולם הוא לא המקום הבטוח שסיפרו לה עליו, ולשהורים לא תמיד יש את היכולת לשמור ולהגן.

בניו יורק בזמן עתידני כלשהו, אנשים משתוללים ברחובות. הם רוצים צדק חברתי, אבל גם נקמה. הם רוצים לשחרר כעסים. לאט לאט יומנה של לולה מתמלא באלימות, בריונות בית ספרית, מעשי שוד.
החברה מתפוררת. המשטרה שנלחמת במפגינים לא ממש תורמת להרגעת המצב.
הדרדרותה של לולה לעולם עברייני נעשית במקביל להדרדרות השפה בה היא כותבת, וזה רק הופך את העניין למכמיר לב יותר.

זה ספר אכזרי, אבל הוא מציג בפנינו תמונה מציאותית (ע"ע המהומות שהיו לא מזמן בלונדון).

אני חייבת לציין שמעולם לא קראתי את ספריו של וומאק, ובזמן כתיבת הסקירה גיליתי שמדובר בכלל בספר החמישי (!), אבל היחיד שיצא בעברית, בסדרת ספרים העונה לשם "Dryco" שכתב. מצד שני, הנסיך, שאינו חובב ספרות, שמע על הספר, כך שכנראה מדובר בספר מיוחד.

לסיכום, ספר לא פשוט שמתאר מצב ריאליסטי למדי.

אלימות בלי חשבון/ג'ק וומאק
Random acts of senseless violence/ Jack Womak
מאנגלית: אהוד תגרי
הוצאת מעריב, 1996
262 עמ'

החברות הכי טובות

יום שישי, 23 בדצמבר, 2011

יש את החברויות הללו, שאנחנו לא באמת מבינים.
אנחנו לא מבינים איך אישה יפה כמו ג'רי הול מתחתנת עם מיק ג'אגר. איך חנון כמו אלכס מסוגל בכלל לדבר עם יפה כמו ליטל.
אני מניחה שלחיים יש איזון משל עצמם, ואנשים מחפשים בחברויות לא רק את הדמיון אלא גם את קרבת האנשים, עד כמה שזה יישמע נורא וציני, שאיתם הם יראו טוב יותר.

גם החברות בין אדי לואלרי הייתה כזו. ואלרי הייתה היפה. אדי החכמה. אמה של ואלרי הייתה מוזרה, בדרכה שלה, אבל מוזרה מגניבה שכזו, בניגוד למשפחתה של אדי שהסתגרה בתוך עצמה לאחר תאונת דרכים טרגית בה נפגע אחיה הגדול של אדי. אדי רצתה להיות כמו ואלרי. היא אהבה אותה כמו אחות, ולכן כשואלרי נפגעה, אדי לא היססה לרגע ועשתה מה שחשבה שהוא הדבר הנכון.
יש את הרגע הזה, שבו כל מתבגר/ת צריכים להחליט האם הם מפתחים משהו שנקרא עמוד שדרה, או שהם מעדיפים את המקום הקוסם-הבטוח-הזמני שנקרא 'להיות אחד מהחבר'ה'. ואלרי בחרה את האפשרות הקלה יותר, ונטשה את אדי במקום הכואב ביותר.

חמש עשרה שנה מאוחר יותר, אדי היא כבר לא אותה שמנה של פעם, אבל היא עדיין סוחבת את משקעי העבר וחיה לה בבדידות שהסתגלה לה. ואלרי עדיין יפה ועובדת כחזאית בתחנת טלוויזיה מקומית.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר, ועדיין אדי היא האדם אליו פונה ואלרי כשהיא נמצאת בצרה.

מה תעשו אם פתאום תופיע לכם בדלת תזכורת מהעבר? האם תטרקו את הדלת בפניה, או שתתנו לה שוב מקום, מתוך תקווה שהפעם זה יגמר אחרת?

אני אוהבת את ספריה של ג'ניפר ויינר. זו בהחלט סופרת שאני קוראת כל ספר שהוציאה. כמו רבים מהסופרים, גם אצלה יש תבנית קלאסית שחוזרת על עצמה.
הגיבורה אצלה תמיד תהיה אישה חסרת בטחון, בעלת דימוי עצמי נמוך, במהלך העלילה לומדת משהו על כוחותיה הנפשיים. העלילה תמיד תיגמר בטוב.
הפעם אני מודה שהיא קצת הפתיעה אותי, ואולי בגלל זה גם התחברתי פחות לספר. משהו בפיתולי העלילה קצת טרד את מנוחתי, אבל כספר 'מנקה ראש' הוא עדיין מומלץ.

את הספר קראתי באנגלית, אבל הוא יצא גם בעברית.

לסיכום, לא הספר הכי טוב של ויינר, אבל בהחלט חביב.

 

החברות הכי טובות/ ג'ניפר ויינר
Best friends forever/ Jenifer Weiner
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
318 עמ'

טורף ברשת

יום שלישי, 20 בדצמבר, 2011

 

ניצן היא ילדה רגילה. לא גבוהה ולא נמוכה. לא שמנה ולא רזה. סתם ילדה רגילה שהגוף שלה מתחיל להשתנות, וקשה לה עם זה.
היא בטוחה שהיא שמנה מדי, שהחזה שלה גדול מדי, והיא מרגישה בודדה לגמרי אחרי שאמא שלה "פידחה" אותה וגילה משהו שסיפרה לה בסוד, ואם זה לא מספיק- האדם היחיד שיכלה לדבר איתו, אחיה הגדול, נסע לו לטיול ארוך בחו"ל.

ומה עושה ילדה ילדה נבונה אך בודדה, אליבא דספר? נכון! גולשת באינטרנט.

היא מצ'וטטת עם נער בן גילה, מתאהבת בו, והם מחליטים להפגש.
משמו של הספור אפשר בהחלט להבין את כיוון העלילה, ולכן איני מסתכנת בספויילר כשאני כותבת שהנער הוא לא נער, והצ'ט התמים אינו תמים כל כך.

הסכנות האורבות לילדים באינטרנט ידועות וברורות.
הרצון לגרום לילדים להבין ביתר שאת מהן הסכנות ראוי אף הוא, אבל הספר הזה בעיקר עצבן אותי 👿

כמות הסטריאוטיפים בו היא עצומה.
הרשו לי לנסח זאת בצורה שונה: פעם רווחה האמונה שנשים צריכות לפחד בעיקר מהאנס שמתחבא בלילה בין השיחים. בפועל מתברר שהמצב אינו כזה, ונשים צריכות להזהר לא רק מללכת בסמטה חשוכה אלא (וע"פ הסטטיסטיקה בעיקר) מגברים שהן מכירות.
כך גם כאן- ילדים אינם חייבים להרגיש בדידות, להיות בעלי דימוי עצמי נמוך ו/או בכסאח עם ההורים כדי "לפול ברשת".
לא תמיד פדופילים מאיימים על ילד לפני שפגשו אותו, ואני בספק אם יהיו יותר מדי ילדים שממש ילכו לחפש את הילד שאיתו הם מצ'וטטים בבית הספר בו לטענתו הוא לומד.

גם הסוף הטוב של הספר היה, איך לומר, אופטימי מדי.
בישראל של היום, אני בספק אם המשטרה תגיע כל כך מהר לעזרה, ובכלל- אם רוצים להציג בעיה אמיתית וקיימת, חבל להפוך אותה לסיפר אגדות, שכן החיים הם לא ממש אגדה עם happy ending.
מה שכן, בסוף הספר ישנו לינק לאתר גלישה בטוחה, אתר המסביר בצורה הרבה יותר ברורה את הסכנות האורבות לילדים.

דנה אבירם היא עובדת סוציאלית. כתבה גם את הספר "הסוד של גיל", העוסק בהתמודדות עם לקות למידה.

מצד שני, ישנם כאלה שאהבו את הספר.

לסיכום,
(כי הרעיון חשוב, אבל הביצוע כושל)

טורף ברשת/דנה אבירם
הוצאת אגם, 2010
207 עמודים

אמא תמיד אשמה

יום שלישי, 13 בדצמבר, 2011

"הרי בהכל אשמות האמהות. הן אשמות במעשי האונס של בנים אנסים, הן אשמות במעשי הרצח של בנים רוצחים, הן אשמות במעשי הבגידה של בנים בוגדים. הן אשמות בבנים רפי שכל וחלשי אופי, בבנים שהצליחו אף על פי שרצו להיות הולכי בטל ובבנים בטלנים שבגללן, תמיד בגללן, לא היו לעורכי דין או לאנשי היי-טק. הן אשמות בכך שבניהן הם אבות רעים, בעלים אדישים, הן אפילו אשמות בנשים המציקות שהם נישאים להן, שהרי בחרו בהן כי הן מזכירות להן את אמם, ואם הם לא נישאים, ובכן, בכך ודאי וודאי שהן אשמות. אבל אמא שהבן שלה מנסה לרצוח אותה? אמא כזאת היא האמא הכי אשמה מכולן" (עמ' 33)

בכל משפחה יש את הילד האהוב יותר, ואת הילד האהוב פחות. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להודות בזה, אבל אחד מהם תמיד יזכיר לך דברים שאת לא רוצה. אולי ישקף את האופי שלך, אולי יזכיר ימים שאת לא רוצה לזכור. זה לא באמת משנה מה הסיבה, זה פשוט קורה.

איתמר מרגיש שהוא הפחות אהוב. הוא הרבה פחות יפה מאחיו, הוא פחות מוצלח ואמא שלו אוהבת אותו פחות. ואתם יודעים מה זה לא באמת משנה מה תגידו, לא משנה כמה תנסו לשכנע, ככה הוא מרגיש וזהו.
ויום אחד הוא מתפוצץ, והעולם מתרסק.

זה לא הספר הראשון שדן בשאלה האם אמא חייבת לאהוב את הילד שלה בכל מחיר.
אין ספק שלכל אורך העלילה הדהדה דמותו של קווין, שגם הוא, בדומה לאיתמר, היה הילד האהוב פחות, שגם לו היה אב שניסה לפשר ולהרגיע, שגם אצלו הדברים הגיעו לפיצוץ, אחר וקטסטרופלי הרבה יותר.

אני לא מכירה אישית את אורנה לנדאו. אני די נהנית מהכתיבה שלה, ונהנתי גם מספרה הקודם, אבל קשה לי להתעלם מתחושת דז'ה וו מסויימת.
משני הספרים עולה התחושה שלנדאו, איך לומר, לא ממש מחבבת את מוסד המשפחה, ובסופו של דבר מאשימה הכל במשפחה:
"ילדים הם לא כמו תפוחים. הם לא נרקבים ככה סתם. הם… משהו קורה להם" (עמ' 87)

האב רופס וחלוש, חסר עמוד שדרה רוב הזמן. האם שקועה בעיקר בסבלה, בין אם מדובר בדכאון שלאחר לידה, או בסבל עכשווי יותר, ורק האח הגדול הנו עד (שותק) לסבל שעובר אחיו הקטן, סבל שדומה שנועד לתת חיזוק ותירוץ מסויים למעשיו.

אני חייבת לציין שאחד הדברים שממש עצבנו אותי בספר היה תיאור שיטת "חמש הדקות". מדובר בשיטה שנויה במחלוקת להרדמת תינוקות ופעוטות בלילה. השיטה, כשמה, דוגלת ברעיון חמש הדקות. משכיבים הפעוט לישון, וגם אם הוא בוכה לא ניגשים אליו חמש דקות. הרעיון הוא לגרום לכך שהילד לא יבכה בצורה מניפולטיבית וירדם לבד. לא השתמשתי בשיטה זו כי אני פולניה עם לב רך עד מאוד, וילד שנרדם מהר, אבל יש בספר תיאור ממש קורע לב של ילד שבוכה ובוכה והאם לא ניגשת אליו. ולמעשה, כך אליבא דסופרת, כאן הייתה הבגידה הראשונה של האם (אחרי כשבוע הילד כבר נרדם מהר, אבל לא מוכן לקבל מאמא נשיקת "לילה טוב").

כאמא, כבר לא כל כך טריה, אני חושבת שלרמוז ששיטה זו הייתה אחת הסיבות לקרע במשפחה היא מניפולציה זולה על הקורא. ילדים בוכים לפעמים. גם תינוקות. גם אם האמא לא קופצת ל'דום מתוח', זה לא אומר שהקשר ביניהם יהרס לתמיד. זה הכעיס אותי. מאוד. 👿

מילה טובה על הכריכה: יופי של כריכה! אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של השכנים.

לסיכום,
(כי באמת שכעסתי)

בזה הבית/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2011
319 עמ'

עין החתול

יום חמישי, 1 בדצמבר, 2011

תחזרו רגע לילדוּת שלכם. לאיזה צד הייתם שייכים? האם הייתם החזקים, שמשפילים אחרים? או אולי הייתם אלה שהושפלו?
והאם הייתם רוצים לחזור ולהיזכר בזה, או פשוט להשאיר את הכל מאחור, למין "חור שחור" של זיכרון?

איילין חוזרת לעיר ילדותה. זו לא עיר שהיא אוהבת, זו עיר שהיא בורחת ממנה כי הזכרונות מציפים אותה.
כי בטורנטו איילין היא לא האמנית החשובה והמפורסמת, אלא אותה ילדה קטנה שרוצה שהחברות שלה יאהבו אותה.

ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. הילדות שלה הייתה מאושרת. מתוקף עבודתו של אביה,חוקר חרקים, נדדה המשפחה ממקום למקום, ולמעשה חברהּ היחיד למשחק באותם הימים היה אחיה הגדול. אבל השנים עברו, והמשפחה התיישבה במקום של קבע. וכדרכו של עולם, איילין גדלה.
"אני מגלה שיש עולם שלם של בנות ועיסוקיהן שלא היה מוכר לי, ושביכולתי להיות חלק ממנו ללא מאמץ. איני צריכה לעמוד בקצב של איש, לרוץ מהר כמוהו, לכוון היטב כמוהו, לפלוט קולות פיצוץ רמים, לפענח הודעות, למות על פי סימן. איני צריכה לשאול את עצמי אם עשיתי את הדברים הללו היטב, ממש כמו בן. כל שעלי לעשות הוא לשבת על הרצפה ולגזור מחבתות מקטלוג "איטון" במספרי רקמה, ולומר שעשיתי את זה גרוע. במידה מסוימת, יש בכך הקלה" (עמ' 72-73)


ילדים הם עם אכזר. ילדות הן אכזריות יותר. 
 
"ילדות נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי" (עמ' 145)
מבוגרים לא תמיד מבינים. הם שכחו. הם שכחו מה זה לרצות להיות חלק, הם שכחו את הצורך הנואש של ילדים שהחברים שלהם יאהבו אותם. הם גם שכחו את השמחה לאיד של ילדים, שרואים שנטפלים למישהו אחר. הם תמיד יגידו "אז אל תהיה חבר שלו", אבל זה לא תמיד כל כך פשוט.

איילין חווה גיהנום קטן. היא לא באמת מספרת מה קורה, כי היא חושבת שמגיע לה, כי היא חושבת שזה לא נורא, ובעיקר- כי היא רוצה שישארו לה חברות.
"כלפי אויבים אפשר לחוש שנאה, וכעס. אבל קורדיליה היא חברה שלי. היא מחבבת אותי. היא רוצה לעזור לי, כולן רוצות בכך. הן חברותי, חברותי הבנות, החברות הכי טובות שלי. מעולם לא היו לי חברות ואני מלאת אימה שאאבד אותן. אני להוטה לרצותן" (עמ' 147)

אבל היחס שהיא חווה בהחלט משפיע עליה, רגשית ואמנותית כאחת, והחזרה שלה לעיר ילדותה מעלה את כל הזכרונות. אחד הדברים שמשפיעים בעיקר על הזהות האישית של האדם הוא חוויות חברתיות, במקרה של איילין ההשפעה היא מכרעת:
"כל מה שקורה לי קורה  באשמתי. עשיתי משהו לא בסדר, משהו איום כל כך שאיני מסוגלת אפילו לזהותו, משהו שמטביע אותי. אני עלובה וטיפשה, חסרת ערך. באותה מידה יכולתי כבר למות" (עמ' 426)

את הספר הזה קראתי לפני שנים ארוכות, ואז לא התלהבתי מאוד.
הפעם הקריאה הייתה משמעותית הרבה יותר. אולי כי התבגרתי, אולי כי אני אמא. ואולי מה שעשה את ההבדל היה התרגום החדש והמצויין.
מבט מרחוק על האכזריות שבחברת הילדים, על הבעיות שיש להם. ספר מכמיר לב, בעיקר כי תופעות אלו קיימות גם היום.

כמה פרטי טריוויה:
* "עין החתול" הוא כינוי לגולה מזכוכית שקופה שבמרכזה צבע כלשהו, הנחשבת לגולה מיוחדת. גולה זו הייתה מעין קמע של הדוברת וגרמה לה להרגיש בטוחה.
* אטווד התחילה לכתוב את הספר בשנות ה60', אבל הפסיקה את כתיבתו באמצע. היא חזרה לכתוב אותו בשנות ה80', כשבתה הגיעה לגיל ההתבגרות.
* אביה של אטווד היה אנטומולוג (חוקר חרקים), אבל אטווד מעולם לא הודתה שמדובר בספר אוטוביוגרפי.

מילה על הכריכה: צילום מקסים המראה עד כמה הילדה פגיעה. יופי!

לסיכום, יופי של תרגום! ספר חזק מאוד.

עין החתול/מרגרט אטווד (תרגום חדש)
Cat's eye/ Margaret Atwood
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2011
479 עמ'

הילד האחרון

יום ראשון, 13 בנובמבר, 2011

קודם נעלמה אליסה. אחר כך נעלם אבא. ואמא?
אמא עוד קיימת, אבל לא ממש. כי מה כבר יכול להישאר מאשה שבתה נעלמת ואז גם בעלה? רק קליפה. וג'וני. אבל ג'וני הוא עצמאי בשטח. הוא יכול הכל. כמעט הכל.

ג'וני הוא ילד בן 13. למען האמת, כבר שנה שהוא לא ילד. הוא לא ילד מהיום שאחותו התאומה נעלמה, ואז הוא גילה שהעולם לא מושלם, שאבא שלו, שתמיד היה חזק, יכול להישבר ולהיעלם, ואמא שלו… אמא שלו נשברה מזמן, וברחה לסמים, לשתיה ולגבר אחר, שאם אבא עוד היה בסביבה לא היה מעז להתקרב לאמא שלו.

שנה עברה, ואיש לא מאמין שאליסה עדיין בחיים מלבד ג'וני, שבנאמנות ובאופטימיות שקיימת רק אצל ילדים, ממשיך לחפש אותה, בחיפוש מדוקדק ששוטרים יכולים רק לקנא בו.
אבל ג'וני הוא רק ילד, ולכן קלייד האנט, הבלש שחוקר את הפרשה עוקב אחריו, כי גם אצלו השאירה היעלמותה של אליסה חלל גדול.
וכשג'וני מגלה משהו, אין לקלייד ברירה והוא חייב להתערב, דבר שפותח תיבת פנדורה, ודבר לא יהיה כשהיה.

זה לא רק ספר מתח. זה יותר מזה.
יש כאן לא מעט נגיעה ברגשות של אלו שנשארו מאחור, אחרי היעלמות/חטיפה/מוות של אדם קרוב, של ילד. איך משפחה יכולה להתמודד עם משבר שכזה?
יש כאן נגיעה מאוד חדה ומדוייקת בלבו של ילד קטן, שחושב שהוא עצמאי (כי אין לו ברירה) אבל בלבו פנימה הוא רוצה, משתוקק, שמישהו יראה אותו.

פחות התחברתי לכל ענייני הרוחניקיות שמקבלת נפח מסויים בעלילה, אבל זה לא ממש הפריע.

לסיכום,

הילד האחרון/ ג'ון הארט
The Last boy/ John Hart
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
431 עמ'

הולדה בעוולה

יום רביעי, 31 באוגוסט, 2011

בתור אמא טריה, אני עדיין זוכרת את הפחד שלי כל פעם שעברתי בדיקה, כל פעם שעברתי אולטרסאונד, הפחד שאומר "מה יהיה אם"… מה יהיה אם יתברר שהעולל, שאז היה עוד "סתם" דגיג ששוחה לו בבטן, חולה?
מה יהיה אם תהיה לו תסמונת דאון? מה יהיה אם הוא יסבול מבעיה גופנית? מה יהיה???
כי אחרי כל כך הרבה זמן וניסיונות, רצינו ילד מושלם… ומצד שני- זה הדגיג שלנו, איך אפשר לוותר עליו רק כי הוא לא מושלם? (זה לא שאנחנו מושלמים, האמינו לי…)

בתור אמא טריה, אני מתחלחלת מהמחשבה על תביעה של הולדה בעוולה.
הולדה בעוולה אומרת, בצורה הכי פשוטה והכי פשטנית, שאילו הדברים היו מתנהלים כמו שצריך- התינוק/הילד לא היה צריך להוולד. דהיינו הורים תובעים את הרופא שטיפל בהם, בטענה שבגלל שלא טיפל בהם כראוי, הם לא הפילו עובר שנולד עם מומים (ותודה לויקיפדיה).
איך אפשר לומר לילד דבר כזה? גם אם לא אומרים לו את זה פיזית, ילדים הרי קולטים מהסביבה, קולטים אווירה, קולטים חצאי משפטים. איך אפשר, אחרי שהילד נולד, לומר לו "חבל שנולדת"?
ולא, זה ממש לא דיון על האם מותר ולגיטימי לעשות הפלה (כן, זכותה של אשה על גופה, ומותר לה לעשות הפלה) אלא על מה שקורה אחרי.

וילואו או'קיף היא ילדה כזו. היא נולדה כשהיא סובלת ממחלה שנקראת אוסטאוגנזיס אימפרפקטה, דהיינו "מחלת עצמות שבירות". פירוש הדבר הוא שהיא עתידה לשבור כל עצם ועצם מגופה, גם בזמן ההריון עצמו. אבל חוץ מהעובדה שרוב חייה איבר אחד (בד"כ יותר) מגופה מכוסה בגבס ו/או חבוש, וילואו היא ילדה רגילה, חכמה מאוד לגילה, מתעניינת בכל דבר מוזר שקורה בעולם, יודעת להקסים אנשים, אהובה על משפחתה.
אבל אז הוריה מתחילים לשאול "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ידעו מוקדם יותר על מחלתה של וילואו? האם היו נוהגים אחרת?

בשנה האחרונה אני מנהלת יחסי אהבה- שנאה עם ג'ודי פיקו. יש ספרים שמאוד אהבתי לקרוא שלה, יש ספרים שנטשתי באמצע, יש ספרים שלה שאפילו לא ניסיתי (וגם לא אנסה- ע"ע "בת ברית). אני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית, לא כי התרגום שלה לעברית אינו טוב, אלא כי עם כל הכבוד (והאמינו לי, יש כבוד) למתרגמים לעברית, לטעמי יש קשת שלמה של רגשות שאינה באה לידי ביטוי בעברית.
את הספר הזה קראתי בעברית, ולא הצטערתי.
האמת, שמזמן לא "תפס" אותי ספר של פיקו בצורה כזו. בואו נגיד שאת הלילה הזה העברתי ערה, ולא באשמת העולל אלא באשמתה המלאה של פיקו. הייתי מרותקת לדילמה המוסרית, נקרעתי ברגשות סותרים, ובשעת ההאכלה הלילית חיבקתי היטב את העולל אל לוח ליבי, ולחשתי לו עד כמה אני אוהבת אותו.
אפילו העטיפה של הספר מצאה חן בעיניי, והמחישה עד כמה יצורים קטנים הם שבריריים ועדינים.
הדבר היחיד שמעט צרם לי, ויש שיאמרו שאני מגזימה לגמרי, הייתה קצת התרשלות מכיוון השכתוב והעריכה: טעות בשמה של אחת הדמויות בזמן שדמות אחרת מדברת איתה, לא משהו דרמטי במיוחד אבל עדיין…

לסיכום,בדומה לסופרים נוספים במעמד דומה, גם פיקו כותבת בנוסחה מסויימת- די ברור לאן הספר הולך ואיך הוא יגמר, אבל זה לא פוגם בהנאה.

זהירות, שביר/ג'ודי פיקו
Handle with care/Jodi Picoult
מאנגלית: מיכל קירזנר- אפלבוים
הוצאת כנרת, 2011
556 עמ'

רעד (או הרומן הרומנטי החדש)

יום חמישי, 26 במאי, 2011

כשהייתי ילדה, נערה צעירה אם תרצו, הספרים האלה מילאו את חלומותיי- ספרים קטנים, בדרך כלל קצרים למדי, ממורטטים ברובם.
תמיד היה בהם את הגבר המושלם, את האישה המושלמת, את הסיטואציות הכי בעייתיות. הם תמיד לא היו מודעים אחד לקיומה של השניה/רבו ביניהם/שנאו אחד את השני, אבל אנחנו (הקוראים) ידענו את האמת. הם נועדו זה לזו. כך זה גם נגמר ברוב המקרים. אז קראו לזה רומן רומנטי. היום יש לספרים האלו שמות אחרים.

סם אוהב את גרייס. הוא לא מעז להתקרב אליה, וגרייס… גרייס בכלל לא מודעת לקיומו. היא מתעניינת בדבר אחד בלבד- בזאבים או ליתר דיוק, בזאב אחד בלבד- "הזאב שלה", הזאב שהיא זוכרת שהציל אותה מהתקפת זאבים שחוותה כשהייתה ילדה קטנה.
הם באים מעולמות שונים- גרייס באה ממשפחה של אומנים, שלא ממש מתייחסים לקיומה, וסם בא ממשפחה אלימה, עם הורים שניסו להרוג אותו.
הם באים מעולמות שונים, מרקעים שונים, ולזמן שהולך ומתארך מדי שנה- ממינים שונים. גרייס היא בת אדם. סם… זה תלוי בתקופה- לפעמים הוא אדם. רוב הזמן הוא זאב.

אם ספור העלילה נשמע לכם מוכר, זה לא סתם. הספר הזה, כמו ספרים רבים אחרים, נשען לא מעט על ההתלהבות הגדולה שהייתה מסדרת ספרי "דמדומים". ערפד, איש זאב, מה זה משנה כל עוד מדובר על אהבה מיוסרת ובלתי מושגת בין בני נוער.
בשני המקרים מדובר על אהבה שהיא רומנטית להחריד, על דברים שנועדו לקרות, ובעיקר- וזה מאוד חשוב באקלים הפוליטי בארה"ב- על שמרנות מינית. אם ב"דמדומים" אדוארד לא שכב עם בלה במטרה להגן עליה מהיצרים החייתיים שלו, גם כאן סם לא ישכב עם גרייס. מתברר שהרומן הרומנטי שאני גדלתי עליו שינה את פרצופו לדמויות מעולם הפנטזיה, אבל לא יותר מזה.

הספר הוא חלק מטרילוגיה- הספר השני נקרא "LINGER"  והספר השלישי בסדרה אמור לצאת ממש בקרוב, ב-12 ביולי, ויקרא FOREVER.
בספריה בה עבדתי "רעד" היה להיט גדול, ילדות (כמו בדמדומים, בנות הן קהל היעד) שאלו עליו הרבה לפני שיצא. ככזה, חלק לא מבוטל ממסע היח"צנות לספר דובר בשפת בני הנוער- יש לספר דף פייסבוק, וטריילר (מקסים!) לספר עצמו (בספטמבר עתיד לעלות לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

לסיכום, בכריכה האחורית של הספר כתוב "אם נהנתם מדמדומים, תאהבו גם את רעד". וזו בדיוק הבעיה- אם נהנתם מדמדומים, למה ללכת על חיקוי?
למרות התרגום המעולה של גילי בר הלל, הייתי מוותרת.

לדף הספר בהוצאה.

(כי אני רומנטיקנית שזוכרת חסד נעורים לרומנים שקראתי בנעוריי, וכי לבנות הנוער הוא מעולה, ומצד שני- כמו כל רומן רומנטי, הוא נשכח שניה אחרי שאת נאנחת אנחה מלאת אהבה בסוף הספר).

 רעד (סידרת הזאבים של גרייס)/ מגי סטיווטר
Shiver/Maggie Stiefuater
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
הוצאת כנרת, 2010
381 עמ'

מלחמת השוקולד

שבת, 21 במאי, 2011

בעיירה קטנה במסצ'וסטס, בבית ספר קתולי (פרטי) לנערים, מפתיע נער צעיר העונה לשם ג'רי רנו, את כלל אוכלוסיית בית הספר, ובעיקר את עצמו, ומסרב להשתתף במכירת השוקולד השנתית של בית הספר.
ג'רי הוא לא הגיבור הקלאסי. הוא נער צעיר, שאמו נפטרה מסרטן ואביו עסוק בעיקר בעבודתו. הוא לא מהתלמידים המבריקים בכיתה. הוא לא הספורטאי המצטיין. הוא בקושי יודע מיהו ומהו, וכמו לא מעט בני נוער הוא עסוק בעיקר בשאלה איך לשרוד בתיכון. ובכל זאת, ג'רי קם ועומד מול כולם: מול המורים, מול המנהל, מול אגודת התלמידים הסודית לכאורה.

זו אמנם צורה מאוד מופשטת של העלילה, אבל בסופו של דבר "מלחמת השוקולד" מזכיר במידה רבה את "בעל זבוב". שניהם עוסקים בחבורת נערים שמשמשת ראי לחברה האנושית בכלל. אבל אם "בעל זבוב" מתרחש באי מרוחק מכל ציוויליזציה, הרי ש"מלחמת השוקולד" מתרחשת בזירה קשה וקשוחה הרבה יותר: בית הספר התיכון. כאן יש לא רק בני נוער אלא גם מבוגרים, והרוע הוא נחלת הכלל, ללא שיקולי גיל.

ועיקר העיקרים- בעוד שב"בעל זבוב" סופו של הספר נועד להרגיע במעט את הקורא, שהרי בני הנוער חוזרים לציוויליזציה, ושם 'ברור' שיתנהגו אחרת, ב"מלחמת השוקולד" הסוף אינו סוף טוב: הטוב אינו מנצח את הרע, כי לבני הנוער אין לאן לברוח, התיכון הוא מרכז חייהם.

קורמייר, שכתב את הספר בעקבות מעשה אמיתי (בנו הצעיר סירב להשתתף במכירה שכזו, וקורמייר שקע בהרהורים מה היה קורה לו לא היו מכבדים את רצון בנו), סירב לשנות את סוף הספר על מנת להתחבב יותר על הקוראים (ולהימנע מחלק מהגינויים).

מאז פרסומו של הספר, בשנת 1974, הוא נמצא ברשימת 50 הספרים המוחרמים ביותר בארה"ב.
הספר הוחרם בשל הסיבות הבאות:
· תוכן מיני: מדובר בנערים, בתיכון קתולי. יש לא מעט תיאורים של סמי-פנטזיות מיניות ואוננות.
· שפה פוגענית.
· השקפה דתית: מדובר, כאמור, בתיכון קתולי.
· אלימות
· טענה פופולרית הייתה שדמותם של המבוגרים בכלל (והמורים בפרט) מושחרת למדי. המבוגרים מדוכאים, שבורים, מניפולטיבים ומרושעים.

אין ספק שהספר (לפחות בשפת המקור) מלא בתיאורים לא פשוטים, אבל גם החיים בתיכון אינם פשוטים. לטעמי תיאור הנורמות החברתיות בתיכון, כמו גם הסקרנות המינית, שלא לדבר על הסוף שזכה לגינויים רבים, מוסיפים לאמינות העלילה.

למעוניינים:
דף הספר באתר ההוצאה, בו אפשר לקרוא גם את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי הספר טוב וחשוב, וכי אני שונאת החרמות ספרים כמעט כמו שאני שונאת סופים פתוחים)

מלחמת השוקולד/רוברט קורמייר
The chocolate war/ Cormier, Robert
מאנגלית: אליענה אלמוג
הוצאת כתר, 2006.
220 עמ'

את הספר הזה אסור לקרוא!

יום שישי, 24 בדצמבר, 2010

מעטים הספרים שמעוררים בי תחושת קבס, או יותר נכון תחושת כעס גדולה.
יש ספרים שאני מניחה בצד ולא קוראת שוב, יש ספרים שאחזור אליהם בעתיד, יש ספרים שלמרות שהם מעצבנים אותי אמשיך לקרוא אותם.
ויש את הספר הזה. ואת הספר הזה, קוראים שלי, אסור לקרוא. אסור היה להוציא, ובטח ובטח אסור להכניס לספריות.

מעשה בהדס, נערה בגיל ההתבגרות הגרה במושב.
להדס, בדומה לבני נוער רבים, קשה עם הוריה. הוריה הם אנשי אדמה במובן הישן של המילה, הם מאדירים את העבודה החקלאית ושוללים למדי את המותרות (ע"ע גידול כלבים קניית בגדים, ושאר "לוקסוס") שיש לכל חברותיה.
לא מדובר כאן בהתעללות, אפילו לא בהזנחה. סתם עניין של אידיאלים (צריך להוציא על דברים חשובים וכו'). אין גינוני חיבה במשפחה. בקיצור- הדס הייתה רוצה משפחה אחרת.

ואז מגיעה למושב אלין.
אלין היא עולה חדשה מצרפת. אביה ואמה מלאים בגינונים צרפתיים. האב הוא וטרינר המושב. האם מעבירה חוג בישול. האב נראה טוב, חתיך אפילו, ולא מהסס לנשק את אשתו ברחבי המושב. יש להם אפילו שני כלבים!
אלין הופכת להיות חברתה הטובה של הדס, שמביטה מוקסמת במשפחתה, ורוצה גם.
לזכותה יאמר, שנראה שהיא לא מבינה לגמרי מה היא רוצה, ואולי בגלל זה הכל מסתבך.

לילה אחד הדס באה לישון אצל אלין. הלילה הזה ישנה את חייהן של שתי המשפחות, כי באמצע הלילה הדס בורחת לביתה, ומספרת שקרה לה משהו. שעשו לה משהו.
הוריה כועסים, המושב כמרקחה. כולם מרחמים על הדס, כולם כועסים על אלבר, אביה של אלין.
כולם כל כך צודקים, וכל כך פועלים נכון, עד שמשפחתה של אלין נאלצת לעזוב את המושב.
יש רק בעיה אחת…

הדס שיקרה. כלום לא קרה. היא רצתה שמשהו יקרה, וכשכלום לא קרה, היא פשוט המציאה את זה.
אז נכון שהיא מספרת בסוף שהיא שיקרה, אבל זה לא פותר את הבעיה. משפחתה של אלין כבר לא יכולה להישאר במושב. הוריה של הדס לא יכולים להסתכל עליה. הכל נהרס, והדס צריכה לחיות עם זה.

עכשיו, תקראו לי מתחסדת, תקראו לי צבועה. אבל זה ספר שכששמעתי עליו הייתי חייבת לקרוא אותו כדי לדעת שזה נכון, שיש הוצאה שהייתה מספיק ### כדי להוציא ספר כזה (לזכותה של ההוצאה יש לומר שהיא פרסמה ספרים מוצלחים הרבה יותר בנושא).

לטעמי, ספר שמיועד לגילאי 11+ (על פי אתר ההוצאה) ומדבר על הטרדה ו/או התעללות מינית, לא יכול לדבר על עלילת שוא בהקשר הזה. זה פשוט Big No No.
דמיינו לעצמכם ילדה (או ילד) שקוראים את הספר הזה. דמיינו לעצמכם ילד/ה כזה, שחווה דבר דומה. או ילד/ה ששמע על מישהו שעבר דבר כזה. הספר הזה בהחלט מדגיש את השאלה, וסליחה על הפראפרזה השחוקה, "כשאת אומרת שקרה משהו, למה את מתכוונת".

במציאות של היום (והספר יצא בשנת 2005, כשהדברים היו הרבה פחות על פני השטח) לכתוב ספר שהנחת היסוד שלו היא שילדה שמספרת על הטרדה שעברה משקרת, זה עוול שלא יכופר. 👿

לסיכום,

החברה שלי אלין/חנה לבנה
הוצאת כתר, 2005
107 עמ'