ארכיון פוסטים עם התג "יעל אכמון"

זו לא חובה לחיות

יום ראשון, 12 בינואר, 2014

13 סיבות

"הכללים הם די פשוטים. יש רק שניים. כלל מספר אחת: אתם מקשיבים. כלל שתיים: אתם מעבירים את החבילה הלאה. יש לקוות שאף אחד מהשניים לא יהיה לכם קל" (עמ' 13).
כשאדם מתאבד, לא כל שכן נער/ה צעיר/ה, תמיד יהיה מי שישאל "למה", לפעמים, אם בסביבה יש אנשים שהם קמצת יותר רגישים, אולי תישאל השאלה "מה היינו יכולים לעשות". במקרה הנוכחי האנה נדיבה מספיק כדי לענות על השאלה הזו.


האנה בייקר, בת 16 במותה. שבועות לאחר התאבדותה המפתיעה מקבל קליי ג'נסן חבילה ממנה. בחבילה יש 13 קלטות, או בלשון האנה, "13 סיבות".

בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא הייתה הילדה הכי דחויה בשכבה. נכון שגם עליה צחקו, אבל היא ידעה להתמודד עם זה. בערך.
היא גם לא עברה בהכרח טראומה איומה ונוראה.
היא בסך הכל, אפשר לומר, לא יכלה עוד.

מכירים את התחושה הזו, שאתם צריכים רק עוד דחיפה קטנה אחת? רק עוד אחת קטנה כדי שתוכלו לעשות את הדבר הכי נורא שאתם רוצים לעשות לעצמכם?
"אתה נגעת בי.. אבל אני ניצלתי אותך. הייתי זקוקה לך כדי שאוכל להרפות ממני לגמרי.
לכל מי שמקשיב, אני רוצה שזה יהיה ברור לגמרי. אני לא אמרתי לא ולא דחפתי מעלי את היד שלו. כל מה שעשיתי היה לסובב את הראש הצידה, לחשוק שיניים ולהיאבק בדמעות. והוא ראה את זה. הוא אפילו אמר לי להירגע" (עמ' 230).

באופן כללי, הייתי אומרת שזה כתב תביעה חמור ביותר, ואמיתי ביותר (ע"ע פרשות בני הנוער האחרונות), כנגד בני הנוער. כנגד האטימות. הרוע. הטיפשות. האכזריות ובעיקר, כנגד שתיקת העדר השתיקה (הן של המבוגרים והן של בני הנוער).
"ואני יכולתי לעצור את זה. ולא משנה מה היה התירוץ שלי. העובדה שהתפרקתי לגמרי לא מצדיקה את זה. אין לי שום הצדקה. הייתי יכולה לעצור את זה- נקודה. אבל הרגשתי שכדי לעצור את זה, אני צריכה לעצור את כל העולם מלהסתובב. כאילו הכל נמצא מחוץ לשליטתי כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר שאעשה כבר לא ישנה כלום" (עמ' 197-198).

מעולם לא האמנתי שכולם חייבים לחיות. בכל מחיר. האמנתי שכל אדם זכאי להחליט באם הוא רוצה לחיות או לא. זכותו.
בגיל ההתבגרות שלי, שהיה אי -אז לפני שנים רבות, חידד את המסר נציג הדור המזויין דאז, אביב גפן, בשורתו האלמותית "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".
ידעתי שאקרא את הספר הזה, ספרים על בני נוער ועל התאבדויות ועצב הם ספרים שאני נוטה לקרוא, אבל לא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית שלי לספר הזה.

מכירים את התחושה הזו, שמשהו איום ונורא עומד לקרות? מין כאב בטן כזה שמתחיל לכם עמוק עמוק מבפנים?
כאב הבטן הזה תקף אותי בערך בעמוד השני של הספר. הוא נמשך גם אחרי שסיימתי אותו, ובאיזשהו שלב התחלף בכאב לב.

ג'יי אשר, שהוא ספרן במקור, ולכן אוטומטית אני בעדו, כתב את הספר הזה בשנת 2007, ומאז הספר נמצא ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בראיונות רבים עמו הוא ציין כי הוא חובב נלהב של הסידרה "my so-called life" ("אלה הם חיי", אחת מסדרות הנוער הטובות שהיו כאן בעשורים האחרונים), והדבר ניכר בהחלט לטעמי.

הספר הוא חלק מהסידרה החדשה (והמצויינת!) "מהעולם האמיתי: סיפור על החיים שלנו".
הוא אמנם מוגדר כספר לבני נוער, אבל אני מודה שהייתי מתלבטת לפני שהייתי נותנת למישהו מתחת לגיל 16-17 לקרוא אותו.

לסיכום,

13 סיבות/ ג'יי אשר
Thirteen reasons why/ Jay Asher
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
250 עמ'

מכירת חיסול

יום שבת, 18 בפברואר, 2012


תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון.

בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.

מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד.
כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים.

תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.

לורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר.
למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, במהלך הספר.

לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.

הערה חשובה: את הספר קראתי באנגלית, ואם אתם מעוניינים בציטטות, אתם מוזמנים להיכנס לפוסט המקורי. הסיבה העיקרית שאני מעלה את ההמלצה שוב היא שיש אנשים שאוטומטית מתעלמים מהספרים באנגלית עליהם אני ממליצה, וכי המתרגמת היא יעל אכמון, שאני עדיין מלקקת את האצבעות מהתרגום שלה ל"עין החתול".

לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!

מכירת חיסול/יו לורי
The Gun seller/ Hugh Laurie
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת עם עובד, 2012
430 עמ'

מחיר האהבה

יום שבת, 3 בדצמבר, 2011

כשאלסנדרה הצעירה נאבקה בדיעות הקדומות במשפחתה כדי לצייר עוד ציור אחד נוסף, אני מניחה שגם היא, כמוני, לא שיערה בנפשה שהמאבקים הללו לא יסתיימו לעולם, והמחיר שאהבתה תגבה יהיה יקר, יקר מאוד.

השנה היא 1492. אלסנדרה בת ה-14 עדה להתרגשותה הרבה של אחותה פלאוטילה, הממתינה לחתונתה העתידית. בניגוד לה, אלסנדרה מתעניינת בציור ובפילוסופיה, ובכל אותם נושאים שאל להן הנשים להתעניין בהם, בפרט אם הן מעוניינות להתחתן אי פעם.
פירנצה באותה תקופה היא עיר מלאת חיים וצבעים, הנמצאת בשליטת בני מדיצ'י. הזמנים עתידים במהרה להתשנות, ואלסנדרה נאלצת להשתנות איתם.

זהו סיפורה של אלסנדרה, נערה ואחר כך אישה הנאלצת שוב ושוב לבחור בין אהבתה לגבר, לבין השכלתה ויושרה הפנימי לבין מגבלות החיים והנורמות.
באותה מידה זהו סיפורם של גברים סדומאים, כפי שכונו אז, שכל חטאם היה שאהבו אהבה גדולה, אם כי שונה.
זהו סיפורה של פירנצה, פעם עיר תוססת ומפונקת, פעם עיר החוסה תחת אמונה מעוותת וקנאית באל אכזר ופעם עיר נוקמת ונוטרת.

ובעיקר- זהו רומן הסטורי מקסים, קריא ומרתק.
בניגוד לפומפיי, ששיעמם אותי עד מאוד, כאן יכולתי להריח את הריחות ולראות את המראות.
בשעות קריאת הספר טיילתי בפירנצה, נשמתי את אווירהּ, ובה בעת לבי נצבט בקרבי, התמלאתי חרדה, אימה ויאוש- הכל בהתאם לעלילה.

איני יודעת מדוע התעלמתי מהספר עד היום, והרי שמעתי בשבחו כבר לפני שנים. יתכן וכל דבר צריך לבוא בעתו, ואני שמחה שקראתי אותו למרות שגם חמותי שתחיה התלהבה ממנו עד מאוד 😉 .

הערה 1: בזמן שכתבתי הסקירה, דפדפתי בספר שוב, והתברר לי להפתעתי שבטעות דילגתי על ההקדמה לספר. נהנתי מאוד לקרוא אותה בדיעבד.

הערה 2:  מי שקורא אותי כבר יודע שתמיד אני מחפשת את השונה, ובכן- ראו נא את התיאור הבא בו נתקלתי בספר, תיאור שכה מתאים לימים החמים והמהבילים בארצנו:
" זזזזזמ….זזזמ… זאפ! יתוש נחת על מפרק ידה השמנמן והלבן של אחותי. צפיתי בו מתארגן בנוחות ועוקץ את עורה. דמיינתי אותו מוצץ את דמה כמו לגימת מים ממושכת ואז מתנתק מגופה, יוצא בזמזום מבעד לחלון ומתעופף לביתו של מאוריציו, שבו יכנס לחדר המיטות, ימצא פיסת גוף חשופה ויחדור עמוק אל תוך עורו, ושם יתערבב מיד דמם של צמד האוהבים" (עמ' 32) 😆

לסיכום, לחובבי איטליה ולאוהבי הרומן ההסטורי

הולדת ונוס/ שרה דוננט
The birth of Venus/ Sarah Dunant

מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007
398 עמ'

עין החתול

יום חמישי, 1 בדצמבר, 2011

תחזרו רגע לילדוּת שלכם. לאיזה צד הייתם שייכים? האם הייתם החזקים, שמשפילים אחרים? או אולי הייתם אלה שהושפלו?
והאם הייתם רוצים לחזור ולהיזכר בזה, או פשוט להשאיר את הכל מאחור, למין "חור שחור" של זיכרון?

איילין חוזרת לעיר ילדותה. זו לא עיר שהיא אוהבת, זו עיר שהיא בורחת ממנה כי הזכרונות מציפים אותה.
כי בטורנטו איילין היא לא האמנית החשובה והמפורסמת, אלא אותה ילדה קטנה שרוצה שהחברות שלה יאהבו אותה.

ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. הילדות שלה הייתה מאושרת. מתוקף עבודתו של אביה,חוקר חרקים, נדדה המשפחה ממקום למקום, ולמעשה חברהּ היחיד למשחק באותם הימים היה אחיה הגדול. אבל השנים עברו, והמשפחה התיישבה במקום של קבע. וכדרכו של עולם, איילין גדלה.
"אני מגלה שיש עולם שלם של בנות ועיסוקיהן שלא היה מוכר לי, ושביכולתי להיות חלק ממנו ללא מאמץ. איני צריכה לעמוד בקצב של איש, לרוץ מהר כמוהו, לכוון היטב כמוהו, לפלוט קולות פיצוץ רמים, לפענח הודעות, למות על פי סימן. איני צריכה לשאול את עצמי אם עשיתי את הדברים הללו היטב, ממש כמו בן. כל שעלי לעשות הוא לשבת על הרצפה ולגזור מחבתות מקטלוג "איטון" במספרי רקמה, ולומר שעשיתי את זה גרוע. במידה מסוימת, יש בכך הקלה" (עמ' 72-73)


ילדים הם עם אכזר. ילדות הן אכזריות יותר. 
 
"ילדות נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי" (עמ' 145)
מבוגרים לא תמיד מבינים. הם שכחו. הם שכחו מה זה לרצות להיות חלק, הם שכחו את הצורך הנואש של ילדים שהחברים שלהם יאהבו אותם. הם גם שכחו את השמחה לאיד של ילדים, שרואים שנטפלים למישהו אחר. הם תמיד יגידו "אז אל תהיה חבר שלו", אבל זה לא תמיד כל כך פשוט.

איילין חווה גיהנום קטן. היא לא באמת מספרת מה קורה, כי היא חושבת שמגיע לה, כי היא חושבת שזה לא נורא, ובעיקר- כי היא רוצה שישארו לה חברות.
"כלפי אויבים אפשר לחוש שנאה, וכעס. אבל קורדיליה היא חברה שלי. היא מחבבת אותי. היא רוצה לעזור לי, כולן רוצות בכך. הן חברותי, חברותי הבנות, החברות הכי טובות שלי. מעולם לא היו לי חברות ואני מלאת אימה שאאבד אותן. אני להוטה לרצותן" (עמ' 147)

אבל היחס שהיא חווה בהחלט משפיע עליה, רגשית ואמנותית כאחת, והחזרה שלה לעיר ילדותה מעלה את כל הזכרונות. אחד הדברים שמשפיעים בעיקר על הזהות האישית של האדם הוא חוויות חברתיות, במקרה של איילין ההשפעה היא מכרעת:
"כל מה שקורה לי קורה  באשמתי. עשיתי משהו לא בסדר, משהו איום כל כך שאיני מסוגלת אפילו לזהותו, משהו שמטביע אותי. אני עלובה וטיפשה, חסרת ערך. באותה מידה יכולתי כבר למות" (עמ' 426)

את הספר הזה קראתי לפני שנים ארוכות, ואז לא התלהבתי מאוד.
הפעם הקריאה הייתה משמעותית הרבה יותר. אולי כי התבגרתי, אולי כי אני אמא. ואולי מה שעשה את ההבדל היה התרגום החדש והמצויין.
מבט מרחוק על האכזריות שבחברת הילדים, על הבעיות שיש להם. ספר מכמיר לב, בעיקר כי תופעות אלו קיימות גם היום.

כמה פרטי טריוויה:
* "עין החתול" הוא כינוי לגולה מזכוכית שקופה שבמרכזה צבע כלשהו, הנחשבת לגולה מיוחדת. גולה זו הייתה מעין קמע של הדוברת וגרמה לה להרגיש בטוחה.
* אטווד התחילה לכתוב את הספר בשנות ה60', אבל הפסיקה את כתיבתו באמצע. היא חזרה לכתוב אותו בשנות ה80', כשבתה הגיעה לגיל ההתבגרות.
* אביה של אטווד היה אנטומולוג (חוקר חרקים), אבל אטווד מעולם לא הודתה שמדובר בספר אוטוביוגרפי.

מילה על הכריכה: צילום מקסים המראה עד כמה הילדה פגיעה. יופי!

לסיכום, יופי של תרגום! ספר חזק מאוד.

עין החתול/מרגרט אטווד (תרגום חדש)
Cat's eye/ Margaret Atwood
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2011
479 עמ'

19 דקות- המלצה חמה

יום שבת, 20 במרץ, 2010

גילוי נאות: הסקירה נכתבה בראשונה על הספר בשפת המקור
פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם הבריונות שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

את הספר קראתי לראשונה באנגלית, ונהנתי ממנו מאוד. ככלל, אני חושבת שפיקו נקראת הרבה יותר טוב באנגלית, אבל היום קראתי אותו ב'מכה אחת' בעברית, ואני חייבת לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון. לא היה חסר לי כלום, אבל ממש כלום.

לסיכום, לטעמי מדובר בספר הטוב ביותר של פיקו.
(כי זה לא לאוהבי פיקו בלבד, כי זה אקטואלי יותר מתמיד, כי אני יכולה להזדהות עם פיטר, וכי הסוף- למרות שלא הייתה שום אופציה אחרת- עדיין עצבן אותי).

תשע-עשרה דקות/ ג'ודי פיקו
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2010
589 ע"מ