ארכיון פוסטים עם התג "ישראל"

שעמום נצחי

יום חמישי, 3 ביולי, 2014

עם הנצח לא מפחד
יעל, אבישג וליה גרות ביישוב קטן על גבול הצפון. כצפוי, מדובר במשפחות לא פשוטות וקשות יום.
כצפוי, אף אחת מהן לא באמת רוצה לחזור לגור שם אחרי הצבא. כולן מקוות לא לגדל ילדים במקום כזה.
הן מתגייסות לצבא. יעל מדריכת ירי, אבישג תצפיתנית וליה משרתת במחסום. שירות רגיל יחסית לנשים בישראל שנות ה-2000.

הספר מתאר את חוויותיהן של החיילות בצבא, החל מהחיפושים האינסופיים והמשמימים במחסומים וכלה בתצפיות אחרי סודנים שמנסים להסתנן לארץ.
יכולתי להזהות עם ההתחבטויות הנפשיות של הגיבורות אבל הספר השאיר אותי מאוד לא מסופקת.

רבות דובר על ספרה של שני בוינג'ו. הוא סיקרן אותי מאוד. לא רק בגלל שמדובר בסופרת ישראלית צעירה (!!) שהצליחה יפה בעולם, אלא כי באמת הספר היה רב מכר עולמי הרבה לפני שתורגם לעברית (על ידי הסופרת עצמה). לצערי הרב, לא הצלחתי להבין מה גרם לתקשורת ולעולם הספרות להתלהב מהספר.
נכון, נקודת המבט כאן היא רעננה ומקורית (מצד שני, הנה יצא עכשיו הסרט "אפס ביחסי אנוש" שגם הוא עוסק בנקודת המבט הנשית בצה"ל), אבל נראה כי הסופרת כתבה בדיוק את הדברים שבחו"ל רוצים לשמוע.
היא עוסקת לא מעט בספר על תוצאות הכיבוש. נכון שהיא לא מגדירה את זה ככה, אבל רואים את קהות הרגשות של החיילים את האכזריות שהולכת ומתעצמת ככל שהם נמצאים יותר ויותר במחסומים. את הנזקים לטווח הארוך, זמן רב אחרי שעוזבים את הצבא. סופו של הספר הוא…
אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר את סופו של הספר. לא הצלחתי להבין למה הוא נגמר ככה, אלא אם כן באמת רצתה הסופרת להראות עד כמה הכיבוש משחית.

גילוי נאות: לא שירתתי בצבא, ולכן איני יכולה באמת לשפוט את החוויות המתוארות בספר. אולי בגלל זה לא הבנתי אותו, אבל אני בספק.

לסיכום, אכזבה גדולה.

עם הנצח לא מפחד/שני בוינג'ו
The People of forevevr are not afraid/ Shani Boianjiu
מאנגלית: שני בוינג'ו
הוצאת זמורה- ביתן, 2014
288 עמ'

גיבור משלנו

יום ראשון, 29 בספטמבר, 2013

מהישיבה בשבי לישיבה עם ציפורים


אברהם עמרם לא שונה מרובנו.

כמו רובנו, גם הוא לא נולד עם כפית של כסף בפה. כמו רובנו, גם הוא גדל על החלום הציוני, וכמו רובנו, גם הוא היה צריך להיאבק לא מעט על מנת להשיג דברים בחיים.

יליד לוב, יתום מאב שעלה לארץ וגר עם משפחתו במעברה ליד חדרה. הוא בנה את עצמו, תרתי משמע, בשתי ידיו, ועסק בקבלנות.
הוא מתאהב, מתחתן, חולם על בית חלומותיו, אותו יבנה בשתי ידיו (או באמצעות החברה שלו), ואז הוא יוצא למילואים.

איש לא האמין שיקח לו שנה לחזור מהמילואים.
בשלב כלשהו, אברהם עמרם לא האמין שהוא יחזור אי פעם.

אברהם עמרם נפל בשבי בלבנון באפריל 1978, ובמשך קרוב לשנה היה שבוי בידי ארגוני הפת"ח ואחמד ג'יבריל.
בספרו הוא מתאר את רגעי השבי, את העינויים, את הבדידות ואי הוודאות שאפפו אותו.
"לא ידעתי מה צפוי לי ומה ייעשה בי. מהמוות עצמו לא פחדתי.במהלך המארב, היריות והמרדף ראיתי את המוות בעיניים. כן חששתי מהתעללות אכזרית" (עמ' 73)

במקביל ישנם בספר צילומי המכתבים שנשלחו אליו וממנו במהלך השבי, כמו גם כתבות מהעיתונים באותה תקופה.

בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על שבויים, וטוב שכך, זהו אחד הספרים הבודדים שנתקלתי בהם שאינו מכחיש ואינו מסתיר את המשבר העובר על בני המשפחה שנותרים מאחור, וצריכים להתמודד אף הם עם אי ודאות איומה. הספר מתאר, בצורה מדודה ושקולה, את דרכי ההתמודדות השונות שכל אחד מבני המשפחה הקרובה חווה בזמן השהיה בשבי.

במרץ 1979 חוזר אברהם עמרם מהשבי, תמורת 76 מחבלים. כאן אתם יכולים לקרוא כתבה בנושא.
בניגוד לשבויים אחרים, הוא אינו הופך ל'סלב'. הוא לא כותב מדור בעיתון, הוא לא נוסע לבקר שועי עולם, הוא לא מצטלם למדורי רכילות.

הוא חוזר למשפחתו ולחייו.
הוא בונה את העסק שלו, הוא משקם את המשפחה.

מבחינתי, אברהם עמרם הוא גיבור אמיתי.

כתמיד, כשמדובר בספרי זכרונות, אין ברבורים.

מהישיבה בשבי לישיבה עם ציפורים/אברהם עמרם
הוצאת סער, 2013
208 עמ'

ג'יהאד ושנאת יהודים

יום שבת, 21 בינואר, 2012

 "כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים [..] הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה" (עמ' 15).
ציטוט זה פותח את ספרו של מתיאס קונצל, המנסה לרדת לפשר השנאה הערבית לישראל. זה אינו ציטוט מפי עדי ראיה/ שמיעה של בן לאדן, אלא ציטוט של אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. זוהי גם נקודת המוצא של קונצל, המנסה למצוא הקבלות בין האנטישמיות הקלאסית והתיאוריות הנאציות לבין הטרור הערבי.

"כולנו" יודעים לומר מהן הסיבות לטרור, הלא כן?
יש שיגידו עוני, יש שיגידו תחושת הקיפוח, אנטישמיות, מלחמת דת, התשובה הרי נעוצה בשאלה מיהו העונה. קונצל מציג הקשרים חדשים- ישנים לג'יהאד וטוען כי האנטישמיות היא לא מעין 'נספח זניח' של האסלאם הקיצוני, אלא שורש האידיאולוגיה שלו: "הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים- בלא אבחנה בין דתיים לחילוניים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע למוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבצידה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האסלאמיסטית- פאשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע מוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי" (עמ' 107)

ניגשתי לספר בהיסוס מה. גרמני שכותב על שנאת יהודים נשמע, איך לומר, לא מסקרן במיוחד….
הספר סוקר סקירה הסטורית של האחים המוסלמים, וזה עניין אותי (את הספר קראתי על רקע המהומות במצרים), ובניגוד לכותרת המשנה- יש לציין שמרביתו כלל אינו עוסק באירועי 11/9, ודומה שאירועים אלו הוכנסו לספר רק כי אי אפשר היה להתעלם מהם (הספר במקור, בגרמנית, פורסם ב-2002). הספר תורגם לעברית ממהדורה מורחבת באנגלית של הספר, שפורסמה בשנת 2007.

אני לא יודעת עד כמה שוכנעתי שהגי'האד האסלאמי שווה ערך לנאציזם, או יונק ממנו. המחבר נשען על תאוריות קצת קונספירטיביות לטעמי, בין השאר על העובדה שמוחמד עטא (שהתרסק במגדל הצפוני), מרוואן אל שייח'י (שהתרסק במגדל הדרומי) וזיאד ג'רח (שהתרסק בפנסילבניה, בטיסה 93) התגוררו בשנים שקדמו לאסון התאומים בגרמניה.
אין ספק שיש בספק כמה וכמה דברים שינעמו לאוזן הישראלית. קונצל יוצא כנגד הסובלנות האירופית (ולא רק האירופית)- "רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות" (עמ' 21), הוא אומר, ותוהה מדוע איש לא מטיל ספק בפעולות הטרור "השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים או במסעדות- אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי" (שם), ומתריע מפני הסתננות אנשי הג'יהאד לתנועות לגיטימיות הנאבקות בקפיטליזם.

מן הסתם מכותרת הספר עצמה ניתן להבין שהספר מוטה לצד אחד, ולי כמובן אין בעיה עם זה, אבל בין אם התאוריה נכונה ובין אם לא, זה ספר שמעניין לקרוא, ולו כדי לדעת מיהם הגורמים החזקים (היום) במצרים ובסביבה.

ד"ר מתיאס קונצל הוא איש מדע המדינה המתגורר בהמבורג. הוא עמית מחקר ב"מרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון" באוניברסיטה העברית וחבר בהנהגת ארגון "אקדמאים למען שלום במזרח התיכון".

לסיכום,
(כי זה מעניין, אבל בכל זאת- כמה מוטה אתה יכול להיות לפני שזה יצרום?)

ג'יהאד ושנאת יהודים- על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר/ מתיאס קונצל
Jew and Jihad- Hatred, Islamism, Nazism,  and the roots of 9/11/ Mattias Kuntzel
מאנגלית: צור ארליך
הוצאת טובי, 2008
162 עמ' (כולל מפתוח)

החיים שאחרי

יום ראשון, 11 בדצמבר, 2011

גברים לעולם לא יבינו זאת באמת. אפילו הנסיך, שהוא נסיך אמיתי, לא באמת מצליח להבין מה עובר על אישה שהופכת להיות אמא.

בחודשי ההריון אמרתי לכולם, ובעיקר לעצמי, שזה בסדר. שברבורה שלפני הלידה תהיה אותה ברבורה אחרי הלידה, רק עם עולל. שהרי אמהוּת לא הופכת את העולם על פיו. שיהיה לי מקום. הנשים הנהנו בחצי תקווה- חצי ציניות, הגברים לא הבינו במילא מה אני רוצה.
והנה אני היום, חודשים אחרי הלידה. לא לגמרי הברבורה שהייתי, לא ברור עדיין מיהי האם שבוהה בי מהמראה. זה לא רע יותר ממה שחשבתי, אין ספק בכלל שזה הרבה יותר טוב, זה רק שזה פשוט… שונה.

"אמהות לא מאושרות משום שמרגע שהן הופכות לאמהות הן ממירות את העשיה שלהן באימהוּת, שהיא מערכת יחסים עם חוקיות לא ברורה וכללי תגמול בלתי קיימים בעצם, בשעה שגברים ממשיכים לפעול בשדה המקצועי כמו קודם ויכולים להגיע להישגים ולתגמולים מוחשיים" (עמ' 115-116).

גברים לא בהכרח יבינו זאת. את הפער שבין מה שיש, לבין מה שהיה, לבין מה שרצית שיהיה. את החלל הזה שהולך ונפער, כי בין להרדים את הילד, להאכיל את הילד, לעבוד, לטפל בבית, לדאוג לעצמך (ולבעל), יש את המקום הזה שבו את רוצה לרגע לעצור ולומר "גם אני פה".

ארבע נשים חוות בדיוק את מה שכתבתי עכשיו. ארבעתן אמהות לילדים קטנים (וגם כמה שאינם קטנים). כל אחת מהן נאבקת על דרכה, ייחודיותה, עבודתה ובעיקר חייה. הילה חיה בנישואים לא מאושרים, מיכל רוצה עוד ילד, רחלה מרגישה שהיא נכבית וענת רוצה לעשות משהו אחר, משהו שהוא לא חובה.

ארבע נשים שמתחילות להיפגש, במעין קבוצת תמיכה, מדי יום שישי. הרבה דברים יוצאים בקבוצה הזו. הרבה בדידות, הרבה חששות. יש מי שיוצאת נגד הלחץ החברתי להביא ילדים לעולם, יש מי שמפנטזת על כך שבעיר ילדותה, הרחוקה כל כך מתל אביב המנוכרת, הכל היה טוב יותר.

זה לא ספר גדול, אני לא בטוחה שהרושם שעשה עלי ישאר במשך ימים, אבל אני יודעת שלא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה מצאתי עצמי מהנהנת בראש, מוחה דמעה, צוחקת (לפעמים הכל בבת אחת).

יש משהו בכתיבתה של לנדאו שמאפשר חיבור שכזה- מצד אחד כתיבה בגובה העיניים, מצד שני כתיבה על חוויות חיים מוכרות בנוף הישראלי.
מצד שני, יש ללנדאו נטיה להשתמש גם ברעיונות שהיא שואבת ממקורות אחרים.
זהירות ספויילר
במקרה זה מדובר ברעיון החיים תמורת החיים, כפי שמשתמע, לדוגמה, בסרטו של פון טרייר "לשבור את הגלים"

סוף ספויילר
זה לא בהכרח לגנאי, כיוון שרעיון זה לא יוצר טוויסט שלם בעלילה, אלא רק צובע במעט, אבל חבל, כי זה משאיר טעם של חמיצות כלשהי.
ומצד שלישי, יש בספר תחושה של אווירת מרמור כלשהי, בין אם מדובר במרמור על האמהוּת ככלל, על הריון או על נישואים.
"אנשים שאומרים שהם נשארים בנישואים בגלל הילדים- משקרים. תמיד יש סיבות. ומשום כך אני בכלל לא מאמינה בקיומם של נישואים אומללים לאורך זמן. כל הנישואים שמחזיקים מעמד עונים על צורך מסוים של בני הזוג. אם זה לא כסף, אז זה משהו אחר" (עמ' 183).

לסיכום,

עוד אהבה אחת ודי/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2009
302 עמ'

אמא מאוהבת

יום חמישי, 21 ביולי, 2011

"איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי…"
פעם, כשהיינו קטנים, אמא הייתה מושלמת. היא הייתה הכי יפה, הכי חזקה, הכי הכי בעולם.
התפקיד היחיד שהיה לאמא שלנו היה להיות אמא שלנו. לא ביקשנו יותר מזה, אולי אפילו לא רצינו יותר מזה. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה לאהוב אותנו, לחבק אותנו, להכין לנו שניצל כשנחזור מהגן.
שיהיו לה חיים משלה? לא, זה בלתי אפשרי. היא הרי אמא שלנו- הקיום שלה נסמך על היותה "שלנו".

כשקצת גדלנו, זה כבר נראה היה אחרת. כלומר, עדיין רצינו שהיא תאהב אותנו, אבל לא ממש סבלנו אותה.
היא לא באמת הבינה אותנו, היא התעסקה בכל הדברים הלא חשובים, והיא כל כך, אבל כל כך, טעתה. נו, ברור. היא הרי שייכת לדור אחר.
זה לא הפריע לנו לדרוש שוב ושוב (ושוב) את עזרתה, את הכסף שלה, אולי אפילו בסתר לרצות את החיבוק שלה. זה לא הפריע באותה המידה לטרוק את הדלת מאחורינו ולהשמיע בקולי קולות (בהנחה שאנחנו בני אותו הדור) את שורותיו של אביב גפן "ואוהב אותך תמיד/בוכה על הקבר של אמא שלי".

ואז גדלנו עוד קצת, ו(לפעמים)הבנו שאמא, עם כל הכבוד, היא רק אמא. היא אדם. יש לה רצונות משלה, תשוקות משלה, חיים! ובתכל'ס, זה לא ממש עובד עם דמות האם עליה גדלנו. אף אחד לא לומד בבית ספר על אמא שנוסעת לטייל בהודו, שמביאה את החבר החדש לישון בבית, שמבלה בפאבים.

מצד שני, גם אנחנו השתננו.
פעם בגיל 18 היינו הולכים לצבא, משם עוברים לתל אביב או לטיול בנקודה כלשהי בגלובוס, ומשם לא חוזרים הביתה.

היום מדברים על גיל התבגרות ארוך (יש האומרים עד גיל שלושים), על ילדים שנשארים בבית ההורים עד החתונה, ולפעמים גם אחריה. ומנגד, על כך שהחיים רק מתחילים בגיל 60, כשפתאום יש זמן לממש את כל החלומות, כסף לעשות את זה, ובלי יותר מדי מחוייבויות על הראש.

"אמא, קניתי הר…."
בדיוק על הנושא הזה, שבין הורים לילדים מדברת ההצגה של תיאטרון בית לסין "אמא מאוהבת".
מעשה בעומר (עידו ברטל), בחור בשנות העשרים לחייו, שחוזר מטיול ארוך בדרום ארגנטינה רק כדי לגלות שלאמא שלו יש חיים משל עצמה.
האם (אסי לוי), עו"ד מוצלחת, חיה עם בן זוג (דודו בן זאב) ומה שמעניין אותה כרגע בחיים זה פחות הצרות של הבן שלה, ויותר חלומות משותפים יותר או פחות עם בנזוגה.

ההצגה נחמדה ומעוררת מחשבה.
ענת שבו- מגן, בתפקיד חברתו הארגנטינאית של עומר, מספקת את האתנחתה הקומית אבל מעצבנת למדי במבטא דרום אמריקאי שנראה יותר כמו חיקוי גרוטסקי מאשר כמו מבטא אמיתי. היהלומים האמיתיים של ההצגה הם דמותם של הסב והסבתא- אילן דר, ששוב משחק בתפקיד האב/סב הציני והמתחכם (טייפ-קאסט שמתאים לו בול, עוד מימי "קרובים קרובים", ומרים זוהר, שכל הצגה שאני רואה איתה היא הצלחה.

השאלה המהדהדת לאורך כל העלילה היא מהו תפקידה של האם, או יותר נכון- עד מתי אמא היא קודם כל, ואולי אך ורק, אמא. האם יש מקום לשאיפות שלה? האם היא צריכה תמיד לשים בראש ובראשונה את טובת הילדים? גם כשהם כבר לא ילדים?

אני לא ארחיב בעלילת ההצגה, היא פחות קריטית, ואני לא רוצה לצור ספויילרים.
אני מאוד חכמה בעקרונות ואידיאלים. לפני שהעולל נולד הצהרתי שאני לא אהיה "רק אמא", אלא "גם אמא". שלא אשכח לעולם שאני גם ברבורה (נו, אתם מבינים מה הכוונה). ולא שכחתי, רק שמה לעשות, כרגע העולל נזקק לי.
ומה אם יבוא יום אחד העולל ויגיד לי "אמא, קניתי הר"? האם אני צריכה לעזור לו לממן את ההר? גם אם זה במחיר כל חלומותיי? גם אם אני אהיה כבר בגיל הפנסיה?
אין לי את כל התשובות, לא חושבת שלמישהו יש, אבל אין ספק שההצגה מעוררת את השאלות הללו.

לדף ההצגה באתר התיאטרון.
לסיכום,
לא להורים בלבד.

"אמא מאוהבת", תיאטרון בית ליסין.
מחזה מאת גורן אגמון. בימוי: גלעד קמחי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: יוסי בן-ארי; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: אמיר לקנר.
משתתפים: אסי לוי, דודו בן-זאב, מרים זוהר, אילן דר, עידו ברטל, ענת מגן-שבו.
משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה

דברי אלוהים חיים

יום ראשון, 5 ביוני, 2011

כשהייתי קטנה, הייתי מנהלת דיאלוגים שלמים עם אלוהים.
הדיאלוג התנהל, בד"כ, בסגנון הבא:
אני: "אלוהים, תן לי סימן שאתה קיים"…
אלוהים: ….
פעם אחת, הייתי בת 11 בערך, וזו הייתה הפעם האחרונה (למשך זמן רב מאוד), התנהל הדיאלוג בצורה הבאה:
אני: "אלוהים, תן לי סימן שאתה קיים"
אלוהים:…
אבל פתאום הייתה דפיקה חזקה על התריס בחדר שלי (קומה אחרונה, כן?)

אני לא מאמינה. כלומר, אני כן, אבל לא ממש ברור במה.
אם תשאלו אותי, אלוהים עדיין נראה כמו אותו סבא זקן עם זקן לבן וארוך, כמו שדמיינתי בילדותי.
אבל אם תשאלו את איריס בת יעל, אלוהים הוא גבר גבר. ציני במידה, יודע לשחק את המשחק, מניפולטיבי וחינני.

הספר "איילת השחר" מתעד, כביכול, דיאלוגים שמנהלת תהילה עם אלוהים. באמצעות דיאלוגים אלו אנו עדים לתמונות שונות מהחיים בישראל, החל מהרגע בו "חתולת בר", עתונאית שלא טורחת לקרוא את הספר עליו היא מראיינת, פוגשת את תהילה, אשה שרובנו נראה בה תמהונית לחלוטין, וכלה במריה, שמגלה לחרדתה שהיא בהריון, ומתלבטת בינה לבין עצמה (בעזרת אלוהים בעיקר) מה איך ואיפה ללדת.

מה המטרה של הספר הזה?
יכול להיות שיש כאן אך ורק מסר ציני. את הלך הרוח הציני אפשר לחוות לא פחות, ואני חייבת להודות שזה הצחיק אותי, בדף הספר באתר ההוצאה.
יכול להיות שהמטרה היא הרבה פחות צינית. יכול להיות שהספר הקטן הזה (הוא באמת קטן- הן בגודלו והן בעוביו) בסך הכל רוצה להזכיר לנו שיש אלוהים. טוב, תלוי איך אתם מגדירים אותו….

לגבי הכריכה- על הכריכה מצוטט שיר המעלות. במזמור זה מתייחסים בעיקר לעובדה שישנה השגחה אלוהית על עם ישראל.  אין ספק שלעורך הספר, ולמעצב הגרפי של הכריכה, היה חוש הומור 🙂

לטעימה מהספר.

 

לסיכום, אל תתנו לגודלו של הספר ולפשטותו כביכול להטעות אתכם- הוא הצחיק אותי וגרם לי לדמוע בעת ובעונה אחת.
ברבורים

 

איילת השחר/ איריס בת יעל
הוצאת קורטוב, 2011
103 עמ'

העולם הוא עגול

יום חמישי, 30 בדצמבר, 2010

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:
ערב אחד, בשמונה בערב כמובן, עומד ראש ממשלת ישראל בפני מצלמות הטלוויזיה ומכריז על הסכם שנחתם עם הפלשתינאים.
על פי ההסכם, גורל מדינת ישראל וגורל המדינה הפלשתינאית יוכרע באמצעי פשוט, נייטרלי וחסר אמוציות: משחק כדורגל.
המפסידים יעזבו את המדינה ויחזרו בהם מכל תביעותיהם ההסטוריות.

האם המציאות הזו כל כך מופרכת? אני לא בטוחה שזה מופרך יותר, מנגיד, להסתמך על מתן מיצובישי לחברי כנסת, אבל יש שיגידו (וסביר להניח שבצדק) שזהו טיעון פופוליסטי.

איתי מאירסון מכניס אותנו למציאות ספק הזויה, ספק אופטימית. העובדה שסכסוך בן 2000 (+) שנה אמור להסתיים במשחק כדורגל אינה הופכת את הדברים לפשוטים יותר, נהפוך הוא.
עלילת הספר דומה במידה רבה למעקב אנתרופולי, אם תרצו, לתהליכים החברתיים המתרחשים בעקבות ההחלטה: בין אם מדובר באמונה הגדולה של אנשי הימין בעזרה האלוהית, בהסתה ובסתימת הפיות כנגד המתנגדים, בהקמת תנועת מחאה נשית מעיקרה כנגד הסתמכות על משחק גברי, בהתעלמות מהחלטות משפטיות לגבי המיעוט הערבי, ובלא מעט תככנות פוליטית, שמוכיחה שוב ושוב עד כמה פוליטיקה היא דבר מלוכלך.

כאחת שאינה מבינה דבר וחצי דבר בכדורגל (ולא ממש מעוניינת להבין), אני מודה ומתוודה שהתעלמתי מהספר, שחיכה בשקט על המדף שנתיים, וחבל שכך.
הספר מעניין, לא רק חובבי כדורגל אלא גם חובבי פוליטיקה ותקשורת, ובכלל אנשים שגרים פה.
אבל מה אומר ומה אגיד, איכשהו הסוף השאיר אותי עם טעם מר. מבחינה ספרותית אולי צדק הסופר כשחתם את ספרו בסוף פתוח, אבל אם אתה כבר בועט במוסכמות ובפרות קדושות יותר או פחות, תבעט עד הדקה ה-90. לא ככה?

איתי מאירסון הוא משורר ועתונאי.

לסיכום,

לקריאת הפרק הראשון באתר ההוצאה.

מלחמת 90 הדקות/ איתי מאירסון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2008
205 עמ'.