ארכיון פוסטים עם התג "דימוי עצמי"

קול מהעבר

יום חמישי, 3 באפריל, 2014

רשימת המשאלות

ברט הייתה "הבת של אמא", וכשאמה גססה ממחלת הסרטן, היא הייתה זו שטיפלה בה. לכן היא הייתה מופתעת הרגישה נבגדת כשגילתה שבמקום החברה הענקית שאמה הקימה, היא יורשת…. רשימת משאלות שכתבה בגיל 14, משאלות שתכננה להגשים במהלך השנה שאחרי. כל פעם שתגשים משאלה, היא תקבל חלק מהירושה שמגיעה לה ומכתב מאמה. חלק מהמשאלות (להזכירכם, ילדה בת 14): להתאהב, לקנות כלב, לקנות סוס, לעזור לעניים, להיות מורה וללדת תינוק.

דמיינו לעצמכם מפגש עם הנער/ה שהייתם. לכו תתמודדו עם האכזבה, עם הפער הזה בין החיים האמיתיים שלכם, לבין מה שחשבתם שהאמנתם שתהיו.

זה ממש ספר מקסים. נכון שזה ספר בנות קלאסי. אז מה? יש בו רומנטיקה, הומור, דמויות מתפתחות, מה עוד צריך כדי להינות?
וכמובן- התרגום של שרון פרמינגר. אין צורך להוסיף מילה, נכון???

באתר שלה מספרת המחברת שהרעיון לספר נבע מהמציאות: מתישהו היא פתחה קופסה ישנה, ומצאה בה רשימת משאלות שכתבה. על הרשימה היה תאריך ללא שנה, כך שהיא מתארכת אותה בין גיל 12-14. שלושים שנה מאוחר יותר, נראה היה שהיא הגשימה חלק ממשאלותיה. ואז היא החלה לתהות איך היו נראים חייה אם הייתה ממלאה את כל המשאלות….

 לסיכום, לנשים בלבד (ולהצטייד בטישו)

רשימת המשאלות/לורי נלסון ספילמן
The Life list/ Lori Nelson Spielman
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2013
375 עמ'

איזה פלא מופלא

יום שבת, 22 במרץ, 2014

פלא

"אני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים" (עמ' 9)

הכירו את אוגוסט, ילד בן 10 בסך הכל. ילד בן 10 שסובל מעיוות איום ונורא בפנים, שעבר יותר ניתוחים ממה שרובנו נעבור ו/או נשמע כל ימי חיינו. ילד בן 10, שכבר הספיק להבין משהו שאנחנו המבוגרים, נוטים לשכוח:
"עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט. אני מכיר את כל השמות שהמציאו לי. הייתי במספיק מגרשי משחקים בחיים כדי לדעת שילדים יכולים להיות רשעים. אני יודע, אני יודע, אני יודע". (עמ' 85)

החיים לא קלים לאוגוסט. כמו בכל חטיבה, גם הוא נתקל בבריונים ואנשים שלא ממש מתים עליו. רובנו סוחבים חוויות לא פשוטות מחטיבת הביניים ומהתיכון. דמיינו לעצמכם את אותן החוויות, אבל כשיש לך עיוות ברור וידוע, והדימוי העצמי שלך גם ככה בערך בגובה של דשא, החיים נראים פחות מוצלחים.
אבל מתברר שגם בחטיבה, כמו בחיים, אחרי שחוצים את עניין המראה, אפשר להתחבר. לאוגוסט, במובנים רבים, יש מזל גדול. יש המון אנשים שאוהבים ומעריכים אותו. גם ילדים בני גילו, גם מבוגרים ממנו.

אז מה קסם לי כל כך בספר הזה, שפשוט מצאתי את עצמי יושבת ובוכה בו במקום שאני לא מרשה לעצמי לקרוא בו, ובטח ובטח לא לבכות בו???**

נכון שחשוב מאוד לקרוא על חריגים בחברה, ולראות מה הם מרגישים ולהבין שהם בני אדם כמו כולם, ונכון שהסופרת באמת מתארת את הדברים ברגישות עצומה, אבל ספרים על חריגים יש בלי סוף, עוד מתקופת ילדותי הכה- רחוקה ו"אני אתגבר". מה שמקסים בספר הזה הוא התיאור של האנשים הסובבים את אוגוסט, החל מאחותו הגדולה והאוהבת אוליביה (העונה לשם ויה) וכלה בחבריו מבית הספר.

ראו לדוגמה את ההתייחסות המאוד רגשית ומכילה של חברהּ של ויה. דמיינו לעצמכם את חייה, ילדה שיודעת שהזרקור מופנה אליה ואל משפחתה כל הזמן, בגלל אחיה. היא לא מרחמת על עצמה. היא אוהבת את אחיה, אבל זה לא פשוט, לחיות בצל הזרקורים…
"לפעמים אוליביה מזכירה לי ציפור, איך שהנוצות שלה נפרעות כשהיא כועסת. ואיך שהיא נעשית שברירית, כמו ציפור קטנה ואבודה שמחפשת את הקן שלה.
אז אני נותן לה את הכנפיים שלי, לחסות תחתן" (עמ' 212)

אהבתי גם את העובדה שזה לא ספר שעטוף בסכרין. יש כאן בבירור לחץ קבוצתי וצוחקים על אוגוסט בלי סוף, ויותר משצוחקים עליו צוחקים ולועגים לילדים שמסתובבים איתו (בכל זאת, לא נעים לצחוק על אוגוסט, הוא לא אשם במצבו. הוא מסכן). באחד המקרים נכנע אחד מחבריו של אוגוסט ללחץ החברתי וצוחק עליו (הוא אינו שאוגוסט שומע אותו): "אני דיברתי עם ג'וליאן על אוגסט. אוי לא. עכשיו הבנתי! אמרתי דברים איומים. אני אפילו לא יודע למה. אני אפילו לא בטוח מה אמרתי, אבל זה היה רע. זה נמשך רק דקה או שתיים. פשוט… ידעתי שג'וליאן וכולם חושבים שאני מוזר בגלל שאני עם אוגוסט, והרגשתי מטומטם. אני לא יודע למה אמרתי את הדברים האלה. סתם נסחפתי אחריהם. איזה טמטום. אני מטומטם. אוי אלוהים. הוא היה אמור להיות מחופש לבובה פט! אין מצב שהייתי אומר את הדברים האלה בנוכחות בובה פט. אבל זה היה הוא, "הצעקה" שישב ליד השולחן והסתכל עלינו. מסכה לבנה ארוכה מוכתמת בדם מלאכותי. עם הפה הפעור. כאילו המפלצת בוכה. זה היה הוא.
הרגשתי כאילו אני הולך להקיא" (עמ' 160).

הספר מיועד לילדים מגיל שמונה ואילך. לטעמי כולם צריכים לקרוא אותו. אחד הספרים המקסימים ושוברי הלב שקראתי בזמן האחרון, שמתאר באמינות רבה את חיי הילדים בימינו.

זהו ספרה הראשון של ר"ג פלאסיו. היא כתבה אותו בעקבות מפגש עם ילדה שסבלה מעיוות בפניה בגלידריה שכונתית. היא סיפרה כי היא ברחה מהמקום עם בנה, מחשש שישמיע הערה שלא במקום.
ואי אפשר שלא להזכיר, ולהתמוגג, מהתרגום המקסים של שהם סמיט ואמנון כ"ץ.
יש גם טריילר נחמד לספר.

*** אגב, ישבתי בספריה שלי (במקום העבודה) וקראתי ובכיתי. איפה חשבתם שעשיתי את זה???? 😆

לסיכום, לא לילדים בלבד (ולהצטייד בטישו)

 פלא/ ר"ג פלאסיו
Wonder/ R.J. Palacio
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כ"ץ
הוצאת זמורה- ביתן, 2013
320 עמ'

כמעט מושלם

יום רביעי, 5 בפברואר, 2014

כמעט מושלם

מה הייתם נותינים כדי להגשים חלום? ולא פחות מזה, על מה הייתם מוכנים לוותר כדי להגשים את החלום? הייתם מוכנים להתגמש? ועד כמה?

הכירו את רות סונדרס, שכמו רבות כל גיבורותיה של ג'ניפר ויינר גם היא לא מושלמת, בלשון ההמעטה. הפעם לא מדובר באישה שמנה, אלא באישה מצולקת,תרתי משמע.
כשהייתה בת שלוש הצליחה רות לשרוד את תאונת הדרכים שהרגה את הוריה, והשאירה אותה עם צלקות על כל גופה, ובעיקר על פניה. היא וסבתה חיות ביחד, צוחקות ביחד, בוכות ביחד ועוברות לא מעט לילות בבתי חולים במהלך אשפוזיה התכופים של רות בבתי חולים לצורך ניתוח זה או אחר.

מתוך בדידות גדולה, ואהבה לא פחות גדולה לסדרה המקסימה "בנות זהב" (אין, פשוט אין על דורותי הציניקנית! 🙂 ) מחליטה רות לכתוב תסריט שמבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על חייהן.
ואז, הפלא ופלא, זה קורה. רשת טלוויזיה רוצה לקנות את התסריט ולהפוך את הרעיון לסידרה אמיתית.  רק צריך לעשות כמה שינויים קלים. ממש ממש קלים.

אני מאוד מאוד (מאוד!) אוהבת את ג'ניפר ויינר, וכל מי שמכיר אותי לא יתפלא לדעת איך שניה אחרי ש-י' , העונה לתואר "המדיחה לחטא" התקשרה ואמרה לי שיש ויינר חדש בחנות, רצתי לקנות אותו.
אני אוהבת אותה, כי היא מצליחה לגעת בכל פעם מחדש. בין אם מדובר באישה שמנה או ב'סתם' אישה , וכמו שציינתי, אצל ויינר אין סתם נשים. לכל אחת מהן יש שק על הגב (אבל בינינו, למי אין?) ועם כל אחת אפשר למצוא את נקודת ההזדהות.
תוך כדי קריאה סיקרן אותי לדעת האם חלק מההשראה לספר (ע"ע שינויים בתסריט ו/או במראה הדמויות) הושפע מניסיונה של ויינר עם הסרט "בנעליה". באתר שלה מציינת ויינר שהספר מבוסס על חוויותיה ככותבת סיטקום.

את הספר תרגמה דורית בריל- פולק, שתרגמה לא מעט מספריה של ויינר, ועשתה את זה גם הפעם מצויין.

לא יודעת למה, לא בטוח בכלל שזה קשור אליה, אבל הספר הפעם לא זרם לי ולקח כמה ימים.
ובכל זאת, גם את הספר הבא שלה ארוץ לקנות. כי סמים (ואהבה) לא מחליפים בקלות.

לסיכום, (כי זה רק כמעט מושלם)


כמעט מושלם/ ג'ניפר ויינר
The Next best thing/ Jennifer Weiner
מאנגלית: דורית בריל- פולק
הוצאת מודן, 2014

בני טובים

יום רביעי, 22 בינואר, 2014

אינסנטA בייב

עם כל יום שעובר, עם כל ידיעה שמתפרסמת בעיתון, אנחנו הולכים ומגלים יותר ויותר עד כמה החברה שלנו , ככלל, נעשית אלימה יותר, ועל אחת כמה וכמה בני הנוער שבה.

אני מתעניינת מזה שנים בספרי נוער בנושא, ולכן כשנוריתה, ירום כבודה והודה, אמרה לי "זה ספר בשבילך", לא התלבטתי בכלל. בדרך כלל אני מאוד מודה לה, בדיעבד. בדרך כלל היא צודקת.
הפעם, איך לומר,העטיפה לא תאמה את התכולה. וחבל שכך.

מעשה בקבוצת בני נוער, בישוב מבוסס למדי. קבוצה שלומדת בבית ספר אחד, בשכונה אחת.
כמו בכל קבוצה, גם בקבוצה הזו יש את מלכת הכיתה, יש את הבריון שכולם מפחדים ממנו, יש את הילד הרגיש, את הילדה העצובה וכו' וכו'.
תיטיב לתאר את העלילה הכריכה האחורית : "אינסטנטa בייבי הוא סיפור על חברים טובים באמת בשכונה מתוקה ושלווה לכאורה, שתהום של נתק ואי הבנה פעורה בינם לבין הוריהם. זהו גם רומן מפוכח ודרמטי המביא קרעי חיים חריפים בעצמתם של בני העשרה בלשון קצבית- מוזיקלית, שובה לב ומסקרנת".

מדובר בשכונת יוקרה, שבשוליה בניין מגורים. כל ילדי השכונה הם מוכשרים, מנומסים, מנגנים בכלי נגינה מסוגים שונים. ויש את "ההם". משם יש צעקות. יש ילד שזורק חולדות (!!) מהגג, ומקלל אנשים.

לזכותה יאמר, שאף אחד לא יוצא טוב.
אף אחד מהמבוגרים לא קשוב לצרכי הילדים, המנהלת מעלימה עין מכל מקרה של אלימות כדי לא להחתים את שם בית הספר, מלכת הכיתה מתעללת בצורה איומה ונוראה בילדים, עם גיבוי מוסווה יותר או פחות של הוריה , ובאופן כללי נראה שאם אצל "ההם", יש הזנחה שמקבלת ביטוי יותר באלימות ובעוני, הרי שאצל "אנחנו", דהיינו בני הטובים, ההזנחה מקבלת צורה הרבה יותר… המממ…. "מעודנת": "הוא הבין במהרה שאם יטפח קשרים עכשיו- כשיהיה גדול תהיה לו סוף סוף משפחה קרובה ללב, משפחת חברים שתשמח לבלות איתו שעה נורמלית בבית ולא תהיה עסוקה מדי או עייפה מדי כמו אבא ואמא שלו" (עמ' 14).

מה שמעצבן אותי, זה שחבל. חבל כי האלימות פושה בכל חלקה טובה. כי בני נוער חיים היום בעולם הרבה יותר אכזר מהעולם שבו אני חייתי.
וחבל, כי הסטריאוטיפים הללו מכתימים כל חלקה טובה.

לסיכום, מבוגרים (אולי) יתעצבנו על הספר כמוני. בני נוער (סביר מאוד להניח) יזדהו איתו.

אינסטנטa בייב/ שרה דותן
הוצאת טוטם, 2014
207 עמ'

זו לא חובה לחיות

יום ראשון, 12 בינואר, 2014

13 סיבות

"הכללים הם די פשוטים. יש רק שניים. כלל מספר אחת: אתם מקשיבים. כלל שתיים: אתם מעבירים את החבילה הלאה. יש לקוות שאף אחד מהשניים לא יהיה לכם קל" (עמ' 13).
כשאדם מתאבד, לא כל שכן נער/ה צעיר/ה, תמיד יהיה מי שישאל "למה", לפעמים, אם בסביבה יש אנשים שהם קמצת יותר רגישים, אולי תישאל השאלה "מה היינו יכולים לעשות". במקרה הנוכחי האנה נדיבה מספיק כדי לענות על השאלה הזו.


האנה בייקר, בת 16 במותה. שבועות לאחר התאבדותה המפתיעה מקבל קליי ג'נסן חבילה ממנה. בחבילה יש 13 קלטות, או בלשון האנה, "13 סיבות".

בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא הייתה הילדה הכי דחויה בשכבה. נכון שגם עליה צחקו, אבל היא ידעה להתמודד עם זה. בערך.
היא גם לא עברה בהכרח טראומה איומה ונוראה.
היא בסך הכל, אפשר לומר, לא יכלה עוד.

מכירים את התחושה הזו, שאתם צריכים רק עוד דחיפה קטנה אחת? רק עוד אחת קטנה כדי שתוכלו לעשות את הדבר הכי נורא שאתם רוצים לעשות לעצמכם?
"אתה נגעת בי.. אבל אני ניצלתי אותך. הייתי זקוקה לך כדי שאוכל להרפות ממני לגמרי.
לכל מי שמקשיב, אני רוצה שזה יהיה ברור לגמרי. אני לא אמרתי לא ולא דחפתי מעלי את היד שלו. כל מה שעשיתי היה לסובב את הראש הצידה, לחשוק שיניים ולהיאבק בדמעות. והוא ראה את זה. הוא אפילו אמר לי להירגע" (עמ' 230).

באופן כללי, הייתי אומרת שזה כתב תביעה חמור ביותר, ואמיתי ביותר (ע"ע פרשות בני הנוער האחרונות), כנגד בני הנוער. כנגד האטימות. הרוע. הטיפשות. האכזריות ובעיקר, כנגד שתיקת העדר השתיקה (הן של המבוגרים והן של בני הנוער).
"ואני יכולתי לעצור את זה. ולא משנה מה היה התירוץ שלי. העובדה שהתפרקתי לגמרי לא מצדיקה את זה. אין לי שום הצדקה. הייתי יכולה לעצור את זה- נקודה. אבל הרגשתי שכדי לעצור את זה, אני צריכה לעצור את כל העולם מלהסתובב. כאילו הכל נמצא מחוץ לשליטתי כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר שאעשה כבר לא ישנה כלום" (עמ' 197-198).

מעולם לא האמנתי שכולם חייבים לחיות. בכל מחיר. האמנתי שכל אדם זכאי להחליט באם הוא רוצה לחיות או לא. זכותו.
בגיל ההתבגרות שלי, שהיה אי -אז לפני שנים רבות, חידד את המסר נציג הדור המזויין דאז, אביב גפן, בשורתו האלמותית "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".
ידעתי שאקרא את הספר הזה, ספרים על בני נוער ועל התאבדויות ועצב הם ספרים שאני נוטה לקרוא, אבל לא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית שלי לספר הזה.

מכירים את התחושה הזו, שמשהו איום ונורא עומד לקרות? מין כאב בטן כזה שמתחיל לכם עמוק עמוק מבפנים?
כאב הבטן הזה תקף אותי בערך בעמוד השני של הספר. הוא נמשך גם אחרי שסיימתי אותו, ובאיזשהו שלב התחלף בכאב לב.

ג'יי אשר, שהוא ספרן במקור, ולכן אוטומטית אני בעדו, כתב את הספר הזה בשנת 2007, ומאז הספר נמצא ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בראיונות רבים עמו הוא ציין כי הוא חובב נלהב של הסידרה "my so-called life" ("אלה הם חיי", אחת מסדרות הנוער הטובות שהיו כאן בעשורים האחרונים), והדבר ניכר בהחלט לטעמי.

הספר הוא חלק מהסידרה החדשה (והמצויינת!) "מהעולם האמיתי: סיפור על החיים שלנו".
הוא אמנם מוגדר כספר לבני נוער, אבל אני מודה שהייתי מתלבטת לפני שהייתי נותנת למישהו מתחת לגיל 16-17 לקרוא אותו.

לסיכום,

13 סיבות/ ג'יי אשר
Thirteen reasons why/ Jay Asher
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
250 עמ'

הדברים שאני רוצה

יום חמישי, 21 בנובמבר, 2013

הדברים שאני רוצה

"אני לא יודעת איך, אבל ידעתי.
בלי להסתכל במספרים, כבר ידעתי שזאת אני.
אחד לשבעים ושישה מיליון, וזה קרה לי." (עמ' 46)

מהרגע הראשון אהבתי אותה, את ז'וסלין. היא לא הגיבורה האולטימטיבית, אלא סתם אחת.
אשה בת 47, שחיה לה בעיר קטנה. היא מטפלת באביה, שזכרונו נפגע בעקבות שבץ קשה. נשואה לז'וסלן, אמא לשני ילדים גדולים. מנהלת חנות סידקית ובלוג בשעות הפנאי.
איך אפשר לא לאהוב אישה שמגדירה עצמה בצורה כזו: "אני מאוד אוהבת מילים. אני אוהבת משפטים ארוכים, נשימות שמתארכות עד אינסוף. אני אוהבת שהמילים מסתירות לפעמים את מה שהן אומרות, או אומרות אותו באופן אחר" (עמ' 25-26)

לכולנו יש את החלום הזה, שיום אחד נזכה בטוטו/פיס/הגרלה/ירושה. שיום יבוא והכסף שמגיע לנו, כי אנחנו באמת צריכים אותו, יגיע ויעזור לנו למממש את כל החלומות שלנו. אבל את כ-ו-ל-ם.
כמובן שהכסף לא ישנה אותנו, כי אנחנו אנשים פשוטים, לא רודפי בצע.

יום אחד ז'וסלין זוכה. לא סתם זוכה, אלא בפרס ענק. ליתר דיוק, 18, 547,301 אירו ו-28 סנט.
לכו תדעו מה לעשות בכסף הזה.

"תמיד אנחנו משקרים לעצמנו.
ברור לי, למשל, שאינני יפה. אין לי עיניים כחולות שגברים רואים בהן את השתקפות עצמם, ושבהן הם רוצים לטבוע כדי שיצללו להצילם. אין לי גזרה של דוגמנית. אני מעבות הבשר, מהמרופדות אפילו, מהסוג שתופס מושב וחצי. יש לי גוף שגבר ממוצע לא יכול להקיף ממש בזרועותיו. אין לי את החן שלא אלה שלוחשים להן משפטים ארוכים, מלווים בהתנשמויות במסווה של הברות מוטעמות. לא. אני כזאת שמזמנת משפטים קצרים דווקא, התבטאות גסה, את התשוקה בלי העור, בלי השומן הנוח.
את כל זה אני יודעת" (עמ' 9)

וזו'סלין ידעה גם שהכסף הזה יביא איתו צרות. לא סתם היא לא עשתה איתו כלום. היא ידעה.
"החבאתי את הצ'ק מתחת לסוליה פנימית של נעל ישנה. לפעמים בלילות הייתי מחכה שז'ו יתחיל לנחור כדי לרדת מהמיטה, לגשת בשקט לארון, לטמון את ידי בנעל ולהוציא את האוצר עשוי נייר. הייתי מסתגרת בחדר האמבטיה, ושם, בזמן שישבתי על האסלה, הייתי פורשת את הצ'ק ומביטה בו. המספרים עשו לי סחרחורת." (עמ' 70).

כדרך החיים, לא על כל דבר אנחנו שולטים, ובזמן שז'וסלין התלבטה מה לעשות, ההכרעה בנושא נגזלת ממנה בגסות "הייתי רוצה לשלוט בחיים שלי- אני חושבת שזאת המתנה הכי טובה שאפשר לקבל" (עמ' 37).

בנימה קטנונית- בספר עצמו הגיבורה היא ז'וסלן, אבל בכריכה האחורית היא קרויה ג'וסלין. סתם שגיאה קטנה ומעצבנת.

מחיטוט שעשיתי ברשת נראה שהספר עתיד להיות מעובד לסרט, אבל לא הצלחתי להבין יותר מזה…

לסיכום, ספר לא גדול שטומן בחובו תובנות לא מעטות על החיים, על הבחירות שאנו עושים, ועל איך אפשר לצמוח מהן. מומלץ בחום

הדברים שאני רוצה/ גרגואר דלקור
La Liste de mes envies/ Greroire Delacourt
מצרפתית: חגי שור
הוצאת כנרת, זמורה ביתן 2013
157
עמ'

The Meryl Streep Movie Club

יום שישי, 25 בינואר, 2013

יש ספרים שלעולם לא יתורגמו לעברית (מצטערת, אמא…). בישראל כל תרבות "מועדון הקריאה" או "מועדון הסרט" לא ממש קיימת, ולכן הנושא פחות ידבר לקהל הישראלי.
כזה הוא הספר הזה. קליל, משעשע לעיתים, מדמיע לעיתים, המלא בדמויות נשיות מלאות תקוות, פחדים וחרדות. בדיוק כמו כולנו.

אחרי זמן רב בו לא נפגשו או דיברו יותר מדי, מוצאות עצמן איזבל, ג'ון וקייט חולקות שוב חדר בפונדק קטן במיין.
בין טיפול בעצמן, בפונדק ובדודתן החולה, הן מתחילות לדבר, כשברקע מעודדת אותן דמותה של מריל סטריפ, גיבורת הסרטים המוקרנים מדי שבוע בפונדק.באמצעות סרטיה המפורסמים, דוגמת "קרמר נגד קרמר", "הגשרים של מחוז מדיסון" וכו' הן לומדו על עצמן ועל האחרות, ומגלות בהן כוחות שלא היו מודעות לקיומן.

בדומה לספרים קלילים רבים אחרים, גם בספר זה הדמויות הנשיות הן קלישאיות במקצת. איכשהו תמיד הסוף יהיה טוב ויכלול גבר מקסים ותומך, וזה קצת עצבן אותי (וכל כך לא תואם את דמותה העצמאית למדי של מריל סטריפ!)

לסיכום, ספר לא רע לימי הקיץ בהם אי אפשר ממש להתרכז, או סתם כדי לאוורר את הראש בשבת קלילה  (לחובבי ספרות נשית ומריל סטריפ בלבד)

The Meryl Streep Movie Club/ Mia March
Gallery Books, 2012

354 p.

המתנה שקיבלתי מאבא

יום שני, 14 בינואר, 2013

"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד.
דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות שונות. בנות משפחה ובנות מחוץ למשפחה. אני הייתי בתוך המשפחה.
דמיינו אותו עכשיו שוב, כשאתם יודעים מה הוא עשה, הוא בוודאי יראה לכם איש מגעיל, סוטה, מניאק.
האיש הזה הוא אבא שלי" (עמ' 9)

אם לא הייתי נחשפת לסופרת לפני שנים, סביר להניח שלא הייתי מסתכלת על הספר הזה.
אבל יצא לי לשמוע אותה כמה פעמים, וספורה, ובעיקר האומץ שהיא מפגינה, קרוב לליבי, ולכן כשראיתי שהיא כתבה ספר, היה ברור שאקרא אותו.

ליאור הייתה ילדה קיבוצניקית רגילה, עד שאבא שלה החליט שהוא רוצה יותר. זה לא היה כמו בסרטים. זה לא שהוא זרק אותה על הרצפה וביצע בה את זממו, הדברים היו הרבה יותר מתוחכמים. הרבה יותר מעורפלים. לקח לה שנים להבין שלתחושה שהיא מרגישה יש צידוק. ובסוף היא גם מצאה את האומץ לעצור את זה.

אם אתם מצפים לשמוע כאן סיפור נוגע ללב על נפגעת/שורדת גילוי עריות, על הסבל שעברה ועל חייה המתוסבכים, זה לא הספר הנכון בשבילכם. יש פה גם את זה, אבל יותר מזה- הספר מתאר את המורכבות בחיי נפגעת גילוי עריות. את הדרך ואת העשיה. מתארת את ההתמודדות הן כילדה, אבל לא פחות מזה כאישה, כאם וכבת זוג.
היא מתארת, לדוגמה, את החשש שעלה בה בזמן שהייתה בהריון:
"אם יצא בן- מה אעשה איתו? איך לגדל אותו עם כוח בלי שיצא כוחני, איך לגדל עצמאי בלי שידרוס אחרים. איך לגדל אותו בן בלי שיצא בן, בלי שיצא פוגע באחרים." (עמ'115)

ליאור החליטה לעשות משהו שונה למדי ממרבית הנפגעות. היא לא שותקת. היא מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, היא מרצה בנושאי הטרדות מיניות. יש לה אתר בנושא, והיא לא שותקת ולא מסתירה.
מהיכרותי עם הנושא, ויש לי היכרות רבת שנים איתו, הפתיחות שלה היא לא מאוד מקובלת. מילא, יגידו אנשים, שהיא מתנדבת, מילא שהיא מרצה, אבל לספר לבנות הקטנות שלה?
אבל לליאור יש משהו שלמרבית הנפגעות אין. זו המתנה שקיבלה מאביה: הודאה במעשיו. כן, הוא מודה שהוא עשה את הדברים האלו, זה רק כי הוא "פשוט אוהב ללטף". לא, הוא לא באמת מבין למה היא עדיין כועסת ולמה היא לא רוצה להיות בקשר איתו.

לא עם כל דבר שנכתב בספר הסכמתי. היו לא מעט דברים שעוררו בי תחושה לא נוחה, אבל היו גם לא מעט תובנות נכונות ומעניינות, דוגמת ההגדרה הבאה:
"חזירות מינית שואבת את כוחה מתוך תפיסת העולם המאפשרת לאחד לממש את 'התלהבותו' ודורשת מהשני להיות מאוד ברורים ואסרטיביים כשמשהו לא מתאים.

חזירות מינית לא שמה לב לניואנסים, שינויים, חוסר ודאות, בלבול. התחלת, עלית לביתו, פלירטטת, התחבקת- אז נא להמשיך. אפילו שכמעט כל תלמיד תיכון יודע לדקלם ש"מותר להפסיק בכל רגע נתון".
חזירות מינית גורסת שהוא אולי לא הבין, אבל את שלחת 'מסרים כפולים' ולכן זו לא 'אשמתו'" (עמ' 226)

לסיכום, לא מדובר כאן בספר "ספרותי". היא לא סופרת, ולא מתיימרת. אבל שווה לקרוא. לכולם.
(בגלל האומץ, בגלל שבירת השתיקה)

המתנה שקיבלתי מאבא/ליאור גל- כהן
הוצאת סטימצקי (חממה ספרותית), 2012
255 עמ'

שקרים של הלב

יום רביעי, 2 במאי, 2012

אפשר להתחיל את תיאור הספר כך:
"זה אחד מאותם רגעים סוריאליסטיים בחיים, לשבת באולם המשפט ולנעוץ עיניה בעיני רוצחו של בעלה" (עמ' 11).

ואפשר גם לומר אחרת:
"יש אורות שחייבים להשאיר כבויים בשעות מסויימות בלילה, בגלל החללים שהם מאירים, חללים שאין בהם עכשיו כלום מלבד אוויר, מנורות שצריך להדליק בערב, כדי שיבלעו את הצללים במקום שבו הוא נהג לשכב על השטיח האפור הרך ולראות את השמש צוללת מאחורי עצי האלון בחצר האחורית" (עמ' 24-25).

קייט אוהבת את ניק בכל לבה. ניק אוהב את קייט בכל ליבו. יש לומר אהב, כי ניק מת. וכך נהרסו חייה של קייט.

היא הייתה האשה שלצידו. מי היא בכלל, עורכת סרטים תיעודיים שלא מסיימת אף אחד מהם, לעומת ניק, שמטפל באנשים הסובלים מליקויים בדיבור ומשנה חיים של אחרים?

זה ספר שמדבר על עולם שמתפרק בבת אחת.
ג'רי, אחד ממטופליו של ניק, המטופל האהוב על קייט ועל ניק, רוצח אותו (לכאורה) בדם קר, וקייט נשארת מאחור, מתאבלת על אובדן הגברים הקרובים אליה.

למעשה הספר מדבר בעיקר על השאלה מה זוכר הלב אחרי מותו של אדם. האם באמת זוכרים רק את הדברים הטובים? האם אפשר להתעלם מהזכרונות הרעים?
ביהדות אומרים "אחרי מות, קדושים אמור". אבל מה קורה עם זכרון מעוות, צבוע בוורוד, שאינו מאפשר לראות את המצב כמות שהוא, ואינו מאפשר להמשיך הלאה?
או יותר בפירוש- מה יותר חשוב אחרי מוות, להאדיר את הנפטר או להסתכל נכוחה במציאות?

ספר מעניין, מעורר מחשבה ומעצבן לעיתים.
לא הבנתי מדוע הספר מוגדר כספר מתח פסיכולוגי (את הצד הפסיכולוגי הבנתי, אני מניחה שהמתח נובע מהשאלה למה בוצע הרצח), אבל אין ספק שכספר פרוזה הוא מעניין.

לסיכום,
(כי הספר קצת לא יודע אם הוא מתח או פרוזה ולכן מתפזר יותר מדי)

שקרים של הלב/ מישל בויג'יאן
Lies of the heart/ Michelle Boyajian
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010
376 עמ'

הספר ששבר את ליבי

יום ראשון, 15 בינואר, 2012

אף אחד, אבל אף אחד, לא יגרום לויקטוריה ג'ונס להאמין שלמישהו אכפת ממנה. כנערה שנכנסה ויצאה מכמה בתי אמנה, היא למודת אכזבות.
היא בת שמונה עשרה עכשיו, ואין לה איש בעולם מלבד מרדית, העובדת הסוציאלית שהיא לא סובלת.

ויקטוריה, בדומה ללא מעט נפשות פצועות אחרות, לא ממש מחבבת בני אדם, ובעיקר – לא יודעת להתמודד איתם. הדרך היחידה בה היא מסוגלת לדבר, ולעשות זאת היטב, היא בשפת הפרחים הויקטוריאנית.
שפת הפרחים, כשמה כן היא. היא נוצרה בתקופה הויקטוריאנית ושימשה כדרך להעברת מסרים בימים בהם לא היה כל כך פשוט לדבר אחד עם השניה. כשחושבים על זה, גם היום זה לא הכי פשוט….

בכל מקרה, גם ויקטוריה מגלה שיש כמה אנשים טובים באמצע הדרך, והיא מתחילה לעבוד בחנות פרחים. מתברר שגם אנשים שאינם מכירים את שפת הפרחים מושפעים ממנה, ו-ויקטוריה מגלה שהיא טובה בעזרה לאחרים.
יש האומרים שעזרה לאחרים מביאה מזור לנפש דואבת. במקרה של ויקטוריה, היא כל כך רדופה ברגשות אשם עד שיעבור זמן רב, אם בכלל, עד שתרפה ותגלה שכן, גם לה מגיע להיות מאושרת.

בניגוד למה שכתבתי עד כה, הספר הוא לא בהכרח קלישאה גדולה. אהבתי את העובדה שהספר מחולק לארבעה חלקים:
1. קוצן פשוט (מיזנתרופיה).
2. לב בוסר.
3. טחב (אהבת אם).
4. התחלות חדשות.

אהבתי לגלות דברים לגבי פרחים: הידעתם, לדוגמה, שדבקון (Mistletoe), אותו צמח תחתיו מתנשקים בחג המולד, פירושו "דבר לא יעמוד בפני"? תודו שהפירוש של הצמח בהחלט נותן משמעות מחודשת לנשיקה 🙂 … אגב, אוהבי הלוונדר- הידעתם שלוונדר מצביע על אי אמון?

לסיכום 1, אם היה עלי ליצור זר לונדה דיפנבאום, הסופרת, הייתי שוזרת בו פעמונית (הכרת תודה), ציפורן אדומה (ליבי נשבר), מנטה (תחושת חמימות) וצבעוני (הצהרת אהבה).

לסיכום 2, מזמן לא קראתי ספר שלא רציתי שייגמר.

שפת הפרחים/ונסה דיפנבאו
The Language of  flowers/ Vanessa Diffenbaugh
מאנגלית: אורטל אריכה
כנרת, זמורה ביתן, 2011
351 עמ'