ארכיון פוסטים עם התג "ליריקה"

הבחירה הסופית

יום שישי, 2 בספטמבר, 2016

בחירתו של רפאל

זהו סיפור חייו הקצרים של רפאל פ., שבחר לסיים אותם. זהו סיפור חייו של רפאל, ששזור בריחות ובנופי ירושלים. עזבו את הסיפור ותתבשמו לרגע בירושלים של פעם.

זהו סיפור חייו הקצרים של רפאל, כפי שכתבה אמו, באהבה כל כך רבה עד שפעמים לא מעטות נאלצתי למחות דמעה (טוב, אני בכיינית, אז מה?).
"עכשיו אני גוף בתוך גוף. צף חסר משקל במים שפירים, בטמפרטורה קבועה. חבל הטבור שקושר אותי לאמא נכרך לעיתים על צווארי ומשתחרר מבלי להזיק. מערת הרחם שלי חמה, רטובה ורועשת. מבעד לרקמות הרכות חסרות עצמות של הבטן הסוגרת עליה, נשמעים קרקורים מז'וריים ושיהוקים מינוריים ומיני בליעות ובועות מבעבעים באלגרו ושריקות באדג'יו" (עמ' 43).

הכל התחיל כשמאירה ברנע-גולדברג אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה, ולא ידעה עד כמה היא צדקה.
הימים ימי תחילת אוגוסט. שני ילדים בחופש (כן, הילדים. דברים משתנים כשהבלוג אינו פעיל 😆 ). הספר ישראלי, הסוגה שאני פחות מתחברת אליה בד"כ.
אמרה לי תקראי ותביני.
ואז הפנתה אותי לכתבה.
ועכשיו החלה הדילמה. כי הספר, הסופרת, מקורו בשכונת ילדותי. קרוב מדי. נכון שאנחנו לא בני אותו מחזור, אבל מה אם אזהה מישהו מהספר (ואכן זיהיתי את דמותו המיתולוגית של הרופא שחצי שכונה הייתה מאוהבת בו), ומה אם…

אבל הייתי חייבת.
הייתי חייבת כי האהבה הגדולה שבה דיברה עליו, התכתבה עם הפחדים שלי כאם, כאישה שחוותה דיכאון בעבר.
הייתי חייבת כי העמוד הראשון שאב אותי, וכי בשעות שקראתי את הספר לא יכולתי שלא לעצור לחבק את הילדים אחת לכמה דקות. ולבכות. לא תמיד בדמעות.

כשאדם מתאבד, המשפחה לעיתים קרובות מתפוררת. הרבה האשמה עצמית. לא מעט כעס גם כלפי המתאבד. בספר הזה לא תמצאו כעס המופנה לרפאל. לרפאל יש רק אהבה. המון אהבה. כל כך נוגעת ללב אהבת אם לבנה, גם אם במקרה הזה מדובר על בן מת. כל כך שוברת את הלב. כל כך זועקת האהבה הזו, 'איך לא שמת לב כמה אוהבים אותך??', אבל הוא כן שם לב, וזה לא תמיד מספיק, וכבר אמרו מקוריים ממני "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".

"ולא יודעים מה קורה לי כשהשד הזה תוקף את הנפש, אוחז אותה במלתעותיו הדרקוניות ולא מרפה. ככל שרגישה הנפש, כן מכאיבה האחיזה. אני חייב להילחם בשתי חזיתות. כלפי חוץ להיראות בסדר, חייכן, אופטימי, מצחיק, ובו-בזמן להדוף בכל רגע את אחיזתו של הדכאון. להיחלץ ולו מטרף אחד, ציפורן חודרת אחת שהשחרור ממנה מביא הקלת-מה" (עמ' 385).

ירושלים. בית הכרם. גילה. בקעה. ארמון הנציב. מחנה יהודה. לאדינו. מעיין שטוב. בניין ג'נרלי. ושוב, וזה הסוף, גילה. 🙁

לסיכום, אני רוצה להאמין שאם זה היה קורה היום, זה היה נגמר אחרת. שהיום נוגדי דיכאון נגישים יותר, פסיכולוגים מלאים בעצמם פחות, אבל לא בטוח שזה נכון.
(ותחבקו שוב את הילדים)

בחירתו של רפאל פ./ ורדה פולק- סאם
הוצאת ליריקה/טפר, 2016
430 עמ'

שמורת נפש

יום שבת, 26 בנובמבר, 2011

"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11)
מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר.
דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.

כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.

"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66)
כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.

האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני.
האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית.
האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.

זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.

קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד.
כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה.
מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.

לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.

שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
204 עמ'