ארכיון פוסטים עם התג "מעריב"

תקלה ברגשות

יום ראשון, 16 ביוני, 2013

תקלה ברגשות

"זה עניין של זמן, אני יודעת. זה יכול לקרות כרגע ממש או בעוד שעתיים או שאולי מחר או שבעוד יומיים, ואולי גם את הזה שיהיה בעוד יומיים אני אפספס, אבל לבא אחריו, או לזה שיבוא אחרי הבא אחריו, אני כבר אגיע" (עמ' 29-30)

בעבר הלא- רחוק זו הייתה המציאות בארץ, אבל יותר מכל בירושלים. התחושה הזו שאתה יוצא מהבית, ולא ברור אם תחזור. ואיך. ומתי.
ולא ברור אם תהיה בפיגוע הבא, או שאולי בפיגוע שאחרי זה. ואולי כבר היית בפיגוע, אבל ניצלת ולכן זה לא נחשב.

השנה היא 2001.
גיבורי הספר הם לא האנשים הקטנים. כלומר, הם כן, אבל בנישה ספציפית מאוד.

מעשה בחמישה אנשים. כמו תמיד, גם כאן יש את האישה, את הדוס לשעבר, את הערבי, את האב/הבעל ואת זה שהמשפחה שלו מתפרקת. תמהיל שגרתי למדי בחיים.
חמישה אנשים שעובדים בלב לבו של איזור אסון.

איריס, יהודה, יוחאי, ראיד ובנצי עובדים בתחנת מד"א. הם אלו שמגיעים ראשונים לכל מקום. הם אלו שאוספים את הפצעים, ואת הגופות,
ואת הכאבים עד שהם שוכחים לעצור לרגע, להרגיש. ומכאן גם שם הספר. כשאתה מתמודד עם טראומות יומיומיות, אין לך באמת זמן להרגיש. וכשאתה לא מרגיש, בסופו של דבר יש תקלה ברגשות. במונח מקצועי יותר אפשר לקרוא לזה גם פוסט טראומה.

ספר על חמישה אנשים שמנסים לחיות את חייהם לצידה של טראומה משותפת להם, אבל מעבר לזה- ספר על ירושלים שלפני עשר ומשהו שנים, ירושלים של אנשים שניסו לשרוד, ולא תמיד הצליחו.
"מה זה מה זה מה זה אלוהים אדירים עוד עולה מהם עשן והריח הנורא פשוט נורא בשר שרוף חרוך נמס ושקט איזה שקט איזה שקט שקט ואקום אין סאונד כלום ואין אמבולנסים אף אחד עוד לא הגיע ואין לי כלום שום ציוד פצוע ראשון מפורק אבל בוא נשים יד על הדופק אני יש לי מצפון אין דופק אקס…." (עמ' 64)

זה לא ספר מופת, אבל אני גם לא חושבת שהוא מתיימר להיות כזה.
זה לא ספר מקורי במיוחד, אבל גם החיים לא מקוריים במיוחד.
זה ספר שכן מתאר ברגישות, עם לא מעט ציניות והומור שחור את החיים, וזה ספר שכתוב בצורה טובה ואינטיליגנטית.
זה ספר שמכל דפיו אפשר להריח את ירושלים. אפשר לגעת בה, ולכן אני משוחדת לגמרי 😆 .

ספר ראשון של סופרת צעירה, איילת ליפשיץ- פחיס, שכתבה על עולמה שלה. היא עבדה במשך שמונה שנים כפרמדיקית במד"א ירושלים, ומן הסתם חוותה יותר מפיגוע אחד או שניים. אני, בכל מקרה, מחכה לספר הבא.

לסיכום, לא רק לחובבי ירושלים וER

תקלה ברגשות/איילת ליפשיץ- פחיס
הוצאת מעריב, 2013
324 עמ'

מצוקת מעמד הביניים

יום חמישי, 26 בינואר, 2012

בקיץ 2011 הארץ רעדה. אלפים יצאו לרחובות והפגינו כנגד יוקר המחיה בכלל, וכנגד מצוקת מעמד הביניים בפרט.

באותו זמן אני הייתי שקועה בסיפורה של משפחת הארט, משפחה יהודית ממעמד הביניים בניו יורק.
האם, פיי, מרצה באוניברסיטה. האב, מייקל, תסריטאי. יש להם שתי בנות- לולה ובּוּב. טוב להם. החיים מאושרים.
אבל גם בניו יורק יש משבר כלכלי.

האב, מייקל, מאבד ראשון את מקום עבודתו. מתברר שבזמני מצוקה אולפני הסרטים מחפשים פחות תסריטים מקוריים ונוטים יותר ללכת על המוכר והידוע (והמצליח). כשהמשכורת של פיי כבר לא מספיקה, היא מוצאת עוד עבודה, כמגיהה.
מייקל מתחיל לעבוד בחנות ספרים. זה לא ממש מה שהוא חלם שהוא יעשה כשיהיה גדול, אבל העיקר שהבנות תשארנה בבית הספר הפרטי שלהן, שתקבלנה השכלה טובה. העיקר בינתיים לנשום נשימה ארוכה ולחכות שהמשבר יעבור.

וכשהוא לא עובר, עוברים דירה. לאיזור פחות מוצלח. אוכלים אוכל פחות יוקרתי. עובדים יותר שעות ודואגים הרבה הרבה יותר.
וכשזה גם לא עוזר, כשהאבטלה והאינפלציה ממשיכות להשתולל, פיי ומייקל הולכים וקורסים תחת הלחץ.

המספרת היא לולה, ילדה בת שתים עשרה, שקיבלה מתנה יומן ליום הולדתה, ובו היא מתעתדת את חייה.
ילדה בת שתים עשרה, שיום אחד מגלה שהעולם הוא לא המקום הבטוח שסיפרו לה עליו, ולשהורים לא תמיד יש את היכולת לשמור ולהגן.

בניו יורק בזמן עתידני כלשהו, אנשים משתוללים ברחובות. הם רוצים צדק חברתי, אבל גם נקמה. הם רוצים לשחרר כעסים. לאט לאט יומנה של לולה מתמלא באלימות, בריונות בית ספרית, מעשי שוד.
החברה מתפוררת. המשטרה שנלחמת במפגינים לא ממש תורמת להרגעת המצב.
הדרדרותה של לולה לעולם עברייני נעשית במקביל להדרדרות השפה בה היא כותבת, וזה רק הופך את העניין למכמיר לב יותר.

זה ספר אכזרי, אבל הוא מציג בפנינו תמונה מציאותית (ע"ע המהומות שהיו לא מזמן בלונדון).

אני חייבת לציין שמעולם לא קראתי את ספריו של וומאק, ובזמן כתיבת הסקירה גיליתי שמדובר בכלל בספר החמישי (!), אבל היחיד שיצא בעברית, בסדרת ספרים העונה לשם "Dryco" שכתב. מצד שני, הנסיך, שאינו חובב ספרות, שמע על הספר, כך שכנראה מדובר בספר מיוחד.

לסיכום, ספר לא פשוט שמתאר מצב ריאליסטי למדי.

אלימות בלי חשבון/ג'ק וומאק
Random acts of senseless violence/ Jack Womak
מאנגלית: אהוד תגרי
הוצאת מעריב, 1996
262 עמ'

פה גדול והמכוערת

יום שישי, 22 ביולי, 2011
 
ביום בהיר אחד נכנסים שני אנשים זרים לכיתה של מאט דונהיי ולוקחים אותו איתם.
לפתע פתאום מאט אינו עוד נער מתבגר שאוהב לכתוב ולהתבדח וידוע כ"פה גדול", אלא נער אלים שמאיים לפוצץ את בית הספר.
 
אבל בניגוד לאגדות, דברים לא תמיד נגמרים טוב. וגם אחרי שמתברר שמאט באמת חף מפשע, אנשים לא מפסיקים להתהות האם באמת אין עשן בלי אש….

באמריקה שלאחר עידן התמימות, לאחר הטבח בקולומביין, לך תוכיח שאין לך אחות. איש אינו מאמין למאט. כל חבריו נעלמים, הוא מושעה מבית הספר ואפילו הוריו מסתכלים עליו במבטים חשדניים. באופן כללי, הוא מרגיש שאין לו מקום בעולם.
היחידה שמאמינה בחפותו, ובאופן מאוד מפתיע (ביחוד לאור העובדה שלא היה ביניהם קשר קודם) נלחמת כדי להוכיח זאת היא אורסולה, "המכוערת". אורסולה, תלמיה מצטיינת וספורטאית טובה לא פחות, היא בעלת דימוי עצמי בגובה דשא, מכנה עצמה "מכוערת".
 
 

כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים על האובססיה האמריקאית והנסיון שלא נגמר להבין את הטבח.
הפעם הספר לא דן בנושא ישירות, אלא יותר בפן החברתי, אם תרצו, של העניין. בשאלת ה'מה קדם למה', האם השערות ולחץ חברתי בהכרח הופכים את השונה לרוצח (ממשי או בפוטנציה)?
אין כאן הכאה על חטא על בריונות ו/או אלימות נוער. יש כאן דיון על השונה, על לחץ חברתי, ועל הקושי והבדידות שנער/ה יכולים להרגיש.

ספר שהוא לא רק לבני הנעורים.
 (כי הספר עצמו כתוב היטב, אבל לא ממריא עד הסוף)

ג'ויס קרול אוטס היא סופרת אמריקאית ופרופסור לספרות וכתיבה יוצרת.
 

 

 פה גדול והמכוערת/ ג'ויס קרול אוטיס
Big mouth and ugly girl/Joyce Carol Oats
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת מעריב, 2004
235 עמ'.

הרמן השמן

יום ראשון, 10 ביולי, 2011

גרינג היה, ועודנו, אחד הסמלים הגדולים של הנאצים. הטייס המפורסם, הכריזמטי, הנהנתן, היה שותפו של היטלר במשך שנים רבות, פושע נאצי שנגזר עליו עונש מוות אבל הצליח להתאבד באמצעות בליעת ציאניד שעות מספר לפני עלייתו לגרדום.

אבל מי היה גרינג באמת?
יש המאמינים כי בסופו של דבר, כל פעולותיו של אדם נובעות בראש ובראשונה מהדימוי העצמי שלו. מהשאלה הבסיסית והגורלית הזו, "האם אני אוהב את עצמי", או  אולי יותר נכון "האם אחרים אוהבים אותי".
גרינג היה עסוק באופן אובססיבי בשאלות הללו. יש האומרים כי מותה של אשתו הראשונה, אהבת חייו, היה "קו פרשת המים", שלפניו ואחריו זה לא היה אותו אדם.
יש האומרים שמי שהכריע את גורלו של גרינג היה המאהב (ככל הנראה) של אמו, דמות שהשפיעה רבות על חייו של גרינג, דמות שענתה לשם המפתיע הרמן אפשטיין.
יש האומרים שהנהנתנות, הנרקסיסטיות והפינוק שגרינג כל כך אהב, נבעו מדמותו של אפשטיין.

ספרו של גידו קנופ מצליח לטעמי לעשות את הבלתי יאומן, ולהציג את גרינג בצורה אנושית. זה לא אומר שמזדהים איתו. זה לא אומר שמבינים אותו. זה אומר שרואים שהוא אדם.
דמיינו לעצמכם את גרינג- הטייס המוערץ, חלק מטייסת שהצליחה להפיל 644 מטוסי אוייב. האיש הכריזמטי הזה מאמין בגרמניה חזקה, אוהב את עבודתו כטייס, זועם על הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר- רואה בקרקוע חיל האוויר השפלה גדולה. עכשיו הוא צריך לבנות את עולמו מחדש. והוא עושה זאת על ידי כך שהוא חובר להיטלר. לא שנאת היהודים היא שחיברה ביניהם, אלא הרצון בכח ובשררה.
ואז שוב מתרסק עולמו, או לפחות רועד מעט. נסיון הפוטש נכשל. היטלר מושלך לכלא. גרינג נפצע (באופן אירוני- מי שמצילים אותו הם זוג יהודים) ולעולמו נכנס המורפיום. מאותו יום ועד למאסרו הוא יהיה מכור.

וככל שהזמן עובר, ככל שהוא צובר יותר ויותר כוח, ככל שהוא נעשה יותר ויותר בכיר בפירמידת הכח הנאצית, כך הוא צובר יותר ויותר קילוגרמים. אני כותבת את זה כי זה משמעותי. השומן הופך להיות אחד מסממניו של גרינג. הוא כבר לא גיבור מלחמה. הוא כבר לא יפה. הוא פשוט הרמן השמן, או כמו שכותב עליו גבלס ביומנו בשנת 1931: "גרינג מסית ללא הפסק כנגדי, מתוך קנאות חולנית. הוא זוחל כדי ללקק את ישבנו של היטלר. לו לא היה שמן כל כך היה בוודאי נכנס לשם" (עמ' 38).

אני יודעת שאני נוטה ל'פסיכולוגיה בגרוש'. אני מודעת לנטיה הזו שלי, ומשתדלת לשמור אותה על אש נמוכה. אבל לכל אורך הספר נראה כי ככל שגרינג מאבד שליטה בחייו האישיים (החל במותה של אשתו הראשונה, דרך מראהו וכלה בעובדה שהרעיונות והאמונות שלו עומדים למבחן, ונכשלים) כך הוא הולך ונעשה אכזר יותר בחייו המקצועיים.
אומרים שאנשים שמנים (או "מלאים" אליבא דPC) הם טובי לב יותר. עיתון ה"כרוניקל" הלונדוני שלל מכל וכל דיעה זו בתיאורו של גרינג בשנת 1945, לפיו "העובדה שהוא שמן, אין משמעותה שהוא גם טוב לב; גם כשהוא צוחק הוא אינו יודע כל רחמים; ומחמת עברו הוא פושע" (עמ' 160).

אפשר להסתכל על ההסטוריה בדרכים שונות, ולשאול שאלות שונות. אחת השאלות הפופולריות ביותר היא השאלה "מה אם".
מה אם, נאמר, גרינג לא היה כל כך שמן. מה אם הוא לא היה רדוף בבעיות הנובעות מדימוי עצמי בגובה דשא, האם אז הייתה ההסטוריה שונה?

לסיכום,
 ברבורים (לאוהבי הז'אנר בלבד)

גרינג- סגנו של השטן. ביוגרפיה/ גידו קנופ
מגרמנית: עידו הרטוגזון
ספריית מעריב, 2010
173 עמ'

עג'מי למתקדמים

יום שישי, 5 במרץ, 2010

קחו שכונה. תכניסו אליה את כל החלשים בחברה- את החד הוריות, את האסירים המשתקמים, את הנכים וסתם עניים.

תוסיפו לתמהיל עובדות סוציאליות שחוקות ומותשות. חלקן מתעבות את האוכלוסיה שהן מטפלות בהן.
אחת מהן, שכבר לא מסוגלת להסתיר את התעוב שהיא חשה, מאיימת על אחת ממטופלותיה, אם חד הורית (ונרקומנית לשעבר) שיש פדופיל בשכונה, ושהבת שלה סביר להניח תפול קורבן למעשיו.

וכשיום אחד נעלמת ילדה בת עשר, איימי, התמהיל מתפרץ.
זו לא רק הדאגה לשלומה של איימי, אלא התחושה הזו, שאם זו לא הייתה איימי זה היה מישהו אחר, שהשכונה הזו, שבעבר פיאר את הכניסה אליה שלט גדול "שכונת באסינדייל", ועם השנים וההזנחה נשאר מהשלט רק השם, שכל כך תאם את המציאות העלובה, "שכונת אסיד". זו התחושה, בקיצור, שהשכונה היא פח הזבל של העיר.

מה קורה כששמועה אחת מעוררת תבערה כל כך גדולה, באיזור עם נפיצות כל כך גדולה?

המשטרה מפחדת להיכנס. מעדיפים לתת לאוכלוסיה 'להוציא קיטור'. כמו באירועים מוכרים אחרים, וקרובים יותר, לתת לקבוצה אלימה להוציא קיטור לא בהכרח גורם לשקט, ואנשים נפגעים.

לא הכרתי את ספריה של מינט וולטרס קודם לכן. הספר קולח, מעניין, מכעיס לעתים.

לסיכום, ספור על שכונה אחת, רחוקה מכאן, אבל תחושת הפחד והחוסר אונים כשהמשטרה לא עושה את עבודתה, בהחלט מוכרת.

(בגלל הקירבה. בגלל ההזנחה. בגלל הכעס).

את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן.

שכונת האסיד/מינט וולטרס
Acid Row/ Minette Walters
מאנגלית: בעז וייס
הוצאת מעריב מעריב, 2006
379 ע"מ

רופאים מהגיהנום

יום שבת, 10 באוקטובר, 2009

"מעשי העוולה שאנו רוצים לגנות, להעניש, היו כל כך מחושבים, כל כך ממאירים וכל כך מדהימים, עד שהציוויליזציה אינה מסוגלת לסבול התעלמות מהם, משום שהיא לא תוכל לשרוד אם יבוצעו שנית"
עמ` 242

ויויאן ספיץ הייתה בת 22 כשהחלה לעבוד ככתבת בתי משפט מטעם  משרד המלחמה האמריקאי. הנערה האמריקאית הצעירה, ילידת העיירה וודסטוק, מצאה עצמה בנירנברג, מסקרת את "משפט הרופאים" הנאצים.
מתברר שבנירנברג נשפטו לא רק ראשי המשטר הנאצי (אם כי זה היה המשפט הידוע ביותר בנירנרבג), אלא הייתה סדרה של 13 משפטים, בכל משפט נאשמו אנשים מתחומים שונים, דוגמת רופאים, תעשיינים, שופטים וכו`.

"משפט הרופאים" היה המשפט השני בחשיבותו אחרי משפט ראשי המשטר. במשפט זה נשפטו עשרים ושלושה רופאים על חלקם בניסויים לא אתיים בבני אדם.
בין הניסויים שהתקיימו (ואלו רק חלק מהם) היו:

  • ניסויים בלחץ נמוך- הניסויים נערכו בדכאו בשנת 1942, כש"מטרת הניסויים היתה לחקות את התנאים האטמוספריים שעימם עלולים היו טייסים גרמניים להתמודד במהלך קרבות אוויר, אם ייפגעו ויידרשו ליפול במהירות מגובה רב ללא שימוש במצנח וללא אספקת חמצן". (עמ` 87).
  • ניסויים בהקפאה- נערכו בדכאו בין 1942-1943, "המחקרים האלה בדקו כיצד ניתן לטפל באנשים שסבלו חשיפה לקור עז או שקפאו" (עמ` 100).
  • ניסויים במלריה- "למעלה מ1084 אסירים בני לאומים שונים, בהם כמרים קתולים, היו קורבנות לניסויים שעסקו במלריה (בדיקת חיסונים וטיפולים שונים)" ( עמ` 112).
  • ניסויים בהתחדשות עצמות, שרירים ועצבים, והשתלת עצמות- "חלקים מהעצם הוסרו מגופם של אסירים בריאים במחנות ריכוז, רגליהם נקטעו ליד הירך […] בהמשך נעשו ניסיונות לשתול את חלקי הגוף האלה בקורבנות אחרים" (עמ` 120).
  • ניסויים בגז חרדל- "פציעות שנגרמו כתוצאה מחומרי לחימה כימיים הדאיגו מאוד את אנשי הרפואה של הצבא הגרמני. ניסויים בגז הרעיל, הגורם לחנק, נערכו […]במהלך כל תקופת המלחמה, לתועלתם של כוחות הצבא הגרמניים" (עמ` 133) .
  • ניסויים במי-ים- "מטרת הניסויים היתה לפתח שיטה שתהפוף את מי הים ראויים לשתיה באמצעות התפלה" (עמ` 145).
  • צהבת נגיפית- "הרופאים הנאצים חקרו את הגורמים לצהבת נגיפית, ובדקו חיסונים אפשריים שיוכלו לשמש כנגד המחלה" (עמ` 165).
  • עיקור- נסיונות למצוא מהי הדרך המהירה והזולה ביותר לעיקור.
  • ניסויים ברעל- "לא נועדו למצוא תרופה או לבדוק דרכים חדשות לריפוי, אלא למדידת הזמן שחלף עד המוות ולהערכת הכאב והסבל שגרם הרעל עד לרגעיו האחרונים של הקרבן" (עמ` 181).
  • ניסויים בפצצות תבערה.
  • ניסויים בדלקות- "על מנת לדמות פציעות הנגרמות בשדה הקרב וניתוחים הנערכים שם, נעשו בסתיו שנת 1942, בדכאו ובאושוויץ, ניסויים בדלקות ובזיהומים. האסירים במחנות הריכוז הודבקו בצורה מלאכותית במוגלה, בתהליך שגרם להם כאבים איומים (עמ` 187)

זה ספר קשה ולא פשוט לקריאה. אנחנו רגילים לקרוא על זוועות הנאצים בעיקר מנקודת המבט היהודית, ופתאום מגלים שוב ושוב ושוב את האכזריות שהופנתה כלפי "סתם" אסירים פוליטיים, דוגמת כמרים קתולים וגרמנים שקיימו יחסי מין עם יהודיות, ושבויי מלחמה (בעיקר רוסיים, שנחשבו נחותים יותר).

הספר מעניין כי הוא דן לא רק במשפט אלא גם (מעט) בחיים בנירנברג אחרי המלחמה. לא ידעתי לדוגמה שבהריסות הבתים התחבאו תומכי נאצים שתקפו את כוחות הברית זמן רב אחרי שהסתיימה המלחמה, לא ידעתי על זוועות רבות שהתרחשו בעיר ללא קשר ליהודים, וטוב שעכשיו אני יודעת.

כמו ב"נוטות החסד", שנוטה לטעמי יותר לצהוב ונועד לזעזע, גם כאן התיאורים הם לא בלתי- צהובים, אבל הם מתוארים יותר בלשון משפטית (מאחר שתוארו בבית המשפט). אין כאן את הצורך להחליט מי הטוב ומי הרע, אין כאן שום תיאור אנושי, אפילו לא אנושי לכאורה של הso called  רופאים הללו כבני אדם, ואולי טוב שכך, יש פעמים שכתיבה חד צדדית היא הכתיבה הנכונה ביותר.

ויויאן, כאמור צעירה לא יהודיה וללא קשר לשואה, הייתה שם, הזדעזעה קשות ושנים לא דיברה על מה ששמעה וראתה במשך עשרות שנים.
רק בעשרים השנה האחרונות, מהיום שנתקלה בהכחשת השואה, החליטה שאסור לשתוק יותר, ומאז היא מדברת, נואמת ומספרת בכל מקום אפשרי.

הדרך היחידה לסיים את הסקירה היא בציטוט נוסף מהספר:
"כמה אכזרים יכולים אנו, בני המין האנושי, להיות בליבנו?"
עמ` 241
מי שמתעניין יכול לצפות בתוכנית בה מתראיינת ויויאן ספיץ ומספרת על משפט הרופאים, כולל תמונות לא קלות לצפייה.
רופאים מהגיהנום/ ויויאן ספיץ
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מעריב, 2008
248 ע"מ

כשאשה נאנסת

יום שני, 3 באוגוסט, 2009

הנה מה שאני זוכרת. שפתיי נחתכו. נשכתי אותן כשהוא תפס אותי מאחור וכיסה את פי. הוא אמר את המילים האלה: "אני אהרוג אותך אם תצעקי." נשארתי ללא ניע. "את מבינה? אם תצעקי, תמותי." הנהנתי בראשי. הוא ריתק את זרועותיי לצדי גופי בידו הימנית ובידו השמאלית כיסה את פי.
הוא שחרר את ידו מעל פי.
צרחתי. מיד. בחטף.
המאבק החל.
(עמ` 9)

כשאשה נאנסת, דבר ראשון היא תוהה מה היא עשתה לא בסדר. איך היא יכלה למנוע את הפגיעה. האם יכלה ללכת בדרך שונה? ללבוש משהו שונה?
כשאליס הייתה בת 18 היא חזרה למעונות הסטודנטים.  מישהו הגיח מאחוריה, גרר אותה למנהרה חשוכה, הרביץ לה מכות. היא התחננה שיעזוב אותה. זה לא עזר. כשעזב אותה סוף סוף היא גררה את עצמה לחדר שלה, וידעה: חיי נגמרו. חיי זה עתה התחילו. (עמ` 46).


כשאשה נאנסת, הרבה מאוד אנשים לא רוצים לשמוע. חלק מעדיפים לא לדעת, אחרים חושבים שהפרטים מזעזעים מדי."את יכולה לנסות," היא אמרה, "אבל לא בטוח שאני אעמוד בזה" (עמ` 100).

הרוב יגידו, כמו אבא של אליס, שהם לא מבינים. ואי ההבנה הזו שקולה להאשמה: "איך זה שנאנסת אם לאנס לא היה סכין?" (עמ` 78).


כשאשה נאנסת, מעדיפים לא לדבר על זה. מנסים לעודד אותך בצורות שונות ומשונות. כאילו שמישהו מבין. כאילו שמישהו באמת חושב שהיה לה מזל.

במנהרה בה נאנסתי, מנהרה אשר שימשה בעבר כניסה תת קרקעית לאמפיתאטרון- המקום שממנו פורצים השחקנים לבמה ואשר עובר מתחת למושבי הקהל- נרצחה פעם נערה וגופתה בותרה לחלקים השוטרים סיפרו לי את זה. בהשוואה אליה, הם אמרו לי, היה לך מזל.  (עמ` 7)

זהו ספרה האוטוביוגרפי של אליס סיבולד, שנאנסה כשהייתה בת 18. בניגוד למצופה בחברה באותה התקופה (תחילת שנות ה-80`, אבל זה לא באמת השתנה) היא לא שתקה ולא הסתירה. מתוך הבושה והעלבון היא דיברה. היא סיפרה לשכנות שבאו לדרוש בשלומה, היא התעמתה עם הוריה שלא ממש ידעו איך ומה לעשות ואיך (אם בכלל) לתמוך. אחרי שזיהתה את האנס (זה לא ספויילר, זה כתוב בכריכה) הוא נעצר ונשפט. אליס נחשבה עדה טובה כי היא הייתה בתולה. ולא שתתה. היא הייתה לבנה והוא היה שחור.


כשאשה נאנסת, אחרי כמה זמן חושבים שהיא תהיה בסדר. שזה כמו שפעת, קצת זמן, קצת בכי, אולי לשכב עם מישהו כדי להרגיש שאונס זה לא באמת מין, ויהיה בסדר. הם לא באמת מבינים.
האיום היה בכל מקום. אף מקום ואף אדם אינם בטוחים. חיי שונים משל אנשים אחרים, ואך טבעי שגם אתנהג אחרת

(עמ` 298)

כשאשה נאנסת היא צריכה לבנות דברים מחדש. לפעמים זה יותר פשוט. לפעמים זה יותר מסובך. לאליס זה היה מאוד מסובך. לקח לה כמה שנים טובות, וברמות מסויימות הספר היה פריצת הדרך.

כשאשה נאנסת, היא מרגישה שאף אחד לא מסוגל להבין אותה, לא תמיד היא רוצה להיות הקורבן שרוצים שתהיה. אבל היא צריכה מישהו שיבין. הספר הזה בהחלט יכול לעזור.


אליס סיבולד היא בת 43, חיה בקליפורניה. "היה לך מזל" הנו ספרה הראשון. היא הוציאה גם את "העצמות המקסימות", שבימים אלה מוסרט, ואת "ירח חסר".


כאן אפשר לראות טריילר לספר.
וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

היה לך מזל/ אליס סיבולד
מאנגלית: נועם יורן
הוצאת מעריב, 2006
316 ע"מ

שפל

יום שלישי, 19 במאי, 2009

 ג`סיקה מחליטה לקחת פסק זמן מהעולם, ועוברת לגור בכפר קטן ונידח באוסטרליה. היא מכירה את השכנים החדשים, את הנופים החדשים, ותוך כדי כך אנו לומדים להכיר מעט את חייהם של האבורג`ינים החיים בכפר.
 
ההמלצה שלי היא אמביוולנטית. אני לא אקרא את הספר הזה שוב. הספר הקסים אותי בגלל תיאורי הטבע שלו, שנתנו לי תחושה שאני ממש שם, אבל העלילה שלו לא ממש מעניינת, אפשר להגדיר אותה ככמעט הזויה. אנשים מתים, נעלמים, חוזרים. הייתי מגדירה אותו כספר שמתאים מאוד ליום חורף, אין כמו לקרוא אותו כשהגשם מתדפק על החלון.
 
ציטוטים נבחרים:
"בעקבות הגשם שירד היה כל עלה שזור ביהלומים של קורי עכביש" (עמ` 12)
"אחרי הניתוח הרגישה שלעולם לא תוכל עוד לעשות אהבה, לעולם לא תוכל לקבל איזשהו גבר בתוך החלל הכואב הזה" (עמ` 41)
"אלה הם חיים עצובים, לבנים או שחורים, חיים לבדם ביער כשרק העצים משמשים להם חברה" (עמ`45).
 
שפל/דורותי יואיט
מאנגלית: ורדה ירושלמי
מעריב, 2004
עמ` 216