ארכיון פוסטים עם התג "חברות"

הילד הפחות

יום חמישי, 10 בנובמבר, 2016

%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%9c

בכל משפחה, לא משנה מה תספרו לעצמכם, יש את הילד שהוא פחות. פחות מוכשר. פחות אהוב. פחות. אף הורה לא יודה, אבל יש תמיד את הילד שדומה לכם יותר, שאתם מרגישים יותר קרובים אליו. ויש את זה ש, נו, אתם לא באמת מבינים איך הוא יצא לכם.

אלבוס מרגיש שהוא כזה. אבא שלו הוא הכי מוכשר בעולם. כולם מכירים אותו. גם את אמא שלו. די קשה להיות בן של אדם מוכשר, הרבה יותר קשה להיות בן של אגדה כמו הארי פוטר. במיוחד כשמרגישים פחות מוכשרים כקוסמים. פחות יפים. פשוט… פחות.

ובנסיעה הראשונה שלו להוגוורטס, הוא פוגש ילד נוסף שמרגיש פחות. סקורפיוס מאלפוי. כן, כן, המאלפוי ההוא, רק הבן שלו.

זו ברית בין שני ילדים שמרגישים לא רצויים, ורוצים שיאהבו אותם. זה ספר שמתאר את המסע שעוברים הורים, וילדים, במטרה להכיר אחד את השני (וגם להציל אחד את השני).

הגעתי לספר הזה ברגשות מעורבים. מצד אחד, אני אוהבת את הארי פוטר (וגם הגדול שלי כבר נדלק עליו). מצד שני, יש תחושה שמנסים לסחוט את הארי פוטר עד תום. ועוד במחזה??

אבל זה זרם. ממש. נכנסתי פנימה ולא רציתי לצאת, בין השאר בגלל התרגום המעולה כתמיד של גילי בר-הלל סמו.

זה לא הארי פוטר קלאסי. אבל אם לא תגיעו עם ציפיה להארי פוטר, תהנו מאוד.

בקיצור, הארי פוטר התבגר. וזה לא לגמרי רע 🙂 .

הארי פוטר והילד המקולל/ג'יי קיי רולינג
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2016
411 עמ'

אותו חיפשתי!

יום שני, 3 בפברואר, 2014

אותי אתם מחפשים

"ליי קוטו נראתה לראשונה כצללית בהירה על רקע חלון המטבח, לא יותר מכתם מטושטש מאחורי השמשה והרשת, ובכל זאת נחשקת מאוד. ריח של ארוחה מתבשלת נישא מבעד לרשתות- בייקון מטוגן, טוסט וקפה- והדמות שעמדה לרצוח אותה הרגישה צביטה ראשונה של רעב בבוקר הקיצי השלו הזה" (עמ' 7).
קי סטריט היא פרופיילרית שמתמחה בתפיסת רוצחים סדרתיים ומרושעים.  כמו רבים וטובים, היא שוקעת יותר ויותר לתוך העבודה שלה. כמו שוטרים רבים אחרים (לפחות בספרים/סדרות TV) הדרך שלה לברוח מזה היא לשקוע באלכוהול. הבעיה היא שההתמכרות שלה הובילה להרס הקריירה והחיים שלה.
היום (דהיינו בזמן הספר) היא מנהל סוכנות בילוש קטנה, ומחפשת את עצמה, בעיקר במקומות הלא נכונים.
כשרוצח סדרתי מכה שוב ושוב באטלנטה, המשטרה פונה אליה, והיא, כמו שרק קי יכולה לעשות, נשאבת פנימה.

רק הארה קטנה על פרופיילרים. בשנים האחרונות הם מככבים בכל מקום אפשרי, החל מהסדרה האלמותית והכה-מצויינת שאני כל-כך-מכורה-אליה "Criminal minds". איכשהו, קצת כמו פסיכולוגים, ברור בעליל שהגבול בין היותך פרופיילר מוצלח במיוחד לבין היותך רוצח סדרתי מתועב ו/או מתוחכם ביותר הוא דק ביותר, כמו שאפשר להבין מהביוגרפיה הצנועה של קי: "לפני למעלה משלושים שנה ישבתי על הרצפה בבית הישן והסתכלתי על סבא וסבתא שלי שדם ניגר מגופם ונקווה סביבי. אני לא ממש זוכרת אותם וגם לא אירועים שקדמו לרגע ההוא. כאילו נולדתי בלב זירת רצח בגיל חמש" (עמ' 92).

אני אוהבת ספרי רצח מתח. אני מתה עליהם. בימים שאני מוטרדת, מספיק שאני אשקע בספר עם כמה גופות, וזה ירגיע אותי (כן, אני מוזרה, ולא- הנסיך כבר לא מסתיר את הסכינים בבית  😆 ). רק מהפתיח של הספר (ראו למעלה), ידעתי שמצפה לי קריאה מהנה במיוחד, ואכן, לא התאכזבתי.
אז מה היה לנו כאן? דמויות מוזרות, טוויסטים בעלילה (אפילו כמה שלא חזיתי אותם!), דמויות מיוסרות… ובקיצור- אחרי הרבה נפילות בזמן האחרון, סוף סוף ספר מתח טוב.

אמנדה קייל ויליאמס עבדה כעיתונאית עצמאית בכמה עיתונים באטלנטה. זהו הספר הראשון בסדרה קי סטריט. הספר השני, העונה לשם "Stranger in the room", וספר שלישי עתיד לצאת ביולי הקרוב. אני לפחות, מתכוונת להניח ידיי על הספר הזה, ובקרוב.

לסיכום, (נו, באמת, היה לכם ספק???)

אותי אתם מחפשים/ אמנדה קייל ויליאמס
The Stranger you seek/ Amanda Kyle Williams
מאנגלית: טל ארצי
הוצאת מטר, 2013

343 עמ'

האמא של הילד היורה

יום רביעי, 11 בדצמבר, 2013

נמר מעופף

א' אמרה לי בוקר אחד "את חייבת לקרוא את הספר הזה, הנה, אפילו איילה חסון המליצה עליו". 
הייתי סקפטית. ראשית, אני מודה שאיני נמנית על חובבי הספרות העברית. שנית, בעוד א' היא חובבת של רומנים. במיוחד ההארד-קור שביניהם, כאלה של דניאל סטיל ונורה רוברטס, הרי שאני אישית מעדיפה אנשים מדממים..
אבל אז היא אמרה לי על מה הספר, והחלטתי לתת צ'אנס. אני עוד אחזור להחלטה הזו.

"אני האמא של הנער היורה" (עמ' 16)

גיבורת הספר, מיקי מילוא, היא אישה "רגילה". בעלה היה איש צבא והיום הוא איש עסקים. יש לה ילד בקורס קצינים וילד נוסף בן 16, שמתאמן לקראת הגיוס. ולפתע פתאום טרגדיה קורית, והעולם לא יחזור להיות כשהיה.
מיקי צריכה להתמודד לא רק עם סביבתה הקרובה והרחוקה, אלא בעיקר עם מחשבותיה, עם חשבון הנפש שלה ועם השאלה האם באמת עשתה כל שיכלה?

השאלה הנצחית של האמהוּת לגבי האחריות על מעשי הילד זה משהו שלא ישתנה. יש לי עולל בן  (כמעט) שלוש וכל פעם שהוא מתעטש לצד הלא נכון אני חושבת שזה באשמתי, אבל כאן נראה לי שהגבולות מטשטשים מדי.  אם ב"קווין" האלמותי האם טענה שקווין הוא רשע מלידה (ומנגד התייסרה על כך שלא העניקה לו יותר אהבה), וב"19 דקות" האם ראתה בפיטר את הקורבן בלבד, הרי כאן אין בכלל לקיחת אחריות (לא מדובר כאן על אותו סוג של אירוע). הילד לא אשם. הייתה תאונה. ואחר כך, "אוי ואבוי" על הבעל. והילדים. ואיך אפשר בכלל.

"הסתירה הרגשית שאנו נמצאים בה קשה מלהכיל. מצד אחד אנחנו מתאבלים מרה על מותו של עופר שהכרנו עוד לפני שהתחלף לו הקול, ומצד שני אלמלא חוסר האחריות שלנו, איש לא היה צריך ללבוש שחור" (עמ' 106)

ועכשיו, אם תרשו לי, אחזור להסבר לתירוץ  שלי, למה קראתי את הספר.
בשמיני באפריל 2009 נהרג אורן מזרחי, ילד בן 8 מהישוב רעות, מיריית אקדח שכיוון אליו חבר טוב. שניהם היו אז בני 13. אבל גדול ירד על הישוב, וזעזוע מסויים חלף בארץ. הספר מתכתב במידה מסויימת, במידה רבה אפילו, אם האירוע הזה. לא קשה לנחש את זה, ולו מקריאת הכריכה האחורית.

באופן אישי, כשספר בדיוני מבוסס (ולא, זה לא באמת משכנע שכותבים שאין כל קשר למציאות) על אירוע מציאותי, יש לי בעיה עם זה.
אם הספר היה מספיק טוב, הוא לא היה צריך להיות מבוסס על אירוע שהיה.
אם הספר לא מספיק טוב, שום הילולים של שום ברנז'ה לא  יעזור.

יעל טבת-קלגסברד היא בתו של הסופר שבתאי טבת, ואשתו של העו"ד דורי (אביגדור) קלגסברג. אני מציינת את זה, כי אי אפשר להתעלם מזה בקריאת הספר. אי אפשר להגיד "זה בדיוני" ולתאר את הבעל הולך לכלא, לפרק זמן ממש קצר, ולא להתייחס לביוגרפיה של הסופרת.  מצד שני, היא כתבה  שירים ("בתוך" של דפנה ארמוני, "שבועה" של רמי קליינשטיין ועוד) וספר נוסף, "שוליית הקוסם", שעסק, באופן מאוד מפתיע, בעו"ד מפורסם שעשה טעות וחייו התפרקו.

לסיכום, צהוב זו לא מילה גסה, וכל עוד לא מצפים ליותר מזה, לא מתאכזבים.

נמר מעופף/ יעל טבת קלגסבלד
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
318 עמ'

פרנויה הכרחית

יום ראשון, 24 בנובמבר, 2013

אל הפינה האפלה ביותר

השבוע מציינים את היום הבינלאומי למלחמה באלימות כנגד נשים. לכבוד יום זה אעלה במהלך השבוע ספרים העוסקים באלימות במשפחה בכלל, ובאלימות נגד נשים בפרט.

"היום שוב חשבתי שראיתי אותו" (עמ' 333)…

קתרין הייתה צעירה ונלהבת. היא אהבה לצאת עם החברות. לשתות. לבלות. להתחיל עם גברים. כך היא גם הכירה את האהבה הגדולה של חייה, את טום. טום, שאוהב רק אותה, ורוצה אותה רק לעצמו.
"הרגשתי כאילו דלת נטרקה מול הפרצוף של קתרין הקודמת, התמימה ונטולת הדאגות. נשארתי רק אני: קתרין שפוחדת כל הזמן, קתרין שמסתכלת אחורה כדי לראות מי עוקב אחריה, קתרין שיודעת שהעתיד, ולא משנה מה הוא צופן, בהכרח לא יהיה טוב" (עמ' 227).
זה לא שהיא לא ניסתה לקבל עזרה. היא ניסתה. אבל החברות שלה לא האמינו לה, הרופאים לא האמינו לה. השוטרים לא האמינו לה. עד שהיה מאוחר מדי.

ארבע שנים מאוחר יותר, קתי היא אישה רצינית. היא יוצאת כל בוקר למקום עבודתה, משקיעה את כל לבה בעבודה, ואז הביתה. הלו"ז שלה די קבוע. היא בקושי יוצאת עם חברים, ועל ברים/פאבים/ מסעדות כמעט ואין מה לדבר.
"הבעיה היא לא לקום אלא לצאת מהבית. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת וחוטפת משהו לאכול, אני מתחילה לבדוק שהדירה מאובטחת לפני שאני יוצאת לעבודה. זה כמו היפוך של התהליך שאני עושה בערב, אבל איכשהו גרוע יותר, אולי מפני שאני יודעת שהזמן פועל נגדי. בבוקר אני יודעת שאני חייבת להגיע לעבודה בזמן, אז יש גבול לכמה פעמים אני יכולה לבדוק." (עמ' 19)

פעם, לפני הרבה שנים, הכרתי מישהי. היא גם הכירה מישהו. גבר חלומות. סיוטים, יותר נכון.
גם לה לא ממש האמינו. גם היא נשארה עם הגבר ההוא, פשוט כי הוא היה היחיד שנשאר. גם אצלה זה נגמר איכשהו. איכשהו היא שרדה.
אבל לשרוד זה לא ממש לחיות.
"כל הדברים האלה נועדו להשקיט את המוח שלי. כל הזמן, יומם ולילה, המוח שלי מייצר תמונות של דברים שקרו לי ושל דברים שעלולים לקרות. אני מרגישה כאילו אני צופה שוב שובו בסרט אימה, בלי לפתח עמידות כנגד הזוועות" (עמ' 34)

קתי לא מעזה לפגוש אנשים חדשים, על גברים אין על מה לדבר. היא שבויה בעברה, בצלקות שלה, בפחדים שלה. וכשסוף סוף היא פוגשת מישהו חדש, שנראה שאפשר לסמוך עליו, משהו קורה…

הספר מוגדר כספר מתח, אבל לא הייתי מגדירה אותו ככזה. בעיניי, האווירה החזקה הייתה תחושת הדחיסות, הפחד הזה, שגרם לקתי לבדוק שוב ושוב את דלת ביתה. להשאיר סימנים שרק היא תשים לב אליהם, לבדוק שוב אם מישהו לא עוקב אחריה.

אווירת הדחיסות הזו נשארה איתי ימים ארוכים אחרי שסיימתי את הספר. רק מי שהייתה שם יכולה להבין את זה, את התחושה שאת כלואה גם כשלא רואים את זה.  את הפחד המאיים והמשתק הזה, שמציף אותך כל פעם, כל הזמן. את כביכול חיה. כביכול הכל בסדר, אבל אז את שומעת משהו, מריחה משהו. נזכרת במשהו…

זהו סיפרה הראשון של אליזבת היינס, שהחלה לכתוב אותו במהלך קורס בכתיבה שלקחה בו חלק. באתר שלה היא מציינת שבאותה תקופה עסקה במסגרת עבודתה (כאנסליטית מידע במודיעין המשטרה) בכתיבת דו"ח על אלימות במשפחה.
מאז הספיקה לפרסם עוד שני ספרים (ספר נוסף עתיד לצאת בקרוב). אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם אותם.

לסיכום,

אל הפינה האפלה ביותר/אליזבת היינס
Into the darkest corner/ Elizabeth Haynes
מאנגלית: יעל סלעשפירו
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
415
עמ'

המסע הבלתי סביר (בעליל) ללב שלי

יום שני, 10 בדצמבר, 2012

הרולד פריי היה יכול להיות סתם (עוד) פנסיונר טרי. איש אפרורי למדי, בעל שגרת חיים קבועה וטקסים ידועים מראש.
כמו אנגלים רבים, גם הוא חי לו בבית קטן עם אשה אפרורית לא פחות, גם הוא התנחם בשתיית תה ובפתרון תשבצים בימי ראשון בבוקר.
כאמור, הכל היה די סתמי. עד לאותו יום שלישי שבו קיבל הרולד מכתב.

"הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך"… (עמ' 10)
כך היא כתבה לו. ואכן, ההפתעה הייתה רבה. קוויני הנסי, ידידה ותיקה שנעלמה מחייו לפני שנים כה רבות, כתבה לו מההוספיס שבו היא שוהה. ימיה ספורים, והיא חושבת עליו, כך כתבה.

הרולד, כמו כל אנגלי טוב, כותב לה מכתב יבשושי למדי כתגובה:
"קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי)" (עמ' 13)

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מן הסתם סיפורנו לא מסתיים כאן.
כי הרולד כבר לא סתם פנסיונר. בין הבית לבין תיבת הדואר הרולד מגיע להחלטה. אולי כפיצוי על טובה שעשתה לו חברה טובה, אולי כמעין כפרה על חיים שלמים של צער, הוא מחליט ללכת לבקר את קוויני. ללכת. פשוטו כמשמעו. המרחק אגב, אם אתם מתעניינים, הוא בסביבות ה1000 ק"מ.
הרולד צועד. בדרכו הוא יפגוש אנשים לא מעטים. רובם יעודדו אותו, חלקם יצחקו עליו, חלקם יתנו לו פיסה מעצמם, אבל בעיקר הרולד חושב. הוא חושב על השנים חשלפו להן, על המשקעים והכעסים והאכזבות עשו את שלהם, על המרחק והניכור בינו לבין אשתו, מורין, ועדיין היא זו שעליה הוא חושב רוב הזמן. שעליה הוא מצטער רוב הזמן. עליה ועל דיוויד, בנם הנעדר המשותף.

זה לא שהעלילה של הספר מקורית במיוחד. פורסט גאמפ עשה את זה לפניו. (זוכרים את הצעידה של פורסט, שלפתע פתאום מוצא עצמו מלווה בעדר רב של מאמינים? גם להרולד זה קורה…). לפני מספר שנים יצא סרטו של דיוויד לינץ' "סיפור פשוט", שסיפר את סיפורו (האמיתי!) של אלווין סטרייט שבגיל 73 עלה על מכסחת דשא חשמלית כדי לבקר את אחיו המתנכר שחי במרחק 390 ק"מ. המסע שלו על גבי המכסחה (שמהירותה 8 קמ"ש) נמשך שישה שבועות. להרולד זה לקח בערך שלושה חודשים (מאמצע אפריל עד מתישהו ביולי). בשני המקרים מתברר שהמסע חשוב יותר מאשר ההגעה עצמה.
אני לא יודעת בדיוק מה נגע בי בספר הזה. ציניקנית שכמותי בדרך כלל לא נמסה כל כך מהר על ידי דמויות זקנות שמכות על חטא, אבל אולי זה השמים שהיו קודרים בשבוע שקראתי את הספר, אולי זו אנגליה שאני כל כך אוהבת, ואולי אני סתם מתרככת לעת זיקנה, אבל הספר הזה חדר לי ישר ללב.

מילה טובה על הכריכה (אויירה על ידי Andrew Davidson) בהחלט קסם לי- משהו בתמימות של המוקסינים.. תמימות שכבר לא ממש קיימת היום, לא?

רייצ'ל ג'ויס היא תסריטאית החיה באנגליה. זהו ספרה הראשון. הוא מועמד לפרס בוקר 2012, ולא מזמן היא זכתה בפרס "תגלית השנה" מטעם אגודת הסופרים בבריטניה.
באתר הסופרת אפשר לראות את העיצובים השונים של הספר (בתרגומיו השונים). מקסים!
וכאן אפשר לראות טיזר לספר (שנעשה באופן חובבני אבל בהחלט משקף את רוח הספר).

לסיכום, יש ספרים שאני קוראת כדי למלא חלל. יש ספרים שאני קוראת כדי לשחרר מועקה. יש ספרים שאני קוראת כי משהו בכריכה משך אותי.
ויש ספרים שאני קוראת, ואחר כך רוצה לקרוא אותם שוב (רק אל תספרו לחמותי שתחיה, שאני צוחקת עליה שוב ושוב על זה שהיא קוראת את אותם הספרים פעמים רבות).

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
The Unlikely pilgrimage of Harold Fry/ Rachel Joyce
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת זמורה ביתן, 2012
297 עמ'

עוד אכזבה

יום ראשון, 4 במרץ, 2012

נתחיל בחדשות הטובות: שון קינג ומישל מקסוול חוזרים!
אני אוהבת את הזוג הזה, שון המסוקס ומישל שמסתירה סודות מכולם, ובעיקר מעצמה (חלקם יתגלה במהלך הספר).

הפעם הם עוסקים בחטיפה. ילדה בת שתים עשרה נחטפת ביום הולדתה. במהלך החטיפה נרצחת אמה ואביה נפצע. במקביל נחטפת אשה אלמונית ממקום אחר.
הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה הראשונה היא שמדובר ב-וילה דאטון, אחייניתו של נשיא ארצות הברית. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה השניה היא…. טוב, בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
האם המשפחה הראשונה קשורה לעניין, או שמא מדובר בעניין שונה לחלוטין? האם מותר להסתיר דברים בכל מחיר? האם האהבה תפצה על הכל? האם היוקרה מפצה על הכל? האם מתישהו אפסיק לשאול "האם" 😆 ?

שון ומישל רגילים לסודות. הם רגילים לרצון של אנשי שררה להסתיר דברים, וכאנשי השירות החשאי לשעבר הם מכירים היטב גם את הפוליטיקה שבין ארגוני הבילוש השונים, אבל דומה שדבר לא באמת הכין אותם למה שיגלו הפעם….

ועכשיו החדשות הרעות- אם הספר הזה נשמע לכם מעט מוכר, זו לא טעות. באלדאצ'י כבר עסק בעניין השררה שמעל החוק בספרו "נשיא מעל החוק" (שעובד לסרט בכיכוב קלינט איסטווד). העלילה שונה, אבל פרטיה, או לפחות קווי המתאר שלה, דומים.
זה לא הופך את הספר לקריאה פחות מהנה, אבל כשמדובר בשני סרטים ברצף (ספר זה יצא לפני "נאמנות כחולה") אני רואה כאן דפוס של עייפות החומר, וחבל.
מצד שני, יש מי שהתלהבו.

לסיכום,
(כי העלילה חביבה, אבל קראתי אותה פעם 🙁 )
המשפחה הראשונה/ דייויד באלדאצ'י
First family/ David Baldacci
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2011
460 עמ'

מכירת חיסול

יום שבת, 18 בפברואר, 2012


תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון.

בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.

מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד.
כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים.

תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.

לורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר.
למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, במהלך הספר.

לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.

הערה חשובה: את הספר קראתי באנגלית, ואם אתם מעוניינים בציטטות, אתם מוזמנים להיכנס לפוסט המקורי. הסיבה העיקרית שאני מעלה את ההמלצה שוב היא שיש אנשים שאוטומטית מתעלמים מהספרים באנגלית עליהם אני ממליצה, וכי המתרגמת היא יעל אכמון, שאני עדיין מלקקת את האצבעות מהתרגום שלה ל"עין החתול".

לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!

מכירת חיסול/יו לורי
The Gun seller/ Hugh Laurie
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת עם עובד, 2012
430 עמ'

פיץ וציפה ושלולית של פיפי

יום חמישי, 19 בינואר, 2012


אחד הדברים המפחידים בעולם זה לעשות פדיחה. בכלל לא משנה בן כמה אתה, אתה לא רוצה לעשות משהו מפדח.
ופיץ הוא כמו כולנו.
ציפה הזמינה את פיץ אליה הביתה. הם שיחקו ונהנו כל כך, עד שפיץ שכח שהוא צריך לעשות פיפי, ופתאום הייתה על הרצפה שלולית קטנה 😳 ….

כשילד מתחיל להגמל מטיטול אומרים שזה קשה. "אומרים" משמעו שהעולל עוד טרם הגיע לשלב הזה, אבל אני מניחה שזה קשה לא רק להורים אלא גם לילדים. נראה לי שכל עניין הפיפי מביך בין השאר כי הוא רטוב, ומסריח, וזה לא הדבר הכי נעים בעולם, ובקיצור- פדיחה.

אבל ציפה לא מגיבה בצורה שפיץ חושב, ופתאום החיים יפים בכל זאת.

ספר מקסים עם ציורים מקסימים אפילו יותר, שמראה שפדיחות הן לא סוף העולם, וחברים תמיד עוזרים בשעת צרה.
בהחלט מומלץ לגילאים המתאימים.

פיץ וציפה ושלולית של פיפי/ אסקל שפלר
Pip and Posy the little puddle/ Axel Scheffler
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2011
26 עמ' מנוקד

החברות הכי טובות

יום שישי, 23 בדצמבר, 2011

יש את החברויות הללו, שאנחנו לא באמת מבינים.
אנחנו לא מבינים איך אישה יפה כמו ג'רי הול מתחתנת עם מיק ג'אגר. איך חנון כמו אלכס מסוגל בכלל לדבר עם יפה כמו ליטל.
אני מניחה שלחיים יש איזון משל עצמם, ואנשים מחפשים בחברויות לא רק את הדמיון אלא גם את קרבת האנשים, עד כמה שזה יישמע נורא וציני, שאיתם הם יראו טוב יותר.

גם החברות בין אדי לואלרי הייתה כזו. ואלרי הייתה היפה. אדי החכמה. אמה של ואלרי הייתה מוזרה, בדרכה שלה, אבל מוזרה מגניבה שכזו, בניגוד למשפחתה של אדי שהסתגרה בתוך עצמה לאחר תאונת דרכים טרגית בה נפגע אחיה הגדול של אדי. אדי רצתה להיות כמו ואלרי. היא אהבה אותה כמו אחות, ולכן כשואלרי נפגעה, אדי לא היססה לרגע ועשתה מה שחשבה שהוא הדבר הנכון.
יש את הרגע הזה, שבו כל מתבגר/ת צריכים להחליט האם הם מפתחים משהו שנקרא עמוד שדרה, או שהם מעדיפים את המקום הקוסם-הבטוח-הזמני שנקרא 'להיות אחד מהחבר'ה'. ואלרי בחרה את האפשרות הקלה יותר, ונטשה את אדי במקום הכואב ביותר.

חמש עשרה שנה מאוחר יותר, אדי היא כבר לא אותה שמנה של פעם, אבל היא עדיין סוחבת את משקעי העבר וחיה לה בבדידות שהסתגלה לה. ואלרי עדיין יפה ועובדת כחזאית בתחנת טלוויזיה מקומית.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר, ועדיין אדי היא האדם אליו פונה ואלרי כשהיא נמצאת בצרה.

מה תעשו אם פתאום תופיע לכם בדלת תזכורת מהעבר? האם תטרקו את הדלת בפניה, או שתתנו לה שוב מקום, מתוך תקווה שהפעם זה יגמר אחרת?

אני אוהבת את ספריה של ג'ניפר ויינר. זו בהחלט סופרת שאני קוראת כל ספר שהוציאה. כמו רבים מהסופרים, גם אצלה יש תבנית קלאסית שחוזרת על עצמה.
הגיבורה אצלה תמיד תהיה אישה חסרת בטחון, בעלת דימוי עצמי נמוך, במהלך העלילה לומדת משהו על כוחותיה הנפשיים. העלילה תמיד תיגמר בטוב.
הפעם אני מודה שהיא קצת הפתיעה אותי, ואולי בגלל זה גם התחברתי פחות לספר. משהו בפיתולי העלילה קצת טרד את מנוחתי, אבל כספר 'מנקה ראש' הוא עדיין מומלץ.

את הספר קראתי באנגלית, אבל הוא יצא גם בעברית.

לסיכום, לא הספר הכי טוב של ויינר, אבל בהחלט חביב.

 

החברות הכי טובות/ ג'ניפר ויינר
Best friends forever/ Jenifer Weiner
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
318 עמ'

עין החתול

יום חמישי, 1 בדצמבר, 2011

תחזרו רגע לילדוּת שלכם. לאיזה צד הייתם שייכים? האם הייתם החזקים, שמשפילים אחרים? או אולי הייתם אלה שהושפלו?
והאם הייתם רוצים לחזור ולהיזכר בזה, או פשוט להשאיר את הכל מאחור, למין "חור שחור" של זיכרון?

איילין חוזרת לעיר ילדותה. זו לא עיר שהיא אוהבת, זו עיר שהיא בורחת ממנה כי הזכרונות מציפים אותה.
כי בטורנטו איילין היא לא האמנית החשובה והמפורסמת, אלא אותה ילדה קטנה שרוצה שהחברות שלה יאהבו אותה.

ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. הילדות שלה הייתה מאושרת. מתוקף עבודתו של אביה,חוקר חרקים, נדדה המשפחה ממקום למקום, ולמעשה חברהּ היחיד למשחק באותם הימים היה אחיה הגדול. אבל השנים עברו, והמשפחה התיישבה במקום של קבע. וכדרכו של עולם, איילין גדלה.
"אני מגלה שיש עולם שלם של בנות ועיסוקיהן שלא היה מוכר לי, ושביכולתי להיות חלק ממנו ללא מאמץ. איני צריכה לעמוד בקצב של איש, לרוץ מהר כמוהו, לכוון היטב כמוהו, לפלוט קולות פיצוץ רמים, לפענח הודעות, למות על פי סימן. איני צריכה לשאול את עצמי אם עשיתי את הדברים הללו היטב, ממש כמו בן. כל שעלי לעשות הוא לשבת על הרצפה ולגזור מחבתות מקטלוג "איטון" במספרי רקמה, ולומר שעשיתי את זה גרוע. במידה מסוימת, יש בכך הקלה" (עמ' 72-73)


ילדים הם עם אכזר. ילדות הן אכזריות יותר. 
 
"ילדות נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי" (עמ' 145)
מבוגרים לא תמיד מבינים. הם שכחו. הם שכחו מה זה לרצות להיות חלק, הם שכחו את הצורך הנואש של ילדים שהחברים שלהם יאהבו אותם. הם גם שכחו את השמחה לאיד של ילדים, שרואים שנטפלים למישהו אחר. הם תמיד יגידו "אז אל תהיה חבר שלו", אבל זה לא תמיד כל כך פשוט.

איילין חווה גיהנום קטן. היא לא באמת מספרת מה קורה, כי היא חושבת שמגיע לה, כי היא חושבת שזה לא נורא, ובעיקר- כי היא רוצה שישארו לה חברות.
"כלפי אויבים אפשר לחוש שנאה, וכעס. אבל קורדיליה היא חברה שלי. היא מחבבת אותי. היא רוצה לעזור לי, כולן רוצות בכך. הן חברותי, חברותי הבנות, החברות הכי טובות שלי. מעולם לא היו לי חברות ואני מלאת אימה שאאבד אותן. אני להוטה לרצותן" (עמ' 147)

אבל היחס שהיא חווה בהחלט משפיע עליה, רגשית ואמנותית כאחת, והחזרה שלה לעיר ילדותה מעלה את כל הזכרונות. אחד הדברים שמשפיעים בעיקר על הזהות האישית של האדם הוא חוויות חברתיות, במקרה של איילין ההשפעה היא מכרעת:
"כל מה שקורה לי קורה  באשמתי. עשיתי משהו לא בסדר, משהו איום כל כך שאיני מסוגלת אפילו לזהותו, משהו שמטביע אותי. אני עלובה וטיפשה, חסרת ערך. באותה מידה יכולתי כבר למות" (עמ' 426)

את הספר הזה קראתי לפני שנים ארוכות, ואז לא התלהבתי מאוד.
הפעם הקריאה הייתה משמעותית הרבה יותר. אולי כי התבגרתי, אולי כי אני אמא. ואולי מה שעשה את ההבדל היה התרגום החדש והמצויין.
מבט מרחוק על האכזריות שבחברת הילדים, על הבעיות שיש להם. ספר מכמיר לב, בעיקר כי תופעות אלו קיימות גם היום.

כמה פרטי טריוויה:
* "עין החתול" הוא כינוי לגולה מזכוכית שקופה שבמרכזה צבע כלשהו, הנחשבת לגולה מיוחדת. גולה זו הייתה מעין קמע של הדוברת וגרמה לה להרגיש בטוחה.
* אטווד התחילה לכתוב את הספר בשנות ה60', אבל הפסיקה את כתיבתו באמצע. היא חזרה לכתוב אותו בשנות ה80', כשבתה הגיעה לגיל ההתבגרות.
* אביה של אטווד היה אנטומולוג (חוקר חרקים), אבל אטווד מעולם לא הודתה שמדובר בספר אוטוביוגרפי.

מילה על הכריכה: צילום מקסים המראה עד כמה הילדה פגיעה. יופי!

לסיכום, יופי של תרגום! ספר חזק מאוד.

עין החתול/מרגרט אטווד (תרגום חדש)
Cat's eye/ Margaret Atwood
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2011
479 עמ'