ארכיון פוסטים עם התג "השמנה"

החברות הכי טובות

יום שישי, 23 בדצמבר, 2011

יש את החברויות הללו, שאנחנו לא באמת מבינים.
אנחנו לא מבינים איך אישה יפה כמו ג'רי הול מתחתנת עם מיק ג'אגר. איך חנון כמו אלכס מסוגל בכלל לדבר עם יפה כמו ליטל.
אני מניחה שלחיים יש איזון משל עצמם, ואנשים מחפשים בחברויות לא רק את הדמיון אלא גם את קרבת האנשים, עד כמה שזה יישמע נורא וציני, שאיתם הם יראו טוב יותר.

גם החברות בין אדי לואלרי הייתה כזו. ואלרי הייתה היפה. אדי החכמה. אמה של ואלרי הייתה מוזרה, בדרכה שלה, אבל מוזרה מגניבה שכזו, בניגוד למשפחתה של אדי שהסתגרה בתוך עצמה לאחר תאונת דרכים טרגית בה נפגע אחיה הגדול של אדי. אדי רצתה להיות כמו ואלרי. היא אהבה אותה כמו אחות, ולכן כשואלרי נפגעה, אדי לא היססה לרגע ועשתה מה שחשבה שהוא הדבר הנכון.
יש את הרגע הזה, שבו כל מתבגר/ת צריכים להחליט האם הם מפתחים משהו שנקרא עמוד שדרה, או שהם מעדיפים את המקום הקוסם-הבטוח-הזמני שנקרא 'להיות אחד מהחבר'ה'. ואלרי בחרה את האפשרות הקלה יותר, ונטשה את אדי במקום הכואב ביותר.

חמש עשרה שנה מאוחר יותר, אדי היא כבר לא אותה שמנה של פעם, אבל היא עדיין סוחבת את משקעי העבר וחיה לה בבדידות שהסתגלה לה. ואלרי עדיין יפה ועובדת כחזאית בתחנת טלוויזיה מקומית.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר, ועדיין אדי היא האדם אליו פונה ואלרי כשהיא נמצאת בצרה.

מה תעשו אם פתאום תופיע לכם בדלת תזכורת מהעבר? האם תטרקו את הדלת בפניה, או שתתנו לה שוב מקום, מתוך תקווה שהפעם זה יגמר אחרת?

אני אוהבת את ספריה של ג'ניפר ויינר. זו בהחלט סופרת שאני קוראת כל ספר שהוציאה. כמו רבים מהסופרים, גם אצלה יש תבנית קלאסית שחוזרת על עצמה.
הגיבורה אצלה תמיד תהיה אישה חסרת בטחון, בעלת דימוי עצמי נמוך, במהלך העלילה לומדת משהו על כוחותיה הנפשיים. העלילה תמיד תיגמר בטוב.
הפעם אני מודה שהיא קצת הפתיעה אותי, ואולי בגלל זה גם התחברתי פחות לספר. משהו בפיתולי העלילה קצת טרד את מנוחתי, אבל כספר 'מנקה ראש' הוא עדיין מומלץ.

את הספר קראתי באנגלית, אבל הוא יצא גם בעברית.

לסיכום, לא הספר הכי טוב של ויינר, אבל בהחלט חביב.

 

החברות הכי טובות/ ג'ניפר ויינר
Best friends forever/ Jenifer Weiner
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
318 עמ'

העולם, הישבן שלי, ועוד דברים גדולים ועגולים

יום ראשון, 16 במאי, 2010

וירג'יניה היא (כמעט) כל מה שאני לא הייתי בגיל 15. היא בלונדינית, שמנמונת, מצחיקה ושנונה.
כל שאר המשפחה שלה, לעומת זאת, הם כהי שיער, רזים, מבריקים. בקיצור, כל מה שהיא לא.

וירג'יניה מרגישה שהיא הכבשה השחורה (או הבלונדינית אם תרצו) במשפחה המושלמת. היא חיה שנים בהרגשה הזו. אולי זו אמא שלה, שכל כך עסוקה בלהבין בני נוער אחרים (היא פסיכולוגית מפורסמת), אבל עסוקה בעיקר בלגרום לה לעשות דיאטה.
אולי זה אבא שלה, שלא ממש מדבר איתה. או אולי אחיה המושלם. או אחותה שיום אחד טסה לה לאפריקה להתנדב שם למען הרעבים והמסכנים.

לכל אדם יש את הרגע הפרטי שלו, שבו נופל לו האסימון והוא מבין שדברים לא נראים בדיוק כמו שהוא חושב. שאולי עד עכשיו הוא חי לפי מוסכמות ואקסיומות שלא באמת קיימות.
הרגע הזה קורה למרגרט כשאחיה המושלם מושעה מלימודיו בחשד שאנס את אחת הבנות שלמדו איתו.

זה לא שהאונס הוא מרכז הספר. זה לא הנושא. הנושא הוא מה קורה כשפתאום מגלים שלא הכל מושלם, האם יהיה לך הכוח לקום ולשנות דברים, או שפשוט תוותרי ותמשיכי לחכות שמשהו ישתנה.
אבל שלא תחשבו לרגע שמדובר כאן בספר עצוב ומדכא, המלא בתכנים דידקטיים. כי הוא לא.
זה ספר שהוא מצחיק, מדמיע, מעורר מחשבה, ולא- הוא לא מיועד לבנות/נשים שמנות בלבד.

קרולין מקלר היא סופרת אמריקאית הגרה בניו יורק. היא כותבת ספרים לנוער (זהו ספרה היחיד בעברית). באחד הראיונות עמה היא סיפרה כי היא כותבת לבני נוער מאחר שכשהייתה נערה לא הייתה מקובלת במיוחד, וברחה אל הספרים. "אני מאמינה שהספרים שקראתי במהלך השנים הללו דיברו איתי בצורה שאיש לא דיבר איתי. הם עזרו לי להרגיש פחות לבד, הם הצחיקו אותי, הם גרמו לי להרגיש כאילו העולם לא מתחיל ונגמר בתיכון שלי".
ואחרי שהיא אומרת דבר כזה, איך אפשר לא לקרוא את הספר שלה??

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
אני אוהבת לקרוא ספרים שמדברים על נערים, ובעיקר על נערות.
אני אוהבת אפילו יותר לקרוא ספרים שמדברים על נערות שמנות, שמנסות להתמודד עם החיים, כי אולי אמצא נערה שהצליחה להתמודד יותר טוב ממני עם כל העניינים האלה, אתם יודעים, של דימוי עצמי, ערך עצמי, ואיך מוצאים מישהו שיסכים לצאת איתי אפילו שאני שמנה.

(כי זה ספר טוב ולא דידקטי, כי הוא לא ממציא סוף טוב ואוטופי. כי הוא גורם לך להרגיש טוב עם עצמך. ולמה לא חמישה? כי כל עניין האונס לא היה ממש מחוייב המציאות, ומעצבן אותי שמשתמשים בקלישאות)

העולם, הישבן שלי, ועוד דברים גדולים ועגולים/ קרולין מקלר
The earth, my butt, and other big, round things/ Carolyn Mackler
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת מטר, 2003
224 ע"מ

פיציריקה

יום שני, 8 במרץ, 2010

שי שונאת את השם שלה. זה שם של בן בכלל. היא כן אוהבת שקוראים לה פיציריקה, כי זה מה שהיא רוצה להיות. פיצית. בעיקר במשקל.
שי בטוחה, לא בטוחה- יודעת, שהיא שמנה. היא צריכה לרזות עשרה קילו, ולא משנה מה החברה הטובה שלה אומרת.

לילדים יש חושים חדים. הם יודעים בדיוק, אבל בדיוק, איפה לפגוע בילדים אחרים, וכך זוכה שי לכינויים נוסח "מקרר" (עמ' 32) או טענות על כך ש"הלכלוך מצטבר לך בין השומנים" (עמ' 120).
לכי תתמודדי עם זה. לכי תתמודדי עם זה כשאמא שלך כל היום עושה אירובי, כשאבא שלך עוזב את הבית, כשגיא, הילד הנחמד שפגשת באינטרנט רוצה להפגש איתך, אבל את הראית לו תמונה של חברה שלך, כי ברור שאותך הוא לא ירצה.

בעיית ההשמנה, כפי שדנתי בה לא פעם ולא פעמיים, היא בעיה מוכרת וידועה. וגם כואבת לא מעט.
בעיית ההשמנה אצל ילדים ובני נוער היא כואבת הרבה יותר, וספר בנושא עלול להיות, איך לומר, כבד או טרחני מדי.
אבל הספר הזה איננו כזה.

שי, מלבד העובדה שיש לה דימוי עצמי בגובה הדשא, היא ילדה מקסימה שאוהבת לקרוא ספרים, ומחזיקה ספריה קטנה בשירותים- "אמא טוענת שאף פעם לא שמעה על מישהו שמחזיק ספריה שלמה בשירותים, אבל אני חושבת שיש שני דברים שהכי כיף בעולם לעשות בשירותים- לחשוב על כל מיני דברים שמטרידים אותך או לקרוא משהו מעניין או מצחיק" (עמ' 45).
היא גם עסוקה בהתאהבויות, יחסי בנים בנות ובכלל יחסים בכיתה, במריבות עם אמה, בקיצור ילדה טיפוסית בגיל ההתבגרות.

ויש את הצד, שילדים (ומבוגרים) שמנים מכירים היטב. אלו המחשבות, ואל תנסו לשכנע את שי (או אותי) שהן לא נכונות, על הגרביטציה. אלו הן המחשבות שמונעות משי לטפח תקוות להיות אסטרונאוטית, כי "זה יכול להיות ממש לא נעים, אם, כשאגיע, אגלה שבגלל המשקל שלי אני יכולה לעמוד שם בקלות על שתי רגליים וכולם עוד פעם יצחקו עלי על זה שאני שמנה" (עמ' 5).
זו השנאה העצמית: "כשאני מסתכלת במראה הילדה ששם תמיד נראית לי כל כך שמנה עד שבא לי לקחת סיכה ולדקור אותה עד שתתפוצץ" (עמ' 88), וזה התסכול האינסופי כשהאם מנסה, בדרכה שלה, לעודד את הילדה לאכול אוכל בריא יותר.

טוב עשתה המחברת שלא הפכה את הספר ל"ספר מתכון להרזיה". טוב עשתה שהראתה כיצד לעיתים לחץ מצד האם להרזיה עלול לגרום לתסבוכים ולכעס.
ניכר במחברת, טליה רחימי, שהיא מכירה את הנושא. מי עוד יוכל להקדיש את הספר ל"אלוהי הילדים השמנים"?

טליה רחימי היא בלשנית ומורה לאנגלית. פיציריקה הוא ספרה הראשון.
ומי שרוצה, יכול להיות חבר של שי בפייסבוק- shai sadot.

לסיכום,
ברבורים (כי זה כתוב יפה, כי זה הזכיר לי את עצמי, וכי הוא היה מקבל חמש אם הסוף היה קצת קצת קצת שונה).

פיציריקה/ טלי רחימי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
197 ע"מ

הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה

יום ראשון, 15 בנובמבר, 2009

"לא אכלתי סתם. היו לי סיבות, אבל בעיקר אכלתי כדי להחניק רגשות. לא יכולתי להתמודד עם מחשבות. הפחדים וחוסר הבטחון היו בלתי נסבלים, אז אכלתי. השתדלתי להשמיד אותם. חשבתי שאם אדחס כמה שיותר אוכל לגרון, הכאב הזה יתאדה" (עמ` 33)
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב ספר בנושא כל כך אינטימי, כל כך מביך, כל כך מביש, כמו השמנה.
צריך הרבה יותר אומץ כדי לספר ספור אישי שכזה בעברית. ישראל היא מדינה קטנה, לכי תדעי מתי יתקוף אותך הספר בפינה, מה תחשוב עלייך המורה של הנכדים, מה אומרים השכנים….

לאלי הנקינד כ"ץ יש את האומץ הזה. יש את התובנה והיכולת להסתכל במראה ולעשות לעצמה אנליזה שלמה, ודרכה גם לקורא- למה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו אוכלים, עד כמה הזהות שלה כאדם נבנתה על בסיס האהבה-הדחיה-הבושה מהאוכל:
"כל כך הרבה מהזהות שלי, גם החנטריש וגם הגדולה, קשור ברומן שלי עם האוכל" (עמ` 17)

היא עצמה החלה להשמין כתוצאה מטראומה רפואית שעברה (ניתוח), וההשמנה החמירה כתוצאה מפגיעה מינית שעברה בהיותה ילדה.
אבל השמנה היא לא רק מנת חלקם של ילדים שנפגעו מינית. השמנה היא מפלטם של האנשים שאין להם את המילים לומר את המילים, או שאין מי שישמע אותם.

הסטטיסטיקות מוכיחות כי יש לא מעט אנשים עם משקל עודף באוכלוסיה. אני מניחה שיש לא מעט כאלה גם בין קוראי הבלוג.
זוכרים את מבטי הגועל והאכזבה מצד אנשים שאמורים לאהוב אתכם בדיוק כמו שאתם? לא משנה אם אתם רזים או שמנים, חכמים או טיפשים?
זוכרים את הבגידה שהרגשתם כשאחד משלכם מסתכל עליכם ואומר "למה אתם פשוט לא מפסיקים לאכול??". ואולי זה בכלל משהו בוטה פחות. אולי בכלל לא אומרים כלום, כמו אמה של הנקינד כ"ץ, שרק הסתכלה בעיניים מצומצמות, ולא הייתה צריכה לעשות יותר מזה כדי שזה יכאב.
"היא לא סבלה שמנות מוזנחות- הייצוג המגעיל של חוסר שליטה עצמית. אנשים שמנים היו בעיניה תינוקות מגודלים עם צורך אדיר לאכול בלי סוף" (עמ` 33)
הספר מתמקד במאבקה של המחברת באוכל תוך שימוש בשיטת "12 הצעדים" בOA (אכלני יתר אנונימיים). זוהי תוכנית שעובדה על פי מודל 12 הצעדים של הAA (אלכוהוליסטיים אנונימיים).
חברי התוכנית מאמינים כי מדובר במחלה, הנובעת מהתמכרות לסוגי מזון שונים שגמגבירים את הצורך להמשיך ולאכול אותם. הפתרון כאן מלבד המנעות מהאוכל הבעייתי (במקרה של הנקינד כ"ץ מדובר בעיקר בהתמכרות לסוכר לבן), הוא רוחני- הצעד הראשון אחרי ההודאה שמדובר בהתמכרות והמתמכר חסר אונים, הוא להודות שישנו כח גדול יותר שיכול לעזור. באופן כללי, האלוהים כישות כבירה ומושיעה נוכח מאוד בספר. לטעמי, זוהי נקודת התורפה העיקרית של הספר.
מצד שני, הספר נכתב במקור באנגלית ונועד במקור (אני מניחה,מעצם היותו בשפה האנגלית) לקהל שמכיר ומסתמך הרבה יותר על כל תרבות "12הצעדים".

התחברתי מאוד למאבק האישי, למבוכה, ל"מלכוד 22" המוכר בזמן הדיאטה, שרק מי ש`היה שם` מכיר:
"אם אני שוקלת פחות מכפי שציפיתי, במקום לזרום עם המומנטום- אני זוללת. משהו בהתקרבות למטרה מפחיד אותי ואני "מוכנה" לקלקל. מצד שני, גם אם לא ירדתי כמו שקיוויתי, אני צפויה ליפול לשטח מסוכן. ההגיון כאן סוטה, אך שקוף: הירידה האיטית במשקל מעצבנת, ולכן אין לי מנוס אלא להתנחם באוכל" (ע`מ 68)

ד"ר אלי הנקינד כ"ץ, פסיכולוגית הוליסטית, מוסמכת בהצטיינות יתרה על ידי האגודה האמריקאית לטיפול בהתמכרות ואובססיות. גרה במושב שואבה. חיברה גם את הספר "הגבול הדק בין שפיות לטירוף".
כל שנה הבטיחה לעצמה הנקינד כ"ץ שזה יהיה "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה", בתקווה לחיים טובים (ובעיקר רזים) יותר. אני מקווה שהיא מצאה את החיים הטובים (ולאוו דווקא רזים).

למעוניינים – פרטים נוספים על תוכנית "12 הצעדים".
ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית של הספר.

"הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"/ אלי הנקינד כ"ץ
מאנגלית: דורית גינת (בליווי המחברת)
כנרת, 2009
236 ע"מ

רזה בגוף שמנה

יום רביעי, 21 באוקטובר, 2009

סטייסי נכנסת לחנות בגדים יוקרתית. היא דוגמנית. שופעת בטחון. המוכר ניגש אליה, "יש לי משהו ב-ד-י-ו-ק בשבילך" הוא אומר לה, ומציע לה גם קפוצ`ינו.
ג`יין נכנסת לאותה חנות בגדים. היא עורכת דין מצליחה. שופעת בטחון. סטייסי שמחה לראותה. היא מבשרת לה שיש כאן קפוצ`ינו חינם. המוכרת מסתכלת על שתי הנשים ומודיעה להן "המכונה התקלקלה". "אין לנו כאן את המידה שלך", היא אומרת לג`יין, "אולי כדאי שתלכי למקום אחר".

כמה פעמים קרה לכן שנכנסתן לחנות, וגיליתן שאין שם מעל מידה 40? כמה פעמים הרגשתן שאף אחד לא סופר אתכן עם אתן מעל מידה 40?
לג`יין זה נמאס, והיא תובעת את החנות למשפט.

עכשיו דמיינו לכם את הסיטואציה הזו, והוסיפו עוד עובדה אחת קטנה:
עד לפני חודשים ספורים ג`יין הייתה דב, דוגמנית דקה כגבעול, חסרת דאגות שלא עשתה למעשה דבר. היא נהרגת בתאונה טיפשית (מתנגשת במשאית בזמן שהיא מורחת ליפסטיק) ומגיעה לשערי גן העדן. המלאך השומר שלה, העונה לשם פרד, אומר לה שהיא לא עשתה דבר בחייה- לא טוב ולא רע, ולכן הוא לא יכול להכניס אותה לגן העדן. באותו זמן ממש ג`יין האמיתית נורית במהלך קטטה במשרד עורכי הדין שלה, וכך (אני מקצרת את התהליך) חוזרת דב לתוך גופה של ג`יין.

אני מודה שזה נשמע צולע למדי. אבל עזבו את המסגרת, זה לא באמת מעניין. אתם אוהבים דרמות משפטיות? אוהבים נושאים דוגמת דימוי עצמי, אהבה ושאר החומרים מהם עשויה דרמה טובה? זו התוכנית בשבילכם.

Drop Dead Diva
נכון לרגע זה ישנם 13 פרקים (העלילה שתוארה כאן היא הפרק התשיעי), עונה שניה אמורה לעלות ב2010.

באתר הרשמי אפשר לקבל מידע נוסף ולצפות בפרקים.

רדו ממני!!

יום ראשון, 28 ביוני, 2009

"בעיניים שלכם, להיות רזה זה טוב. כמו לא לצעוק כדי שהשכנים לא ישמעו. מותר להרוג אחד את השני-  רק בשקט. ככה זה בפולניה. אבל שומן? שומן רואים, וזה אסור. שומן חוצה כל עדה ולאום, ובכל מקום החוק הוא אחד: סבל מותר להפגין רק באמצעות גוף שדוף. אבל סבל המתבטא בשומן- סבל כזה אינו ניתן לכפרה" (עמ` 11)


אני שמנה. תמיד הייתי. אני מניחה שתמיד אהיה שמנה (בגדלים משתנים כמובן).
אנשים שמנים, ולא משנה אם הם נשים או גברים, יודעים מה זה להיות שמן. איך מרגיש אדם שיודע שלא רואים אותו, אלא את השומן שלו. איך תמיד, ולא משנה מה תהיה התלונה הבריאותית שלו (גם אם מדובר בדלקת אוזניים), ההמלצה תהיה "תרזה והכל יהיה בסדר". איך תמיד יגידו "לא חבל שאת/ה שמנ/ה?", ואיך תמיד סיטואציות כאלה גורמות רק יותר לרוץ למקרר.


גם אורית יוגב יודעת את זה. בספרה "רדו ממני", היא כותבת את ספורם של האנשים השקופים, היא קוראת להם. האנשים שיש עליהם יותר מדי קילוגרמים מיותרים, שמסתירים את הלב הגדול והפצוע שלהם.
יש בספר ספורי מקרים, ספורים אנושיים שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר אליהם, יש דיון במניעים הפסיכולוגיים הגורמים לילד שמן להמשיך ולאכול, יש לא מעט ביקורת כלפי הורים שלוחצים על ילדיהם, לא מעט פעמים תוך כדי התעללות נפשית לא מעטה, שיפסיקו כבר לאכול: "אחד הכשלים המרכזיים הוא הקריאה השגויה של ההורה לפיה הילד אוכל בצורה מופרזת כדי להרגיזו. אין אבסורד גדול יותר מזה. אף ילד אינו בוחר להיות שמן ולהאביס את עצמו בכוונה נגד הוריו. הוא עושה זאת כי הוא זקוק לכך מסיבותיו שלו" (עמ` 62).


היא מתארת גם את הרגשתם של ההורים, המוצגים כאנשים הפועלים בעיקר מתוך חשש ודימוי עצמי פגוע שלהם עצמם: "להיות הורה לידל שמן זה להרגיש את העיניים של כולם ננעצות כמו סכינים בבטן שלך, ננעצות ומסתובבות בלי שום רחמים, ללא מחשבה שניה" (עמ` 246), "היא קפצה והבטן שלה קפצה אחריה, ואני הרגשתי כאילו אני קופצת לתוך התהום ורוצה לקחת אותה איתי" (עמ` 247).


ובעיקר היא מדגישה עד כמה יחס החברה, ובעיקר יחס המשפחה, כלפי הילד השמן, הוא זה שפוגע בילד, הרבה מעבר לשומן עצמו: "הילד נושא בתוכו את חווית חוסר האונים, את תחושת הדחייה, וחדל להיאבק לא רק במשקלו אלא גם בתחומים אחרים של חייו. ציפייותיו מעצמו אינן קשורות יותר לכישוריו האובייקטיביים. הן קשורות קשר הדוק ובל יימחה לאותן חוויות עבר אומללות" (עמ` 150).


הספר הזה הוא חשוב. חשוב לי כשמנה לשמוע אנשים אחרים. חשוב שבנזוגי, איש רזה ותמיר ינסה ויבין. חשוב לכולם.


אורית זאבי- יוגב היא בעלת תואר MA בפסיכולוגיה קלינית רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר MA קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. יש לה גם בלוג.


ספר מומלץ. לא רק לנשים. לא רק לשמנים.


רדו ממני/ אורית יוגב
הוצאת כתר, 2009
264 ע"מ

ישנן בנות

יום שבת, 20 ביוני, 2009

בשנת 2002 פורסם הספר "טוב במיטה", ונכנס אצלי לפנתיאון הספרים האהובים. כי מה יותר טוב משמנה שנונה שאינה מסתירה את אומללותה כדי לשפר את אומללותה של שמנה אחרת?

בתחילת "טוב במיטה" היינו, קני ואני, שתי רווקות מזדקנות, שמנות, ללא בעל (כאן אמורה להגיע האנחה הפולנית). בסוף "טוב במיטה" קני מצאה עצמה עם ילדה (העונה לשם ג`וי), עם רופא מסוקס ורגיש (העונה לשם פיטר) שאוהב אותה "just the way you are", ועם התמוטטות עצבים ברמה פעילה זו או אחרת, ואני מצאתי עצמי במיטה עם הררי קלינקס משומשים.

עברו שנים. גם אני כבר התחתנתי עם גבר מסוקס ורגיש (שלא עונה לשם פיטר) שאוהב אותי ברמות מטורפות, גם אני עוברת התמוטטויות עצבים כאלו ואחרות. ואז הגיע "ישנן בנות".
כמו שלא תרצו לפגוש שוב את האקס המיתולוגי שלכם, כך חששתי לקרוא את "ישנן בנות", ספר ההמשך. אבל הסקרנות אכלה אותי.

מתברר שיש המשך ל"והם חיו באושר ועושר". יש חיים אחרי. קני עדיין נשואה לפיטר, חיה איתו ועם בתם ג`וי, שהופכת מהר מאוד לבת – עשרה עקשנית, שנונה וחכמה (קצת כמו קני, דבר שמשגע את אמה) בפרבר בפילדלפיה. כמו כל אמא יהודיה כשרה, היא מתעסקת בהכנת לביבות בבית הכנסת, בתכנון מסיבת בת המצווה של ג`וי, בנסיון למצוא פונדקאית כדי להביא לעולם ילד לפיטר, ובעיקר- בנסיון להסתיר מג`וי את הספר שכתבה 12 שנה קודם לכן (ממש לאחר שהספר הקודם הסתיים) ובוגוללה את כל ספור חייה החושני (פחות או יותר).

אין כאן איזו עלילה קורעת. יש כאן, כמו ב"טוב במיטה" התמודדות לא פשוטה עם כמה נושאים לא פשוטים. עניין הגודל עדיין קיים ברמות שונות ומשונות (ג`וי שונאת את הציצים הגדולים של אמא שלה לדוגמא), יחד עם משפחות מורכבות וגירושים, וסודות מהעבר, ויחסי אמהות – בנות  ו…. החיים בעצם.

פעם המדד שלי לספר טוב היה אם אני בוכה בו. בספר הזה בכיתי. אמנם פחות מב"טוב במיטה", אבל עדיין מצאתי עצמי בסוף הספר במיטה עם קלינקס משומשים. הפעם לא עם הרים. גבעה אחת או שתיים.

לסיכום, אם את "טוב במיטה" הייתי מסווגת כספר שגם גברים שמנים יוכלו להזדהות עמו, ולו במעט, הרי ש"ישנן נשים" הוא ספר נשים קלאסי. לא הרבה מעבר.

והערה אחת לסיום: לאורך כל העלילה נטען כי קני הוציאה ספר העונה לשם "ילדות גדולות לא בוכות".מאחר ויצא ספר כזה (בהוצאת ידיעות אחרונות), מאת סופרת שלפי בדיקה לא מעמיקה שעשיתי אכן קיימת, אולי כדאי היה לחשוב על שם אחר לספר?

תוספת מאוחרת: בעקבות הפרסום פנתה אלי דורית בריל-פולק, וכך כתבה: אני מתרגמת הספר. זהו הספר השני של ויינר שתרגמתי. אני חייבת לציין שזהואחד הספרים היותר חביבים שתרגמתי בזמן האחרון.אני אוהבת את ההומור שלה ואתה"נקודה היהודית" שבספריה. בעניין תהייתך על השם "ילדות גדולות לא בוכות",עורכת הספר העירה את תשומת ליבי לכך שקיים ספר בשם זה, אבל החלטנו שחבללשנות שם קליט כל כך רק בגלל שתורגם לעברית ספר בשם זה. קורה שקיימיםספרים הנושאים את אותו שם, זה לא נורא.
בברכה, דורית בריל-פולק

ישנן בנות/ג`ניפר ויינר
מאנגלית: דורית בריל- פולק
הוצאת מודן, 2009
378 ע"מ

טוב במיטה- המלצה חמה

יום שלישי, 26 במאי, 2009

קני, עיתונאית שנונה, אך לא מוערכת מספיק (לדעתה), פותחת ביום בהיר את אחד מעיתוני הנשים הפופולאריים ומגלה שהאקס שלה כתב עליה. הוא קרא לזה "לאהוב אישה גדולה". היא שקלה להרוג אותו, אבל במקום זה העדיפה לאכול עוד "בן וג’רי’ס". 

"טוב במיטה" הוא סיפור על אישה רגילה, שחיה את חייה, ומתמודדת, כמו כולנו, עם תסביכים קטנים וגדולים. זהו סיפור על אישה שמנה, אבל הרי זה לא ממש משנה, נכון? כי כמעט לכל הנשים היום, לכל מי שאני מכירה לפחות, יש את תסביך "איך אני נראית ולמה לעזאזל לא המציאו את הפטנט שיקטין אותי בחצי".

זה סיפור על כל אחת (ואחד?) מאתנו, שחיה בתחושה שהיא יכולה יותר. להיות יותר יפה, יותר רזה, יותר מוכשרת. שחיה בתחושה לא נוחה עם עצמה וזהו גם הסיפור שלי, ושל כל אחת מאיתנו, שמעולם לא היינו שלמות אם איך שאנו נראות. בעיקר, זהו סיפורה של קני, שהתעוררה בוקר אחד וגילתה שכל הדברים שהדחיקה ולא התעסקה איתם כל החיים, לפתע פתאום מדפקים על דלתה; זה התחיל עם ברוס, האקס המיתולוגי, שהעדיף להעלות את כל הזיכרונות על דפי העיתון, המשיך באביה הנעלם, שמעולם לא התייחס אליה כמו שהגיע לה, ובעיקר – זו הייתה היא מול בבואתה המשתקפת במראה.

את "טוב במיטה" קראתי כי בעצם, גם אני אישה גדולה. למה להשתמש במכבסת מילים – אני אישה שמנה. לא פשוט לחיות במאה ה-21 כשמנה. בפעם הראשונה שקראתי את הספר, בכיתי. בכיתי, כי ראיתי שם את דמותי. על כל התסכולים והשטויות שלא יאמנו שאנחנו מכניסות לעצמנו לראש. 

גם צחקתי, כי בתוך כל העצב הזה, היו, ויש, לא מעט רגעים של הומור עצמי משובח למדי. צחקתי כי יש גבול כמה אפשר לבכות, אבל תמיד אפשר לצחוק. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, התחלתי להעביר אותו לכל החברות שלי, מבלי להתחשב בהיקף המותניים שלהן. 

"טוב במיטה", מוגדר כ"ספר נשים". אין ספק שהוא אכן ספר נשים. לא כי הוא מתעסק ברומנים ובשאר הבלים, אלא כי ג’ניפר ויינר מצליחה להבין בדיוק מה מפעיל אותנו, וגורמת לנו להבין את זה.

טוב במיטה/ג’ניפר וינר
תרגום
: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2002
344 עמ’

לתת הזדמנות נוספת

יום שלישי, 14 באפריל, 2009

אחת הבעיות שלי כשאני קוראת ספר היא שאני נוטה לחפש את עצמי בתוכו. כל הזמן. בעיה נוספת היא שאני, איך לומר, טיפוס מורבידי למדי, ומתחברת לא מעט לצדדים הפחות מאושרים של החיים.
אני מניחה שזו אחת הסיבות שאני לא אוהבת את הספרים של מיכל שלו. אני לא אוהבת את כל הגיבורות החתיכות והמוצלחות שלה. לא אוהבת את כל הרומנים רומנטיים האלה, שלפני עשרים שנה לא יכולתי להפסיק לקרוא ולפנטז על הנסיך ההוא,שיאהב אותי ויסחוף אותי באהבתו.
היום אני כבר יודעת שאין נסיכים באמת (חוץ מהנסיך האישי שלי) ושאין באמת ספורי אהבה כאלה. החיים הרבה הרבה יותר מורכבים. אני גם יודעת שממרומי גילי ומשקלי לעולם לא אהיה הבחורה החתיכה שכולם מסובבים אחריה את הראש.
ואולי בגלל זה התחברתי לספר האחרון של מיכל שלו, "הזדמנות למשהו טוב". אולי כי במידה רבה גבי, גיבורת הספר, מזכירה אותי במלחמתה במשקל, בדימוי העצמי המזעזע שלה, ברומנטיות שלה.

ברמת העקרון, זה ספר "נשי". אני מתקשה לראות גברים שיזדהו יותר מדי עם הספר (להוציא את עניין הפרידה מאדם אהוב שגוסס).
גיבורת הספור היא גבי,בחורה שמעולם לא הייתה רזה במיוחד, ועניין המשקל הוא בהחלט משהו שמשפיעעליה. גבי היא סופרת, שבמקביל למשבר כתיבה שהיא חווה היא מתמודדת עם מותו של בעלה רוני ממחלת הסרטן, עם שני ילדים ועם לא מעט חברות ועניינים נוספים. נגעה ללבי בתה של גבי שמתלוננת על כך ש"הם קוראים לי גוש שומן ואומרים לי שכל הזמן אני רק אוכלת" (עמ` 10), שבמידה רבה מהווה תזכורת לאמה, שנכנעה מזמן לתכתיבי האופנה ו"יודעת שלא כל אחד יתאהב בה. וזה בסדר" (עמ` 36).
בתור רומנטיקנית מושבעת וחסרת תקנה אהבתי את תאורי האהבה: "במעט מילים הוא מצליח לגרום לי להבין, לגעת, להרגיש טוב יותר" (עמ` 125), "פשוט התחברנו בנימי הגוף והנפש ופרחנו. בנינו את חיינו יחד מהלבנה הראשונה, עיצבנו אותם על פי החלום שלנו" (עמ` 227).
אפילו תאורי המוות הם פיוטיים ופסטורליים: "רוני והיא חיו בהרגשה ששום רע לא יאונה להם, וביום אחד בהיר, יום ככל הימים, נגזרה עליהם הגזרה" (עמ` 48),  "במרחק צעד ממנה, בגוף החי, הנושם, של רוני, התחפר כבר המוות" (עמ` 223).

העלילה למעשה מתחלקת לשלושה ספורים. ספורה של גבי הוא המרכזי שבהם, אבל במקביל יש את ספורה של שרה, אשה ילידת כורדיסטאן שחייה לא היו פשוטים וגם היא נפרדה מאהובים, ואת ספורו של פרינס, עובד זר מגאנה.

זה לא ספר שנשאר איתי לאורך זמן, זה לא ספר מופת. זה ספר קליל, עם עלילה סוחפת שהתאים באותו הרגע למצב רוח רומנטי-מדוכדך.
האם זה אומר שאתן למיכל שלו הזדמנות נוספת? ימים יגידו. בינתיים אני ממליצה על הספר הזה כעל ספר קליל לימים חמים.

הזדמנות למשהו טוב/ מיכל שלו
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
413 עמ`.