ארכיון פוסטים עם התג "משפחה"

הבחירה הסופית

יום שישי, 2 בספטמבר, 2016

בחירתו של רפאל

זהו סיפור חייו הקצרים של רפאל פ., שבחר לסיים אותם. זהו סיפור חייו של רפאל, ששזור בריחות ובנופי ירושלים. עזבו את הסיפור ותתבשמו לרגע בירושלים של פעם.

זהו סיפור חייו הקצרים של רפאל, כפי שכתבה אמו, באהבה כל כך רבה עד שפעמים לא מעטות נאלצתי למחות דמעה (טוב, אני בכיינית, אז מה?).
"עכשיו אני גוף בתוך גוף. צף חסר משקל במים שפירים, בטמפרטורה קבועה. חבל הטבור שקושר אותי לאמא נכרך לעיתים על צווארי ומשתחרר מבלי להזיק. מערת הרחם שלי חמה, רטובה ורועשת. מבעד לרקמות הרכות חסרות עצמות של הבטן הסוגרת עליה, נשמעים קרקורים מז'וריים ושיהוקים מינוריים ומיני בליעות ובועות מבעבעים באלגרו ושריקות באדג'יו" (עמ' 43).

הכל התחיל כשמאירה ברנע-גולדברג אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה, ולא ידעה עד כמה היא צדקה.
הימים ימי תחילת אוגוסט. שני ילדים בחופש (כן, הילדים. דברים משתנים כשהבלוג אינו פעיל 😆 ). הספר ישראלי, הסוגה שאני פחות מתחברת אליה בד"כ.
אמרה לי תקראי ותביני.
ואז הפנתה אותי לכתבה.
ועכשיו החלה הדילמה. כי הספר, הסופרת, מקורו בשכונת ילדותי. קרוב מדי. נכון שאנחנו לא בני אותו מחזור, אבל מה אם אזהה מישהו מהספר (ואכן זיהיתי את דמותו המיתולוגית של הרופא שחצי שכונה הייתה מאוהבת בו), ומה אם…

אבל הייתי חייבת.
הייתי חייבת כי האהבה הגדולה שבה דיברה עליו, התכתבה עם הפחדים שלי כאם, כאישה שחוותה דיכאון בעבר.
הייתי חייבת כי העמוד הראשון שאב אותי, וכי בשעות שקראתי את הספר לא יכולתי שלא לעצור לחבק את הילדים אחת לכמה דקות. ולבכות. לא תמיד בדמעות.

כשאדם מתאבד, המשפחה לעיתים קרובות מתפוררת. הרבה האשמה עצמית. לא מעט כעס גם כלפי המתאבד. בספר הזה לא תמצאו כעס המופנה לרפאל. לרפאל יש רק אהבה. המון אהבה. כל כך נוגעת ללב אהבת אם לבנה, גם אם במקרה הזה מדובר על בן מת. כל כך שוברת את הלב. כל כך זועקת האהבה הזו, 'איך לא שמת לב כמה אוהבים אותך??', אבל הוא כן שם לב, וזה לא תמיד מספיק, וכבר אמרו מקוריים ממני "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".

"ולא יודעים מה קורה לי כשהשד הזה תוקף את הנפש, אוחז אותה במלתעותיו הדרקוניות ולא מרפה. ככל שרגישה הנפש, כן מכאיבה האחיזה. אני חייב להילחם בשתי חזיתות. כלפי חוץ להיראות בסדר, חייכן, אופטימי, מצחיק, ובו-בזמן להדוף בכל רגע את אחיזתו של הדכאון. להיחלץ ולו מטרף אחד, ציפורן חודרת אחת שהשחרור ממנה מביא הקלת-מה" (עמ' 385).

ירושלים. בית הכרם. גילה. בקעה. ארמון הנציב. מחנה יהודה. לאדינו. מעיין שטוב. בניין ג'נרלי. ושוב, וזה הסוף, גילה. 🙁

לסיכום, אני רוצה להאמין שאם זה היה קורה היום, זה היה נגמר אחרת. שהיום נוגדי דיכאון נגישים יותר, פסיכולוגים מלאים בעצמם פחות, אבל לא בטוח שזה נכון.
(ותחבקו שוב את הילדים)

בחירתו של רפאל פ./ ורדה פולק- סאם
הוצאת ליריקה/טפר, 2016
430 עמ'

שתיקת הכבשים

יום שלישי, 1 ביולי, 2014

טווס בחדר מדרגות

"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו, ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת". (כריכה פנימית)

אני מוסיפה: יש עוד סוג, אמהות ששותקות אנשים שיודעים מה קורה מעבר לדלתות סגורות וממשיכים לשתוק.

מעשה בשלושה אחים: איב (ששינתה את שמה לחווי), סאן (שמכונה סאני) ולורן שיושבים אחר צהריים אחד מול אביהם הזקן. כשהוא יורה בעצמו מול עיניהם, לא לפני שהוא אומר לבתו הבכורה "למה את מכוערת?" (עמ' 152), עולמם מתמוטט.

אתם מבינים, משפחת עמיזדה הייתה משפחה רגילה ברמת גן. הם גרו בבניין רגיל, בדירת ארבעה חדרים רגילה. היה חדר שינה להורים. חדר שינה לילדים. וחדר נוסף, לאבא ולורן. לאף אחד אסור היה להיכנס לחדר הזה.
יש משהו איום ונורא במשפחות. משפחות הן כמו דבק. לפעמים זה מאחה. לפעמים הדבק הזה יותר דומה למלכודת עכברים. רע והורג, אבל אי אפשר באמת להשתחרר ממנו.

משפחות שהתעללות מינית, פיזית או מילולית מתרחשת בהן הן משפחות מסובכות. יש שם המון אשמה, המון כעס ואפילו קנאה. ואף אחד מהרגשות הללו לא מופנה לאדם שאליו הם צריכים לפנות. בדרך כלל רגשות אלו מופנים בעיקר לקורבן. והקורבן ממשיך להיות קורבן.

אמא של לורן שנאה את לורן. לורן גנבה את בעלה. סאני שונא את לורן. הוא לא באמת שונא אותה, אבל הוא כועס עליה. איב מרגישה אשמה. לורן הייתה אחותה הקטנה… ולורן, לורן שקועה בעולמה שלה כל כך עד שהיא לא שמה לב למה שקורה לבתה, קשרל.

א' אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה.
התלבטתי, כי אני פחות קוראת ישראלי. אבל טוב שקראתי.

היה לי עצוב לקרוא את הספר הזה. הכעיס אותי הספר הזה.
עצוב, כי אני מכירה יותר מדי סיפורים כאלה. עצוב, כי לאנשים רבים זה נראה בדיוני לגמרי, ולאנשים אחרים אלו החיים עצמם.
הכעיס אותי, כי אוזלת היד של האנשים היא נוראית. דמיינו לכם בניין שלם שיודע שמשהו רע קורה לילדה קטנה מאחורי דלת סגורה. דמיינו אמא שיודעת שלילדה קטנה קורה משהו נורא. וכולם שותקים. כולם. איך אפשר?
וגם זה לא בדיוני. גם זו מציאות חיינו.

זהו ספרה השני של גלית סידטל אטבריאן. את ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", לא העזתי לקרוא (הייתי בהריון, ובטראומה גדולה מ"פלפלים צהובים"), אבל הוא בתכנון. מתישהו.

לסיכום, ספר שישבור את לבכם, וגם יכעיס אתכם אבל גם יזכיר שבחיים יש גם תקווה.

טווס בחדר מדרגות/ גלית דיסטל אטבריאן
הוצאת זמורה ביתן, 2014
479 עמ

ידע זה כח

יום שלישי, 24 ביוני, 2014

מידענית

כל מי ששומע שאני ספרנית (ומידענית חובבת) מוצא את עצמו באיזשהו שלב מגחך ואומר "נו, כמה זמן לקח הקורס לעשות "שששש"… ".
ספק רב אם הוא היה מעז לומר את אותו הדבר לונסה "מיקל" מונרו. ספק גדול יותר אם הוא היה שורד זמן רב אחרי אמירה כזו.

"מיקל" מונרו היא בחורה צעירה שהספיקה לא מעט בחייה. היא נולדה באפריקה להורים מסיונרים ובסופו של דבר כישורי החיים שלה הפכו אותה ל… למי שהיא בעצם. מונרו יודעת למצוא דברים. אנשים. מידע. כל מה שתחפשו.  אני מניחה שכשטבעו את המשפט "ידע זה כח", התכוונו ל"מיקל".
כשריצ'רד ברברנק, איל נפט, פונה אליה על מנת שתעזור לו לעלות על עקבותיה של בתו האובדת אמילי, היא נוטה לסרב.
היא עייפה. מותשת, נכון יותר. היא חזרה ממשימה קשה. אבל משהו מושך אותה.
אולי זו העובדה שהיא אמורה לחזור לאפריקה, ארץ שהטביעה עליה ביותר מצורה אחת, חותם לכל חייה. ו"מיקל" נוסעת לאפריקה. בדרך היא תצטרך להתעמת לא רק עם אנשים רעים, אלא בעיקר עם השדים שלה עצמה ועם עברה.

מסובך היה לי לכתוב על הספר הזה.
זה ספר מתח מעולה. נכון שהסוף היה די ברור, אבל העלילה מהוקצעת, מדובר בספר ראשון בסדרה (שאני בהחלט מתכוונת לעקוב אחריה), והגיבורה, כמו שרבים וטובים ממני אמרו לפני, מזכירה מאוד מאוד את ליסבת סלנדר הבלתי נשכחת (של סטיג לרסן).  היא לא ממש ליסבת, כי ליסבת לא יודעת לפעול בחברה. היא פגועה לא פחות ממנה, מצולקת וחשדנית, אבל יודעת לשחק את המשחק טוב יותר לטעמי.
אבל הרגשתי, כנראה מהמקום המקצועי הפרטי שלי, מעט מרומה. זה לא ממש מידענית. זה יותר "סופר מידענית". היה פה פחות חיפושי מחשב והרבה יותר שכל ועורמת רחוב. זה לרגע לא פגם בעלילה, סתם עצבן אותי.

לסיכום מס. 1, ובנימה אישית, יש משהו מעט אירוני בעובדה שזהו אחד הספרים האחרונים שקראתי כשאני עדיין כשעבדתי כספרנית. זה אירוני כי כל הזמן אנחנו שומעים שמקצוע הספרנות הולך ועובר מהעולם, כי אנשים כבר לא באים לספריות (לא לפי מה שקורה בספריה שלי) , וכי היום ספרנית היא לא באמת "רק" ספרנית, אלא גם (ואולי בעיקר) מידענית.

לסיכום 2, אני אוהבת את "מיקל". הלוואי והיו עוד גיבורות נשיות שכאלו. הלוואי והיו עוד (א)נשים כאלו גם בחיים, אולי אז מצבנו היה טוב יותר. בעצם, לא בהכרח בטוח, כי הן באות ממקומות מאוד מאוד רעים. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.

הסופרת, טיילור סטיבנס, היא סיפור מדהים לכשעצמו. היא נולדה בכת "ילדי האלוהים", כת בה הילדים נשלחים למדינות שונות בהן הם אמורים לקבץ נדבות/לעבוד בפרך. רק כשהייתה בשנות העשרים לחייה הצליחה לברוח מהכת ולצור לעצמה חיים. אין ספק שרק מי שעבר חיים כאלו היה יכול לצור חיים דומים בתכלית לגיבורה בספר.

לסיכום הסיכומים (כי עצוב לראות מה קורה לילד/ה שעובר חיים של גיהנום, אבל איזה יופי של גיבורה ספרותית!)

המידענית/טיילור סטיבנס
The Informationist/Taylor Stevens
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2014
335 עמ'

הסוד הגדול

יום שלישי, 27 במאי, 2014

כריכה

"יהלי רץ למיטה והתכסה עד מעל לראש
בחוזקה עצם עיניים וניסה לא לחשוש
הוא קיוה שבבוקר, כאשר יקום
הכל ישוב למקומו כאילו לא- כלום"

כל אחד מאיתנו מפשל לפעמים, ובתכל'ס, כולנו היינו מעדיפים להתחבא מדי  פעם עד יעבור זעם.
יהלי הוא הילד הקטן במשפחה שאי אפשר להגדיר אותה כפחות ממושלמת. אמא נגנית מפורסמת, אבא טייס, אח גדול שחולם להיות מדריך בצופים. תחביב משפחתי משותף שיש להם הוא צפיה בכוכבים באמצעות טלסקופ.

לילה אחד התעורר יהלי משנתו והלך להציץ בכוכבים. משהו הפחיד אותו והוא נבהל  וכתוצאה מכך נשבר הטלסקופ. יהלי לא סיפר לאיש וחזר למיטה.
למחרת בבוקר, כשכל המשפחה שאלה מה קרה, יהלי שתק.
וכל מי שהסתיר בחייו סוד, בין אם קטן ובין אם גדול, יודע עד כמה הסוד מכביד ומבודד…

הסוד
אני משתדלת להעביר לעולל את המסר שהוא יכול לספר לנו הכל. שמותר. אני כן מבינה את החשש לספר, וכך גם אמו של יהלי, שברגישות מצליחה להרגיע את חששותיו, כך שהוא מרגיש מספיק בטוח לספר את האמת.

כשסיפרתי לעולל (בן 3) את הספר, הוא הביע אמפטיה ליהלי, אבל ציין שהוא היה מספר לאמא (נקווה שהוא אכן מתכוון לזה).
העולל הבין את הספר וצחק במקומות המתאימים, ואני אהבתי את המסר.

את הספר כתבה ואיירה אינה דוידוביץ', שזהו ספרה הראשון.
האיורים עצמם מקסימים, ראו לדוגמה את יהלי מתעורר באי- רצון משינה, שהזכיר לי איורים של פעם…
יהלי קם

לסיכום,

הסוד של יהלי/אינה דוידוביץ
איורים: אינה דוידוביץ
הוצאת אוריון, 2014
עמ' לא ממסופרים

קול מהעבר

יום חמישי, 3 באפריל, 2014

רשימת המשאלות

ברט הייתה "הבת של אמא", וכשאמה גססה ממחלת הסרטן, היא הייתה זו שטיפלה בה. לכן היא הייתה מופתעת הרגישה נבגדת כשגילתה שבמקום החברה הענקית שאמה הקימה, היא יורשת…. רשימת משאלות שכתבה בגיל 14, משאלות שתכננה להגשים במהלך השנה שאחרי. כל פעם שתגשים משאלה, היא תקבל חלק מהירושה שמגיעה לה ומכתב מאמה. חלק מהמשאלות (להזכירכם, ילדה בת 14): להתאהב, לקנות כלב, לקנות סוס, לעזור לעניים, להיות מורה וללדת תינוק.

דמיינו לעצמכם מפגש עם הנער/ה שהייתם. לכו תתמודדו עם האכזבה, עם הפער הזה בין החיים האמיתיים שלכם, לבין מה שחשבתם שהאמנתם שתהיו.

זה ממש ספר מקסים. נכון שזה ספר בנות קלאסי. אז מה? יש בו רומנטיקה, הומור, דמויות מתפתחות, מה עוד צריך כדי להינות?
וכמובן- התרגום של שרון פרמינגר. אין צורך להוסיף מילה, נכון???

באתר שלה מספרת המחברת שהרעיון לספר נבע מהמציאות: מתישהו היא פתחה קופסה ישנה, ומצאה בה רשימת משאלות שכתבה. על הרשימה היה תאריך ללא שנה, כך שהיא מתארכת אותה בין גיל 12-14. שלושים שנה מאוחר יותר, נראה היה שהיא הגשימה חלק ממשאלותיה. ואז היא החלה לתהות איך היו נראים חייה אם הייתה ממלאה את כל המשאלות….

 לסיכום, לנשים בלבד (ולהצטייד בטישו)

רשימת המשאלות/לורי נלסון ספילמן
The Life list/ Lori Nelson Spielman
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2013
375 עמ'

אני ליאונה

יום שלישי, 1 באפריל, 2014

אני ליאונה

"אני ליאונה. בת לאב שקיבל משליט אחד את הזכות לצוד אריה. אני הבת שנולדה לצלילי מזמורים קיקונגיים ולקול יריות מורדים" (עמ' 47)

מעשה בליאונה, ילדה שגדלה למציאות מרוכבת ומסובכת בלשון ההמעטה, שתמיד מצאה את הספר הנכון לברוח אליו. היא גדלה ביבשת אפריקה, לאב שעסק בפעילות מסתורית יותר או פחות (אם לא מעט חלקי רמיזות לפעילות שושואיסטית ענפה) ולאם לא מאוד מתפקדת.
כשגדלה, מצאה את עצמה במציאות שונה לגמרי מנופיה הפראיים של אפריקה, בקיבוץ.
"איכרים נוטים להיות שתקנים.וסבתא דרורה שלי, כמו סבא של היידי וכמו מרילה, שאימצה את אן שרלי, סבתא דרורה- בדיוק כמוהם, זעפנית מבחוץ ורכה מבפנים" (עמ' 55).

אין טעם לומר הרבה על העלילה. היא נעה ונדה בין אפריקה, בין קיבוץ לבין חזרה בתשובה וירושלים. זה ספר רחב יריעה, לאוו דווקא מבחינת עוביו (541 עמודים בכל זאת לא הולך ברגל 😉 )  אלא מבחינת פתלתלות העלילה, מבחינת הקריצה למציאויות שונות ולסיפורי חיים שרובנו מכירים, בצורה זו או אחרת.
אני מודה שהתחושה לעיתים הייתה של עומס יתר, מין צורך גם בהקרבה וגם בחברות וגם באהבה וגם בסודות וגם וגם וגם, אבל בסופו של דבר, הספר היה הנאה צרופה, בדיוק כמו שידעתי שיהיה.

יש ספרים שחייבים לקרוא. אין כאן יותר מדי יכולת להתפלסף. חייבים, אז חייבים.
ויש ספרים, שחייבים לקרוא, כי הנפש צמאה להם. ספר על ספרים, לדוגמה, הוא תמיד חגיגה לנשמה.
מבחינתי, גייל הראבן שייכת לקבוצה הזו, לא רק לקרוא את ספריה אני אוהבת, אלא להריח את הארומה הירושלמית הנושבת מהם. אי אפשר שלא להתאהב בירושלים דרך הספרים שלה. ראו איך היא מתארת את הספריה הלאומית:
"מעבר לקיר היו ספרים, אלפים רבים של ספרים, ובעודי מצמידה את ראשי אליו, פיללתי שקירות בית האבן ייסגרו סביבי ויעטפו אותי, ושחוכמתם של הספרים תיגר אלי ותמלא את מוחי" (עמ' 338).

ואסיים רק בתיאור מסדרונות האוניברסיטה בהר הצופים, שכל מי שאי פעם למד במפלצת ההיא, ולו לרגע אחד, יוכל להזדהות…
"הלכתי למדור שבו מזינים את הרוח ברוח. שבתי למדור שבו מזינים אותה בחברה. דלת ברזל הובילה אל גרם מדרגות גס, ולאחר שעליתי בו באתי לתוך מדור שכולו נקיקי חדרים. לא היה יופי במקום, גם חלונות כמעט לא היו בו. אוויר לא הורשה להיכנס מבחוץ, וחומות הוצבו להסתיר את נופה של העיר. השתאותי גברה מרגע לרגע, אך השבתי אל לבי שאולי יש בדבר סוד, כי מן הסתם יש טעם נסתר לאופן שבו נבנתה המצודה. אלה שמתמסרים לרוח- חשבתי- לא רק שנצרכים להרחיק עצמם משאונה של העיר, עליהם להתנזר גם מיופיה, שמא יסיח את דעתם מתלמודם" (עמ' 374)

הערה אחת לסיום. זהו הספר הראשון שאני קונה מאז נכנס לתוקף חוק הספרים. הספר עלה 68 ₪ וכמובן שלא השתתף באף מבצע. אני לא די בטוחה שלא ארוץ לקנות כל ספר שאתרגש ממנו, ועדיין, אני עוברת לי בחנויות ולבי מעט נחמץ בקרבי כשאני לא קונה… 😥

לסיכום, לאוהבי ספרים ולאוהבי ירושלים

אני ליאונה/גייל הראבן
הוצאת אחוזת בית, 2014
541 עמ'

איזה פלא מופלא

יום שבת, 22 במרץ, 2014

פלא

"אני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים" (עמ' 9)

הכירו את אוגוסט, ילד בן 10 בסך הכל. ילד בן 10 שסובל מעיוות איום ונורא בפנים, שעבר יותר ניתוחים ממה שרובנו נעבור ו/או נשמע כל ימי חיינו. ילד בן 10, שכבר הספיק להבין משהו שאנחנו המבוגרים, נוטים לשכוח:
"עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט. אני מכיר את כל השמות שהמציאו לי. הייתי במספיק מגרשי משחקים בחיים כדי לדעת שילדים יכולים להיות רשעים. אני יודע, אני יודע, אני יודע". (עמ' 85)

החיים לא קלים לאוגוסט. כמו בכל חטיבה, גם הוא נתקל בבריונים ואנשים שלא ממש מתים עליו. רובנו סוחבים חוויות לא פשוטות מחטיבת הביניים ומהתיכון. דמיינו לעצמכם את אותן החוויות, אבל כשיש לך עיוות ברור וידוע, והדימוי העצמי שלך גם ככה בערך בגובה של דשא, החיים נראים פחות מוצלחים.
אבל מתברר שגם בחטיבה, כמו בחיים, אחרי שחוצים את עניין המראה, אפשר להתחבר. לאוגוסט, במובנים רבים, יש מזל גדול. יש המון אנשים שאוהבים ומעריכים אותו. גם ילדים בני גילו, גם מבוגרים ממנו.

אז מה קסם לי כל כך בספר הזה, שפשוט מצאתי את עצמי יושבת ובוכה בו במקום שאני לא מרשה לעצמי לקרוא בו, ובטח ובטח לא לבכות בו???**

נכון שחשוב מאוד לקרוא על חריגים בחברה, ולראות מה הם מרגישים ולהבין שהם בני אדם כמו כולם, ונכון שהסופרת באמת מתארת את הדברים ברגישות עצומה, אבל ספרים על חריגים יש בלי סוף, עוד מתקופת ילדותי הכה- רחוקה ו"אני אתגבר". מה שמקסים בספר הזה הוא התיאור של האנשים הסובבים את אוגוסט, החל מאחותו הגדולה והאוהבת אוליביה (העונה לשם ויה) וכלה בחבריו מבית הספר.

ראו לדוגמה את ההתייחסות המאוד רגשית ומכילה של חברהּ של ויה. דמיינו לעצמכם את חייה, ילדה שיודעת שהזרקור מופנה אליה ואל משפחתה כל הזמן, בגלל אחיה. היא לא מרחמת על עצמה. היא אוהבת את אחיה, אבל זה לא פשוט, לחיות בצל הזרקורים…
"לפעמים אוליביה מזכירה לי ציפור, איך שהנוצות שלה נפרעות כשהיא כועסת. ואיך שהיא נעשית שברירית, כמו ציפור קטנה ואבודה שמחפשת את הקן שלה.
אז אני נותן לה את הכנפיים שלי, לחסות תחתן" (עמ' 212)

אהבתי גם את העובדה שזה לא ספר שעטוף בסכרין. יש כאן בבירור לחץ קבוצתי וצוחקים על אוגוסט בלי סוף, ויותר משצוחקים עליו צוחקים ולועגים לילדים שמסתובבים איתו (בכל זאת, לא נעים לצחוק על אוגוסט, הוא לא אשם במצבו. הוא מסכן). באחד המקרים נכנע אחד מחבריו של אוגוסט ללחץ החברתי וצוחק עליו (הוא אינו שאוגוסט שומע אותו): "אני דיברתי עם ג'וליאן על אוגסט. אוי לא. עכשיו הבנתי! אמרתי דברים איומים. אני אפילו לא יודע למה. אני אפילו לא בטוח מה אמרתי, אבל זה היה רע. זה נמשך רק דקה או שתיים. פשוט… ידעתי שג'וליאן וכולם חושבים שאני מוזר בגלל שאני עם אוגוסט, והרגשתי מטומטם. אני לא יודע למה אמרתי את הדברים האלה. סתם נסחפתי אחריהם. איזה טמטום. אני מטומטם. אוי אלוהים. הוא היה אמור להיות מחופש לבובה פט! אין מצב שהייתי אומר את הדברים האלה בנוכחות בובה פט. אבל זה היה הוא, "הצעקה" שישב ליד השולחן והסתכל עלינו. מסכה לבנה ארוכה מוכתמת בדם מלאכותי. עם הפה הפעור. כאילו המפלצת בוכה. זה היה הוא.
הרגשתי כאילו אני הולך להקיא" (עמ' 160).

הספר מיועד לילדים מגיל שמונה ואילך. לטעמי כולם צריכים לקרוא אותו. אחד הספרים המקסימים ושוברי הלב שקראתי בזמן האחרון, שמתאר באמינות רבה את חיי הילדים בימינו.

זהו ספרה הראשון של ר"ג פלאסיו. היא כתבה אותו בעקבות מפגש עם ילדה שסבלה מעיוות בפניה בגלידריה שכונתית. היא סיפרה כי היא ברחה מהמקום עם בנה, מחשש שישמיע הערה שלא במקום.
ואי אפשר שלא להזכיר, ולהתמוגג, מהתרגום המקסים של שהם סמיט ואמנון כ"ץ.
יש גם טריילר נחמד לספר.

*** אגב, ישבתי בספריה שלי (במקום העבודה) וקראתי ובכיתי. איפה חשבתם שעשיתי את זה???? 😆

לסיכום, לא לילדים בלבד (ולהצטייד בטישו)

 פלא/ ר"ג פלאסיו
Wonder/ R.J. Palacio
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כ"ץ
הוצאת זמורה- ביתן, 2013
320 עמ'

להגן בכל מחיר

יום חמישי, 13 במרץ, 2014

להגן על גייקוב

מה הייתם עושים אם…. ואיך הייתם מגיבים אם…. ומה תרגישו אם….

מה הייתם מרגישים אם יום אחד היו דופקים לכם על הדלת, ומחפשים את הבן שלכם. הבן היקר והמקסים שלכם. הביישן הזה, שרוב הזמן לא ממש מספר לכם איך הוא מרגיש ומה עובר עליכם. הילד הזה, בנכם היחיד, מואשם ברצח נורא.
והילד הזה, שכחתי לציין, הוא בן 14.

אז מה הייתם עושים במקרה כזה?
אבא שלו, אנדי בארבר מכהן בפרקליטות המחוז כבר שנים ארוכות. הוא מסרב להאמין.  "אין מצב", הוא פוסק באופן חד משמעי "פשוט אין מצב".
אמא שלו, לורי, מורה לשעבר, פשוט הרוסה. לא יכול להיות שהוא עשה את זה… או שאולי כן?

מה הייתם עושים אם יום אחד הייתם מגלים שכל מה שהאמנתם בו לא באמת קיים? שהכל שקר? הייתם מסוגלים להאמין שמישהו שאתם ממש אוהבים יכול להיות מרושע? עלול להיות רוצח קר דם? מה הייתם עושים במקרה כזה?

על הספר הזה שמתי עין מזמן, כמו על מרבית הספרים שעוסקים ביחסים עם ילדים ורוכבים על הגל של "חייבים לדבר על קווין". למען האמת, הוא מחכה לי כבר שנתיים בקינדל, אבל איכשהו תמיד היה ספר אחר לקרוא, ואולי טוב שכך, כי הספר עצבן אותי מאוד.

קשה לומר הרבה על הספר, מחשש לספויילרים. די אם אומר שהאמא עצבנה אותי מההתחלה. אולי כי לטעמי אם תמיד צריכה לעמוד לצד בנה (וממש תוך כדי כתיבה אני שואלת את עצמי, את באמת חושבת כך? ועצמי עונה שלא בהכרח). אולי כי האבא הוא זה שתומך בילד יותר, ואולי כי כל המשפחה כולה שקועה במין קטע של בת יענה.

והסוף, המעצבן לא פחות, ממחיש את כל עלילת הספר המעצבן והלא פתור רגשית אצלי.

וכאן תוכלו לקרוא שאלות ותשובות על הספר.

לסיכום, זה לא "חייבים לדבר על קווין", ואם לא הייתי באה עם ציפיות כאלו הייתי נהנית יותר (ומצד שני, העובדה שהספר עצבן אותי אומרת שהוא עושה משהו ממש נכון)

להגן על ג'ייקוב/ויליאם לאנדיי
Defending Jacob/William Landay
מאנגלית: מרב זקס- פורטל
הוצאת מטר, 2014
431 עמ'

זאב בודד

יום רביעי, 26 בפברואר, 2014

זאב בודד
פעם, לפני לא מעט שנים, עברתי ניתוח. לא משהו מסובך במיוחד, אבל בהרדמה מלאה. אחד הדברים העיקריים שחשבתי עליהם שחששתי מפניהם היה מה יהיה אם. מה יהיה אם משהו ישתבש. מה יהיה אם לא אתעורר?
לי היה ברור מה הולך להיות, והשארתי הוראות מאוד מאוד (מאוד!) מפורטות לנסיך.

גם ללוק היו הוראות מפורטות מה לעשות. הבעיה עם ההוראות של לוק הייתה ש(1) אלו היו הוראות שניתנו קרוב לעשר שנים קודם לכן ו-(2) התייחסו למצב קיצון שבו ימצאו אותו אחרי שהיה עם.. זאבים. (3) ניתנו לבנו הבכור, אדם שהתנכר לו מזה עשור.
 

מה הייתם עושים אם יום אחד עולמכם היה קורס עליכם?
ככה, אני חושבת, הרגישה ג'ורג'יה כשבאמצע הלילה התקשרו אליה מבית החולים והודיעו לה שבתה, קארה נפצעה קל בתאונת דרכים. מצבו של בעלה לשעבר, לוּק, לעומת זאת, היה חמור הרבה הרבה יותר.
לוּק הכריזמטי, שלא הסתיר ולו לרגע שאהבת חייו היו הזאבים, סחף אחריו אנשים רבים כל כך, ביניהם גם ילדיו שלו. אני מניחה שיש פה אירוניה מכוונת היטב שלוק, איש הזאב אם תרצו, התפעם כל כך מהמחויבות המשפחתית של הזאבים, לא דבק במחוייבותו האישית.

אבל עזבו את הפילוסופיה.
אני אוהבת את ג'ודי פיקו. פעם אהבתי אותה מאוד, היום אני עדיין קוראת אותה אבל היא כבר קצת לעוסה לי מדי.
נכון שהיא מדברת כאן על נושאים שקרובים ללב כולם: על העובדה שככל שאנחנו מתבגרים כך הורינו כבר לא כל כך מושלמים אלא, רחמנא לצלאן, בני אדם. יש פה אכזבות משפחתיות שצריכות להתעלות על עצמן. כמו ברבים מספריה, גם הפעם יש פה מצב רפואי חמור והחלטות קשות שצריכות להתקבל.

אבל הפעם… זה לא הלך. אני חושבת שאם היה מדובר במשפחה "נורמלית" זה היה יותר מעניין. אני אישית השתעממתי עד מוות מתיאורי הזאבים (ואני חיפשתי רומן ולא ספר זואולוגי/אנתרופולגי), אולי כי קראתי את הספר בעברית (וכבר ציינתי שאני מעדיפה את פיקו באנגלית), פשוט לא היה לי אכפת. לא התרגשתי ממאבקה של קארה, לא התלהבתי מאדוארד, האח הגדול והמנוכר שחוזר לפתע. כל מה שרציתי זה שקארה תשתוק ותפסיק להיות כזו ילדה… מתבגרת.

לסיכום, פיקו היא סופרת נוסחאתית. ככזו, היא טובה למדי. הבעיה היא, שכמו כל סופר שעובד לפי נוסחא, גם היא מתעייפת. וכשהיא מתעייפת, גם  אני מתעייפת.

כך שבסופו של דבר (וגם זה בעיקר כי אני זוכרת לה חסד נעורים)


זאב בודד/ ג'ודי פיקו
Lone wolf/ Judi Picoult
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת כנרת, 2014
421 עמ'

מצדיעים לך בילי לין

יום רביעי, 19 בפברואר, 2014

מצדיעים לך בילי לין

"כי מה ייעודה של אמריקה, אם לא להילחם ברודנות מהסוג הזה, לקדם את החופש והדמוקרטיה ולתת לעמי העולם הזדמנות לקבוע את עתידם בעצמם? זאת שליחותה של אמריקה מאז ומעולם, וזה מה שעושה אותנו לאומה הגדולה בעולם" (עמ' 138)

הכירו את בילי לין, בחור  בן 19 שנאלץ לבחור בין גיוס לצבא ארה"ב לבין ישיבה בכלא בעקבות תקיפה של חבר לשעבר של אחותו. בילי חסר המזל שלנו בחר בצבא. כמוהו בחרו לא מעט נערים ונערות שהתגייסו לצבא כדי לקבל מלגת לימודים או להתחמק מעונש בבתי משפט, ומצאו את עצמם יום אחד באפגניסטן או בעיראק.

"הכפר הזעיר א-דוואריז הוא חור נידח אפילו במונחים של עיראק, אוסף מקרי של בקתות ענפים ובוץ וחקלאות קיום. אבל במשך שעתיים אכזריות בבוקר 23 באוקטובר היה הכפרון המבודד הזה למוקד מלחמתה של אמריקה בטרור (עמ' 132)

מה קורה כשרשת טלוויזיה כמו "פוקס" מצליחה לתעד קרב, סתם קרב אחד מני רבים, בשידור ישיר?
פתאום בילי לין הופך לרב"ט ויליאם לין, חייל אמריקאי גיבור. לא סתם גיבור, בעל עיטור כוכב הכסף.
וכך מגיעים בילי לין ויתר חבריו ששרדו את הקרב המדובר לסיבוב ניצחון טרום- בחירות בארצות הברית. שיא הסבב יהיה, כמובן, במשחק הגמר בפוטבול ובמפגש, על כר הדשא, עם דסטיני צ'יילד וריהאנה. (אגב, אל תדאגו, הם רק בחופשה של שבועיים ואז הם חוזרים לעירק. למה מה קרה שיוותרו להם על המשך השירות??). וכמובן שגם הוליווד מעורבת.

אם מריח לכם ריח חזק של פוליטיזציה מהספר הזה, אתם לא טועים. אין ספק שמדובר כאן בספר שיוצא באופן מאוד בוטה וחד משמעי כנגד המלחמה מלחמות בכלל, ומלחמות אמריקאיות בפרט.

למרות העובדה שהספר מגויס בצורה מאוד ברורה, אני חושבת שאנשים שבאמת היו בסיטואציות של קרב (או להבדיל, לנוכח המציאות הישראלית, בפיגועים) יוכלו להזדהות עם חלק מהאמירות בספר: "האקראיות הפסיכית היא מה שמורט את עצביך, העובדה שמה שמבדיל בין חיים, מוות ופציעה איומה הוא לפעמים לא יותר מלהתכופף לקשור את השרוכים בדרך לאוכל, לבחור את האסלה השלישית בשורה במקום את הרביעית, לסובב את הראש שמאלה במקום ימינה. אקראי" (עמ' 33).

ועוד כמה אמירות שהדהדו לי:

"אנחנו אוהבים אלימות, אנחנו אוהבים לירות בשביל להרוג. כאילו, בשביל זה אתם משלמים לנו, לא? שניקח את המלחמה אל האויבים של אמריקה ונשלחם אותם ישר לגיהינום. אם לא היינו אוהבים להרוג אנשים אז מה הטעם? אז אפשר כבר לשלוח את חיל השלום שיילחם" (עמ' 73)

"האנשים האלה כל כך רוצים מלחמה, שילכו להילחם בעצמם" (עמ' 105)

לסיכום,
אני חייבת להודות שלא היה לי פשוט לקרוא את הספר הזה. מצד אחד, בהחלט יכולתי להזדהות עם בילי, שבתכל'ס כל מה שהוא רוצה זה לחזור הביתה בשלום. מצד שני, כשהחיים הם כל כך שחור-או-לבן, אני זזה באי נוחות בכיסא.
ולכן…
לסיכום הסיכומים (מומלץ לרק לבעלי דיעות מסוימות מצד מסוים של המפה)

מצדיעים לך, בילי לין!/ בן פאונטן
Billy Lynn's long halftime walk/ Ben Fountain
מאנגלית: שאול לוין
כנרת, זמורה ביתן, 2013
316 עמ'