ארכיון פוסטים עם התג "כתר"

את מי אתה אוהב יותר?

יום שני, 17 בפברואר, 2014

החווה

כל ילד מכיר את הסיטואציה הזו. גם במשפחות החמות ביותר, האוהבות ביותר, תמיד תגיע איזושהי וריאציה של השאלה הזו, "את מי אתה אוהב יותר"…

דניאל כבר לא ילד קטן. הוא כבר בן שלושים. חי בלונדון. לכאורה מדובר כאן בילד גבר בוגר. אבל לא ממש. כי דניאל משחק בהרבה "מחבואים" עם הוריו. הם עברו לגור בשבדיה הרחוקה, הוא לא בא לבקר, הם לא באים לבקר. הוא חי עם בן זוג ומסתיר את זה. הם חיים עם סודות אחרים, ומסתירים אותם. עד ש….

יום אחד מקבל דניאל טלפון מאביו. "אמא שלך מטורפת", הוא אומר לו. "היא מדמיינת דברים".
דניאל המודאג כבר מתחיל לארוז את המזוודה, ואז אמו מתקשרת "אבא שלך מנסה להרוג אותי".
מה תעשו במצב כזה? למי תאמינו? את למי אתם אוהבים מאמינים יותר?

אני אוהבת את קצב הכתיבה של טום רוב סמית. אהבתי את טרילוגיית "ילד 44", וכשהיה כאן לפני כמה שנים פגשתי אותו במפגש ספרי מתח והוא היה מקסים (הוא באמת חמוד באופן בריטי ביותר!), ולכן רצתי אצתי לקנות את ספרו החדש.
לא התאכזבתי, למרות שמי שבא לחפש עוד "ילד 44" לא ימצא את עצמו. הכתיבה יותר מעודנת, האלימות פחות גרוטסקית, אבל הספור מפתיע ומצליח לעניין. פחות התחברתי לסוף. התחושה שלי הייתה שהוא ניסה לתפור כאן סוף טוב, וזה לא מאוד הצליח.

פריט טריוויה מסקרן לגבי הספר הוא שמתברר שבסיסו של הספר, ע"ע אותה שיחת טלפון, הייתה שיחת טלפון אמיתית שקיבל טום רוב סמית מאביו.

לסיכום, זה לא "ילד 44", לטוב ולרע. הוא התבגר קצת, ואני בהחלט מתכוונת להמשיך לקרוא אותו.
 

החווה/ טום רוב סמית
The Farm/ Tom Rob Smith

מאנגלית: רוני בק
הוצאת כתר, 2014
352 עמ'

סיוט באמבטיה

יום ראשון, 16 בפברואר, 2014

 חפיפת ראש כריכה

אחד הדברים המקסימים ביותר בעולם זה ילד באמבטיה. הוא כל כך מאושר, חמים ורך שאפשר ממש, המממ, לבלוע אותו.
אחד הדברים הנוראיים ביותר בעולם זה הצרחות של אותו ילד מקסים, תמים ואהוב שמבין שהנה, עוד שניה, חופפים לו את הראש.
אלו מכם שיש להם, או שהיו להם ילדים בגיל הרך, מהנהנים עכשיו כמבינים. אלו שלא- לא נורא, כשתגדלו תבינו 😆 .
חפיפת ראש טרגית

גם איתמר שונא לחפוף שיער. הוא כל כך שונא לחפוף, עד שאבא שלו ואחותו הגדולה כועסים על אמא שמתעקשת לחפוף לו פעם בשבוע.
הוא כל כך שונא לחפוף עד שהוא מוכן אפילו…  אפילו לעשות קרחת!

 איך מתמודד איתמר, וכל בני ביתו, עם חפיפת השיער? האם איתמר יצליח להתגבר על הפחד שלו? האם אי פעם יהיה שקט בבית כשאיתמר חופף את שיערו?

את הספר הבאתי לעולל הפרטי שלי, כשכבר נעשה לי לא נעים משאגות הזעם והכאב בזמן החפיפה.
זה לקח שבוע בערך, והעולל החליט שהוא כבר לא ילד קטן כמו איתמר. מאז הוא כבר לא בוכה בחפיפת ראש (טוב, בדרך כלל…).

אורי אורלב כתב את הספר "חפיפת ראש" בשנת 1986 (אני מניחה שאז זה היה הגיוני שיחפפו ראש לילד רק פעם בשבוע…), והספר מלא בציורים מדהימים של אלישבע געש.

חפיפת ראש

לסיכום, ספר מקסים שעושה חשק לקרוא אותו בגלל הציורים, ולא פחות מזה- עושה את העבודה!

חפיפת ראש/ אורי אורלב
ציירה: אלישבע געש
הוצאת כתר, 1986
20 עמ'

בית קיץ עם בריכה

יום שבת, 28 באפריל, 2012

יש ספרים שאני חייבת לקרוא.
לפעמים זה בגלל הנושא, לפעמים זה בגלל הסופר. לפעמים זה בגלל הרוע.

בית קיץ עם בריכה זה סוג של פנטזיה של (כמעט) כל אדם במעמד הביניים. כולנו היינו רוצים מקום שכזה, מפלט בימי הקיץ החמים מהעבודה המאוסה שלנו, שאין ברירה אלא להמשיך לעבוד בה כי אין מה לעשות, אנחנו "רק" מעמד הביניים.

מארק שלוסר הוא אדם שכזה. הוא רופא משפחה. הוא סנוב. הוא לא סובל במיוחד את האנשים שהוא מטפל בהם. הוא לא סובל את האנשים שאותם הוא מכיר. הוא אוהב אהבת נפש את בנותיו. הוא רכושני כלפי אשתו. הוא סנוב, אבל הוא לא אדם רע. באמת שלא.
ראלף מאייר, לעומת זאת, הוא סנוב רע. הוא שחקן מפורסם שחושב שהכל מגיע לו. הכל זה אומר הכל. נשים, כסף, כבוד, הנאה, שתיה. הכל. וכן, ב-ר-ו-ר שיש לו בית קיץ עם בריכה.
מהמפגש בין מארק לראלף לא יכול היה לצאת משהו טוב.
בינינו, כשמדובר בסופר כמו הרמן קוך, ברור שהתוצאה לא תהיה טובה.

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שמישהו פגע ביקר לכם מכול? מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לנקום, ולצאת מזה ללא פגע? מה הייתם עושים?

בספרו הקודם עסק קוך בשאלה כמה רוע ניתן להכיל וכה רוע קיים במשפחות הso called טובות. גם בספר זה הוא עוסק באותן השאלות, מזווית אחרת.

אבל בניגוד לספר הקודם, ההנאה כאן הייתה פחותה. אולי כי זה כבר לא זעזע. אולי כי זה היה טרחני.
זה לא ימנע ממני לקרוא גם את הספר הבא שיתורגם לעברית, אבל אין ספק שהקריאה תהיה חשדנית הרבה יותר.

ושני דברים שממש עצבנו אותי:
😈  בכריכה האחורית מצויין כי שמה של אחת הגיבורות הוא ג'וליה, אבל לאורך כל הספר היא קרויה יוליה. זו לא טעות דרמטית, אבל זו טעות מעצבנת.
😈  מעולם, אבל מעולם, לא קראתי משפט כזה בספר: "או שאת מעדיפה בת שמנה נורא עם טיירים בכל מקום?" (עמ' 92). אין מילים אחרות? אי אפשר להגיד רק שמנה? וואי, כמה שזה עצבן אותי… (וזה עוד כשהספר יוצא בהוצאת "כתר- עברית")

לסיכום,
(כי עייפתי, וכי הרגשתי זלזול בקורא)

בית קיץ עם בריכה/ הרמן קוך
Zomerhuis met zwembad/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטיין
הוצאת כתר, 2012
333 עמ'

עלובי החיים

יום ראשון, 20 בנובמבר, 2011

"כל עוד ינציחו החוקים והנהגים פינות גיהנום בתוככי החברה…. כל עוד יהיו בעולמנו עוני ובערות, לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו"
ציטוט זה מובא בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר, שיצאה בשנת 1862. מאחר וגם 150 שנה מאוחר יותר תופעות אלו עדיין קיימות, הרי שהספר עודנו כאן, נוגע לא פחות, ועם התרגום החדש והנפלא של אביטל ענבר, אפילו נוגע יותר מתמיד.

ז'אן ולז'אן, גיבור הספר, הוא אסיר לשעבר שנכלא לאחר שגנב לחם, שלאחר מאבק לא פשוט בין הכעס שלו על החברה, שזרקה אותו לכלא והפקירה אותו, לבין הטובשקיים גם בו, בוחר בטוב. הוא הופך להיות אדם עשיר, נדיב ומיטיב שאינו מצליח להמלט מהעבר. העלילה מחולקת ל-5 חלקים, כאשר כל חלק מתמקד בדמות אחרת הקשורה לחייו של ז'אן ולז'אן, שנמצא בכל אחד מהחלקים.

בין הדמויות הידועות בספר:

– פנטין, אם חד הורית שהדרדה לזנות וז'אן ולז'א אימץ ודאג לה בימיה האחרונים, ולאחר מכן אף איתר את בתה ודאג לה כבת.

– קוזט, ילדה שהושארה בהיותה בת 3 אצל משפחה זרה, שם הייתה קורבן להתעללות ולהתעמרות עד שז'אן ולז'ן חילץ אותה ואימץ לו כבת.

– ז'אבר, השוטר הפנאטי המייצג את ראיית העולם הצרה- דהיינו שחור או לבן. אצל ולז'אן תמיד יהיה האסיר, העבריין, לא משנה מה יקרה.

ובכן, קשה לכתוב על ספר כזה. בכל זאת, מדובר כאן בקלאסיקה. ובכל זאת אנסה.

כשראיתי את המהדורה החדשה היה לי ברור שאקרא אותה. לא התאכזבתי, ולמען האמת אפילו הופתעתי (מתברר שהיו קווי עלילה שלא זכרתי!).
בניגוד למה שאפשר לחשוב, דמויות הנשים אינן בהכרח חסרות אופי ונרפות (ע"ע דמותה של אפונין, נערה שמאוהבת במריוס, העתיד להיות בעלה של קוזט, ומגינה עליו בחייו), למרות שדמותה של קוזט, איך לומר בעדינות, מעצבנת וכפויית טובה: "השכחה של ז'ן ולז'ן היתה אצלה שטחית בלבד; במעמקי נפשה עדיין אהבה עד מאוד את האיש שהיה לה כאב שנים כה רבות, אבל את בעלה אהבה יותר, וזה עיוות את שיווי המשקל של לבה" (עמ' 642).

הספר מלא בביקורת חברתית על הפערים בחברה, על צדקנותם של בעלי הממון, הגם שלא תמיד העניים טובים יותר.
תמונה אידיאלית של העניים והסטודנטים היוצאים להלחם, אם תרצו, למען צדק חברתי, מתוארת היטב בתיאור מהפכת הנפל של שנת 1830: "הם היו כאחים אבל לא ידעו איש את שם חברו. יופיים של רגעי הסכנה הגדולה שהם חושפים אחווה של אלמונים" (עמ' 489).

ושני קוריוזים קטנים לסיום:
* הוגו הלאים את הגפילטע פיש! שימו לב: " הוא המציא תבשיל מופלא שרק במסבאתו ניתן לאכול כמותו, והוא "קרפיון ממולא" " (עמ' 482)
* לאחר שסיים את כתיבת הרומן יצא הוגו לחופשה, וכדי לדעת האם הצליחה מכירת הספר שלח למו"ל שלו מברק "?". המו"ל שלח בתשובה "!". 

תוספת מאוחרת: קצת באיחור התברר לי שגם תרגום זה אינו תרגום היצירה כולה, העומדת על כ-1500 עמודים.

 לסיכום, חגיגה אמיתית לאוהבי הספר. יופי של תרגום, כבר אמרתי?

עלובי החיים/ ויקטור הוגו
Les Miserables/ Victor Hugo
מהדורה מחודשת
מצרפתית: אביטל ענבר
הוצאת כתר, 2011
667 עמ'

מלחמת השוקולד

יום שבת, 21 במאי, 2011

בעיירה קטנה במסצ'וסטס, בבית ספר קתולי (פרטי) לנערים, מפתיע נער צעיר העונה לשם ג'רי רנו, את כלל אוכלוסיית בית הספר, ובעיקר את עצמו, ומסרב להשתתף במכירת השוקולד השנתית של בית הספר.
ג'רי הוא לא הגיבור הקלאסי. הוא נער צעיר, שאמו נפטרה מסרטן ואביו עסוק בעיקר בעבודתו. הוא לא מהתלמידים המבריקים בכיתה. הוא לא הספורטאי המצטיין. הוא בקושי יודע מיהו ומהו, וכמו לא מעט בני נוער הוא עסוק בעיקר בשאלה איך לשרוד בתיכון. ובכל זאת, ג'רי קם ועומד מול כולם: מול המורים, מול המנהל, מול אגודת התלמידים הסודית לכאורה.

זו אמנם צורה מאוד מופשטת של העלילה, אבל בסופו של דבר "מלחמת השוקולד" מזכיר במידה רבה את "בעל זבוב". שניהם עוסקים בחבורת נערים שמשמשת ראי לחברה האנושית בכלל. אבל אם "בעל זבוב" מתרחש באי מרוחק מכל ציוויליזציה, הרי ש"מלחמת השוקולד" מתרחשת בזירה קשה וקשוחה הרבה יותר: בית הספר התיכון. כאן יש לא רק בני נוער אלא גם מבוגרים, והרוע הוא נחלת הכלל, ללא שיקולי גיל.

ועיקר העיקרים- בעוד שב"בעל זבוב" סופו של הספר נועד להרגיע במעט את הקורא, שהרי בני הנוער חוזרים לציוויליזציה, ושם 'ברור' שיתנהגו אחרת, ב"מלחמת השוקולד" הסוף אינו סוף טוב: הטוב אינו מנצח את הרע, כי לבני הנוער אין לאן לברוח, התיכון הוא מרכז חייהם.

קורמייר, שכתב את הספר בעקבות מעשה אמיתי (בנו הצעיר סירב להשתתף במכירה שכזו, וקורמייר שקע בהרהורים מה היה קורה לו לא היו מכבדים את רצון בנו), סירב לשנות את סוף הספר על מנת להתחבב יותר על הקוראים (ולהימנע מחלק מהגינויים).

מאז פרסומו של הספר, בשנת 1974, הוא נמצא ברשימת 50 הספרים המוחרמים ביותר בארה"ב.
הספר הוחרם בשל הסיבות הבאות:
· תוכן מיני: מדובר בנערים, בתיכון קתולי. יש לא מעט תיאורים של סמי-פנטזיות מיניות ואוננות.
· שפה פוגענית.
· השקפה דתית: מדובר, כאמור, בתיכון קתולי.
· אלימות
· טענה פופולרית הייתה שדמותם של המבוגרים בכלל (והמורים בפרט) מושחרת למדי. המבוגרים מדוכאים, שבורים, מניפולטיבים ומרושעים.

אין ספק שהספר (לפחות בשפת המקור) מלא בתיאורים לא פשוטים, אבל גם החיים בתיכון אינם פשוטים. לטעמי תיאור הנורמות החברתיות בתיכון, כמו גם הסקרנות המינית, שלא לדבר על הסוף שזכה לגינויים רבים, מוסיפים לאמינות העלילה.

למעוניינים:
דף הספר באתר ההוצאה, בו אפשר לקרוא גם את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי הספר טוב וחשוב, וכי אני שונאת החרמות ספרים כמעט כמו שאני שונאת סופים פתוחים)

מלחמת השוקולד/רוברט קורמייר
The chocolate war/ Cormier, Robert
מאנגלית: אליענה אלמוג
הוצאת כתר, 2006.
220 עמ'

את הספר הזה אסור לקרוא!

יום שישי, 24 בדצמבר, 2010

מעטים הספרים שמעוררים בי תחושת קבס, או יותר נכון תחושת כעס גדולה.
יש ספרים שאני מניחה בצד ולא קוראת שוב, יש ספרים שאחזור אליהם בעתיד, יש ספרים שלמרות שהם מעצבנים אותי אמשיך לקרוא אותם.
ויש את הספר הזה. ואת הספר הזה, קוראים שלי, אסור לקרוא. אסור היה להוציא, ובטח ובטח אסור להכניס לספריות.

מעשה בהדס, נערה בגיל ההתבגרות הגרה במושב.
להדס, בדומה לבני נוער רבים, קשה עם הוריה. הוריה הם אנשי אדמה במובן הישן של המילה, הם מאדירים את העבודה החקלאית ושוללים למדי את המותרות (ע"ע גידול כלבים קניית בגדים, ושאר "לוקסוס") שיש לכל חברותיה.
לא מדובר כאן בהתעללות, אפילו לא בהזנחה. סתם עניין של אידיאלים (צריך להוציא על דברים חשובים וכו'). אין גינוני חיבה במשפחה. בקיצור- הדס הייתה רוצה משפחה אחרת.

ואז מגיעה למושב אלין.
אלין היא עולה חדשה מצרפת. אביה ואמה מלאים בגינונים צרפתיים. האב הוא וטרינר המושב. האם מעבירה חוג בישול. האב נראה טוב, חתיך אפילו, ולא מהסס לנשק את אשתו ברחבי המושב. יש להם אפילו שני כלבים!
אלין הופכת להיות חברתה הטובה של הדס, שמביטה מוקסמת במשפחתה, ורוצה גם.
לזכותה יאמר, שנראה שהיא לא מבינה לגמרי מה היא רוצה, ואולי בגלל זה הכל מסתבך.

לילה אחד הדס באה לישון אצל אלין. הלילה הזה ישנה את חייהן של שתי המשפחות, כי באמצע הלילה הדס בורחת לביתה, ומספרת שקרה לה משהו. שעשו לה משהו.
הוריה כועסים, המושב כמרקחה. כולם מרחמים על הדס, כולם כועסים על אלבר, אביה של אלין.
כולם כל כך צודקים, וכל כך פועלים נכון, עד שמשפחתה של אלין נאלצת לעזוב את המושב.
יש רק בעיה אחת…

הדס שיקרה. כלום לא קרה. היא רצתה שמשהו יקרה, וכשכלום לא קרה, היא פשוט המציאה את זה.
אז נכון שהיא מספרת בסוף שהיא שיקרה, אבל זה לא פותר את הבעיה. משפחתה של אלין כבר לא יכולה להישאר במושב. הוריה של הדס לא יכולים להסתכל עליה. הכל נהרס, והדס צריכה לחיות עם זה.

עכשיו, תקראו לי מתחסדת, תקראו לי צבועה. אבל זה ספר שכששמעתי עליו הייתי חייבת לקרוא אותו כדי לדעת שזה נכון, שיש הוצאה שהייתה מספיק ### כדי להוציא ספר כזה (לזכותה של ההוצאה יש לומר שהיא פרסמה ספרים מוצלחים הרבה יותר בנושא).

לטעמי, ספר שמיועד לגילאי 11+ (על פי אתר ההוצאה) ומדבר על הטרדה ו/או התעללות מינית, לא יכול לדבר על עלילת שוא בהקשר הזה. זה פשוט Big No No.
דמיינו לעצמכם ילדה (או ילד) שקוראים את הספר הזה. דמיינו לעצמכם ילד/ה כזה, שחווה דבר דומה. או ילד/ה ששמע על מישהו שעבר דבר כזה. הספר הזה בהחלט מדגיש את השאלה, וסליחה על הפראפרזה השחוקה, "כשאת אומרת שקרה משהו, למה את מתכוונת".

במציאות של היום (והספר יצא בשנת 2005, כשהדברים היו הרבה פחות על פני השטח) לכתוב ספר שהנחת היסוד שלו היא שילדה שמספרת על הטרדה שעברה משקרת, זה עוול שלא יכופר. 👿

לסיכום,

החברה שלי אלין/חנה לבנה
הוצאת כתר, 2005
107 עמ'

אהבה שאינה תלויה בדבר

יום ראשון, 26 בספטמבר, 2010

יש לא מעט ספרים הדנים בשאלה האם צריך, האם אפשר, לאהוב את ילדך בכל מצב?

שני זוגות נפגשים לארוחת ערב במסעדה פלצנית ומהודרת. שני הגברים הם אחים.
הבכור הוא פוליטיקאי נוצץ ומבטיח, הצעיר מורה בתיכון שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת בשל בעיות בריאות.
הם נפגשים כדי לדבר על המעשה הנורא שעשו ילדיהם.

העובדה שהספר אירופאי בלטה מלכתחילה, ולמרות שאני נוטה לא לקרוא ספרות אירופאית (שהיא איטית פעמים רבות), הפעם הדבר עשה לספר רק טוב.
ראשית, האווירה הטעונה והדיסוננס בין הגשת האוכל המפואר אך המועט (בו הצלחות בעיקר מוגשות ריקות- עם מעט מאוד מזון עליהם) למתח ולעננה השחורה מעל הזוגות מאפשרת לאיטיות העלילה למתוח את לב הקורא.
שנית, איכשהו מתאים לי לדמיין את השיחות המתנהלות מסביב לשולחן בגרמנית (והולנדית מספיק קרובה בצליל לגרמנית). משהו בעצימת העיניים ובקבלת הרוע כנתון מקובל. אבל אולי אני משוחדת בהקשר הזה.

אז מה אתם הייתם עושים?
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים יום אחד שהילד המקסים והרגיש שלכם, הוא לא ממש מלאך. יותר שטן. מה הייתם עושים?
הייתם מנסים להתמודד לבד? מטפלים בו? פונים לרשויות?

אומרים שהדור של היום מפונק יותר, אלים יותר, חסר גבולות יותר.
אומרים שההורים של היום כבר לא מציבים גבולות, אלא עסוקים יותר בפינוק ובשמירה על הילדים.
מהבחינה הזו, הספר הזה הוא בבואה מצמררת למדי לא רק לאלימות הנוער, אלא גם לאותם הורים שמגנים על הילדים שלהם, כי "הם ילדים טובים" ו"הם לא התכוונו", אז "למה להרוס להם את החיים?".

מצד שני, האם הורים לא אמורים להגן תמיד על ילדיהם, ולא משנה מה? האם אין להם מחויבות ביולוגית ומוסרית?
מהבחינה הזו, הספר ממחיש מהי אהבת הורים, אהבה שלחלוטין אינה תלויה בדבר.

אבל זו גם אבן הנגף של הספר הזה. למרות שפה ושם יש בחירות מפתיעות (סלחו לי שאיני מרחיבה, הדבר עלול להיות ספויילר), אין כאן יותר מדי דילמות רגשיות ו/או מוסריות. אמו של קווין לפחות התייסרה ביסורי מצפון, הגם שהמשיכה לבקר אותו. גם כאן, כמו ב"חייבים לדבר על קווין", עולה השאלה האם היה מרכיב נפשי ברוע, אבל בעוד שהרוע ב"קווין" אינו בר סליחה, הרי שכאן מעניק הסופר דרך מילוט תוך שהוא רומז ש"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה", ומסיר האחריות כליל מהמרכיב החברתי/תרבותי למעין גורל הנובע מתורשה.

הרמן קוך הוא איש טלוויזיה, עתונאי וסופר הולנדי.

לסיכום,
(לקרוא- כי אלו בדיוק השאלות שלעולם איננו שואלים את עצמנו, אבל לא לפטור את הדברים באמתלה נפשית/גנטית)

ארוחת הערב/ הרמן קוך
Het Diner/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטין
הוצאת כתר, 2010
262 ע"מ

אם תיגע בי אני אצרח

יום חמישי, 24 ביוני, 2010

לפני שש עשרה שנה לערך פורסם ברעש גדול ספר חושפני על טליה, בעברה ילדה מוכה ונאנסת, היום אישה "בלתי מתוקנת, אישה עם כאב לב גדול, שחי בקרבה בתוך בור בלי תחתית ומשך אותה פנימה" (עמ' 155).

זה היה אחד הספרים הראשונים בארץ שנכתבו (ועוד בעברית) ותיארו לא רק את תחושותיה של הקורבן, תחושות של אשמה ושנאה גם יחד- "בגללה קרה אחר כך כל מה שקרה- היא הייתה תינוקת יפה מדי, ילדה חכמה מדי ומעצבנת, והיא הביאה את אביה להתנהגותו הרעה. ועכשיו, בגלל האשמה והאחריות, כשהיא מביטה לאחור, היא לא יכולה לראות כלום" (עמ' 32), אלא גם את תחושותיו של הרע בספור- של האבא וולף (שם מעניין לכשעצמו, הלא כן?).

מעניין לקרוא את הצד של וולף, לחשוב על העובדה שהספר נכתב בשנת 1994, ולהזכר בכל הדברים שאנחנו שומעים יום יום ברדיו ובטלוויזיה- "מכות לא היו דבר חדש אצלנו. לא הייתה דרך להשתלט עליה. היא הייתה ילדה פראית ולא צייתנית. אני הייתי אומר לה לעשות משהו, והיא הייתה שואלת למה" (עמ' 12). באופן כללי, הוא לא חושב שהוא פושע, אחרי הכל "היא הייתה בתו, פרי זרעו. רשאי היה לעשות בה כבשלו" (עמ' 78).

טליה, שגדלה לה בין הזאבים, מצאה עצמה מוקפת בגברים כל ימי חייה. אלו היו הגברים שניסו לטפל בה, שראו את הפצע עוד לפני שטליה עצמה הייתה מודעת לו, אלו אותם גברים שטליה שיחקה בהם והרחיקה אותם כל אימת שהתקרבו מדי.

אותם גברים סופדים לה במהלך השבעה, לאחר התאבדותה (הצפויה למדי) וכך אנו נחשפים לרבדים נוספים בדמותה.

שלא יהיה ספק, זה ממש לא ספר מופת. חוץ מהעובדה שהוא באמת היה אחד הראשונים בארץ שנכתבו על ידי סופרת שהסכימה להודות שהוא מבוסס על דברים אוטוביוגרפיים, אין כאן יותר מדי.

כמו שכבר ציינתי, הרעש הגדול סביב הספר נבע בעיקר בשל זהותה של המחברת שלו. מיכל מירון- שקד, דמות ידועה יחסית בברנז'ה העתונאית, טענה כי הספר כולל גם פרטים אוטוביוגרפיים. כתוצאה מטענה זו, ניתקה משפחתה (בחלק מהאתרים כתוב שרק אביה) את הקשר עמה.
בסופו של דבר הספר צלל למעמקים ונשכח. אפילו בקטלוג המקוון של הוצאת כתר אין זכר לספר הזה.

מיכל מירון שקד נולדה ב1958 בירושלים. היא החלה לכתוב כילדה בעיתון "דבר לילדים", והמשיכה בבגרותה לכתוב בעתונים שונים.בשנת 1998 שמשה כשנה כדוברת רשות השידור, ובשנת 2000 הייתה ממקימות אתר האינטרנט Iwomen.
נפטרה בשנת 2007 ממחלת הסרטן.

לסיכום,
ספר שהוא אבן דרך בספרות הישראלית בכל הנוגע לגילוי עריות. לא מעבר. כספר- לא מומלץ במיוחד.
(בגלל שהוא איפשר לדבר על דברים. ואך ורק בגלל זה)

אם תיגע בי אני אצרח/ מיכל מירון שקד
הוצאת כתר, 1994
155 ע"מ

זה שמחכה

יום שבת, 13 במרץ, 2010

כשהייתי קטנה היה גל כזה של ספרים פטריוטיים, דוגמת סדרת "הנועזים", שעסקה בכל אותם נועזים (דוגמת דב גרונר, חנה סנש וכו') ששילמו בחייהם למען המדינה.
סוג שונה של ספרים היה ספרים דוגמת "אותי לא שאלו" ו"לחזור ויהי מה", על בני נוער שהוראיהם התייאשו מהחיים בארץ והחליטו לחפש את מזלם בחו"ל. חו"ל דאז הייתה בעיקר ארה"ב, והילדים עשו הכל כדי להשאר בארץ.

"זה שמחכה" הוא במידה רבה מעין המשך לספרים אלו.
זיזי, גיבור הסיפור, הגיע לארה"ב. בניגוד ליונצ'י, גיבור "לחזור ויהי מה", הוא עוד קטן. אז לעשות מאבקים ומלחמות הוא לא באמת יכול, אבל לדמיין הוא יכול גם יכול.
זיזי עובר בין שרה גיבורת ניל"י, מבצע אנטבה, מלחמת יום כיפור וכל מלחמה וקרב שהוא יכול לחשוב עליהם, כי הוא בטוח שיש סיבה שהוא באמריקה הגדולה והמוזרה ולא בארץ. בטח אמא שלו בשליחות סודית, כמו פולארד אולי.

ויש את השכנים, משפחת שטיין. ליתר דיוק, השכן הוא זה שמעניין אותו. הוא בטוח סוכן מוזר. עובדה. אחרת למה כל הזמן מתקשרים אליו מהשגרירות? למה הוא לא יוצא אף פעם מהבית? למה יחידה שלמה, עם שם מוזר כמו אית"ן מתעסקת איתו?

אני לא יכולה לומר שהתלהבתי מאוד מהספר.
זיזי הקטן ומשפחתו לא מאוד עניינו אותי, ודווקא דמותו המשנית לכאורה של מר שטיין, אב שבנו אבד לו אי שם, היא הדמות המעניינת בעיניי, דמות שמאירה צדדים כואבים ומלאי אהבה כאחד.

זהו ספרו הראשון של יותם טולוב, והוא בהחלט השאיר אותי עם סקרנות לספרו הבא.

הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,
(אם דמותו של שטיין הייתה מורחבת יותר, היו הרבה יותר ברבורים)

זה שמחכה/ יותם טולוב
הוצאת כתר, 2009
248 ע"מ

המציאות עולה על כל דמיון

יום שני, 25 בינואר, 2010

"היום אני כבר יודעת שהצורך הזה לתרץ לעצמי התנהגויות פסולות או פוגעניות של אנשים סביבי נהפך כמעט לטבע שני שלי. אז לא ציפיתי להסבר מרגיע או מנומק מאמי. נתתי לה אותו, מי ובחינם. ללא כל משא ומתן, מרצון, הסכמתי להאמין גם בתירוצים מופרכים, ובלבד שהאנשים היקרים לי יוכלו להשאר תמיד במשבצות שנקבעו להם בחיי" (עמ` 52)


אורית הראל כותבת פעמים רבות על יחסי אם- בת. היא טובה בזה. גם ספרה הקודם, "זה לא אומר שאני לא אוהבת" דן בנושא זה.
הפעם היא מתבססת באופן חופשי על מקרה שהיה. שעודנו.


הספר מספר את ספורה של סיגל, אשה מבוגרת ובוגרת, בעלת ילדים ומשפחה, שכל חייה התמודדה עם אמה היפה והדעתנית. העלילה נעה בין עבר להווה, בין דמות הגיבורה היום, כבוגרת, לבין דמותה כילדה קטנה הרוצה להשביע את רצון אמה.


מהספר, ובכלל, עולה השאלה האם מישהו מאיתנו אינו נשאר ילד בהתמודדותו מול ההורים? האם לא כולנו כסיגל, שמסרבת להתפכח, לפתוח את עיניה, וברמה זו או אחרת לשנות את דמותם של הוריה?


סיגל מדברת מדי יום, בשעה קבועה, עם אמה. יום אחד אמה אינה עונה לטלפון.
היא נעלמה. יום אחד היא פשוט נגוזה. איש אינו יודע מה קרה לה. המשטרה חוקרת בעצלתיים. אין חדש לפלילים.
בנסיון להבין מה קרה לאמה, צריכה סיגל לחזור לעבר, להתמודד עם לא מעט שדים, ואז להחליט מה הלאה.


ועכשיו לסיפור האמיתי.

" אומרים שאין דבר כזה שאנשים נעלמים יום אחד כאילו בלעה אותם האדמה.
אומרים שאין דבר כזה אנשים שנעלמים ככה סתם, פתאום.
בלי להשאיר שום סימן" (עמ` 5)

בשנת 1997 נעלמה יהודית נוטר, אז בת 51. איש אינו יודע מה קרה לה.

גם היא הייתה אשה מבוגרת, אם לילדים בוגרים, סבתא לנכדים.
גם אצלה עלה החשד שהיא נעלמה לאחר שלא ענתה לשיחה (שאותה היו מקיימים בשעה קבועה).
גם אצלה לא היה חשד לפלילים. גם במקרה הזה המשפחה פנתה לחוקרים פרטיים, שלא הצליחו למצוא דבר.
גם אצלה הופיעו רמזים שהיא קיימת ועוקבת (ברמה זו או אחרת) אחר ילדיה- בזמנו התפרסמו כתבות שנשלחו זרי פרחים לאחר הולדת נכדתה, אבל לא הצלחתי למצוא לזה סימוכין.
התעלומה הזו לא נפתרה עד היום.


ועכשיו נעשה קאט מהמציאות ונחזור לספר.

קצת קשה לדבר על הספר בלי ספויילרים, ולכן לא אכנס לעלילה יותר מדי. רק אומר שבשלב מסויים העלילה הולכת ומתרחקת מהסיפור האמיתי (עליו, כאמור, היא מבוססת בצורה חופשית למדי).


הספר מיועד לנשים. רק לנשים יש מערכת יחסים מורכבת שכזו עם אמותיהן (ולא, זה לא סקסיסטי, ואני לא מזלזלת במערכת היחסים של הגברים עם אמותיהן, זה פשוט שונה).

יש לא מעט נקודות בהן התחברתי לספר.

מצד שני, יש לומר שהסוף נראה לי מעט מאולץ. אולי זה כי אני מכירה את הספור האמיתי. אולי כי היה צריך לתת סוף כלשהו.


נורית אהבה את הספר בלי הסתייגויות.

אורית הראל היא סופרת, עתונאית ועורכת. פרסמה חמישה רומנים. על ספרה "זה לא שאני לא אוהבת" זכתה בפרס הזהב מטעם אגודת המו"לים.


פרטים נוספים על יהודית נטר ניתן לראות כאן, או בדף הרשמי של משטרת ישראל.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר.

לסיכום, ספר לנשים, ולא ככינוי גנאי.

(כי אולי קיוויתי שהיא תפתור את התעלומה)

כל היודע דבר/ אורית הראל
הוצאת כתר, 2009
342 ע"מ