ארכיון פוסטים עם התג "הורות"

איזה פלא מופלא

יום שבת, 22 במרץ, 2014

פלא

"אני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים" (עמ' 9)

הכירו את אוגוסט, ילד בן 10 בסך הכל. ילד בן 10 שסובל מעיוות איום ונורא בפנים, שעבר יותר ניתוחים ממה שרובנו נעבור ו/או נשמע כל ימי חיינו. ילד בן 10, שכבר הספיק להבין משהו שאנחנו המבוגרים, נוטים לשכוח:
"עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט. אני מכיר את כל השמות שהמציאו לי. הייתי במספיק מגרשי משחקים בחיים כדי לדעת שילדים יכולים להיות רשעים. אני יודע, אני יודע, אני יודע". (עמ' 85)

החיים לא קלים לאוגוסט. כמו בכל חטיבה, גם הוא נתקל בבריונים ואנשים שלא ממש מתים עליו. רובנו סוחבים חוויות לא פשוטות מחטיבת הביניים ומהתיכון. דמיינו לעצמכם את אותן החוויות, אבל כשיש לך עיוות ברור וידוע, והדימוי העצמי שלך גם ככה בערך בגובה של דשא, החיים נראים פחות מוצלחים.
אבל מתברר שגם בחטיבה, כמו בחיים, אחרי שחוצים את עניין המראה, אפשר להתחבר. לאוגוסט, במובנים רבים, יש מזל גדול. יש המון אנשים שאוהבים ומעריכים אותו. גם ילדים בני גילו, גם מבוגרים ממנו.

אז מה קסם לי כל כך בספר הזה, שפשוט מצאתי את עצמי יושבת ובוכה בו במקום שאני לא מרשה לעצמי לקרוא בו, ובטח ובטח לא לבכות בו???**

נכון שחשוב מאוד לקרוא על חריגים בחברה, ולראות מה הם מרגישים ולהבין שהם בני אדם כמו כולם, ונכון שהסופרת באמת מתארת את הדברים ברגישות עצומה, אבל ספרים על חריגים יש בלי סוף, עוד מתקופת ילדותי הכה- רחוקה ו"אני אתגבר". מה שמקסים בספר הזה הוא התיאור של האנשים הסובבים את אוגוסט, החל מאחותו הגדולה והאוהבת אוליביה (העונה לשם ויה) וכלה בחבריו מבית הספר.

ראו לדוגמה את ההתייחסות המאוד רגשית ומכילה של חברהּ של ויה. דמיינו לעצמכם את חייה, ילדה שיודעת שהזרקור מופנה אליה ואל משפחתה כל הזמן, בגלל אחיה. היא לא מרחמת על עצמה. היא אוהבת את אחיה, אבל זה לא פשוט, לחיות בצל הזרקורים…
"לפעמים אוליביה מזכירה לי ציפור, איך שהנוצות שלה נפרעות כשהיא כועסת. ואיך שהיא נעשית שברירית, כמו ציפור קטנה ואבודה שמחפשת את הקן שלה.
אז אני נותן לה את הכנפיים שלי, לחסות תחתן" (עמ' 212)

אהבתי גם את העובדה שזה לא ספר שעטוף בסכרין. יש כאן בבירור לחץ קבוצתי וצוחקים על אוגוסט בלי סוף, ויותר משצוחקים עליו צוחקים ולועגים לילדים שמסתובבים איתו (בכל זאת, לא נעים לצחוק על אוגוסט, הוא לא אשם במצבו. הוא מסכן). באחד המקרים נכנע אחד מחבריו של אוגוסט ללחץ החברתי וצוחק עליו (הוא אינו שאוגוסט שומע אותו): "אני דיברתי עם ג'וליאן על אוגסט. אוי לא. עכשיו הבנתי! אמרתי דברים איומים. אני אפילו לא יודע למה. אני אפילו לא בטוח מה אמרתי, אבל זה היה רע. זה נמשך רק דקה או שתיים. פשוט… ידעתי שג'וליאן וכולם חושבים שאני מוזר בגלל שאני עם אוגוסט, והרגשתי מטומטם. אני לא יודע למה אמרתי את הדברים האלה. סתם נסחפתי אחריהם. איזה טמטום. אני מטומטם. אוי אלוהים. הוא היה אמור להיות מחופש לבובה פט! אין מצב שהייתי אומר את הדברים האלה בנוכחות בובה פט. אבל זה היה הוא, "הצעקה" שישב ליד השולחן והסתכל עלינו. מסכה לבנה ארוכה מוכתמת בדם מלאכותי. עם הפה הפעור. כאילו המפלצת בוכה. זה היה הוא.
הרגשתי כאילו אני הולך להקיא" (עמ' 160).

הספר מיועד לילדים מגיל שמונה ואילך. לטעמי כולם צריכים לקרוא אותו. אחד הספרים המקסימים ושוברי הלב שקראתי בזמן האחרון, שמתאר באמינות רבה את חיי הילדים בימינו.

זהו ספרה הראשון של ר"ג פלאסיו. היא כתבה אותו בעקבות מפגש עם ילדה שסבלה מעיוות בפניה בגלידריה שכונתית. היא סיפרה כי היא ברחה מהמקום עם בנה, מחשש שישמיע הערה שלא במקום.
ואי אפשר שלא להזכיר, ולהתמוגג, מהתרגום המקסים של שהם סמיט ואמנון כ"ץ.
יש גם טריילר נחמד לספר.

*** אגב, ישבתי בספריה שלי (במקום העבודה) וקראתי ובכיתי. איפה חשבתם שעשיתי את זה???? 😆

לסיכום, לא לילדים בלבד (ולהצטייד בטישו)

 פלא/ ר"ג פלאסיו
Wonder/ R.J. Palacio
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כ"ץ
הוצאת זמורה- ביתן, 2013
320 עמ'

החיים החדשים שלי

יום שני, 20 בינואר, 2014

החיים החדשים שלי

"אבא לקח איתו רק שתי מזוודות. זה העציב אותי. רציתי שייקח עוד משהו מהבית. אבא בן ארבעים וארבע, ויש לו מעט חפצים. שייקח את הכורסא שהייתה שלו. את ספל הקפה שקניתי לו ליום ההולדת לפני שנה, שייקח אותנו. שלא ילך." (עמ' 7).

היום, ככה אומרים כולם, גירושים זה לא סיפור. כ-ו-ל-ם מתגרשים. פעם זה היה בושה גדולה (ואם תשאלו את סבתא שלי, עדיין עדיף שהשכנים לא ידעו שהילד/ה התגרשו…), אבל היום זה קורה כל הזמן. אז למה לכתוב על זה בכלל??
את התשובה לשאלה למה לכתוב, תצטרכו לקבל מהסופרת. אני אוכל להגיד לכם למה לקרוא.

עמית היא נערה בת 14. ההורים התגרשו, והיא עוברת יחד עם אמהּ ועם אחותה הקטנה לעיר אחרת. הן צריכות להתחיל מחדש.
בין לבין יש פרידה מחברות קרובות, היכרות עם חברות חדשות. ויש בנים. ויש הורים, ויש גם אחות קטנה, שנראה שהיא במצוקה גדולה יותר…

נועה רום היא סופרת נוער ישראלית. לא יודעת איך היא עושה את זה, אבל היא מצליחה (ולא בפעם הראשונה) לכתוב על חיי מתבגרים ישראלים בצל מחלות/משברים שונים ומשונים. ספריה הקודמים, דוגמת "עד הבת מצווה זה יעבור" ו"כמה שאת נהדרת", מוצלחים ואני יכולה להעיד שבני הנוער (טוב, אם להודות על האמת, בעיקר בנות הנוער) נהנים מאוד לקרוא אותם.
גם הפעם היא כותבת ברגישות ובהומור, ולמרות שאני כבר מזמן מזמן לא בגיל המתאים לספר, היא קנתה אותי בדיאלוג הבא:
" "אני חייבת שיהיה לי ספר ליד המיטה כדי שאוכל לעבור את הלילה", אומרת ליהיא.
"אני צריכה ספר שיהיה צמוד אלי בתיק, שיעזור לי לעבור את היום" אמרתי" (עמ' 32).

הערה קטנה: זוהי תחילתה של סדרה חדשה תחת הכותר "החיים החדשים שלי". למען האמת, שמו של הספר הוא "המעבר".
אני הייתי מוותרת על שם הספר, "החיים החדשים שלי" קליט הרבה יותר.

לסיכום, לא רק לילדים גרושים. לא רק לבני נוער (נראה לי שהורים לילדים בגיל המתאים בהחלט יוכלו להינות)

החיים החדשים שלי- ספר ראשון: המעבר/ נועה רום
הוצא רימונים, 2013
187 עמ'

רק עוד דבר אחד

יום חמישי, 5 בדצמבר, 2013

רק עוד דבר אחד

""למה באת אלי?"
"את האמת?"
"כן."
"אותך פחות אכפת לי לאכזב" (עמ' 39)

אני חושבת שאם יבוא היום והעולל הקטן יענה לי תשובה כזו, שברון הלב שלי ישמע למרחוק. תודו שזו לא התשובה שהייתם רוצים לשמוע.
סביר להניח שגם לבו של סילבר נשבר. לכו תדעו, אולי זו אחת הסיבות למפרצת באבי העורקים שגילו אצלו (כן, נושא אקטואלי במקומותינו).

סילבר, בדומה למרבית גיבוריו של טרופר, אינו האדם הנחמד בעולם. למען האמת, אם נודה על האמת, הוא לוזר.  סילבר היה בעברו כוכב רוק (או יותר נכון, מתופף רוק). בעברו הוא גם היה בעל אהוב ואוהב, אב אוהב ובכלל, היו לו חיים. היום הוא חי במלון דירות עם עוד גברים גרושים. הוא השמין, איבד קשר עם כל העולם (פחות או יותר) ובעיקר עם עצמו, ואת מרבית ימיו הוא מעביר ב… אין הגדרה אחרת מלבד רחמים עצמיים. אבל אז משהו קורה. בתו, שעומדת להתחיל ללמוד בפרינסטון, מגלה שהיא בהריון, וסילבר מגלה שהוא צריך לעבור ניתוח לב כדי שיוכל להמשיך לחיות. עכשיו סילבר צריך להחליט אם הוא רוצה לחיות בכלל.

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של טרופר. הוא כותב בצורה צינית מאוד, על דברים לא מאושרים במיוחד, ובכל ספר שלו אני בוכה וצוחקת. לפעמים בעת ובעונה אחת (שזה מראה די משעשע, אם תשאלו את הנסיך 😆 ). 

שתי דוגמאות לסגנון הכתיבה שלו:
* על סיגרים:
"הודות לסלט שלם של סוגיות הכרכוכות בתסביכים פרוידיאניים סמויים, גברים בגיל העמידה נוהגים לבצע מעשים אוראליים בגוש של עלים דחוסים ולהרגיש איכשהו שזה עושה אותם ליותר גברים, תופעה שהיא לכל הפחות הישג כביר של אמנות השיווק" (עמ' 57)

* על ברית מילה: "התינוק בקושי הספיק להתאושש מטראומת הלידה שלו,  כשנשטף אל מחוץ לחמימות הרחם ופתח במסע קלאוסטרופובי  מעיק לאורף תעלת הלידה ואז הושלך ללא רחם אל האור הקר והאכזרי של העולם. ועכשיו, שמונה ימים לאחר מכן, בדיוק כשכבר התחיל לפתח תיאבון לחלב אם ולחמצן, והוא חושב לעצמו שאולי יצליח בכל זאת להסתדר כאן, מגיע אדם זר, מוריד לו את החיתול ומתנפל על הזין המזערי שלו עם איזמל" (עמ' 150).

למי שאינו מכיר את הכתיבה שלו, הוא כתב עוד ספרים לא מעטים, שהטוב ביניהם, לטעמי, הוא "איך לדבר עם אלמן". כמו כן יש "מכאן אני ממשיך", "Everything change" ו"ספר ג'ו" (הפחות מוצלח לטעמי).
לסיכום, אמנם לקח לי הפעם יותר זמן להיכנס לספר (זה בעיקר באשמתי ולא באשמת הספר), אבל זה היה ספר מוצלח ביותר, שמיועד לכל אוהבי טרופר.


רק עוד דבר אחד/ ג'ונתן טרופר
One last thing before I go/ Jonathan Tropper
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
304 עמ'

מילים מהבטן

יום שני, 27 בפברואר, 2012

נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.

אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.

הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….

מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם"  (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)

היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.

לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.

מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'

אמא תמיד אשמה

יום שלישי, 13 בדצמבר, 2011

"הרי בהכל אשמות האמהות. הן אשמות במעשי האונס של בנים אנסים, הן אשמות במעשי הרצח של בנים רוצחים, הן אשמות במעשי הבגידה של בנים בוגדים. הן אשמות בבנים רפי שכל וחלשי אופי, בבנים שהצליחו אף על פי שרצו להיות הולכי בטל ובבנים בטלנים שבגללן, תמיד בגללן, לא היו לעורכי דין או לאנשי היי-טק. הן אשמות בכך שבניהן הם אבות רעים, בעלים אדישים, הן אפילו אשמות בנשים המציקות שהם נישאים להן, שהרי בחרו בהן כי הן מזכירות להן את אמם, ואם הם לא נישאים, ובכן, בכך ודאי וודאי שהן אשמות. אבל אמא שהבן שלה מנסה לרצוח אותה? אמא כזאת היא האמא הכי אשמה מכולן" (עמ' 33)

בכל משפחה יש את הילד האהוב יותר, ואת הילד האהוב פחות. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להודות בזה, אבל אחד מהם תמיד יזכיר לך דברים שאת לא רוצה. אולי ישקף את האופי שלך, אולי יזכיר ימים שאת לא רוצה לזכור. זה לא באמת משנה מה הסיבה, זה פשוט קורה.

איתמר מרגיש שהוא הפחות אהוב. הוא הרבה פחות יפה מאחיו, הוא פחות מוצלח ואמא שלו אוהבת אותו פחות. ואתם יודעים מה זה לא באמת משנה מה תגידו, לא משנה כמה תנסו לשכנע, ככה הוא מרגיש וזהו.
ויום אחד הוא מתפוצץ, והעולם מתרסק.

זה לא הספר הראשון שדן בשאלה האם אמא חייבת לאהוב את הילד שלה בכל מחיר.
אין ספק שלכל אורך העלילה הדהדה דמותו של קווין, שגם הוא, בדומה לאיתמר, היה הילד האהוב פחות, שגם לו היה אב שניסה לפשר ולהרגיע, שגם אצלו הדברים הגיעו לפיצוץ, אחר וקטסטרופלי הרבה יותר.

אני לא מכירה אישית את אורנה לנדאו. אני די נהנית מהכתיבה שלה, ונהנתי גם מספרה הקודם, אבל קשה לי להתעלם מתחושת דז'ה וו מסויימת.
משני הספרים עולה התחושה שלנדאו, איך לומר, לא ממש מחבבת את מוסד המשפחה, ובסופו של דבר מאשימה הכל במשפחה:
"ילדים הם לא כמו תפוחים. הם לא נרקבים ככה סתם. הם… משהו קורה להם" (עמ' 87)

האב רופס וחלוש, חסר עמוד שדרה רוב הזמן. האם שקועה בעיקר בסבלה, בין אם מדובר בדכאון שלאחר לידה, או בסבל עכשווי יותר, ורק האח הגדול הנו עד (שותק) לסבל שעובר אחיו הקטן, סבל שדומה שנועד לתת חיזוק ותירוץ מסויים למעשיו.

אני חייבת לציין שאחד הדברים שממש עצבנו אותי בספר היה תיאור שיטת "חמש הדקות". מדובר בשיטה שנויה במחלוקת להרדמת תינוקות ופעוטות בלילה. השיטה, כשמה, דוגלת ברעיון חמש הדקות. משכיבים הפעוט לישון, וגם אם הוא בוכה לא ניגשים אליו חמש דקות. הרעיון הוא לגרום לכך שהילד לא יבכה בצורה מניפולטיבית וירדם לבד. לא השתמשתי בשיטה זו כי אני פולניה עם לב רך עד מאוד, וילד שנרדם מהר, אבל יש בספר תיאור ממש קורע לב של ילד שבוכה ובוכה והאם לא ניגשת אליו. ולמעשה, כך אליבא דסופרת, כאן הייתה הבגידה הראשונה של האם (אחרי כשבוע הילד כבר נרדם מהר, אבל לא מוכן לקבל מאמא נשיקת "לילה טוב").

כאמא, כבר לא כל כך טריה, אני חושבת שלרמוז ששיטה זו הייתה אחת הסיבות לקרע במשפחה היא מניפולציה זולה על הקורא. ילדים בוכים לפעמים. גם תינוקות. גם אם האמא לא קופצת ל'דום מתוח', זה לא אומר שהקשר ביניהם יהרס לתמיד. זה הכעיס אותי. מאוד. 👿

מילה טובה על הכריכה: יופי של כריכה! אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של השכנים.

לסיכום,
(כי באמת שכעסתי)

בזה הבית/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2011
319 עמ'

שמורת נפש

יום שבת, 26 בנובמבר, 2011

"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11)
מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר.
דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.

כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.

"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66)
כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.

האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני.
האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית.
האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.

זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.

קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד.
כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה.
מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.

לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.

שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
204 עמ'

רוז האחרת

יום שני, 31 באוקטובר, 2011

"מאז שהייתה תינוקת היא תמיד נראתה ילדה טובה כל כך. טובה באופן כמעט מטריד בשביל ילדה כלכך קטנה" (עמ' 14).

כמו רוז, גם סמנתה הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות.
כמו רוז, גם סמנתה נעלמה בלי שאיש שם לב.
וכמו רוז, גם סמנתה תישאר לעולם בת ארבע וקצת.

בואו נודה על האמת. אין הרבה הגיון בעובדה שקראתי במצבי הנוכחי את הספר. אולי זה נובע מהעובדה הפשוטה שאני (קצת) פסיכית, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לקרוא את הספר הזה, בדיוק כמו שלא יכולתי שלא לעקוב אחרי ספורה של רוז.

יש אנשים שלא צריכים יותר מדי בחיים. הם לא מחפשים משהו חומרי. הם לא רוצים יותר מדי חברים. כל מה שהם רוצים, כל מה שהם עורגים לו זה שמישהו, אחד, יחיד ומיוחד, יאהב אותם.
לאורך כל חייהם שרלין וברנדן חיפשו את האדם המיוחד הזה. וכשהם מוצאים זה את זו, בזה מסתכם עולמם. אין צל צלו של סיכוי להכניס מישהו/משהו ביניהם. ואז הגיעה סמנתה.

סמנתה היפה והטובה, שבגדיה הותאמו במדוייק לצבע העגלה. סמנתה הטובה שבקושי השמיעה קול. סמנתה ה…
סמנתה המפריעה. הסרטן שמכרסם בזוגיות. הגורם הזר והמפריע.
סמנתה המסכנה, שמסיימת את חייה בצורה שאיני מאחלת לאיש (מלבד, אולי, רוני רון ומארי פיזם).

הדמיון לספור של רוז שובר את הלב. בין אם מדובר במשפחות שאינן מתפקדות, ברשויות רווחה שלא עשו את תפקידן כראוי, ובעיקר בקור הרוח של בני הזוג.
הספר מתאר לא רק את הלך הרוח של שרלין וברנדון גטריג', אלא גם, ואולי בעיקר, את הטלטלה הרגשית שעוברים האנשים במעגל השני והשלישי.
בפסיכולוגיה יש מונח הנקרא "טראומה משנית", דהיינו שאנשים שלא חוו בגוף ראשון את הטראומה חווים סימפטומים דומים לפוסט טראומה בשל קרבתם/מעורבותם באירוע (דוגמת אנשי מקצוע, בני משפחה רחוקים וכו').
מעניין היה לראות כיצד המשפט ותוצאותיו נוגע ברגשותיהם של אנשים רבים, שוב, בדומה לספורה של רוז, ילדה שמותה קירב אותה לליבם של כה רבים, ומתה מוות בודד כל כך.

את הסוף לא אהבתי. נראה היה לי שהוא מתבקש מדי, אבל ברבית הזמן הייתי חייבת להמשיך ולקרוא את הספר, קצת בדומה לחיה שנלכדת באורות המכונית המתקרבת, ויודעת שאסור לעצור, ולא יכולה שלא.

קרול טופולסקי היא פסיכולוגית המתגוררת בלונדון. "ילדה מיותרת" הוא ספרה הראשון (מאז פרסמה ספר נוסף שטרם תורגם לעברית, שכמובן שאני חייבת לקרוא).

לסיכום, לקרוא וללכת לחבק חזק חזק את העולל הפרטי שלכם.
(שוב, הסוף עצבן אותי)

ילדה מיותרת/ קרול טופולסקי
Monster Love/ Carol Topolski
מאנגלית: דפנה ברעם
הוצאת עברית, 2011
260 עמ'

טיפול למתקדמים

יום רביעי, 26 באוקטובר, 2011

אחד הדברים המפחידים בעולם הוא להיות הורה.
אתה אף פעם לא  יכול להיות בטוח במה שאתה עושה. אתה אף פעם לא יודע מתי תתברר הטעות, או כמו שאמרה פעם פסיכולוגית שאני מכירה "כל עוד תהיינה אמהות, תהיה לנו עבודה". לא רק בטיפול הילדים, אלא גם, ולא פחות, בטיפול בהורים.

דבר מפחיד לא פחות הוא ללכת לטיפול בכלל, ולטיפול קבוצתי בפרט. אם בטיפול פרטני אתה יושב מול אדם אחד, פותח בפניו את לבך ומקווה לטוב (שהרי בכל זאת מדובר באיש מקצוע…), הרי שבטיפול קבוצתי אתה עושה את אותו הדבר, אבל חוץ מאיש המקצוע יש שם עוד כמה וכמה אנשים אחרים, שאוהבים/מעריכים/חושבים אחרת ממך. פחד אלוהים.

בימי רביעי בערב מתקיימת קבוצת הורים. הקבוצה היא הטרוגנית. יש בה אמהות ואבות, יש חד הורית, יש אפילו את "הומו המחמד". חלק מהילדים הם בגיל ההתבגרות, האחרים עוד לא הגיעו אפילו לכיתה א'.

כל אחד מהמשתתפים בקבוצה מגיע עם מטען משלו.
לכל אחד יש הורים, יש מערכת ערכים, יש שלדים בארון.
כל אחד צריך להתמודד לבד, אבל גם בתוך הקבוצה, עם החיים, עם הילדים ועם ההורים שלו עצמו.

יעל הדיה, שאת ספריה אני מאוד אוהבת, יודעת לגעת באנשים. אישהו במקום להפוך דברים לקלישאה, היא מצליחה לגעת בקישקע (וסליחה על האסוציאציה הפולנית).

אבל הספר עצמו לא הפיל אותי מהכסא.
על גבי הכריכה האחורית מצווין שהדיה הייתה אחת התסריטאיות של הסדרה "בטיפול". בהחלט יכולתי לראות בטיפול הקבוצתי שגיבורי הספר עוברים המשך של הסדרה המדוברת, בעיקר לנוכח דמותה המעצבנת והמתוסבכת לא פחות של הפסיכולוגית, המזכירה בהדהוד את דמותו של ראובן, הפסיכולוג המיתולוגי ב"בטיפול".
מצד שני, בשלב כלשהו בספר גם הציניות שלי ירדה ונכבשתי ביחסי ההורה-ילד. ובכיתי, ורצתי לחבק את העולל, ולהזכיר לעצמי ולו שהוא אדם בזכות עצמו.

ואתם יודעים מה? אם ספר יכול להוציא ממנו כמות כזו של דמעות בקטע קטן יחסית, הוא שווה בכל מקרה.

לסיכום, לא רק לחובבי פסיכולוגיה/יעל הדיה

רביעי בערב/ יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011

464 עמ'

גברת גרים אוהבת ספרים (ואני לא)

יום שלישי, 23 באוגוסט, 2011

 

לאפרת, מאחלת לך שתהיי כזו! (נורית, את כבר כזו בעיניי)

מעולם לא חשבתי להיות ספרנית בית ספר.
יש הבדל עצום לטעמי בין ספרנית בספריה עירונית, אליה מגיעים אנשים שרוצים לקרוא, לבין ספריה בית- ספרית, שאליה מוכרחים ללכת. אבל זו רק הסיבה הרשמית.
להודות על האמת, אני פשוט מפחדת מהילדים. או יותר נכון מילדים דוגמת גיבורת הספר. כי הם לא רוצים לבוא לספריה באמת. הם לא אוהבים ספרים, הם בקושי מוכנים לסבול את הספרנים, והם רואים בספריה בזבוז זמן אדיר.

הילדה גיבורת הספר, ששמה לא ידוע, לא אוהבת ספרים.
ספרנית בית הספר שלה היא צעירה להפתיע, שעושה לא מעט דברים מעניינים, אבל יש גבול. בעיקר כשהיא מציעה (בדרך בה מורים מציעים, זה תמיד דרישה בעצם) שכל ילד יציג את הספר האהוב עליו. הילדה שלנו לא אוהבת ספרים!!

גברת גרים, הספרנית, היא אחת הספרניות היותר מגניבות שפגשתי בספרים. בניגוד לסטריאוטיפ המוכר, לא מדובר כאן ב"גברת"- היא לא זקנה במיוחד, בקושי אפשר להגדיר אותה כמבוגרת, היא לא צועקת אלא מעודדת ילדים, וניכר עליה שהיא אוהבת את עבודתה.

גברת גרים הלא- טיפוסית:

אם להודות על האמת, אם כשהייתי קטנה היו לי ספרניות כאלו בבית הספר, אולי עוד הייתי שוקלת להיות כזו…

אז מה יקרה עם הילדה שלנו? האם היא תמצא ספר להציג?
ספר לאוהבי הספר, וגם לכאלו שלא. כי כמו שגברת גרים אומרת- הכי חשוב זה הדמיון 😛 …

ומילה אחת לסיכום- ח"ח גדול לשוהם סמיט ואמנון כץ על התרגום המקסים!

גברת גרים אוהבת ספרים (ואני לא)/ ברברה בוטנר
אייר: מייקל אמברלי
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
הוצאת כנרת, 2010
24 עמ'

אמא מאוהבת

יום חמישי, 21 ביולי, 2011

"איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי…"
פעם, כשהיינו קטנים, אמא הייתה מושלמת. היא הייתה הכי יפה, הכי חזקה, הכי הכי בעולם.
התפקיד היחיד שהיה לאמא שלנו היה להיות אמא שלנו. לא ביקשנו יותר מזה, אולי אפילו לא רצינו יותר מזה. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה לאהוב אותנו, לחבק אותנו, להכין לנו שניצל כשנחזור מהגן.
שיהיו לה חיים משלה? לא, זה בלתי אפשרי. היא הרי אמא שלנו- הקיום שלה נסמך על היותה "שלנו".

כשקצת גדלנו, זה כבר נראה היה אחרת. כלומר, עדיין רצינו שהיא תאהב אותנו, אבל לא ממש סבלנו אותה.
היא לא באמת הבינה אותנו, היא התעסקה בכל הדברים הלא חשובים, והיא כל כך, אבל כל כך, טעתה. נו, ברור. היא הרי שייכת לדור אחר.
זה לא הפריע לנו לדרוש שוב ושוב (ושוב) את עזרתה, את הכסף שלה, אולי אפילו בסתר לרצות את החיבוק שלה. זה לא הפריע באותה המידה לטרוק את הדלת מאחורינו ולהשמיע בקולי קולות (בהנחה שאנחנו בני אותו הדור) את שורותיו של אביב גפן "ואוהב אותך תמיד/בוכה על הקבר של אמא שלי".

ואז גדלנו עוד קצת, ו(לפעמים)הבנו שאמא, עם כל הכבוד, היא רק אמא. היא אדם. יש לה רצונות משלה, תשוקות משלה, חיים! ובתכל'ס, זה לא ממש עובד עם דמות האם עליה גדלנו. אף אחד לא לומד בבית ספר על אמא שנוסעת לטייל בהודו, שמביאה את החבר החדש לישון בבית, שמבלה בפאבים.

מצד שני, גם אנחנו השתננו.
פעם בגיל 18 היינו הולכים לצבא, משם עוברים לתל אביב או לטיול בנקודה כלשהי בגלובוס, ומשם לא חוזרים הביתה.

היום מדברים על גיל התבגרות ארוך (יש האומרים עד גיל שלושים), על ילדים שנשארים בבית ההורים עד החתונה, ולפעמים גם אחריה. ומנגד, על כך שהחיים רק מתחילים בגיל 60, כשפתאום יש זמן לממש את כל החלומות, כסף לעשות את זה, ובלי יותר מדי מחוייבויות על הראש.

"אמא, קניתי הר…."
בדיוק על הנושא הזה, שבין הורים לילדים מדברת ההצגה של תיאטרון בית לסין "אמא מאוהבת".
מעשה בעומר (עידו ברטל), בחור בשנות העשרים לחייו, שחוזר מטיול ארוך בדרום ארגנטינה רק כדי לגלות שלאמא שלו יש חיים משל עצמה.
האם (אסי לוי), עו"ד מוצלחת, חיה עם בן זוג (דודו בן זאב) ומה שמעניין אותה כרגע בחיים זה פחות הצרות של הבן שלה, ויותר חלומות משותפים יותר או פחות עם בנזוגה.

ההצגה נחמדה ומעוררת מחשבה.
ענת שבו- מגן, בתפקיד חברתו הארגנטינאית של עומר, מספקת את האתנחתה הקומית אבל מעצבנת למדי במבטא דרום אמריקאי שנראה יותר כמו חיקוי גרוטסקי מאשר כמו מבטא אמיתי. היהלומים האמיתיים של ההצגה הם דמותם של הסב והסבתא- אילן דר, ששוב משחק בתפקיד האב/סב הציני והמתחכם (טייפ-קאסט שמתאים לו בול, עוד מימי "קרובים קרובים", ומרים זוהר, שכל הצגה שאני רואה איתה היא הצלחה.

השאלה המהדהדת לאורך כל העלילה היא מהו תפקידה של האם, או יותר נכון- עד מתי אמא היא קודם כל, ואולי אך ורק, אמא. האם יש מקום לשאיפות שלה? האם היא צריכה תמיד לשים בראש ובראשונה את טובת הילדים? גם כשהם כבר לא ילדים?

אני לא ארחיב בעלילת ההצגה, היא פחות קריטית, ואני לא רוצה לצור ספויילרים.
אני מאוד חכמה בעקרונות ואידיאלים. לפני שהעולל נולד הצהרתי שאני לא אהיה "רק אמא", אלא "גם אמא". שלא אשכח לעולם שאני גם ברבורה (נו, אתם מבינים מה הכוונה). ולא שכחתי, רק שמה לעשות, כרגע העולל נזקק לי.
ומה אם יבוא יום אחד העולל ויגיד לי "אמא, קניתי הר"? האם אני צריכה לעזור לו לממן את ההר? גם אם זה במחיר כל חלומותיי? גם אם אני אהיה כבר בגיל הפנסיה?
אין לי את כל התשובות, לא חושבת שלמישהו יש, אבל אין ספק שההצגה מעוררת את השאלות הללו.

לדף ההצגה באתר התיאטרון.
לסיכום,
לא להורים בלבד.

"אמא מאוהבת", תיאטרון בית ליסין.
מחזה מאת גורן אגמון. בימוי: גלעד קמחי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: יוסי בן-ארי; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: אמיר לקנר.
משתתפים: אסי לוי, דודו בן-זאב, מרים זוהר, אילן דר, עידו ברטל, ענת מגן-שבו.
משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה