ארכיון פוסטים עם התג "מודן"

כמעט מושלם

יום רביעי, 5 בפברואר, 2014

כמעט מושלם

מה הייתם נותינים כדי להגשים חלום? ולא פחות מזה, על מה הייתם מוכנים לוותר כדי להגשים את החלום? הייתם מוכנים להתגמש? ועד כמה?

הכירו את רות סונדרס, שכמו רבות כל גיבורותיה של ג'ניפר ויינר גם היא לא מושלמת, בלשון ההמעטה. הפעם לא מדובר באישה שמנה, אלא באישה מצולקת,תרתי משמע.
כשהייתה בת שלוש הצליחה רות לשרוד את תאונת הדרכים שהרגה את הוריה, והשאירה אותה עם צלקות על כל גופה, ובעיקר על פניה. היא וסבתה חיות ביחד, צוחקות ביחד, בוכות ביחד ועוברות לא מעט לילות בבתי חולים במהלך אשפוזיה התכופים של רות בבתי חולים לצורך ניתוח זה או אחר.

מתוך בדידות גדולה, ואהבה לא פחות גדולה לסדרה המקסימה "בנות זהב" (אין, פשוט אין על דורותי הציניקנית! 🙂 ) מחליטה רות לכתוב תסריט שמבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על חייהן.
ואז, הפלא ופלא, זה קורה. רשת טלוויזיה רוצה לקנות את התסריט ולהפוך את הרעיון לסידרה אמיתית.  רק צריך לעשות כמה שינויים קלים. ממש ממש קלים.

אני מאוד מאוד (מאוד!) אוהבת את ג'ניפר ויינר, וכל מי שמכיר אותי לא יתפלא לדעת איך שניה אחרי ש-י' , העונה לתואר "המדיחה לחטא" התקשרה ואמרה לי שיש ויינר חדש בחנות, רצתי לקנות אותו.
אני אוהבת אותה, כי היא מצליחה לגעת בכל פעם מחדש. בין אם מדובר באישה שמנה או ב'סתם' אישה , וכמו שציינתי, אצל ויינר אין סתם נשים. לכל אחת מהן יש שק על הגב (אבל בינינו, למי אין?) ועם כל אחת אפשר למצוא את נקודת ההזדהות.
תוך כדי קריאה סיקרן אותי לדעת האם חלק מההשראה לספר (ע"ע שינויים בתסריט ו/או במראה הדמויות) הושפע מניסיונה של ויינר עם הסרט "בנעליה". באתר שלה מציינת ויינר שהספר מבוסס על חוויותיה ככותבת סיטקום.

את הספר תרגמה דורית בריל- פולק, שתרגמה לא מעט מספריה של ויינר, ועשתה את זה גם הפעם מצויין.

לא יודעת למה, לא בטוח בכלל שזה קשור אליה, אבל הספר הפעם לא זרם לי ולקח כמה ימים.
ובכל זאת, גם את הספר הבא שלה ארוץ לקנות. כי סמים (ואהבה) לא מחליפים בקלות.

לסיכום, (כי זה רק כמעט מושלם)


כמעט מושלם/ ג'ניפר ויינר
The Next best thing/ Jennifer Weiner
מאנגלית: דורית בריל- פולק
הוצאת מודן, 2014

שובו של הארי

יום רביעי, 29 בינואר, 2014

הנפילה

הארי בוש, אחד הבלשים האהובים עלי עלי אדמות, חוזר.
הארי, בלש שהמוטו שלו הוא "כולם חשובים או שאף אחד לא חשוב", עובד במחלק  התיקים הלא- מפוענחים של משטרת לוס אנג'לס. 
הפעם עליו לחקור פרשת רצח משנת 1989, של צעירה שנאנסה ונרצחה באכזריות. הדנ"א שנותר בזירה מצביע בוודאות על עבריין מין ידוע ואלים, אבל הבעיה היא שבאותה תקופה היה האיש בן שמונה…

במקביל לכך הוא מקבל תיק נוסף, תיק נפיץ מאוד. בנו של אויבו הותיק, אירווין אירווינג, נפל אל מותו. האם הוא נרצח? האם התאבד?

יש בדידות גדולה בעבודה כבלש במשטרה, על אחת כמה וכמה במחלק כמו מחלק הרצח.  הארי בוש לטעמי מסמן היטב את הבדידות הגדולה הזו.  מאז ומעולם הוא הזכיר לי את 'הארי המזוהם', גיבור סרטיו של איסטווד (הוא לא קרוי על שמו אלא על שמו של הרונימוס בוש, צייר גרמני מהמאה ה-15.). גם הוא נוטה להתבודד, לסמוך על מעט מאוד אנשים (שלצערו, ולצערי, נוטים יותר ויותר לבגוד בו), ומעל לכל הוא איש ישר.

אני אוהבת סדרות מתח. ואני מאוד מאוד מאוד (מאוד, כבר אמרתי?) את הארי בוש.  בכלל, מייקל קונלי הוא אחד הסופרים המעטים שיכולים לגרום לי לרוץ לחנויות הספרים (כמו גם ג'ניפר קונלי, לי צ'יילד ועוד כמה- חנויות הספרים אכן הרוויחו ממני לא מעט החודש 😎 ).
לטעמי האישי, מייקל קונלי לא זוכה בארץ לפרסום שמגיע לו, וחבל. אולי זה קשור לעובדה שרק כמחצית מספרי הסדרה (16 במספר) תורגמו לעברית, אולי כי רצף התרגומים הוא איטי להחריד, בכל מקרה….
לכל חובבי ספרות הבלשים, לכל חובבי המתח- הארי בוש חזר, ומומלץ בחום!

לסיכום,

הנפילה/ מייקל קונלי
The Drop/ Michael Connelly
מאנגלית: כנרת היגינס- דוידי
הוצאת מודן, 2014
377 עמ'

שקרים של הלב

יום רביעי, 2 במאי, 2012

אפשר להתחיל את תיאור הספר כך:
"זה אחד מאותם רגעים סוריאליסטיים בחיים, לשבת באולם המשפט ולנעוץ עיניה בעיני רוצחו של בעלה" (עמ' 11).

ואפשר גם לומר אחרת:
"יש אורות שחייבים להשאיר כבויים בשעות מסויימות בלילה, בגלל החללים שהם מאירים, חללים שאין בהם עכשיו כלום מלבד אוויר, מנורות שצריך להדליק בערב, כדי שיבלעו את הצללים במקום שבו הוא נהג לשכב על השטיח האפור הרך ולראות את השמש צוללת מאחורי עצי האלון בחצר האחורית" (עמ' 24-25).

קייט אוהבת את ניק בכל לבה. ניק אוהב את קייט בכל ליבו. יש לומר אהב, כי ניק מת. וכך נהרסו חייה של קייט.

היא הייתה האשה שלצידו. מי היא בכלל, עורכת סרטים תיעודיים שלא מסיימת אף אחד מהם, לעומת ניק, שמטפל באנשים הסובלים מליקויים בדיבור ומשנה חיים של אחרים?

זה ספר שמדבר על עולם שמתפרק בבת אחת.
ג'רי, אחד ממטופליו של ניק, המטופל האהוב על קייט ועל ניק, רוצח אותו (לכאורה) בדם קר, וקייט נשארת מאחור, מתאבלת על אובדן הגברים הקרובים אליה.

למעשה הספר מדבר בעיקר על השאלה מה זוכר הלב אחרי מותו של אדם. האם באמת זוכרים רק את הדברים הטובים? האם אפשר להתעלם מהזכרונות הרעים?
ביהדות אומרים "אחרי מות, קדושים אמור". אבל מה קורה עם זכרון מעוות, צבוע בוורוד, שאינו מאפשר לראות את המצב כמות שהוא, ואינו מאפשר להמשיך הלאה?
או יותר בפירוש- מה יותר חשוב אחרי מוות, להאדיר את הנפטר או להסתכל נכוחה במציאות?

ספר מעניין, מעורר מחשבה ומעצבן לעיתים.
לא הבנתי מדוע הספר מוגדר כספר מתח פסיכולוגי (את הצד הפסיכולוגי הבנתי, אני מניחה שהמתח נובע מהשאלה למה בוצע הרצח), אבל אין ספק שכספר פרוזה הוא מעניין.

לסיכום,
(כי הספר קצת לא יודע אם הוא מתח או פרוזה ולכן מתפזר יותר מדי)

שקרים של הלב/ מישל בויג'יאן
Lies of the heart/ Michelle Boyajian
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010
376 עמ'

בלק אאוט

יום שני, 16 באפריל, 2012

"היום קרה דבר מעניין. מָתִי. כמה נורא, הם יגידו. כמה טרגי. היא הייתה כל כך צעירה. כל החיים עוד היו לפניה" (עמ' 7)

פתיחות של ספרים הן כמו 'בליינד דייט', לפעמים אלו שנקראות טוב יוצאות על הפנים, ודווקא הפתיחות שמקשות על הקורא הן אלו שאיתן אתה ממשיך ברומן ארוך.
הספר הזה היה מבטיחץ כל כך מבטיח, עד שאני מרגישה עדיין בטעם האכזבה.

מעשה באנני פאורס, אשה נשואה באושר, אם לילדה מקסימה בת ארבע, שסובלת מ'פוגות', דהיינו קטעי זמן אותם היא לא זוכרת. היא גם לא זוכרת למה היא מפחדת, אבל היא כל כך מפחדת, כל הזמן.
לאט לאט הזיכרון שלה חוזר, ואנו נחשפים לחייה הקודמים, טרום נישואיה. לאלימות שחוותה, לאכזריות החיים, לאהבה וגם לבחירות המוטעות יותר או פחות.
ובסופו של דבר, העבר נוקש על דלתה, והיא צריכה להתעמת איתו.

לכאורה היו פה את כל המרכיבים להצלחה.
אני אומרת לכאורה, כי עודף הקלישאות המם אותי לחלוטין. כלומר, ספר מתח טוב אמור להיות בנוי על נוסחה מסויימת, על קלישאה זו או אחרת, אבל אם עושים "סלט" של קלישאות, וכוללים בתוכו רוצח סדרתי, קונספירציה, אמנזיה, התעללות, אם מזניחה ועוד ועוד, מקבלים משהו אחר. משהו רע.

יש אנשים שאהבו את הספר, הוא נחשב לספר פופולרי, אבל אני רק רציתי שהגיבורה תמות, או שהספר יתאדה.
ובקיצור- לא לאוהבי ספרות מתח, ו/או ספרות טובה.

לסיכום, לחובבי סלטי קלישאות בלבד

בלק אאוט/ ליסה אונגר
Blackout/ Lisa Unger
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2009
334 עמ'

עוד אכזבה

יום ראשון, 4 במרץ, 2012

נתחיל בחדשות הטובות: שון קינג ומישל מקסוול חוזרים!
אני אוהבת את הזוג הזה, שון המסוקס ומישל שמסתירה סודות מכולם, ובעיקר מעצמה (חלקם יתגלה במהלך הספר).

הפעם הם עוסקים בחטיפה. ילדה בת שתים עשרה נחטפת ביום הולדתה. במהלך החטיפה נרצחת אמה ואביה נפצע. במקביל נחטפת אשה אלמונית ממקום אחר.
הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה הראשונה היא שמדובר ב-וילה דאטון, אחייניתו של נשיא ארצות הברית. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה השניה היא…. טוב, בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
האם המשפחה הראשונה קשורה לעניין, או שמא מדובר בעניין שונה לחלוטין? האם מותר להסתיר דברים בכל מחיר? האם האהבה תפצה על הכל? האם היוקרה מפצה על הכל? האם מתישהו אפסיק לשאול "האם" 😆 ?

שון ומישל רגילים לסודות. הם רגילים לרצון של אנשי שררה להסתיר דברים, וכאנשי השירות החשאי לשעבר הם מכירים היטב גם את הפוליטיקה שבין ארגוני הבילוש השונים, אבל דומה שדבר לא באמת הכין אותם למה שיגלו הפעם….

ועכשיו החדשות הרעות- אם הספר הזה נשמע לכם מעט מוכר, זו לא טעות. באלדאצ'י כבר עסק בעניין השררה שמעל החוק בספרו "נשיא מעל החוק" (שעובד לסרט בכיכוב קלינט איסטווד). העלילה שונה, אבל פרטיה, או לפחות קווי המתאר שלה, דומים.
זה לא הופך את הספר לקריאה פחות מהנה, אבל כשמדובר בשני סרטים ברצף (ספר זה יצא לפני "נאמנות כחולה") אני רואה כאן דפוס של עייפות החומר, וחבל.
מצד שני, יש מי שהתלהבו.

לסיכום,
(כי העלילה חביבה, אבל קראתי אותה פעם 🙁 )
המשפחה הראשונה/ דייויד באלדאצ'י
First family/ David Baldacci
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2011
460 עמ'

החברות הכי טובות

יום שישי, 23 בדצמבר, 2011

יש את החברויות הללו, שאנחנו לא באמת מבינים.
אנחנו לא מבינים איך אישה יפה כמו ג'רי הול מתחתנת עם מיק ג'אגר. איך חנון כמו אלכס מסוגל בכלל לדבר עם יפה כמו ליטל.
אני מניחה שלחיים יש איזון משל עצמם, ואנשים מחפשים בחברויות לא רק את הדמיון אלא גם את קרבת האנשים, עד כמה שזה יישמע נורא וציני, שאיתם הם יראו טוב יותר.

גם החברות בין אדי לואלרי הייתה כזו. ואלרי הייתה היפה. אדי החכמה. אמה של ואלרי הייתה מוזרה, בדרכה שלה, אבל מוזרה מגניבה שכזו, בניגוד למשפחתה של אדי שהסתגרה בתוך עצמה לאחר תאונת דרכים טרגית בה נפגע אחיה הגדול של אדי. אדי רצתה להיות כמו ואלרי. היא אהבה אותה כמו אחות, ולכן כשואלרי נפגעה, אדי לא היססה לרגע ועשתה מה שחשבה שהוא הדבר הנכון.
יש את הרגע הזה, שבו כל מתבגר/ת צריכים להחליט האם הם מפתחים משהו שנקרא עמוד שדרה, או שהם מעדיפים את המקום הקוסם-הבטוח-הזמני שנקרא 'להיות אחד מהחבר'ה'. ואלרי בחרה את האפשרות הקלה יותר, ונטשה את אדי במקום הכואב ביותר.

חמש עשרה שנה מאוחר יותר, אדי היא כבר לא אותה שמנה של פעם, אבל היא עדיין סוחבת את משקעי העבר וחיה לה בבדידות שהסתגלה לה. ואלרי עדיין יפה ועובדת כחזאית בתחנת טלוויזיה מקומית.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר, ועדיין אדי היא האדם אליו פונה ואלרי כשהיא נמצאת בצרה.

מה תעשו אם פתאום תופיע לכם בדלת תזכורת מהעבר? האם תטרקו את הדלת בפניה, או שתתנו לה שוב מקום, מתוך תקווה שהפעם זה יגמר אחרת?

אני אוהבת את ספריה של ג'ניפר ויינר. זו בהחלט סופרת שאני קוראת כל ספר שהוציאה. כמו רבים מהסופרים, גם אצלה יש תבנית קלאסית שחוזרת על עצמה.
הגיבורה אצלה תמיד תהיה אישה חסרת בטחון, בעלת דימוי עצמי נמוך, במהלך העלילה לומדת משהו על כוחותיה הנפשיים. העלילה תמיד תיגמר בטוב.
הפעם אני מודה שהיא קצת הפתיעה אותי, ואולי בגלל זה גם התחברתי פחות לספר. משהו בפיתולי העלילה קצת טרד את מנוחתי, אבל כספר 'מנקה ראש' הוא עדיין מומלץ.

את הספר קראתי באנגלית, אבל הוא יצא גם בעברית.

לסיכום, לא הספר הכי טוב של ויינר, אבל בהחלט חביב.

 

החברות הכי טובות/ ג'ניפר ויינר
Best friends forever/ Jenifer Weiner
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
318 עמ'

נאמנות כחולה

יום שני, 5 בדצמבר, 2011

אני אוהבת את באלדאצ'י. הוא כותב ספרי מתח מהנים, שלא מצריכים יותר מדי מחשבה, אלא מעבירים כמה שעות בכיף.
ולכן, כששמעתי שיוצא ספר חדש שלו- חגגתי.

מייסון (מייסי) רצתה כל חייה להיות שוטרת. יש אנשים כאלה, שנולדים להיות שוטרים. כולם חשבו שמייס היא כזו, עד שנחטפה והפללה.
עכשיו, שנתיים אחרי, היא יוצאת מהכלא כשכל רצונה הוא לפתור תעלומה, דרך שאולי תאפשר לה לחזור למשטרה. וכשהיא מתחילה לחקור רצח, ופוגשת ברוי קינגמן, היא לא מבינה עדיין לאן היא נכנסה, עד שנעשה מאוחר מדי.

אם זה נשמע מעט מוכר, זה לא מקרי.
אחת הגיבורות  של באלדאצ'י היא מישל, לשעבר בלשית FBI, המסתבכת בקונספירציות שונות ומשונות ומאבדת את עבודתה.
כאמור, זה הצליח בסדרת הספרים שלו שבה הגיבורים הם מישל מקסוול ושון קינג, הפעם זה הצליח הרבה פחות.

הספר עצמו קליל, מותח לעיתים, אבל העלילה מופרכת מדי ונראה כאילו באלדאצ'י לא ממש התאמץ כאן, כנראה מתוך נקודת הנחה (נכונה מסתבר),  שאוהביו יקראו כל מה שהוא כותב….

לסיכום, לאוהבי באלדאצ'י שמגיעים בלי תקוות גדולות

נאמנות כחולה/ דיוויד באלדאצ'י
True blue/ David Baldacci
מאנגלית: כנרת היגינס- דוידי
הוצאת מודן, 2011
466 עמ'

אפוקליפסה עכשיו

יום שלישי, 22 בנובמבר, 2011

 
הכל התחיל מעיטוש אחד קטן.

למען האמת, הכל התחיל מטעות אחת קטנה. מישהו לא שם לב. מישהו לא השגיח שניה. לפעמים שניה זה כל מה שצריך.

לא ברור מה בדיוק קרה, אבל ידוע בודאות מה לא קרה. מה שהיה צריך לקרות לא קרה. "האור האדום לא נדלק", ונגיף שהונדס בחשאיות בצבא ארצות הברית שוחרר לאוויר.
המגיפה משתוללת, מליונים מתים ובסופו של דבר, כמו תמידף הכל מתנקז לטוב לעומת הרע.

מחנה הרעים מונהג על ידי דמותו של רנדל פלאג, "האיש האפל". דמותו של פלאג מופיעה גם בסדרה "המגדל האפל". באופן מאוד ברור מחנה הרעים נמצא בלאס וגאס, עיר החטאים הגדולה מכולן.
מחנה הטובים מונהג על ידי אשה זקנה בת מאה+, העונה לשם "אמא אביגיל", בסיס המחנה הוא בקולורדו (מה טוב שם? או רע שם? למישהו יש בכלל רגש לקולורדו?)

בזמנו, כשכתבתי על "זה", ציינתי שלדעתי זהו ספרו הטוב ביותר של קינג. מהר מאוד אמרו לי שאני חייבת לקרוא את "העמדה". וכשכולם אומרים- אני עושה. (טוב, לא תמיד ולא הכל 🙂 ).

"העמדה" הוא "בעל זבוב" למבוגרים.
מעשה באסון גדול שקורה, ומה קורה לאנושות כשמגבלות וחוקים כבר אינם חשובים.
גם קינג עצמו אמר בזמנו שעניין אותו לצור "בעל זבוב" חדש- המבוסס יותר על פנטזיה.
הספר פורסם לראשונה ב-1978, וגרסתו המלאה פורסמה ב-1990 (בעברית יצאה המהדורה המורחבת ב1995).

מה שמטריד בספר זה שלא מדובר בפנטזיה. קינג כותב תמיד על פחדיהם של האנשים, והפעם הוא הלך רחוק יותר- כי זה פחד ריאלי למדי. במאה ה-21 טעויות שנעשות במעבדות סודיות אינן בגדר פנטזיה. נסיונות טשטוש שנעשים ע"י צבאות ו/או פוליטיקאים גם אינם מפתיעים במיוחד.

למי שנרתע מאורך הספר מומלץ לצפות בסרטון זה, המתקצר את מיני הסדרה שנעשתה על בסיס הספר. אם זה לא יגרום לכם ללכת לקרוא את הספר, אז שום דבר אחר כבר לא יעזור….

ולסיכום- לא לאוהבי קינג בלבד, אבל אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, ואל  תקראו את הספר בדיוק כשהעולל שלכם מצטנן- פחד!!

העמדה/ סטיבן קינג
The Stand/ Stephen King
מאנגלית: מיכאל אביב
הוצאת מודן, 1995
1056 עמ'

בשם אחותה

יום שלישי, 11 באוקטובר, 2011

"קוראים לי תהל. אני בת ארבעים וארבע. יש לי שתי צמות, טבור אחד, זוג עיניים, אף, פה, מצח, שני שדיים, עמוד שדרה, לב אחד, שתי כפות רגליים, שתי ידיים, רחם אחד ואחות אחת ושמה ציפי. יש לי שיער שחור וקצת שערות לבנות, אני לגמרי תימניה, אבל גם ניצולת שואה. הגוף שלי חלק וטרי ואין לי המון נסיון מיני. אני אוהבת נשים יותר מאשר גברים, אך בליבי אני חולמת על אהבה לרועה צאן, לגבר שאופה לחם, לסופר רגיש שיראה אותי ויאהב אותי כמו שאני" (עמ' 13).

תהל רן היא לא הילדה מהבית השכן. היא לא כמו כולן.
היא לא לבנה, אלא תימניה. היא לא גרה עם המשפחה שלה, אלא במשפחה אומנת. או במוסד. או בהוסטל. או בבית משוגעים.
היא עקשנית, פראית, סוערת, צבעונית. היא אחרת.
ואולי בזכות האחרוּת שלה, היא יכולה לכתוב בצורה כל כך ברורה על מה שעברה, או יותר נכון על מה שהיא עוברת.
כי התעללות בילדות, בין אם מדובר בהזנחה, בהתעללות פיזית או בהתעללות מינית, חורטת בנפש. חלק מצליחים לטפל בפצעים, להפוך אותם לצלקות. חלקם נשארים פצועים ומדממים.

תהל התקדמה הלאה, אחותה נשארה מאחור, ועכשיו- אחרי שכתבה את ספורה, מתפנה תהל לכתוב את ספורה של אחותה, את סיפור שתיהן.
הפסיכיאטר ליפטון אבחן בזמנו תופעה הקרויה "אשמת הניצול", תופעה שקיימת בקרב ניצולי שואה, וניצולי פיגועים אחרים. בבסיס האשמה עומדים רגשות האשמה של הניצול על כך שהוא ניצל, בעוד שקרובי משפחתו לא שרדו/נפגעו קשות. זה אחד הדברים שבלטו לי בספר.
"כל הזמן אני מנסה להבין למה אחותי נפלה ברשת של דייגים אכזרים. למה היא מרגישה שאין לה כוחות. למה היא חולה ואני לא? למה היא אסירה ואני בחוץ? למה?
איפה המקום שבו היא התרסקה, נשאבה לחולי, לבועות הסבון של ההגדרות. לא יודעת לשים את האצבע, להרגיש את הדופק של ההדרדרות" (עמ' 80).

בגלגול אחר בחיי עבדתי בארגון העוזר לפגועי נפש.
אחד הדברים הפחות מדוברים בנושא הוא הקושי של בני המשפחה הבריאים, בעיקר כי (לכאורה) מובן מאליו שהם החזקים, והחולים האם אלו שצריך לדאוג להם.
גם כאן מצליחה תהל להעביר את הלך הרוח, שנע בין דאגה כנה והמון אהבה, לבין תסכול, עצב וכעס על האחות החולה.
" את לא תשתלטי עלי עם המסכנות שלך, ועם המוות שלך, תני לי לחיות, את שומעת? לא רוצה את המוות שלך. אני רוצה לחיות, אני רוצה לנשום אני רוצה לפתוח חלון, אני רוצה לטייל" (עמ' 86).

קשה לי.
קשה לי לומר שהסוף טוב. קשה לומר, כי אין כאן סוף, כי הכל מתעתע.
ציפי, האחות, נמצאת בהוסטל. תהל, הבריאה יותר, המשתקמת, נמצאת בדירה עצמאית, ללא תלות ברשות פסיכיאטרית זו או אחרת, אבל אין ספק שהיא פגועה לא פחות, גם אם ברמות אחרות.
אבל לאורך כל הדרך, מודה גם תהל, היו גם אנשים טובים, ומקומות טובים. דוגמה אחת, שנגעה ללבי עד מאוד, בין השאר כי דיברתי עליהם בעבר, היא של מכון סאמיט:
"במכון סאמיט הקשיבו לי לעומק, היו בשבילי. המקום הזה ידע להכיל נערים ונערות במצבים רגישים ופגיעים. כמה שאהבתי את המקום הזה. הנפש שלי הסתובבה שם חופשיה, מוגנת. הצוות השקיע בכולם. היה להם אכפת. היתה לי פסיכולוגית מופלאה וחכמה שהייתה רגישה אלי באופן מיוחד אבל גם ידעה לשים לי גבולות ולשמור עלי מעצמי הסוערת" (עמ' 219).

ומילה אחת על הכריכה: בכריכה נראה בית רקום, בדומה לגובלנים ש(גם אני)רקמנו בילדותנו, וזה אומר הכל- החל בתמומות וכלה ברצון להיות חלק ממשהו, מבית.

לספר הזה הגעתי בשקיקה, אבל גם בחשש גדול.
אני מעריצה גדולה של תהל רן, עוד מהימים בהם העלתה את הצגת היחיד שלה "איפה רותי", עוד מהימים של ספרה "אישונים מדברים".
תהל כותבת באומץ, בלי להסתיר, בלי להתחבא, וזה גורם לכאב גדול בבטן. לאבן שיושבת עליך גם ימים אחרי, לחוויה שאתה שואב ממנה לא מעט, אבל בדמים.

לדף ארגון מיל"מ– מרכזי יעוץ למשפחות מתמודדים.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל ששבוע אחרי הספר עוד לא עוזב אותי)

בשם אחותי/ תהל רן
הוצאת מודן, 2011
303 עמ'

חיות קופצות בספארי

יום חמישי, 25 באוגוסט, 2011

 

 בִיקּוּר בַּסָפָארִי הוּא הַרְפַּתְקָה נֶהֱדֶרֶת – שָׁם נִפְגּוֹשׁ בַּעֲלֵי חַיִּים מְעַנְיְנִים, וּלְכֻלָּם יֵשׁ אָזְנַיִם, עֵינַיִם, אַף וְזָנָב, שֶׁמַּתְאִימִים לָהֶם בְּדִיּוּק!

אחד הדברים שמאוד חשובים לי הוא שהעולל יאהב ויתעניין בבעלי חיים. זה עוד קצת מוקדם לקחת אותו לפינות ליטוף למיניהן, ולכן בינתיים הוא מסתפק בכלבי המשפחה, אבל הוא בהחלט סקרן ולכן מאוד שמחתי כשהגיע לידיי הספר הזה.

כל עמוד בספר מדבר על חיה אחרת, מתאר את הסממנים הייחודיים שלה ומאפשר לגעת בחיה. זהו ספר שמוגדר עם "חיות קופצות" ואני חייבת להודות שאין הנאה כמו למשוך בקרנו של הקרנף 🙂 או לגעת בזנבו של הטווס.

יש כמה חיות שלא ברורות לי שייכותן לספארי (אלא אם כן מדובר על ספארי נוסח רמת גן ולא אפריקה) דוגמת הטווס, אבל העיקר שהילד נהנה.

לגבי הגיל המומלץ- על כריכת הספר כתובה אזהרה שהוא מיועד לילדים מעל גיל 3 מאחר והוא מכיל חלקים קטנים, מצד שני בקטלוג של מודן הוא מוגדר לילדים מגיל 0-3…
אני לכשעצמי נתתי את הספר לעולל, דהיינו ילד בן 0.4 😆 . כאמור- נרשמה התלהבות גדולה, והספר מומלץ בתנאי שהילד נמצא בהשגחה מלאה (בין השאר כדי שלא יהרוס את הספר…)

לסיכום,

חיות קופצות בספארי- אף, עינים, זנבות ואזנים
איורים: פיטר טאונסנד
מאנגלית: שולמית דוידוביץ
הוצאת מודן, 2010