ארכיון פוסטים עם התג "דנה אלעזר-הלוי"

רק עוד דבר אחד

יום חמישי, 5 בדצמבר, 2013

רק עוד דבר אחד

""למה באת אלי?"
"את האמת?"
"כן."
"אותך פחות אכפת לי לאכזב" (עמ' 39)

אני חושבת שאם יבוא היום והעולל הקטן יענה לי תשובה כזו, שברון הלב שלי ישמע למרחוק. תודו שזו לא התשובה שהייתם רוצים לשמוע.
סביר להניח שגם לבו של סילבר נשבר. לכו תדעו, אולי זו אחת הסיבות למפרצת באבי העורקים שגילו אצלו (כן, נושא אקטואלי במקומותינו).

סילבר, בדומה למרבית גיבוריו של טרופר, אינו האדם הנחמד בעולם. למען האמת, אם נודה על האמת, הוא לוזר.  סילבר היה בעברו כוכב רוק (או יותר נכון, מתופף רוק). בעברו הוא גם היה בעל אהוב ואוהב, אב אוהב ובכלל, היו לו חיים. היום הוא חי במלון דירות עם עוד גברים גרושים. הוא השמין, איבד קשר עם כל העולם (פחות או יותר) ובעיקר עם עצמו, ואת מרבית ימיו הוא מעביר ב… אין הגדרה אחרת מלבד רחמים עצמיים. אבל אז משהו קורה. בתו, שעומדת להתחיל ללמוד בפרינסטון, מגלה שהיא בהריון, וסילבר מגלה שהוא צריך לעבור ניתוח לב כדי שיוכל להמשיך לחיות. עכשיו סילבר צריך להחליט אם הוא רוצה לחיות בכלל.

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של טרופר. הוא כותב בצורה צינית מאוד, על דברים לא מאושרים במיוחד, ובכל ספר שלו אני בוכה וצוחקת. לפעמים בעת ובעונה אחת (שזה מראה די משעשע, אם תשאלו את הנסיך 😆 ). 

שתי דוגמאות לסגנון הכתיבה שלו:
* על סיגרים:
"הודות לסלט שלם של סוגיות הכרכוכות בתסביכים פרוידיאניים סמויים, גברים בגיל העמידה נוהגים לבצע מעשים אוראליים בגוש של עלים דחוסים ולהרגיש איכשהו שזה עושה אותם ליותר גברים, תופעה שהיא לכל הפחות הישג כביר של אמנות השיווק" (עמ' 57)

* על ברית מילה: "התינוק בקושי הספיק להתאושש מטראומת הלידה שלו,  כשנשטף אל מחוץ לחמימות הרחם ופתח במסע קלאוסטרופובי  מעיק לאורף תעלת הלידה ואז הושלך ללא רחם אל האור הקר והאכזרי של העולם. ועכשיו, שמונה ימים לאחר מכן, בדיוק כשכבר התחיל לפתח תיאבון לחלב אם ולחמצן, והוא חושב לעצמו שאולי יצליח בכל זאת להסתדר כאן, מגיע אדם זר, מוריד לו את החיתול ומתנפל על הזין המזערי שלו עם איזמל" (עמ' 150).

למי שאינו מכיר את הכתיבה שלו, הוא כתב עוד ספרים לא מעטים, שהטוב ביניהם, לטעמי, הוא "איך לדבר עם אלמן". כמו כן יש "מכאן אני ממשיך", "Everything change" ו"ספר ג'ו" (הפחות מוצלח לטעמי).
לסיכום, אמנם לקח לי הפעם יותר זמן להיכנס לספר (זה בעיקר באשמתי ולא באשמת הספר), אבל זה היה ספר מוצלח ביותר, שמיועד לכל אוהבי טרופר.


רק עוד דבר אחד/ ג'ונתן טרופר
One last thing before I go/ Jonathan Tropper
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
304 עמ'

ניצוץ של תקווה

יום שני, 19 בנובמבר, 2012

יש בניין אחד ברחוב אחד בדבלין. בניין מספר 66 ברחוב סטאר.
לא גרים שם אנשים מאושרים במיוחד (בכלל, נתקלתם פעם בספר שמדבר על אירלנד ויש בו אנשים מאושרים?). הם לא מאושרים, אבל כמו שאומרים "יש להם פוטנציאל".

קחו לדוגמה את קייט, שגרה בקומה העליונה, ועובדת בעבודה נחשקת. היא כבר בת 40. יש לה גבר שהיא אוהבת, אבל היא חושבת שמגיע לה יותר (בתכל'ס, היא גם צודקת).
או אנדריי ויאן, שני פועלים מפולין שלא ממש סובלים את אירלנד, אבל נושאים את סבלם בדממה (יחסית) כי הם צריכים את הכסף.
או את הגיבורים האהובים שלי, מאט ומייב. הם אוהבים אחד את השני כל כך, אבל משהו שם מפריע להם.

קשה לכתוב על הספר הזה בלי לעשות ספוילרים.
אפשר לומר על הספר שהמספר הוא דמות ייחודית. הכוונה היא שבסופו של דבר אנו מגלים מי הדובר, ולמרות שזה כבר לא מפתיע, זה נחמד.
אפשר לומר שכמו ספרה הקודם של קיז, גם בספר הזה היא נוגעת בנושאים לא פשוטים, אבל הפעם היא עושה את זה בצורה מעודנת יותר, צינית פחות. אולי גם היא התרככה עם השנים.

יש ימים כאלו, שכל מה שבא לך לי לעשות הוא להתחבא מתחת לשמיכה עבה, לשקוע בחיים של מישהו אחר ולחשוב על אהבה, אירלנד, וכל מה שביניהם. בימים כאלו, שבהם יש טילים, ושמים קודרים, אני נוטה לחפש את הספרים הציניים ושוברי הלב, ומריאן קיז טובה בזה. 

בקיצור,
ספר שמדבר על בדידות ויאוש. על כך שגם בזוגיות מאושרת יש בדידות, ויש סודות, ויש כאבי לב. על הדבר הקטן הזה שכל אחד צריך, להרגיש שהוא/היא אהוב ורצוי. על העובדה, שאף אחד לא מספר לנו, שלפעמים אהבה זה לא מספיק. לפעמים צריך יותר מזה. ושהרבה פעמים אהבה זה כואב.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי בשבילי כל ספר של מריאן קיז הוא חגיגה, אבל לא ברור לאן נעלמה הציניות, שכל כך אהבתי…)

הכוכב הנוצץ בשמים/מריאן קיז
The Bright star in the sky/ Marian Keyes
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת מטר, 2012
621 עמ'

מפתח לאבא

יום רביעי, 22 ביוני, 2011

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'

העולם, הישבן שלי, ועוד דברים גדולים ועגולים

יום ראשון, 16 במאי, 2010

וירג'יניה היא (כמעט) כל מה שאני לא הייתי בגיל 15. היא בלונדינית, שמנמונת, מצחיקה ושנונה.
כל שאר המשפחה שלה, לעומת זאת, הם כהי שיער, רזים, מבריקים. בקיצור, כל מה שהיא לא.

וירג'יניה מרגישה שהיא הכבשה השחורה (או הבלונדינית אם תרצו) במשפחה המושלמת. היא חיה שנים בהרגשה הזו. אולי זו אמא שלה, שכל כך עסוקה בלהבין בני נוער אחרים (היא פסיכולוגית מפורסמת), אבל עסוקה בעיקר בלגרום לה לעשות דיאטה.
אולי זה אבא שלה, שלא ממש מדבר איתה. או אולי אחיה המושלם. או אחותה שיום אחד טסה לה לאפריקה להתנדב שם למען הרעבים והמסכנים.

לכל אדם יש את הרגע הפרטי שלו, שבו נופל לו האסימון והוא מבין שדברים לא נראים בדיוק כמו שהוא חושב. שאולי עד עכשיו הוא חי לפי מוסכמות ואקסיומות שלא באמת קיימות.
הרגע הזה קורה למרגרט כשאחיה המושלם מושעה מלימודיו בחשד שאנס את אחת הבנות שלמדו איתו.

זה לא שהאונס הוא מרכז הספר. זה לא הנושא. הנושא הוא מה קורה כשפתאום מגלים שלא הכל מושלם, האם יהיה לך הכוח לקום ולשנות דברים, או שפשוט תוותרי ותמשיכי לחכות שמשהו ישתנה.
אבל שלא תחשבו לרגע שמדובר כאן בספר עצוב ומדכא, המלא בתכנים דידקטיים. כי הוא לא.
זה ספר שהוא מצחיק, מדמיע, מעורר מחשבה, ולא- הוא לא מיועד לבנות/נשים שמנות בלבד.

קרולין מקלר היא סופרת אמריקאית הגרה בניו יורק. היא כותבת ספרים לנוער (זהו ספרה היחיד בעברית). באחד הראיונות עמה היא סיפרה כי היא כותבת לבני נוער מאחר שכשהייתה נערה לא הייתה מקובלת במיוחד, וברחה אל הספרים. "אני מאמינה שהספרים שקראתי במהלך השנים הללו דיברו איתי בצורה שאיש לא דיבר איתי. הם עזרו לי להרגיש פחות לבד, הם הצחיקו אותי, הם גרמו לי להרגיש כאילו העולם לא מתחיל ונגמר בתיכון שלי".
ואחרי שהיא אומרת דבר כזה, איך אפשר לא לקרוא את הספר שלה??

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
אני אוהבת לקרוא ספרים שמדברים על נערים, ובעיקר על נערות.
אני אוהבת אפילו יותר לקרוא ספרים שמדברים על נערות שמנות, שמנסות להתמודד עם החיים, כי אולי אמצא נערה שהצליחה להתמודד יותר טוב ממני עם כל העניינים האלה, אתם יודעים, של דימוי עצמי, ערך עצמי, ואיך מוצאים מישהו שיסכים לצאת איתי אפילו שאני שמנה.

(כי זה ספר טוב ולא דידקטי, כי הוא לא ממציא סוף טוב ואוטופי. כי הוא גורם לך להרגיש טוב עם עצמך. ולמה לא חמישה? כי כל עניין האונס לא היה ממש מחוייב המציאות, ומעצבן אותי שמשתמשים בקלישאות)

העולם, הישבן שלי, ועוד דברים גדולים ועגולים/ קרולין מקלר
The earth, my butt, and other big, round things/ Carolyn Mackler
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת מטר, 2003
224 ע"מ

הירושימה

יום שבת, 10 באפריל, 2010

"בדיוק בשעה שמונה וחמש-עשרה דקות בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, שעון יפן, ברגע שהבזיקה פצצת האטום מעל הירושימה, התיישבה העלמה טושיקו ססאקי, פקידה במחלקת כח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", במקומה במשרד המפעל וסובבה את ראשה לומר דבר מה לבחורה שישבה אל השולחן הסמוך" (עמ' 13).

יש דברים שאנחנו יודעים אבל לא באמת מתעניינים בהם.
אנחנו יודעים, לדוגמה, שפצצת אטום נפלה על הירושימה.
אנחנו לא באמת יודעים מה היה שם. אנחנו לא יודעים מה הרגישו הניצולים, מה היה שם בימים הראשונים. אנחנו לא יודעים, כי התעניינו הרבה יותר בשואה. לגיטימי. יותר קרוב אלינו.

גם האמריקאים לא ממש התעניינו בהירושימה. אחרי הכל "היפנים התחילו".
שנה אחרי זה, ב-31 באוגוסט 1946, הכל השתנה. בחצרות הבתים השלווים באמריקה נחת גליון ה"ניו יורקר השבועי".
שער הגליון היה שגרתי. פסטורלי. להזכירכם- אוגוסט. כולם בחופש.
שער הגליון:

הגליון כולו היה מוקדש לנושא אחד בלבד: הירושימה.
הגליון, למעשה המאמר, באורך של 31,000 מילים, הוקדשה לשישה ניצולים. שישה אנשים שהיו שם, שחוו את האימה, שנפצעו, שהמשיכו לחיות בהירושימה גם אחרי, כי זה היה הבית.

הידעתם שהיפנים לא משתמשים במונח "ניצולים" לאלו שנשארו בחיים אחרי הפצצה, שכן הדבר עלול לרמוז על ערכם הנמוך של הרוגי הפצצה? הם משתמשים בשם "הִיבָּקוּשָה"' שפירושו "האנשים שהושפעו מהפיצוץ".

אומרים שאתה אף פעם לא מבין טרגדיה עד שאתה לא נתקל בה פנים אל פנים. בבת אחת מליוני אמריקאים פגשו את הפצצה הגרעינית: קראו להם טושיקו, מסקאזו,הצויו, טרופומי, קיושי ו-וילהלם (שבכלל היה גרמני).

הספר הירושימה מביא את המאמר השלם וכן פרק סיום שנכתב ארבעים שנה לאחר הפצצה, ובו הוא חוזר לניצולים.
"כמאה אלף איש נהרגו מפצצת האטום, וששת האנשים האלה היו בין הניצולים. הם עדיין תוהים לעתים מדוע זכו לחיות בעוד אחרים רבים כל כך מתו" (עמ' 14).

הירושימה נוגע בעצב רגיש של אלו ששרדו אסון גדול, ופותח פתח גם לתרבות שונה כל כך משלנו, תרבות של קבלת גזירות משמיים, ושל הרבה מאוד ענווה.

ומילה אחת על הכריכה: התמונה היא של שעון של קורבן הפצצה, שעמד מלכת בדיוק ברגע שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה.

ג'ון הרסי, שכתב את המאמר, היה עתונאי וכתב צבאי. הוא נולד בשנת 1914 בסין, וחי שם עד שנת 1925, כשמשפחתו חזרה לארצות הברית.
במהלך מלחמת העולם השניה הוא סיקר את הקרבות באסיה, שרד ארבע התרסקויות מטוס, והגיע לבסוף למסמך קטן ועלום שכתב כומר ישועי בשם וילהלם קליינזורגה, ניצול פצצת האטום. אחרי שיחה עם הכומר, פגש הרסי חמישה ניצולים נוספים, וכתב את ספורם.
הוא זכה בפרס פוליצר על ספר אחר שכתב, "A Bell for Adano".
הרסי נפטר מסרטן בשנת 1993.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון, וגם להאזין לעדויות של ניצולים.

לסיכום,
(כי זה אחד הספרים המזעזעים שקראתי, כי כל כך קל להיות אכזר,  כי הוא תיעודי, כי הוא על האנשים הקטנים, כי זה היבט שפחות מדברים עליו)

הירושימה/ג'ון הרסי
Hiroshima/ John Hersey
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2005
194 עמ'