ארכיון פוסטים עם התג "חטיפה"

שובו של ג'ק

יום שלישי, 18 במרץ, 2014

מבוקש

יש גיבורים שלנצח אקרא אותם, ואפנטז על ידיהם המסוקסות (נו, מה אני אעשה, גדלתי על פטריק קים). והנה, ה-גיבור מספר אחד בז'אנר הזה חוזר בספר חדש.

הפעם ג'ק בסך הכל עלה על טרמפ. במכונית יחד איתו היו עוד שלושה אנשים. שני גברים מקדימה, ואישה שקטה וחוששת. לפעמים הטרמפ מביא אותך לאן שאתה רוצה להגיע. לפעמים כמו תמיד, במקרה של ג'ק ריצ'ר, גם הפעם הטרמפ הזה מביא אותו למקומות אחרים לגמרי.

בואו נודה על האמת, העלילה כאן היא לא מבריקה. בדרך כלל היא נוסחאתית. יש טובים. יש רעים. יש קנוניה שמשלבת כוח ולפעמים גם שלטון. ובתווך יש את ג'ק ריצ'ר, שאין לו אלוהים אבל יש לו תחושת צדק והוא מוכן לעשות הכל כדי לעזור למי שצריך. אבל בואו נודה על האמת, הרי אם הוא היה בחליפה מצוחצחת ונקי ומסודר, הוא היה פשוט פחות… מושך ואמין אני מניחה. אבל עכשיו הוא עם אף שבור, מכוסה במכות יבשות ועדיין בעל חוש צדק מפותח ואלימות שתופנה אך ורק לאלה שמגיע להם.

זהו הספר ה-17 של לי צ'יילד (שבעוונותיי הרבים אני מודה שלא ידעתי שזהו שם עט של ג'ים גרנט), וככזה, אני כבר מורידה את הכובע כי קשה מאוד לכתוב 17 ספרים ולא לחזור על העלילה, אלא אפילו לנסות ולעשות דבר מה שונה במקצת.

רבים מאוד אהבו את הספר וטענו כי זהו ספרו הטוב ביותר. אני אישית אהבתי יותר את "61 שעות" (ספרו הקודם), אבל אין ספק שאני אמשיך לקרוא אותו עוד ועוד. עד שהוא יגיע לוירג'יניה ואולי יחבור סוף סוף לאותה אישה מסתורית, ואולי, מי יודע, גם הוא יתיישב לו ויחיה לו בשקט ובשלווה.

לסיכום,  שמחתי עד מאוד לגלות שיצא כבר ספר נוסף באנגלית, ועוד אחד בדרך….


מבוקש/לי צ'יילד

A Wanted man/ Lee Child
מאנגלית: איה מלמד
הוצאת כנרת, 2014
430 עמ'

Stolen life

יום חמישי, 28 בנובמבר, 2013

 "בקיץ 1991 הייתי סתם ילדה רגילה. עשיתי דברים רגילים. היו לי חברים ואמא שאהבה אותי. הייתי בדיוק כמוכם. עד שחיי נגזלו ממני.
במשך שמונה עשרה הייתי שבויה. הייתה שפחה של אדם שניצל אותי והתעלל בי.
במשך שמונה עשרה שנה נאסר עלי לומר את שמי. הפכתי להיום אם ואולצתי להיות אחות. במשך שמונה עשרה שנה שרדתי מצב בלתי אפשרי.
ב26 לאוגוסט 2009 קיבלתי את שמי בחזרה. שמי הוא ג'ייסי לי דוגארד. אני לא קורבן. אני שורדת.
'חיים גנובים' הוא הסיפור שלי- במילים שלי, בדרכי שלי, הזכרונות שלי."

" In the summer of 1991 I was a normal kid. I did normal things. I had friends and a mother who loved me. I was just like you. Until the day my life was stolen.
For eighteen years I was a prisoner. I was an object for someone to use and abuse.
For eighteen years I was not allowed to speak my own name. I became a mother and was forced to be a sister. For eighteen years I survived an impossible situation.
On August 26, 2009, I took my name back. My name is Jaycee Lee Dugard. I don’t think of myself as a victim. I survived.
A Stolen Life is my story—in my own words, in my own way, exactly as I remember it."

הרבה פעמים, כשאנו שומעים סיפורים של נשים/גברים/ילדות/ילדים ששרדו דברים איומים ונוראים, יש תחושה שהם מתנצלים. הם לא אמורים להתנצל. בחברה נורמלית זה אפילו לא היה עולה לדיון, אבל תמיד תהיה השאלה למה הם הגיעו למצב שהגיעו אליו. איך הם שרדו.

ג'ייסי לא כזו. היא לא מתנצלת.
"Let’s get one thing straight! My name is Jaycee Lee Dugard. I was kidnapped by a stranger at age eleven. For eighteen years I was kept in a backyard and not allowed to say my own name."

לפני כמה שנים טובות טסתי לארה"ב. וכמכורה לחדשות לא יכולתי שלא לזפזפ בין ערוצי החדשות השונים. בכולם הקרינו תמונה אחת, של ילדה קטנה ובלונדינית אחת. ג'ייסי דוגארט.

למי שלא מעודכן, ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.
היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.
רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.
שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.

אבל ב2009 היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.
בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18. (עד ששוחררו, הבנות סברו כי JC היא אחותן הגדולה).

 כמו שכבר ציינתי, היא לא מתנצלת. היא כן מנסה להסביר, אני חושבת שהיא מנסה להסביר קודם לעצמה, ורק אחר כך לעולם החיצוני. באומץ רב היא כותבת. יש דברים שהיא מרחיבה עליהם יותר. יש דברים שפחות. התייחסתי בעבר לכל עניין ה"פרסום שאחרי" כשסקרתי את ספרה של נטשה קמפוש, נערה אוסטרית שנחטפה אף היא, ושנים מאוחר יותר נחלצה. JC התמודדה עם הפרסום בצורה שונה. אולי זה כי היא אמריקאית ובארצות הברית יותר מנוסים עם קורבנות חטיפה. אולי כי הגב המשפחתי היה איתן יותר. אולי כי היא כבר אמא, וחשוב לה לשמור על בנותיה (שנולדו במהלך שנותיה בשבי).

בכל מקרה, היא מתארת בכנות קורעת לב איך "אולפה", כי אין דרך אחרת לתאר את זה, להאמין שגארידו הוא היחיד שרוצה בטובתה. היא מתארת את רגעי הפחד, את רגעי האושר הקטנים (דמיינו לעצמכם להיות כלואה ימים על גבי ימים ואז לקבל המבורגר חם. דמיינו לעצמכם את האושר הזה, ואז אולי תוכלו להבין עד כמה הייתה סגורה ומבודדת), ואת הדרך הארוכה שעשתה כדי להחלים ולהשתקם.

JC השתדלה לא להיות באור הזרקורים, אבל בסופו של דבר היא הבינה שעדיף שהדברים יגיעו דרכה. היא כתבה ספר, התראיינה ראיון טלוויזיוני ארוך, ושקעה לחיים אנונימיים יותר, לצדו של בן זוג אוהב שהכירה.

ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים.

וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.
כמה רוע יש.
בארה"ב, אמרו במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה. 58,000.

פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב-2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.

אישה אמיצה מאוד. חזקה מאוד. לא יודעת אם אפשר להשתקם לגמרי, אבל אין ספק שהיא בדרך הנכונה.

A Stolen life/ Jaycee Dugard
Simon & Schuster, 2011
306 p.

ספר המתח של השנה (לפחות בינתיים)

יום חמישי, 25 באפריל, 2013

הלוחש

"חמש ילדות נחטפו במהלך שבוע אחד, ולאחריו- שבעה עשר ימים ארוכים של דממה. ואז מתגלות בקרח יער שש זרועות שמאל במעגל קברים" (כריכה אחורית)

מילה היא אישה בעלת חושים חדים ויוצאי דופן. היא יודעת לאבחן ולהבין התנהגות אנושית ומשתמשת בכישרון זה כדי למצוא ילדים נעדרים.
היא מתבקשת לסייע בחקירה של חמש ילדות נעדרות. החקירה התנהלה על "אש קטנה" עד שנמצאו חמש זרועות (כולן זרוע שמאל) קבורות בלב היער. החקירה משנה כיוון כאשר מתברר כי יש שש זרועות קבורות.
כל הזרועות, למעט אחת, משויכות לילדות נעדרות בגילאי 8-13. כל הילדות, למעט אחת, מוכרות למשטרה. לאיש לא ברור מיהי הנעדרת השישית, והאם היא בחיים, או מתה.

מאז ומעולם אהבתי ספרי מתח ואימה. הם תמיד הרגיעו אותי, וכשהיו מוצלחים, אבל באמת, שאבתי מהם גם הנאה רבה. בשנים האחרונות אני כבר פחות מתרגשת מהם. אולי זו איכות הספרים, אולי העובדה שאני גם מכורה, בעוונותי הרבים, לסדרות משטרה נוסח CSI  ו"Criminal minds", ואולי סף הריגוש שלי פשוט כבר כל כך גבוה, שאני כבר לא עד כדי כך מתרגשת. (זה לא מונע מבעלי לתהות לפעמים אם זה באמת בטוח לישון לידי בשלווה בלילות…. 😆 )

ודווקא בגלל זה הייתי חייבת לרוץ לבלוג ולכתוב לכם את הביקורת הזו, ממש דקות אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.
אני לא יכולה להרחיב יותר מדי על העלילה, מטבע הדברים. אני יכולה לומר שיש בה טוויסטים, חלקם צפויים יותר, חלקם לא צפויים כלל.
אהבתי את הפירוט הרב בעלילה, הגם שלא בהכרח בפרטים הפלסטיים, שגרם לי להרגיש מעורבת יותר ויותר ב'אקשן' עצמו. אהבתי את העובדה שלא ברור היכן מתרחשת העלילה. כל מה שאנחנו יודעים זה שיש פה עיר, כפר ובית חולים. לאור העובדה שמדובר בסופר איטלקי, אין ספק שהעלילה מתאימה, גיאוגרפית, לאירופה, אבל זה בדיוק העניין. זה לא באמת משנה איפה זה מתרחש, כי הרוע הוא אוניברסלי וקיים בכל מקום.

"הלוחש" הוא ספרו הראשון של דונאטו קאריזי. הוא תורגם מאיטלקית לאנגלית ולשפות נוספות. יש לציין, ואני אישית הופתעתי מכך, שהתרגום לעברית הוא בעצם 'יד שלישית', שכן הספר תורגם מאנגלית (אבל הדבר אינו פוגם באיכות התרגום).

באגלית כבר יצא לו ספר נוסף, שאינו קשור, כך נראה לי, לספר זה. אבל אל דאגה, אני אגיע אליו במהרה.

 בקיצור, לחובבי המתח- רוצו!

הלוחש/ דונאטו קאריזי
Il Suggeritore/ Donato Carrisi

מאנגלית: יסמין קלין
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2012
414 עמ'

החיים בספר

יום רביעי, 17 באפריל, 2013

 

 

אחד הויכוחים הגדולים שהיו לי תמיד עם חברתי הג'ינג'ית נורית הספרנית הוא על מידת ההתערבות שלי, כספרנית, בשאלה אילו ספרים מותר לילדים, ולקוראים בכלל, לקחת מהספריה.
אני אוהבת את הקוראים הקבועים בספריה שלי. אני אוהבת את הילדים שבאים ועם עיניים נוצצות לוקחים שלושה ארבעה, ויש כאלו שאפילו עשרה ספרים.
אני אוהבת גם את הילד המוזר והבודד שיושב תמיד ליד החלון ומקריא לעצמו את הקומיקס, תוך שהוא משמיע קולות.
חלק מהקוראים הקבועים מדברים איתי. לפעמים אנחנו מדברים על ספרים, לפעמים על החיים. לפעמים הם מספרים על עצמם. לא הרבה, כי בתור ספרנית העובדת בספריה הומת אדם אני יודעת שלא תמיד אפשר לדבר, אבל בכל זאת…

הלן אוהבת את העבודה שלה. מדי יום היא מגיעה לספריה, לאגף הילדים. היא מחכה שהילדים יגיעו. היא אוהבת לראות אותם עם הספרים. היא אוהבת להמליץ להם על ספרים. לפעמים היא תוהה איך היא הגיעה לעבודה הזו בכלל, כי זו לא הייתה התוכנית שלה. הו, לא. היא תכננה דברים שונים לגמרי, ואיכשהו השנים עוברות והיא עדיין ספרנית, עדיין רווקה, עדיין בעיירה קטנה.

אבל יש ילד אחד, שבשבילו היא הכי הכי שבעולם. בשבילו הספריה היא מקום המפלט, היא העתיד, היא הכל, והלן, כשומרת הסף של הספריה, מהווה לגביו בת ברית.
איאן דרייק הוא ילד בודד למדי. הוא אוהב לקרוא, אבל לא כל מה שהוא אוהב מותר לו. אמו מקפידה מאוד שיקרא ספרים בנושאים מסוימים (בארה"ב נפוצה מאוד תופעת הצנזורה בספרים. יום אחד אכתוב על זה פוסט). כשלוסי מגלה שהוריו של איאן שולחים אליו למחנה נוצרי שמיועד "לתקן" נטיות הומוסקסואליות היא נחרדת, ומוצאת עצמה ספק שבויה ספק חטופה מרצון במסע ברחבי ארצות הברית.

זה לא ספר ריאליסטי במיוחד, יש להודות על האמת. הוא דן באריכות בשאלה עד כמה מבוגר (שאינו הורה) יכול להתערב בחייו של ילד, כמה אנו יודעים על האנשים הסובבים אותנו, והאם אנו באמת עוזרים כשאנו מנסים לסייע.
אבל זה ספר שמלא בתיאורים ובציטטות מספרים, שמדגים היטב כיצד ספרים מהווים מקור נחמה וכוח לאלו הזקוקים לכך, ובקיצור-

(לאוהבי ספריות וספרים בלבד)

The Borrower/ Rebecca Makkai
Cornerstone Digital, 2011
337 pages

לא אהבתם אותה

יום רביעי, 28 בנובמבר, 2012

 

ב"מתחת לאדמה"  היא הכניסה אותנו לראשו המעוות של פדופיל ורוצח סדרתי.
ב"צל אפל" היא לימדה אותנו על רצח במסווה של המתת חסד, על אהבה (מעוותת יותר או פחות) ועל פיצול אישיות.
הפעם היא מדברת על ילדים.

בעיירה קטנה ושלווה בבריטניה (בכלל, שמתם לב שזה תמיד קורה בעיירות שלוות??) נעלמת ילדה. במקום היעלמה נמצא פתק: אתם לא אוהבים אותה" ("You don't love her").
אחר כך נעלם עוד אחד. ועוד אחד. ועוד שתיים.

גם פה, כמו בשני ספריה הקודמים, אנו פוגשים את סטיבן למב, גיבור הספר הראשון, את השוטר הכפרי החביב (או לא) ג'ונאס הולי, ואת הבלשים ריינולדס ורייס.

בלינדה באואר היא סופרת איומה ונוראה. כלומר, טובה בתחומה, אבל היא בהחלט לא מתאימה לכל אחד. חברתי י', חובבת ספרי מתח ידועה, קראה את "צל אפל" והכריזה שהיא לעולם לא תקרא עוד ספר שלה. "מעוות מדי", היה פסק הדין שלה כמדומני.
אני חייבת להודות שגם אותי היא מטרידה, ולהפתעתי המאוד גדולה, אהבתי את זה!

האמת היא שעד אמצע הספר בעצם הייתי בטוחה שהבנתי מי האדם שחטף את הילדים.
כל כך הייתי בטוחה, עד שהתעצבנתי והבטחתי לעצמי שאם זה המצב, לא אקרא אותה שוב. "כמה אפשר לרמות את הקוראים", רטנתי לעצמי בעודי מעבירה עוד דף בקינדל. אז החלטתי לקרוא עוד פרק אחד ודי, וללכת לישון. ואז היה הטוויסט. מפתיע ומחריד ומצמרר. ממש בלינדה באואר במיטבה.
ואז הלכה לי השינה. 🙂

ולסיום, ציטוט אחד מהספר:

"They put their shopping in the boot, the satnavs under the seats. They hide their stereos in the glovebox. Then they leave their children on display like old umbrellas. I mean-  their fucking children!"


לסיכום, למיטיבי לכת ואוהבי באואר בלבד


Finders Keepers/ Belinda Bauer

Transworld Digital, 2012
400 p.

להציץ לתוך הגיהנום

יום ראשון, 24 ביוני, 2012

בשנים האחרונות אנחנו נחשפים יותר ויותר לרוע. בין אם מדובר בהתעללות בילדים, באונס נשים, או סתם ברצח לשם רצח. אחת התופעות האיומות ביותר לטעמי היא חטיפה. לא סתם חטיפה, אלא חטיפה ושבי. גם על זה אנחנו שומעים לא מעט בשנים האחרונות, בין אם מדובר בספרה של נטשה קמפוש, המתאר חטיפה אמיתית, ובין אם מדובר בספר בדיוני לחלוטין, דוגמת "חדר" של אמנדה דונהיו.
אבל אין ספק שאחד הספורים הנוראיים ומעוררי הסלידה ביותר היה ספורו, ובעצם חייה של אליזבת פריצל.

 

כשהייתה בת 11 החל אביה, יוזף, להתעלל בה מינית. היא ניסתה לברוח כמה פעמים מהבית, אבל המשטרה תמיד החזירה אותה. לכן איש לא הופתע במיוחד כשהיא נעלמה לפתע פתאום. היא הייתה אז בת שמונה עשרה.
במהלך השנים שלאחר מכן היא יצרה קשר מועט עם משפחתה. הקשר היה בעיקר על ידי השארת תינוק על סף הדלת. בפעם הראשונה זה היה בשנת 1992. אליזבת הייתה אז בת 24. כעבור שנתיים הושארה תינוקת נוספת. וכעבור שנתיים עוד אחד.
ואז שתיקה.

שתים עשרה שנה מאוחר יותר מביא יוזף אל חדר המיון נערה צעירה במצב בריאותי קשה. הנערה, קרסטין, בתה הבכורה של אליזבת מאושפזת במצב קשה (ומורדמת למספר שבועות עד שתתאושש). בית החולים מזעיק את המשטרה. פריצל מספר להם בסופו של דבר היכן נמצאת אליזבת. עשרים וארבע שנים לאחר שנכלאה, אליזבת סוף סוף יצאה לחופשי.

אמה טענה שלא ידעה דבר. נ', חברתי הרחומה, הייתה מאמינה לה. אני פחות רחומה, מה גם שיש לא מעט עדויות שעובי הקירות היה כזה שניתן היה לשמוע את הצעקות שהיו בשנה שנתיים הראשונות.

שנה לאחר מכן, במרץ 2009, הורשע יוזף פריצל ברצח, חטיפה, אונס, כליאה וכו' ונידון למאסר עולם. הפרוטוקולים מבית המשפט נותרו חסויים.

וכמו כולם, גם אנחנו היינו רוצים לדעת מה בדיוק היה שם. כי כותרות כבר לא מספקות את יצר הסקרנות מציצנות. אנחנו צריכים לדעת לפרטי פרטים כדי שנוכל להזדעזע ולדעת שאצלנו זה לא היה קורה.

וכאן נכנס לתמונה פאולו סורטינו, המתבסס בצורה חופשית למדי (כאמור, הפרוטוקולים מהמשפט נותרו חסויים ואין כמעט ראיונות עם גיבורי הפרשה) על הפרשה.
הרומן, הגרפי מאוד יש לומר, מתמקד בעיקר בימיה הראשונים של אליזבת בשבי, ובעצם מתאר את הלך הרוח שלה ושל יוזף. אין ספק שמדובר בספר שחצה לגמרי את גבול הצהוב, אבל לא יכולתי לעזוב אותו (קצת בדומה לארנבת העומדת מהופנטת למול פנסי הרכב השועט אליה).

לסיכום, לא לבעלי לב חלש ולחובבי הז'אנר בלבד.

אליזבת/פאולו סורטינו
מאיטלקית: יורם מלצר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
205 עמ'

עוד אכזבה

יום ראשון, 4 במרץ, 2012

נתחיל בחדשות הטובות: שון קינג ומישל מקסוול חוזרים!
אני אוהבת את הזוג הזה, שון המסוקס ומישל שמסתירה סודות מכולם, ובעיקר מעצמה (חלקם יתגלה במהלך הספר).

הפעם הם עוסקים בחטיפה. ילדה בת שתים עשרה נחטפת ביום הולדתה. במהלך החטיפה נרצחת אמה ואביה נפצע. במקביל נחטפת אשה אלמונית ממקום אחר.
הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה הראשונה היא שמדובר ב-וילה דאטון, אחייניתו של נשיא ארצות הברית. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה השניה היא…. טוב, בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
האם המשפחה הראשונה קשורה לעניין, או שמא מדובר בעניין שונה לחלוטין? האם מותר להסתיר דברים בכל מחיר? האם האהבה תפצה על הכל? האם היוקרה מפצה על הכל? האם מתישהו אפסיק לשאול "האם" 😆 ?

שון ומישל רגילים לסודות. הם רגילים לרצון של אנשי שררה להסתיר דברים, וכאנשי השירות החשאי לשעבר הם מכירים היטב גם את הפוליטיקה שבין ארגוני הבילוש השונים, אבל דומה שדבר לא באמת הכין אותם למה שיגלו הפעם….

ועכשיו החדשות הרעות- אם הספר הזה נשמע לכם מעט מוכר, זו לא טעות. באלדאצ'י כבר עסק בעניין השררה שמעל החוק בספרו "נשיא מעל החוק" (שעובד לסרט בכיכוב קלינט איסטווד). העלילה שונה, אבל פרטיה, או לפחות קווי המתאר שלה, דומים.
זה לא הופך את הספר לקריאה פחות מהנה, אבל כשמדובר בשני סרטים ברצף (ספר זה יצא לפני "נאמנות כחולה") אני רואה כאן דפוס של עייפות החומר, וחבל.
מצד שני, יש מי שהתלהבו.

לסיכום,
(כי העלילה חביבה, אבל קראתי אותה פעם 🙁 )
המשפחה הראשונה/ דייויד באלדאצ'י
First family/ David Baldacci
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2011
460 עמ'

המרדף אחר המת

יום שבת, 17 בדצמבר, 2011

אומרים שהמוות הוא רק התחלה של משהו אחר… אז אומרים.
אומרים שלוקח שנים להתאושש ממוות של אהוב. אומרים שלפעמים זה כל כך קשה, עד שנדמה לך שאתה רואה את היקר לך, זה שאתה יודע ששוכב מתחת למצבה קרה, הולך מולך ברחוב. אז אומרים.
ולכן כשמרי טאון סיפרה שהיא ראתה את בנה נכנס לספריה, איש לא האמין לה. אחרי הכל, אלכס נהרג שנה לפני כן בתאונת דרכים מחרידה.

אומרים שצריך שניים לטנגו. צריך שני מיואשים כדי להאמין במשהו שלא יכול להיות. מרי מצאה את המיואש שלה בדמותו של דיוויד רייקר, עתונאי לשעבר שהתאלמן מאשתו וכעת עוסק באיתור נעדרים. הוא הסכים לבדוק האם זה אפשרי, האמנם אלכס עדיין בחיים?
איש מהם לא חשב על העתיד. ועכשיו, עכשיו מאוחר מדי.

מה אני יכולה לומר על הספר הזה?
נורית המליצה לי עליו. י', חברתי התולעת, טענה שמדובר בספר חולני שאסור לקרוא. אחרי שתי המלצות כאלו לא יכולתי להתעלם יותר, וטוב שכך.
לומר הרבה על הספר אי אפשר כמובן. כמו כל ספר מתח טוב, וזהו ספר מתח טוב, כל מה שאגיד עלול להיות ספויילר.
אוכל רק לומר שמדובר בקבוצה של אנשים, שמאמינים בצדקת דרכם, ובדרכם שלהם מאמינים בצדק ובסליחה אלוהית. אומרים שהמטורפים באמת הופכים להיות או פנאטיים דתיים או רוצחים. צריך לקרוא את הספר כדי להחליט האם האימרה הזו נכונה.

זהו ספרו הראשון של טים ויבר, בעברו כתב לענייני קולנוע, טלוויזיה וטכנולוגיה. בהחלט ניתן לראות איך הופכים את הספר הזה לסרט.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, לא לבעלי קיבה עדינה. לאוהבי מתח ברמה מתקדמת בלבד.

המרדף אחר המת/טים ויבר
Chasing the dead/ Tim Weaver
מאנגלית: אורי בלסם
הוצאת מטר, 2011
368 עמ'

בת הערובה

יום רביעי, 17 באוגוסט, 2011


"רק דבר אחד הרגיע אותי כשראיתי את תמונותי של קלרה בחדשות: לא הייתי הילדה הבלונדינית והעדינה שתוקפי הילדים מעדיפים, כך נראה.

לא היה לי מושג עד כמה אני טועה." (עמ' 34)

 

נטשה קמפוש הייתה ילדה שרובנו לא נביט בה מבט שני. שיער כהה, שמנה לגילה, לא הכי מטופחת. כבת להורים גרושים, היא תהתה יותר מפעם אחת האם היא אהובה בכלל. היא לא הייתה מיוחדת. לא הייתה ייחודית. היא הייתה סתם ילדה.
עד לשני במרס 1998.


בבוקר אותו יום יצאה נטשה מביתה לכיוון בית הספר, כשפגשה בדרך
את וולפגנג פריקלופיל, שלימים יגיד לה שנראתה לו כמו חיה פצועה ולכן היה חייב לקחת אותה. מאותו הרגע ולמשך שמונה שנים, איש לא ידע מה עלה בגורלה.


לפני שנים רבות קראתי את ספרה של אסתר שטרייט וורצל, "בן ערובה". אחד הספורים בספר היה על בועז, שנלקח כבן ערובה בידי כנופייה של ניאו נאצים/פרו פלשתינאים (ממרחק השנים אני לא ממש זוכרת). כבר אז עניינה אותי הדינמיקה שבין חוטף לנחטף, ומאז אני קוראת לא מעט בנושא.

אבל לקח לי זמן רב להגיע לספר הזה, בעיקר מתוך רתיעה מסויימת מכתיבה פופוליסטית, ואולי גם בשל תחושת המציצנות שבקריאה. אבל בסופו של דבר, כמו שאפשר להבין, קראתי את הספר, וטוב שכך.

אני לא יודעת אם נטשה היא קורבן חטיפה קלאסי, אם היא נורמלית, או אם היא סובלת מ"תסמונת שטוקהולם" (טענה שהיא דוחה בכעס רב בספרה). כל מה שאני יודעת הוא שהספור הזה הוא לא ספור של קורבן, או לפחות לא רק של קורבן.
נטשה מספרת רק את מה שהיא רוצה לספר. היא מדווחת בצורה יבשה למדי על ההתעללות הפיזית והנפשית היומיומית. היא מצהירה שאינה מתכוונת לדון כלל בהתעללות מינית, באם הייתה, כי גם לה מגיע מעט פרטיות. היא מנסה להסביר מדוע לא ברחה, אבל גם אז היא אינה מתנצלת (וטוב שכך!):
"עדיין היו רגעים שבהם חשבתי לברוח, אבל כבר לא תיכננתי תוכניות מפורטות. הדג לא קופץ מעל קצה קערת הזכוכית, כי שם מחכה לו רק המוות" (עמ' 128).

לטעמי, הגם שבסופו של דבר מדובר באישה צעירה ששרדה תקופה ארוכה של אימה וטרור, ניתן לראות את הנזק, את הצורך להיות כל הזמן בשליטה, גם שנים לאחר שהשתחררה מכלאה קובעת נטשה מסגרת וגבולות ברורים למה שהיא מוכנה לחלוק עם הציבור, ועומדת בה- ואולי זוהי דרכה לשרוד. ויש לה גם מסר להעביר:
"החברה שלנו זקוקה לפושעים בדמותו של וולפגנג פריקלופיל כדי להעניק פנים לרוע שחי בקרבה וכדי להרחיק אותו מהחברה עצמה. אנו זקוקים לתמונות של צינוקים במרתפים כדי שלא ניאלץ לראות את הבתים הרבים שבהם האלימות זוקפת את ראשה הקונפורמיסטי והבורגני. החברה משתמשת בקורבנות של מקרים שערורייתים כמו שלי כדי להתנער מהאחריות לקורבנות הרבים וחסרי השם של הפשעים שמתרחשים מדי יום ביומו, קורבנות שאיש אינו מסייע להם, אפילו כשהם פונים לעזרה" (עמ' 163).

ואולי כדי (לנסות) להמחיש את האימה- הביטו בסרטון הזה, שמתאר את הכניסה לצינוק בו נכלאה נטשה. מצד שני, יש כאלו המביטים בעין ספקנית לעבר נטשה, במיוחד לאור העובדה שבעקבות הפרסום לו זכתה לאחר שברחה, קיבלה חוזה להנחיה בטלוויזיה ואפילו העלתה אתר לאוויר. מצד שני, אולי זה הדבר ההגיוני לעשות בתרבות הריאליטי והפפאראצי של היום…

לסיכום,
ספורה של אשה צעירה, אמיצה ופגועה. שווה קריאה.

3096 ימים/ נטשה קמפוש עם הייקה גרונמייר וקורינה מילבורן
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2011
238 עמ'