ארכיון פוסטים עם התג "עם עובד"

הספר ששבר את ליבי

יום שני, 22 ביולי, 2013

שתיים דובים

"אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני- לבן ועבה ואחר- בא תחתיו. עוביו כולו כוח. לובנו לובן מוות. עין השמש לא משזפת אותו, עיני האדם לא שוזפות" (עמ' 20).
זהו סיפורה של רותה, אם שכולה, אישה שבעלה נעלם ונאלם, שאמה ברחה למרחקים.
לא פחות מזה, זהו סיפורה של ישראל של פעם. של ישראל שהייתה, ואיננה, ובמידה רבה טוב שכך.

רבות נכתב כבר על ספרו שליו, "הספר הראשון שמדבר על נקמה ואלימות", כך קראתי בעיתון, וישר אמרתי "הו, זה בשבילי" :lol:. ואכן, הנקמה איומה ונוראה, נקמה חולנית שגרמה לי לשבת ולחשוב שוב ושוב איך מאיר שליו, אדם שנראה כה עדין ונחמד, יכול להיות אכזר כל כך, נקמה אכזרית בהתאם למשל ממנו נלקחה. אבל מעבר לסיפור הנקמה, זהו ספר שמדבר על שכול, על אבל ובעיקר על מה קורה כשהלב נשבר אבל הגוף עדיין מתפקד.

מעשה במשפחה שורשית. מכובדת. מאותן משפחות המכונות "מלח הארץ". כולם יודעים שעם זאב, אב המשפחה, לא מתעסקים. גם אנחנו, הקוראים, נלמד את זה. נכון שיש כל מיני שמועות, אבל על כל משפחות האצולה יש שמועות….

יכולתי לשבת ולנתח שעות את העובדה שהאיש שרוחו נושבת לכל אורך הספר, זאב תבורי, איבד את עינו ומסתובב עם רטיה שחורה; אפשר היה להוסיף ולומר שהוא, כמו תמיד אצל שליו, בן למושבה ותיקה; שהוא היה הראשון שנולדה לו בת במושבה (אם כי יש לציין שמשה דיין היה הילד השני שנולד בקיבוץ דגניה. כמעט זהה). אבל הקריצות הללו, הגם שהוסיפו לנדבך הסופי, האיום- משהו של הספר, פחות עניינו אותי.

כי אותי עניינו רותה ואיתן ונטע. רותה שאהבה את איתן, שאהב את רותה. ונטע, בנם יחידם שנולד מאהבה, וכשמת נדמה היה שלקח איתו את אהבתם "נטע נקבר בבית הקברות ואיתן נקבר בתוך עצמו" (עמ' 147).

כי מה כבר אפשר להגיד כשהילד שלך מת? אפשר לדבר על אשמה. אפשר לדבר על געגוע. אבל איך מדברים על הריק הזה? על מה שנעלם ואיננו?
ושליו, דווקא בקול נשי, עשה זאת היטב: "צעד ועוד צעד, שנה ועוד שנה, שתים עשרה אזכרות שבהן לא השתתף, שינם עשר ימי הולדת שציינתי לבדי, שנים עשר סדרי פסח בלי נטע ובלי אביו, שישב לבד ועישן במשתלה ולא שעה אל הקניידעלך ואל הגעפילטא פיש שדוביק הוציא אליו כמו שמוציאים שיירים לכלב שקשור בחוץ, ומאות ביקורים שלי, בלעדיו, בבית הקברות, והמתנה אחת, ארוכה, לא לנטע, ידעתי שנטע לא ישוב. חיכיתי לאיתן- שיחזור" (עמ' 149).

ספר שהצליח לגעת בי ולהרטיט כל נים ונים בלבי.
לא חוכמה שבכיתי בו, לא חוכמה שרצתי לחבק את העולל. לא חוכמה שנהנתי מהעובדה ששעתיים שלמות ישבתי ובכיתי לי.
לא חוכמה שרותה, המורה לתנ"ך, הזכירה לי את ל', חברתי המורה לתנ"ך. שתיהן חיות את התנ"ך בדרכן, בימי היומיום, וזה חימם לי את הלב.
החוכמה היא שלמרות הכל, למרות כל העלילה שנבנית, בנקודה מסוימת הצליח שליו להקפיא לי את הדם (ומי שמכיר את אהבתי לרוע יודע עד כמה זה קשה), ובעת ובעונה אחת גרם לי לחבק את הספר אל לוח ליבי כשסיימתי אותו.
והיה לי עצוב, כי יש גם משל ונמשל. והנמשל הם אנחנו. ומה שאנחנו מוכנים ויכולים לעשות. וממה אנחנו מוכנים להעלים עין.

אני מודה, אני לא מחובבות שליו. אני מתקשה עם סופרים ישראלים ותיאורים ארוכים- ארוכים.
אבל עכשיו, כשרוחו של הספר עדיין בליבי, כשזעזוע ועצב עוטפים אותי בעת ובעונה אחת, יש לי חשק עז לקרוא עוד ממאיר שליו.

לסיכום, לא לבעלי לב חלש (אבל זכרו, מה שלא הורג- מרגש!!)

שתיים דובים/ מאיר שליו
הוצאת עם עובד, 2013
369 עמ'

אמא שלי חושבת שאני אוכל

יום שלישי, 4 בדצמבר, 2012

השעה 19 בערב. הכל חשוך מסביב.
פה ושם אני שומעת שכנים מדברים, אולי השכנה החביבה שלי שוב יצאה לעשן לי מתחת לחלון חדר השינה 👿 .
העולל הקטן יושב לידי על המיטה, ואני מסתכלת עליו עם חיוך גדול.
זו השעה האהובה עלי.

בינינו, זה הנשנוש הטוב ביותר בעולם. אני מתחילה ברגליים. מי היה מאמין ששונאת רגליים שכמותי תטרוף ככה רגל? עוברת דרך הצוואר…. דרך הלחי. יש גם פופיק בדרך.
נכון זה נשמע כמו סיקוול של "דמדומים", אבל הממממ…. כאן אין דם 😆 .

לפעמים העולל מחליט להחזיר מלחמה לאבא ואמא, ואוכל לנו את האף. זה לא פחות חמוד.

באחד השיטוטים שלי בספריות נתקלתי בספר המקסים הזה. לרגע הרגשתי כמו פושעת שנתפסה על חם, אבל אז שקעתי בספר הקטן והמקסים הזה.

נעמה כל כך מתוקה עד שלפעמים לאמא ממש קשה להתאפק.
אולי נעמה תסכים לתת לה רק ביס קטן מהלחי למשל (כי יש לה שתיים), או מהבטן?
אמא מבקשת, נעמה צוחקת,
נעמה מתחבאת, ואמא מחפשת –
בכל הבית, בכל הגוף,
עד למיטה –
לילה טוב, נשיקה וליטוף.

זה ספר קטן, עם איורים מקסימים. תראו!!

איורים נוספים מהספר אפשר למצוא פה.

לסיכום,

אמא שלי חושבת שאני אוכל/מיה סביר
איורים: דנה רונן
הוצאת עם עובד, 2007

מי רוצה שק קמח?

יום שישי, 2 במרץ, 2012

"שק קמח", או בעברית ירושלמית צחה, "אבויויו" הוא אחד הדברים שכולם מכירים. אין אחד שלא חווה זאת, וזה אחד הדברים שאני מצפה בכליון עיניים לעשות עם העולל (טוב, בינינו, מן הסתם מי שיעשה את זה הוא הנסיך, הגבוה אלפי מונים ממני).

גם יונתן אוהב שק קמח.
אבא מסתובב עם שק הקמח בכל הבית, ויונתן, עם הדמון דמיון ילדִי, רואה בכל דבר עיניים ופה ושפה.


אבא מציע לכל דבר את שק הקמח, אפילו לפיל המפחיד שיונתן מפחד ממנו.

לרגע יונתן חושש שאבא ישכח, וימכור את שק הקמח לפיל, אבל אבא זוכר!!!
ומי בסוף קונה את שק הקמח תשאלו? אמא כמובן 🙂 .

ספר מקסים ומחמם לב, שמדבר על דמיון, פחדים, ועל ילד אחד קטן ועטוף באהבה.

לסיכום,

מי רוצה שק קמח?/דוד גרוסמן
איורים: גלעד סופר
הוצאת עם עובד, 2011
לא ממוספר

מכירת חיסול

יום שבת, 18 בפברואר, 2012


תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון.

בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.

מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד.
כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים.

תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.

לורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר.
למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, במהלך הספר.

לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.

הערה חשובה: את הספר קראתי באנגלית, ואם אתם מעוניינים בציטטות, אתם מוזמנים להיכנס לפוסט המקורי. הסיבה העיקרית שאני מעלה את ההמלצה שוב היא שיש אנשים שאוטומטית מתעלמים מהספרים באנגלית עליהם אני ממליצה, וכי המתרגמת היא יעל אכמון, שאני עדיין מלקקת את האצבעות מהתרגום שלה ל"עין החתול".

לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!

מכירת חיסול/יו לורי
The Gun seller/ Hugh Laurie
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת עם עובד, 2012
430 עמ'

טיפול למתקדמים

יום רביעי, 26 באוקטובר, 2011

אחד הדברים המפחידים בעולם הוא להיות הורה.
אתה אף פעם לא  יכול להיות בטוח במה שאתה עושה. אתה אף פעם לא יודע מתי תתברר הטעות, או כמו שאמרה פעם פסיכולוגית שאני מכירה "כל עוד תהיינה אמהות, תהיה לנו עבודה". לא רק בטיפול הילדים, אלא גם, ולא פחות, בטיפול בהורים.

דבר מפחיד לא פחות הוא ללכת לטיפול בכלל, ולטיפול קבוצתי בפרט. אם בטיפול פרטני אתה יושב מול אדם אחד, פותח בפניו את לבך ומקווה לטוב (שהרי בכל זאת מדובר באיש מקצוע…), הרי שבטיפול קבוצתי אתה עושה את אותו הדבר, אבל חוץ מאיש המקצוע יש שם עוד כמה וכמה אנשים אחרים, שאוהבים/מעריכים/חושבים אחרת ממך. פחד אלוהים.

בימי רביעי בערב מתקיימת קבוצת הורים. הקבוצה היא הטרוגנית. יש בה אמהות ואבות, יש חד הורית, יש אפילו את "הומו המחמד". חלק מהילדים הם בגיל ההתבגרות, האחרים עוד לא הגיעו אפילו לכיתה א'.

כל אחד מהמשתתפים בקבוצה מגיע עם מטען משלו.
לכל אחד יש הורים, יש מערכת ערכים, יש שלדים בארון.
כל אחד צריך להתמודד לבד, אבל גם בתוך הקבוצה, עם החיים, עם הילדים ועם ההורים שלו עצמו.

יעל הדיה, שאת ספריה אני מאוד אוהבת, יודעת לגעת באנשים. אישהו במקום להפוך דברים לקלישאה, היא מצליחה לגעת בקישקע (וסליחה על האסוציאציה הפולנית).

אבל הספר עצמו לא הפיל אותי מהכסא.
על גבי הכריכה האחורית מצווין שהדיה הייתה אחת התסריטאיות של הסדרה "בטיפול". בהחלט יכולתי לראות בטיפול הקבוצתי שגיבורי הספר עוברים המשך של הסדרה המדוברת, בעיקר לנוכח דמותה המעצבנת והמתוסבכת לא פחות של הפסיכולוגית, המזכירה בהדהוד את דמותו של ראובן, הפסיכולוג המיתולוגי ב"בטיפול".
מצד שני, בשלב כלשהו בספר גם הציניות שלי ירדה ונכבשתי ביחסי ההורה-ילד. ובכיתי, ורצתי לחבק את העולל, ולהזכיר לעצמי ולו שהוא אדם בזכות עצמו.

ואתם יודעים מה? אם ספר יכול להוציא ממנו כמות כזו של דמעות בקטע קטן יחסית, הוא שווה בכל מקרה.

לסיכום, לא רק לחובבי פסיכולוגיה/יעל הדיה

רביעי בערב/ יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011

464 עמ'

נרדף עד מוות

יום שישי, 17 ביוני, 2011

"עתיד אני למות, ועדיין איני יודע לאן פורחת הנשמה ואם יש חיים מעבר למוות. אני מנסה לכבוש את פחדי. אמש כתבתי שלוש מאות פעמים משפט אחד בלבד: אני עתיד להצלב" (עמ'   8  )

מאז שקראתי את "המיוחלת" המצויין (ואת ספר ההמשך, הפחות מוצלח בעליל) אני מוצאת עצמי נמשכת לישו, או יותר נכון לסיפורים אודות ישו.
באחד מחיטוטיי במדפי הספרים הישנים ומעלי האבק שבהם איש לא נוגע (מלבד כמה תולעי ספרים משוגעות לדבר) נקרה לידי ספר המדבר על תקופת ישו, אבל על אדם אחר לגמרי.

יהודה איש קריות, ששמו היה ככל הנראה יהודה בן שמעון, היה אחד משנים עשר תלמידיו הקרובים של ישו.
ברבות הימים פנה, כך על פי הברית החדשה, אל כהני ישראל והציע להם להסגיר את ישו לידיהם (ובכך למעשה לידי הרומאים). מכאן, ולנצח, מקושר שמו של יהודה איש קריות לבגידה.
עד כדי כך האסוציאציה היא חזקה, עד שבספרו של דנטה "הקומדיה האלוהית" נדון יהודה איש קריות להישאר במדור הנמוך ביותר של הגיהנום, כאחד משלושת החוטאים הגרועים ביותר, כדי להיאכל לנצח בפיו של השטן (לוציפר). שני החוטאים הנוספים הם ברוטוס וקסיוס (ראשי המתנקשים ביוליוס קיסר) שחטאו אף הם בחטא הגדול ביותר- הבגידה באדוניהם.

בספר "יהודה איש קריות" אנו פוגשים ביהודה עשר שנים לאחר צליבתו של ישו.
יהודה, לפי מוסינזון, הוא בעצם אדם קטן ופשוט שנקלע, שלא בטובתו, למהלכים הסטוריים גדולים, או בעברית צחה יותר: לפוליטיקה מלוכלכת.
הוא בורח ליוון, שם הוא מאמץ לעצמו זהות חדשה, אנטיפטר האדומי, מתחתן ועובד כבעל אכסניה.
הוא טוען, לאורך כל הספר, כי הוא תלמידו הנאמן של ישו, שעשה אך ורק את אשר ציווה אותו מנהיגו. לטענתו, רצה ישו להפטר מגופו הגשמי.
אבל יהודה נרדף גם ביוון, בין אם בשל יסורי מצפונו, הנזונים מהתעוררות הנצרות ביוון (ומכאן גם משטף ספורי הזוועה על בגידתו) ואם בשל הגעתם לאי של תלמידים אחרים של ישו, המזהים אותו.
סופו של יהודה ידוע מראש, לא משנה אם התאבד (לפי המסורת) או נצלב (לפי מוסינזון).

יש בספר הסתכלות צינית למדי על "תעשיית הקדושים". אחת הסיבות להוצאת יהודה איש קריות להורג בסופו של דבר, הוא הצורך ביצירת קדוש חדש, ומכאן כותרת המשנה של הספר- גרימוס הקדוש, שאמור להיות אדם פשוט מהישוב, השנוא על כולם, ההופך לקדוש בעיקר בשל העובדה שלא עשה דבר בעולם אכזרי.

ומי אמר שהספרות מחקה את החיים ולא להיפך? בשנת 1984 נמצא במערת קבורה במצרים מסמך המכיל, בין היתר, את "הבשורה על פי יהודה איש קריות". בגרסת "הבשורה" נטען כי ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים הייתה של ישו ושל יהודה איש קריות יחדיו, בין השאר כדי להציל את תלמידיו של ישו מרדיפה.

הספר יצא בשנת 1962 בהוצאת עם עובד, אך לצערי לא מופיע באתר ההוצאה. בשנת 1991 הוא עוּבד לתסכיתי רדיו עבור קול ישראל. הספר תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית והולנדית.

לסיכום,
ברבורים (כי הנושא מרתק, השפה עינגה את לבי עד מאוד, אבל באיזשהו שלב העלילה כבר 'נמרחה' מדי)

יהודה איש קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש/ יגאל מוסינזון
הוצאת עם עובד, 1964
222 עמ'

אוכלי הגחלים

יום ראשון, 21 בנובמבר, 2010

מרדכי גרינשטיין מתבייש. הוא כל כך מתבייש עד שהוא קובר עצמו בעבודה כל היום, ובערב הולך שעות בחושך עד לביתו.
הוא כל כך מתבייש, עד שהוא נוכח נפקד בחייו. למעשה, אם תרצו, אין לו ממש חיים. משפחה- אין, חברים- אין, עבודה- אין (הוא יצא לפנסיה למרות שביקש להאריך את שנות עבודתו), אהבה- אין.

בגיל 71 מרשה לעצמו מרדכי לעשות דבר שמעולם לא עשה- להתחבר לקבוצת אנשים שלא פגש מעולם ולנסוע למקום לא ידוע, לתאילנד.

בתאילנד פוגש מרדכי שוב את עברו: את מארק גרינשטיין, צעיר פולני מטורזן ויהיר, שחי את חייו כאילו אין מחר, עד שהכל משתבש.
מארק לא מתבייש. הוא שורד. הוא עושה הכל כדי לשרוד.

וכשדורה, אלמנה שמשתתפת בטיול, נכנסת לחייו של מרדכי, האיזון בין מרדכי למארק מופר פתאום.

אני חייבת להודות שהגעתי לספר הזה בחשדנות רבה. אני לא חובבת ספרות מקורית, וספרות שואה שמתרחשת בתאילנד נראתה לי קצת, איך לומר, חשודה.
אבל מעבר לתפאורה יש כאן דיון בשאלה חשובה, לא רק בהקשר ה'שואתי'- עד כמה העבר שלנו אחראי על עתידנו? מתי מותר לנו לסלוח לעצמנו, והאם צריך בכלל?

לסיכום, זה לא ספר מופת. חלק מהזמן תהיתי על מה ולמה היה כ"כ הרבה רעש סביבו, ואז הגיע הסוף שהאיר את כל הספר באור חדש.

(בגלל הסוף, אחרת זה היה "רק" 4 ברבורים, אבל הנושא חשוב- ובקיצור- כדאי מאוד)

לדף הספר באתר ההוצאה.
קומונת "גם ספרים" אירחה את גיל אילוטוביץ
ובאופן מקרי למדי, ישנו מפגש עם הסופר ביום חמישי הקרוב ברמת גן.

אוכלי הגחלים/ גיל אילוטוביץ
הוצאת עם עובד, 2009
286 עמ'

בינת השכווי

יום שני, 31 במאי, 2010

חברה שלי דחפה לי ספר ליד. "את חייבת לקרוא אותו", אמרה והסתלקה.
אז קראתי. הייתה לי ברירה?

"היום הזה יפה מיום אתמול, מפני שהוא ישנו והאתמול איננו עוד" (עמ' 161).
זה למעשה המוטו של הספר.

מעשה ברופא כפרי זקן, שמחכה פחות או יותר שהמוות יבוא. הוא בודד בעולם. אהובתו היחידה נפטרה מסיבוכים בלידה, כשטיפל בחולים רחוק מהבית, ואחרי ספור אהבה קטן ומלא יסורי מצפון (אחד הרגעים בספר בו ליבי יצא אליו) שמא הוא פוגע בזכרה של אשתו האהובה, הוא נותר לבדו.
למעשה, הוא לא בדיוק לבד.
יחד איתו נמצא פדרו, השכווי אם תרצו, תרנגול כפרי מצוי. פדרו הוא מעין אלטר אגו של הרופא. הוא מעודד אותו, "מתחיל" עם כל התרנגולות, ובקיצור- הוא הרוח החיה שביניהם.

אם אתם מחפשים ספר מלא עלילה, זה לא הספר הנכון.
אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם להבין את תהליך הזקנה ואת הבדידות המתלווה אליה, זה הספר.
ספר קטן, מלא הגיגים ונגיעות קטנות- קטנות בלב.

אני מודה שמעולם לא קראתי את ספריו של אביגדור דגן.
הופתעתי לגלות שאביגדור דגן הוא לא קיבוצניק שורשי, כמו שניתן להניח, אלא שמו העברי של ויקטור פישל, שנולד בצ'כיה בשנת 1912. יתרה מזאת, הספר לא נכתב במקור בעברית, אלא בצ'כית, ויצא לראשונה בשוייץ.
אביגדור דגן (1912-2006) היה איש משרד החוץ , שכיהן שנים רבות בתפקידים יצוגיים רבים בחו"ל, במקביל הוציא לאור את ספריו (הוא לא כתב בעברית).

לסיכום,
(כי הנושא נגע בי, אבל אין בו יותר מדי תוכן)

בינת השכווי/אביגדור דגן
מאנגלית: צבי ארד
הוצאת עם עובד, 1978

190 ע"מ

אדם בתוך עצמו הוא גר

יום ראשון, 28 במרץ, 2010

אוגוסט יושב לו בביתו. הוא לא עושה דבר מעבר לזה.
יחד עמו יושבת מרים, בתו, שחיה לה בבדידות מזהרת מאז נפרדה מבעלה. לא מזמן הצטרפה אליהם גם הנכדה, קטיה, בתה של מרים, שראתה בסרטוני הוידאו כיצד עורפים את ראשה של אהובה, שנשבה בעירק.

אם אפשר היה להגדיר אֱבֶל ע"פ ספר, זה היה אחד הספרים המובילים ברשימה.

ספר שלא קורה בו הרבה.
שלושה אנשים שונים מתאבלים על דברים שונים, חיים בבדידות מזהרת ובורחים, מי לסרטים, מי לעבודה ומי לספורים מומצאים.

אוגוסט, גיבור הספר, התאלמן מאשתו וכעת הוא חי בעיקר בלילות, כשהבית שקט והוא לא צריך יותר להיות חזק למען האחרים.
אז הוא הופך להיות 'סתם אחד', ששמו בריק, המוצא עצמו במציאות אלטרנטיבית בה מגדלי התאומים עדיין קיימים, אבל מלחמת אזרחים אכזרית מתרחשת, אם תרצו- סימן שלא ניתן לברוח ממלחמה וכאב.
אומרים שבחושך מגיעות המחשבות הקשות, וגם לאוגוסט מגיעות מחשבות אלו, בצורת הספור שהוא טווה- האם לאור העובדה שמגדלי התאומים עדיין קיימים יוכל טיטו, אהוב לבה של הנכדה, להנצל? האם על אשתו הבדיונית אוגוסט ישמור טוב יותר?

זה ספור על בדידות גדולה, על אנשים שלא באמת מדברים זה עם זה, בעיקר כי אין מה להגיד.

מעולם לא הייתי מחובבות פול אוסטר, ואני בספק אם אי פעם אהפוך לכזו.
זה ספר קטן שלא השאיר לי המון משקע אחרי, אבל במהלך הקריאה כבדה עלי הנשימה.

את הספר, המדבר כל כך על שכול, כאב, געגוע למה שהיה ויסורי המצפון של אלו שנשארו מאחור (ובחיים), הקדיש אוסטר למשפחתו של דוד גרוסמן ולזכר בנו, אורי גרוסמן.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

לסיכום, לאוהבי אוסטר בלבד.
(כי הנושא קרוב ללבי, אבל סגנון הכתיבה לא ממש בשבילי)

איש בחושך/ פול אוסטר
Man in the dark/ Paul Auster
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2008
172 ע"מ

רדי מהר שמש

יום שישי, 3 ביולי, 2009


הכל היה טוב בחייהם של מייקל פאט וסאלי. הם חיו בדירה קטנה בניו יורק, מייקל כתב, פאט עבדה על כוריאוגרפיה למופע הבלט הבא שתעלה, סאלי הייתה תלמידה. הכל היה טוב. ואז:
"בחמישה ביולי 1996 הוכתה בתי בשיגעון".

כך זה מתחיל. וכך זה נגמר. כי החיים לעולם לא יחזרו  להיות אותו הדבר.

 

מה קורה למשפחה שיום אחד אחד מילדיה חולה במחלה קשה? כאן לא מדובר במחלה "נורמלית" דוגמת סרטן או סכרת. כאן מדובר במחלה אחרת לגמרי, מסוג המחלות ההן, שלא מדברים עליהן כדי שלא יצביעו עליה אחר כך ברחוב. מה עושים עם ילדה שבוקר אחד קמה כשהיא בהתקף פסיכוטי? מה עושים אחר כך, כשמגלים שהיא חולה בהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה?)

הספר מתאר את השלבים הראשונים של ההתמודדות. ההכרה שמשהו לא בסדר, האשפוז הראשון (הטראומטי), השיקום. כל הורה יגיד לכם שכשילד חולה הכל משתנה. משהו בדחיפות ובלכידות המשפחתית משתנה בבת אחת. אבל כשילד חולה במחלת נפש, הנטיה הראשונית, הבלתי מודעת לעתים, היא הרצון להחביא. יש משהו מאוד מאיים במחלות נפש, איכשהו תמיד עולה השאלה "מה עשיתי שזה קרה". יש לא מעט פחד מהלא ידוע. היא תמיד תשאר באותו המצב? יהיה שיפור? היא תחזור למה שהייתה קודם? ובעיקר- "למה זה קרה דווקא לי/לנו".

זה לא ספר גדול, אין כאן טוויסטים בעלילה, אבל זה ספר חזק מהחיים. אין הרבה ספרים (ובטח ובטח לא בעברית) שמתארים את התפרצות מחלת הנפש מזווית המבט של המשפחה. על ההתמודדות, הקרעים והשברים שאיתם המשפחה מתמודדת. על הקשיים של החולה עצמו, שלפתע פתאום לא מכיר עוד את עצמו, או כמו שסאלי מגדירה את זה:"אני מנסה לברר מי אני"(עמ` 206).

מעבר להתמודדות המיידית עם מחלת הנפש של סאלי, מתמודד מייקל עם יחסיו עם גרושתו, אמה של סאלי, עם אמו שלו, עם אחיו החולה אף הוא במחלת נפש. אלו חיים אמיתיים שצבועים בשלל צבעים אפורים, כמעט ולא בשחור- לבן. יש לא מעט עצב בספר הזה, ויותר מזה, לא מעט אהבה. לא מעט משפחות מתפרקות במצבי משבר שכאלה. במשפחה הזו, זה לא קורה.

"בימינו כמעט אסור לדבר על אי שפיות אלא בתור מחלה כימית של המוח- וברמה מסוימת, כך היא באמת. אבל היו לי רגעים עם בתי שבהם הייתה לי תחושה קשה שאני מצוי במחיצתו של כוח טבעי נדיר, כמו סופה אדירה או מבול: הרסני, אבל בדרכו שלו גם מדהים"(עמ` 7)

 

ספר מומלץ. מאוד.

כאן אפשר לשמוע את מייקל גרינברג מדבר.

רדי מהר,שמש/מייקל גרינברג
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד,2008
239 ע"מ