ארכיון פוסטים עם התג "סרטן"

המסע הבלתי סביר (בעליל) ללב שלי

יום שני, 10 בדצמבר, 2012

הרולד פריי היה יכול להיות סתם (עוד) פנסיונר טרי. איש אפרורי למדי, בעל שגרת חיים קבועה וטקסים ידועים מראש.
כמו אנגלים רבים, גם הוא חי לו בבית קטן עם אשה אפרורית לא פחות, גם הוא התנחם בשתיית תה ובפתרון תשבצים בימי ראשון בבוקר.
כאמור, הכל היה די סתמי. עד לאותו יום שלישי שבו קיבל הרולד מכתב.

"הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך"… (עמ' 10)
כך היא כתבה לו. ואכן, ההפתעה הייתה רבה. קוויני הנסי, ידידה ותיקה שנעלמה מחייו לפני שנים כה רבות, כתבה לו מההוספיס שבו היא שוהה. ימיה ספורים, והיא חושבת עליו, כך כתבה.

הרולד, כמו כל אנגלי טוב, כותב לה מכתב יבשושי למדי כתגובה:
"קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי)" (עמ' 13)

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מן הסתם סיפורנו לא מסתיים כאן.
כי הרולד כבר לא סתם פנסיונר. בין הבית לבין תיבת הדואר הרולד מגיע להחלטה. אולי כפיצוי על טובה שעשתה לו חברה טובה, אולי כמעין כפרה על חיים שלמים של צער, הוא מחליט ללכת לבקר את קוויני. ללכת. פשוטו כמשמעו. המרחק אגב, אם אתם מתעניינים, הוא בסביבות ה1000 ק"מ.
הרולד צועד. בדרכו הוא יפגוש אנשים לא מעטים. רובם יעודדו אותו, חלקם יצחקו עליו, חלקם יתנו לו פיסה מעצמם, אבל בעיקר הרולד חושב. הוא חושב על השנים חשלפו להן, על המשקעים והכעסים והאכזבות עשו את שלהם, על המרחק והניכור בינו לבין אשתו, מורין, ועדיין היא זו שעליה הוא חושב רוב הזמן. שעליה הוא מצטער רוב הזמן. עליה ועל דיוויד, בנם הנעדר המשותף.

זה לא שהעלילה של הספר מקורית במיוחד. פורסט גאמפ עשה את זה לפניו. (זוכרים את הצעידה של פורסט, שלפתע פתאום מוצא עצמו מלווה בעדר רב של מאמינים? גם להרולד זה קורה…). לפני מספר שנים יצא סרטו של דיוויד לינץ' "סיפור פשוט", שסיפר את סיפורו (האמיתי!) של אלווין סטרייט שבגיל 73 עלה על מכסחת דשא חשמלית כדי לבקר את אחיו המתנכר שחי במרחק 390 ק"מ. המסע שלו על גבי המכסחה (שמהירותה 8 קמ"ש) נמשך שישה שבועות. להרולד זה לקח בערך שלושה חודשים (מאמצע אפריל עד מתישהו ביולי). בשני המקרים מתברר שהמסע חשוב יותר מאשר ההגעה עצמה.
אני לא יודעת בדיוק מה נגע בי בספר הזה. ציניקנית שכמותי בדרך כלל לא נמסה כל כך מהר על ידי דמויות זקנות שמכות על חטא, אבל אולי זה השמים שהיו קודרים בשבוע שקראתי את הספר, אולי זו אנגליה שאני כל כך אוהבת, ואולי אני סתם מתרככת לעת זיקנה, אבל הספר הזה חדר לי ישר ללב.

מילה טובה על הכריכה (אויירה על ידי Andrew Davidson) בהחלט קסם לי- משהו בתמימות של המוקסינים.. תמימות שכבר לא ממש קיימת היום, לא?

רייצ'ל ג'ויס היא תסריטאית החיה באנגליה. זהו ספרה הראשון. הוא מועמד לפרס בוקר 2012, ולא מזמן היא זכתה בפרס "תגלית השנה" מטעם אגודת הסופרים בבריטניה.
באתר הסופרת אפשר לראות את העיצובים השונים של הספר (בתרגומיו השונים). מקסים!
וכאן אפשר לראות טיזר לספר (שנעשה באופן חובבני אבל בהחלט משקף את רוח הספר).

לסיכום, יש ספרים שאני קוראת כדי למלא חלל. יש ספרים שאני קוראת כדי לשחרר מועקה. יש ספרים שאני קוראת כי משהו בכריכה משך אותי.
ויש ספרים שאני קוראת, ואחר כך רוצה לקרוא אותם שוב (רק אל תספרו לחמותי שתחיה, שאני צוחקת עליה שוב ושוב על זה שהיא קוראת את אותם הספרים פעמים רבות).

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
The Unlikely pilgrimage of Harold Fry/ Rachel Joyce
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת זמורה ביתן, 2012
297 עמ'

בית קיץ עם בריכה

יום שבת, 28 באפריל, 2012

יש ספרים שאני חייבת לקרוא.
לפעמים זה בגלל הנושא, לפעמים זה בגלל הסופר. לפעמים זה בגלל הרוע.

בית קיץ עם בריכה זה סוג של פנטזיה של (כמעט) כל אדם במעמד הביניים. כולנו היינו רוצים מקום שכזה, מפלט בימי הקיץ החמים מהעבודה המאוסה שלנו, שאין ברירה אלא להמשיך לעבוד בה כי אין מה לעשות, אנחנו "רק" מעמד הביניים.

מארק שלוסר הוא אדם שכזה. הוא רופא משפחה. הוא סנוב. הוא לא סובל במיוחד את האנשים שהוא מטפל בהם. הוא לא סובל את האנשים שאותם הוא מכיר. הוא אוהב אהבת נפש את בנותיו. הוא רכושני כלפי אשתו. הוא סנוב, אבל הוא לא אדם רע. באמת שלא.
ראלף מאייר, לעומת זאת, הוא סנוב רע. הוא שחקן מפורסם שחושב שהכל מגיע לו. הכל זה אומר הכל. נשים, כסף, כבוד, הנאה, שתיה. הכל. וכן, ב-ר-ו-ר שיש לו בית קיץ עם בריכה.
מהמפגש בין מארק לראלף לא יכול היה לצאת משהו טוב.
בינינו, כשמדובר בסופר כמו הרמן קוך, ברור שהתוצאה לא תהיה טובה.

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שמישהו פגע ביקר לכם מכול? מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לנקום, ולצאת מזה ללא פגע? מה הייתם עושים?

בספרו הקודם עסק קוך בשאלה כמה רוע ניתן להכיל וכה רוע קיים במשפחות הso called טובות. גם בספר זה הוא עוסק באותן השאלות, מזווית אחרת.

אבל בניגוד לספר הקודם, ההנאה כאן הייתה פחותה. אולי כי זה כבר לא זעזע. אולי כי זה היה טרחני.
זה לא ימנע ממני לקרוא גם את הספר הבא שיתורגם לעברית, אבל אין ספק שהקריאה תהיה חשדנית הרבה יותר.

ושני דברים שממש עצבנו אותי:
😈  בכריכה האחורית מצויין כי שמה של אחת הגיבורות הוא ג'וליה, אבל לאורך כל הספר היא קרויה יוליה. זו לא טעות דרמטית, אבל זו טעות מעצבנת.
😈  מעולם, אבל מעולם, לא קראתי משפט כזה בספר: "או שאת מעדיפה בת שמנה נורא עם טיירים בכל מקום?" (עמ' 92). אין מילים אחרות? אי אפשר להגיד רק שמנה? וואי, כמה שזה עצבן אותי… (וזה עוד כשהספר יוצא בהוצאת "כתר- עברית")

לסיכום,
(כי עייפתי, וכי הרגשתי זלזול בקורא)

בית קיץ עם בריכה/ הרמן קוך
Zomerhuis met zwembad/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטיין
הוצאת כתר, 2012
333 עמ'

Everything changes

יום שישי, 9 בדצמבר, 2011

לזאק היה הכל. הייתה לו ארוסה יפהפיה, שהוא לא האמין שהיא רוצה להתחתן איתו ("Hope has the greatest body of anyone I've ever been allowed to touch"), הוא עבד בעבודה שלא הייתה לו סיבה לפחד שיפטרו אותו, הוא גר בבית שבחיים לא היה יכול להרשות לעצמו לגור בו, ולפני שנה הוא ניצל ממוות בתאונת דרכים.
ולפתע הכל השתנה.

יום אחד אדם קם בבוקר, וכדרך כל אדם הולך לשירותים.
מאותו רגע- הכל משתנה.

בדיקה אצל רופא מבהירה לזאק שיש דברים שהוא לא שולט בהם ("You never, under any circumstances, wont to hear your doctor say "hmm". "Hmm" being medical jargon for "Holy shit" " ), ומכאן כאמור- הכל משתנה.

במהלך שבוע מהרהר זאק בחייו ובהחלטות שקיבל.
הוא מגלה עד כמה הוא לא אוהב את עבודתו ("We produce nothing. We sell nothing. We buy nothing. if we didn't exist, Kafka would have to invent us"), ואת חייו בכלל. במקביל הוא צריך להתמודד גם עם משבר משפחתי שפורץ לו לפתע, ובקיצור- לפתע פתאום זאק שלנו מגלה שהחיים הם לא גן עדן.

אני אוהבת את ג'ונתן טרופר. הכשרון שלו לכתוב על נושאים עצובים וקשים עם המון ציניות והומור עצמי, הופכים אותו לסופר שלא אוותר על אף אחד מספריו.
גם בספר זה, כמו ב"איך לדבר עם אלמן" וב"מכאן אני ממשיך" עוסק טרופר במשפחות לא מתפקדות ובהכחשה כדרך חיים, וגורם לי לצחוק על זה, אבל גם להתרגש לא מעט.

התנצלות: בשל מגבלות הקינדל שלי אני לא רואה מספרי עמודים ולכן לא יכולה לתת מיקומי ציטוטים…

לסיכום,

Everything change/ Jonathan Tropper
Orion Ebook, 2011
352 p.

שלושים יום/יומן אבל

יום שני, 21 ביוני, 2010

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

כמה שאת נהדרת

יום שבת, 5 ביוני, 2010

בראשית היה ה"יצורע"', כינוי החיבה המשפחתי למחלת הסרטן. זה היה מזמן, לפני שלוש שנים, שניה לפני הבת מצווה.
אבל זה היה מזמן, מאז הכל בסדר. נטע, אחותה הגדולה של נוגה, כבר החלימה לחלוטין, הבת מצווה הצליחה והכל בסדר.
טוב, כמעט הכל.

"הרגשתם פעם שאתם שקופים? שאתם לא לבד, אבל מאוד בודדים?" (עמ' 7)
בינינו, כמה אנשים לא הרגישו כך ביום שהתחילו בית ספר חדש? כמה אנשים לא חששו מהרגע הזה, ולכמה מבינינו אין עדיין סיוטים על רגעי הבדידות הללו?

נוגה, גיבורת הספר "עד הבת מצווה זה יעבור", הגיעה לסיוט הגדול באמת- התיכון. איך מתמודדים בתיכון חדש? ומה עושים כשהחברויות של פעם מתפרקות?

באותה לשון מלאת הומור ולא מתייפייפת אנו מלווים את נוגה בקשיי ההסתגלות לתיכון, באהבה הראשונה, ואפילו בכאבי המחזור הראשון- "הלכנו שלושתנו לבית-קפה לחגוג את היותי אישה, כמו שכולם אומרים. הן חגגו, ואני סבלתי מכאבי בטן. הן אכלו עוגת שוקולד ענקית ואני רק חישבתי כמה שנים עוד נשאר לי לסבול מהסיוט הזה" (עמ' 11).

מי שקרא את הספר הקודם, ירגיש בבית.
אהבתי את ההתייחסות העדינה לנושא ההסטריה של ההורים כל פעם שעולה תלונה על איזשהו כאב/חולשה. מי שחווה מחלה כזו במשפחה, ודאי מכיר את תחושת הפחד הזו, אבל בה בעת את תחושת המחנק המתלווה לדאגה.
פחות אהבתי את הטיפול הפופוליסטי לטעמי בנושא הנערה שנולדה מתרומת זרע. אבל זה ממש בקטנה.
זה לא ספר מופת, אבל הוא לא מתיימר להיות כזה.
ספר על החיים האמיתיים, עם רגעי הדמע והצחוק.

נועה רום עבדה בעבר ככתבת ב"פנאי פלוס" וכעורכת חדשו התרבות ברדיו תל אביב. יש לה גם אתר משלה.

לסיכום,
(כי ציפיתי שתהיה התייחסות רבה יותר לעניין הסרטן שהיה עיקר הספר הראשון, ואולי פשוט עברתי את הגיל. מצד שני, זה באמת ספר שילדות בנות 15 יכולות למצוא את עצמן).

לדף הספר בהוצאה.

כמה שאת נהדרת/נועה רום
הוצאת רימונים, 2010
235 ע"מ

סבא צבי הלך לעולמו

יום שבת, 22 במאי, 2010

היום בבוקר בשעה 7 בערך, נפטר צבי בלומנפרוכט, סבה של הברבורה.

צבי היה ניצול שואה ששרד את זוועות אושוויץ, איבד את רוב משפחתו, אך בכל זאת עלה לארץ והקים משפחה. ביום הזכרון לשואה כתבה הברבורה את סיפורו.

הוא הבריא מסרטן לפני כ-10 שנים, אך המחלה חזרה לאחרונה, והוא נאבק בה בימיו האחרונים, עד שהכניעה אותו.

יהי זכרו ברוך…

חשבתי על זה הרבה

יום שבת, 1 במאי, 2010



""אתה מאושר אבא? שאלתי בשקט, מכוונת לאוזנו.
"יש אנשים מאושרים?" אבא לחש חזרה.
"אני חושבת שיש," אמרתי.
אבא שתק זמן מה, מהורהר, ואז שאל, "יש אנשים אינטליגנטיים מאושרים?" " (עמ' 182)

זהו ספורה של שירה, שיום אחד מוזעקת חזרה מלימודיה בבלגיה כי אביה ואחיה הגאון נפצעו בפיגוע, או כמו שאמא שלה אומרת, "זה לא שאת צריכה לחזור, כל אחד עושה מה שהוא מרגיש" (עמ' 8).
שירה היא הבת הבכורה. בין האחריות על אביה, שמאושפז בבית לווינשטיין אחרי קטיעה של חלק מרגלו, לאחריות לאחיה, שאחרי הרסיסים שחדרו למוחו כבר לא יהיה אותו ילד גאון, היא מצליחה להתחתן עם עמיחי, הרופא הכירורג המוצלח.

ואז היא מגלה שגם לאמהּ יש חדשות. וכמו כל פולניה טובה (אני מצטערת, אני מניחה שיש לי אובססיה קטנה לפולניות בזמן האחרון), היא מבשרת על החדשות בדרך הטובה ביותר שיש: היא קונה סלון חדש. " "אמא, הן יפהפיות," אמרתי, מלטפת בידי את מסעד הכורסה. "הן מעור אמיתי," היא ענתה בנחת, "לא יהיו בושות בשבעה" " (עמ' 42).

בין לבין היא נכנסת להריון, משמינה (לא מנחת), מוצאת עצמה במשבר בחיי הזוגיות ובחיי המשפחה, וזה לא ממש נגמר….

מה שמדהים, זה שזו לא אופרת סבון.
הורים יכולים להזדהות עם הדאגה לילדים, וגם עם הדאגה להורים המזדקנים.
נשים תהנהנה בהסכמה כששירה תספר איך ש"החלק היחיד בגוף שלי שהתנועע בקלילות היה האצבעות על הפסנתר" (עמ' 118).
כולם יוכלו להזדהות עם תסכולו של איתי, האח הצעיר, שלא עומד בציפיות הוריו. לא ממש באשמתו, הוא הרי לא אשם ש"יום אחד מחבל דפוק שאין לי איתו דבר וחצי דבר החליט להתפוצץ בדיוק מול השולחן שלי ושל אבא." (עמ' 211).
וגם להתמוגג מפניני הדור הצעיר, כשתמר הקטנה אומרת לאביה הכירורג, ש"ניסה ללמד את תמר איפה מונחים איברי הבטן השונים. "לי אין כלבלב בבטן!" היא הודיעה לו" (עמ' 200).

אני אוהבת את טלי וישנה. יש לה את היכולת להפוך כל אירוע טרגי ונורא ככל שיהיה למשהו שמעורר לעיתים חיוך. כך היא עשתה בספרה "אחי הקטן והמצוייר", שעסק בהתעללות מינית, וגם בספר הנוכחי, שהיה לו את כל האופציה לגרום לקורא הממוצע לחתוך ורידים ולמות לו בשקט. בחושך. לבד.
אני כבר מחכה לספר הבא שלה.

מסוקרנים? קראו את הפרק הראשון

לסיכום, ספר על משפחה אחת רגילה בישראל. שדברים קורים לה. כמו בחיים.

חשבתי על זה הרבה/טלי וישנה
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
245 ע"מ

תחשבו לרגע

יום ראשון, 22 במרץ, 2009

קטע שהגיע אלי במייל, שנכתב על ידי גבריאל גרסייה מרקס בימיו האחרונים, כשגסס מסרטן:

אם לרגע אלוהים היה שוכח
כי אני רק בובת סמרטוטים,
והיה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול.
יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב,
אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.

הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים,
אלא לפי ערכם.

הייתי ישן מעט וחולם יותר.
אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים,
אנו מפסידים שישים שניות של אור.

הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו,
הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.

אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש,
חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.

הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים, בחושבם שהם
מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים
ברגע שמפסיקים להתאהב!

לילד הייתי נותן כנפיים,
אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה,
אלא עם השכחה.

כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים…

למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי

לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.

למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה
את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת,
רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.

כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם,
אבל באמת – הם לא יעזרו לי, משום שכאשר ישימו
אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה
בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה
ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.

אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים
לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך",
מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך.

תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת,
בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה
והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך
עד כמה אני אוהב אותך ושלעולם לא אשכחך.

המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן.

היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך.
בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם
לא יגיע, בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך,
לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.

שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה
זקוק להם

יום טוב שיהיה לכולם

עדכון: בסופו של דבר מתברר שהקטע המקסים כלל אינו של גרסיה מרקס, שאף טען שמה שהכי פגע בו בפרסום הקטע היא העובדה שאנשים האמינו שהוא מסוגל לפרסם קטע כל כך קטשי. את הקטע כתב במקור Johnny Welch . ותודה לdawoun.