ארכיון פוסטים עם התג "פוליטיקה"

אונס פוליטי

יום רביעי, 23 בנובמבר, 2011

נתחיל בעובדות היבשות: באמצע שנות השבעים הסתובבה ברחובות מסויימים בתל אביב חיית טרף. היא הייתה מסוכנת. ושקטה. ידעו להגיד עליה שהיא בעלת תלתלים. ושפם. ושומה גדולה על הגב. העיתונים היו אלו שפרסמו את כינויה: "האנס המנומס". הוא תקף 16 נשים (שידוע עליהן), וקיבל את שמו כיוון שנהג להתנצל לאחר האונס, להציע להן שיזמין מונית וכו'. שנתיים לאחר מכן הוא נעצר, והורשע באונס. הוא קיבל 30 שנה, וכמו תמיד במדינה שלנו שוחרר הרבה, הרבה יותר מדי מוקדם. הוא שוחרר אחרי 10 שנים בלבד.

נמשיך בפרטים הבדיוניים: שנים אחרי נפגשו במקרה, או שלא, שתיים מקורבנותיו, שתיהן שייכות לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני לא סתם מציינת את העובדה הזו, אנחנו עוד נחזור אליה.
כאמור, שתיים מהקורבנות נפגשות. האחת השתקמה. היא אמא. היא נשואה. יש לה שני ילדים, ובעל. והיא עסוקה במלחמה למען קורבנות שקטים אחרים. הפלסטינאים.
השניה עובדת כמתורגמנית. היא אם חד הורית. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, ברמה האישית. רק שהיא לא זוכרת מה היה שם בדיוק, והיא מתעקשת לדעת.

ועכשיו פסק זמן לשניה: אין דבר כזה אונס לא פוליטי. אונס הוא אקט פוליטי, אבל לא הפוליטי הישראלי, אלא הפוליטי הג'נדרי. אונס זה אקט של שליטה וכוחנות.

נחזור לפרטים החשובים: הסרט "לא רואים עלייך" הוא סרט חשוב. הוא חשוב, כי הוא מדבר בדיוק על מה שקורה לנפגעת תקיפה מינית, לשון מכובסת למישהי שמישהו דרך עליה, חדר אליה, והשאיר אותה להתמודד עם ההריסות. הסרט, שנקרא באנגלית "Invisible", מתאר בדייקנות שרק מי שהייתה שם יכולה להבין, עד כמה חוויית האונס מערערת את עולמך, גם כשאת "משתקמת". כי משתקמת פירושה לא מדברת על האונס, לא חושבת עליו, ופשוט חיה את החיים שלך, כי למה לדבר על מה שהיה בעבר?
זה לא סרט גדול. יש בו שתי נשים, גדולות מהחיים- לילי(רונית אלקבץ) ונירה (יבגניה דודינה) ומעט מאוד דמויות משנה. נכון שאומרים בכל מקום שהדמויות בדיוניות, אבל הן מבוססות, באופן חופשי, על דמויותיהן של יוצרות הסרט, מיכל אביעד וטל עומר, שנאנסו בעבר על ידי "האנס המנומס".
הסרט עוסק בחיי הנשים עשרים שנה אחרי האונס, כשהן רוצות לדעת, או יותר נכון להבין, מה היה שם. מה קרה להן אז, כי איך זה משפיע הצופה ההדיוט רואה בדיוק.

ועכשיו לנימה האישית: אחרי שאמרתי דברי הלל, הרשו לי לומר משהו. נמאס לי. אני לא חושבת שכל גבר הוא אנס בפוטנציה. אני לא חושבת שכל גבר הוא מאנייק, כובש, חייל, אונס ו/או לא אמפטי. ואני אומרת את כל זה, כי החלוקה בסרט היא דיכוטומית מאוד: יש את הנשים, שהן אינן חלשות, כי הרי הן שרדו. ויש את כל השאר. ובכל השאר הכוונה היא לגברים בכלל, ולגברים ישראלים בלבד.
הגבר הישראלי מוצג כאן במלוא כיעורו: בין אם מדובר בשוטר, שהדבר היחיד שהוא זוכר מחקירת הנאנסת הוא ש"היית יפה. בתולה", או בחייל שצועק על פעילת שמאל שהיא, וסליחה על הביטוי, "צריכה זיון", או אפילו בעל שלא מבין למה צריך לחזור למשהו שהיה פעם. הגברים היחידים שעוד איכשהו קצת רגישים הם לא ישראלים. וזה צרם.

יש נטיה בארגוני נשים בכלל, בארגונים העוסקים באלימות כנגד נשים בפרט, לצור השוואות. להגיד גבר=חייל=כובש=אנס. הבעיה באקסיומות היא, שאיך לומר, הן קצת כוללניות, לא? אנסים יש מכל הגזעים, מכל הדתות, מכל המגזרים. גם נאנסות, אגב. הנסיון לשייך את המאבק באונס לצד אחד של המפה הוא נואל, במקרה הטוב, אכזרי במקרה הרע. שיוך פוליטי במקרה כזה גורם להדרה של לא מעט נשים (וגם גברים) מהשיח בנושא, וכן, גם מבקשת עזרה ו/או מתן תמיכה. ואני יודעת על מה אני מדברת.

אבל בואו נחזור לרגע לסרט: אחד הרגעים החזקים בסרט הוא כאשר הן מתחקות אחר עקבותיו של האנס. הן נוסעות למקום מגוריו, ויש קלוז אפ על חלון פתוח. "כאן גר האנס המנומס". לכו תדעו איפה זה, הרי בכל מקום יכול להיות אנס. בתכל'ס, יש לא מעט אנסים סביבנו. חשוב לזכור את זה. חשוב לזכור שלאנס אין קרניים. אין זנב. ואחת מכל שלוש נשים נפגעה מינית.

יצאתי עצבנית מהסרט. זה לא בהכרח רע. הוא גרם לי לחשוב, הוא גרם לי להצטער על השיוך הפוליטי, הוא גרם לי לחפש (ולמצוא) מיהו האנס המנומס, ולדעת שהוא גר באיזור נתניה. אפשר גם לחפש בתגובות לפרסומים שונים ולמצוא את שמו (גם אם יש כלי תקשורת שטוענים שבשל הזמן שחלף אין צורך לפרסם את שמו). זו לא בעיה גדולה. 

לסיכום, למרות הטעם המר שנשאר לי, חשוב לראות את הסרט.

עד הירח ובחזרה

יום רביעי, 5 באוקטובר, 2011

מערכה ראשונה: אשה קמה בבוקר. היא מחייכת, היא מאושרת. הנסיך שלה, אהוב ליבה, חוזר היום הביתה אחרי שירות מילואים ארוך. כשחזר לחופשה קצרה, לא נפרדו כמו שצריך, בחיבוק ארוך, והיא מתגעגעת. עכשיו הזמן לבשל לו את האוכל שהוא אוהב, שיתפנק קצת. מגיע לו.
"בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. זה הבוקר האחרון שלו במילואים. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי החיבוק." (עמ' 12).

מערכה שניה: יש את הרגע הזה, הרגע שבו מודיעים ברדיו שמשהו קרה. משהו קרה, ואת לא מצליחה לאתר אותו. את לא מצליחה לאתר אותו, ואת יודעת שזה לא אומר כלום, כי יכול להיות שרשת הפלאפונים קרסה, יכול להיות שהוא עסוק, יכול להיות מליון ואחד דברים. יש את הרגע הזה, שבו את אומרת לעצמך "משהו קרה", אבל אז את ישר צוחקת על עצמך על הסרטים שאליהם את מכניסה את עצמך, ויודעת שהוא יכעס כשהוא ישמע את זה. הוא שונא פאניקה.

מערכה שלישית: "ואז דופקים בדלת. לינה פותחת. אני עדיין לא רואה מי עומד בכניסה. אני רק רואה את הפנים של לינה הופכים לבנים מול העיניים שלי" (עמ' 20).

יש לא מעט משפחות שעוצרות שם. זה הרגע שבו חיים שלמים נגמרים, וחיים אחרים לגמרי מתחילים. יש מעט מאוד משפחות, אנשים, שמכאן ממשיכים לסיוט שלם וארוך אחר.

קרנית גולדווסר היא הסיוט הכי גדול שלי (סליחה קרנית, את יודעת שזה לא את, זה לא אישי). לחשוב שמשהו עלול לקרות לאהובי, לנסיך הפרטי שלי, לחשוב על הימים הארוכים בהם את יודעת (אולי, כמעט בוודאות, אבל אולי) שהוא מת, אבל אולי הוא חי, ואת לא יודעת מה קורה, ואין לך שום יכולת לעשות משהו.

את הנסיך הכרתי ימים מעטים לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה. את ספורה של קרנית ליוויתי, כמו רובנו, בעיניים דומעות ובהרבה כאב לב. זה לא העניין הפוליטי, זה לא העניין הבטחוני. זה הרצון להחזיר את האהוב הביתה.
ולכן, כשנתקלתי בספר בחנות לא הססתי לרגע.

היה לי חשוב לקרוא את ספורה, כי ישראל של היום, אחרי המלחמה וכשגלעד שליט עדיין בשבי, היא ישראל צינית יותר, מפוכחת יותר, אולי אפילו זועמת יותר, ותהליך ההתפכחות הזה מתואר היטב בספר.

אחד הדיאלוגים המאוד נפוצים בחיינו מתנהל, ברמות שונות לאורך כל חיינו, בצורה הבאה:
"את/ה אוהב/ת אותי? עד כמה את/ה אוהב/ת אותי?"
"עד הירח ובחזרה".
לעיתים מאוד רחוקות אנחנו נתקלים ממש במישהו שעושה הכל, מגיע עד הירח ובחזרה, למען אהוב ליבו. וכשזה קורה, חובה עלינו לתמוך,ולחבק, ולהעריך.

קראתי לא מעט כתבות על קרנית לאורך השנים. קראתי גם כתבות שפורסמו לקראת צאת ספרה. ראיתי גם ראיון שפורסם איתה בימים האחרונים. ראיתי את הטוקבקים בעדה ונגדה. איני חושבת שהיא ממנפת את השכול לטובתה האישית. אני חושבת שמדובר באישה אחת, קרנית של אודי, שמצאה את עצמה יום אחד בלב העניין התקשורתי, והיא משתדלת לחיות עם זה.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, ספר שאינו נמדד באיכויות הספרותיות שלו, אלא בתוכן שלו.
 (כי אי אפשר אחרת, כי זה הפחד הגדול שלי, כי זה במקום חיבוק)

הדרך אליך/קרנית גולדווסר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
271 עמ'

נשואה לאמריקה

יום שני, 1 באוגוסט, 2011

"בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם. האתגר הוא לאו דווקא להיכנס למיטה. אני מרגישה את השלבים הנורמליים של ההתעייפות, את אובדן הריכוז שנעשה מודגש יותר עם כל חצי שעה שחולפת אחרי עשר בלילה, וכשאני נשכבת מתחת לשמיכה, בדרך כלל מעט אחרי אחת עשרה- לפעמים בעלי עדיין באמבטיה או מעלעל בכמה ניירות אחרונים, מדבר אלי מקצה החדר- ואני מתחילה להיסחף אל השינה. כשהוא נכנס למיטה, הוא מערסל אותי, ואני מגיחה חזרה מתוך ים התרדמה, אנחנו מחליפים מילות אהבה, ובטשטוש הרגעי הזה אני מאמינה שמשהו מהותי עדיין שלנו, שגופינו בחשכה הם הדבר האמיתי. ושכל השאר- החשיפה והחובות והמחלוקות- הוא בדיה והעמדת פנים. אבל כשאני מתעוררת בשתיים לפנות בוקר בערך, אני חוששת שההפך הוא הנכון". (עמ' 12)

כשקראתי את הפסקה הזו חייכתי לעצמי. כי גם אני כזו. גם אני נרדמת לא פעם ולא פעמיים לפני שהנסיך מגיע לחבק אותי בלילה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שיכולתי להזדהות עם אליס בלקוול, ולו בשל העובדה שהיא ספרנית במקצועה, ושהיא התחתנה עם אדם שונה ממנה בתכלית, בין אם באופיו ובין אם בהשקפתו הפוליטית.

שלא כמו אליס, אני כבר לא צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאלו הם חיי, והנסיך הוא אכן נסיך בשר ודם. אבל ההבדל הקטן הוא שאני נשואה באושר רק שנתיים וחצי, ואליס נשואה לצ'ארלי הרבה הרבה הרבה יותר.
הבדל קטן ומשמעותי נוסף הוא כתובת המגורים שלנו. בעוד שאני גרה ברחוב אפרורי ושגרתי, בעיר שבעבר הייתה עיר של זהב והיום של הרבה צבעים אחרים, אליס גרה בבית אמריקאי לבן, הנמצא בשדרות פנסילווניה 1600.

זהו ספורה של אליס בלקוול, ספרנית מוויסקונסין, שמצאה את עצמה נשואה לצ'ארלי הכריזמטי והסוער. היא לא באמת חשבה שהוא יהיה פוליטיקאי. היא לא באמת האמינה שהוא יבחר לנשיאות המדינה. היא לא באמת האמינה שאלו יהיו חייה. וכדי להסיר ספק, אומר כבר עכשיו- אליס מאוד אוהבת את בעלה.
הספר מבוסס באופן חופשי על חייה של לורה בוש, דבר שהחלט הוסיף עניין מבחינתי לספר.

תחשבו על זה- אדם כל כך שנוי במחלוקת כמו ג'ורג' בוש, או בכלל, כל אדם בעמדת כח שכזו, מה אנחנו באמת יודעים על האשה לצידו?
תוסיפו לכך את הקסם של אמריקה הישנה, ההיא מהסרטים של שנות ה-70', לפני שכולנו גילינו מה באמת קורה בעיירות עם הגדרות הלבנות, ותקבלו ספר מקסים, לא כבד במיוחד, המתאים במיוחד לימים החמים.
אני חושבת שיש לא מעט (א)נשים שאחרי כמה עשרות שנים מתעוררות יום אחד, או אולי אפילו באמצע הלילה, מזיעות כולן, ותוהות אל מול הגבר הנוחר לצידן האם הן עשו טעות איומה, או יותר נכון לומר- "מה היה קורה לוּ".

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (בתנאי שאתם לא באים עם ציפיות גדולות מדי)

נשואה לאמריקה/ קרטיס סיטנפלד
American Wife/ Curtis Sittenfeld
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2011
559 עמ'

העולם הוא עגול

יום חמישי, 30 בדצמבר, 2010

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:
ערב אחד, בשמונה בערב כמובן, עומד ראש ממשלת ישראל בפני מצלמות הטלוויזיה ומכריז על הסכם שנחתם עם הפלשתינאים.
על פי ההסכם, גורל מדינת ישראל וגורל המדינה הפלשתינאית יוכרע באמצעי פשוט, נייטרלי וחסר אמוציות: משחק כדורגל.
המפסידים יעזבו את המדינה ויחזרו בהם מכל תביעותיהם ההסטוריות.

האם המציאות הזו כל כך מופרכת? אני לא בטוחה שזה מופרך יותר, מנגיד, להסתמך על מתן מיצובישי לחברי כנסת, אבל יש שיגידו (וסביר להניח שבצדק) שזהו טיעון פופוליסטי.

איתי מאירסון מכניס אותנו למציאות ספק הזויה, ספק אופטימית. העובדה שסכסוך בן 2000 (+) שנה אמור להסתיים במשחק כדורגל אינה הופכת את הדברים לפשוטים יותר, נהפוך הוא.
עלילת הספר דומה במידה רבה למעקב אנתרופולי, אם תרצו, לתהליכים החברתיים המתרחשים בעקבות ההחלטה: בין אם מדובר באמונה הגדולה של אנשי הימין בעזרה האלוהית, בהסתה ובסתימת הפיות כנגד המתנגדים, בהקמת תנועת מחאה נשית מעיקרה כנגד הסתמכות על משחק גברי, בהתעלמות מהחלטות משפטיות לגבי המיעוט הערבי, ובלא מעט תככנות פוליטית, שמוכיחה שוב ושוב עד כמה פוליטיקה היא דבר מלוכלך.

כאחת שאינה מבינה דבר וחצי דבר בכדורגל (ולא ממש מעוניינת להבין), אני מודה ומתוודה שהתעלמתי מהספר, שחיכה בשקט על המדף שנתיים, וחבל שכך.
הספר מעניין, לא רק חובבי כדורגל אלא גם חובבי פוליטיקה ותקשורת, ובכלל אנשים שגרים פה.
אבל מה אומר ומה אגיד, איכשהו הסוף השאיר אותי עם טעם מר. מבחינה ספרותית אולי צדק הסופר כשחתם את ספרו בסוף פתוח, אבל אם אתה כבר בועט במוסכמות ובפרות קדושות יותר או פחות, תבעט עד הדקה ה-90. לא ככה?

איתי מאירסון הוא משורר ועתונאי.

לסיכום,

לקריאת הפרק הראשון באתר ההוצאה.

מלחמת 90 הדקות/ איתי מאירסון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2008
205 עמ'.

אהבה שאינה תלויה בדבר

יום ראשון, 26 בספטמבר, 2010

יש לא מעט ספרים הדנים בשאלה האם צריך, האם אפשר, לאהוב את ילדך בכל מצב?

שני זוגות נפגשים לארוחת ערב במסעדה פלצנית ומהודרת. שני הגברים הם אחים.
הבכור הוא פוליטיקאי נוצץ ומבטיח, הצעיר מורה בתיכון שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת בשל בעיות בריאות.
הם נפגשים כדי לדבר על המעשה הנורא שעשו ילדיהם.

העובדה שהספר אירופאי בלטה מלכתחילה, ולמרות שאני נוטה לא לקרוא ספרות אירופאית (שהיא איטית פעמים רבות), הפעם הדבר עשה לספר רק טוב.
ראשית, האווירה הטעונה והדיסוננס בין הגשת האוכל המפואר אך המועט (בו הצלחות בעיקר מוגשות ריקות- עם מעט מאוד מזון עליהם) למתח ולעננה השחורה מעל הזוגות מאפשרת לאיטיות העלילה למתוח את לב הקורא.
שנית, איכשהו מתאים לי לדמיין את השיחות המתנהלות מסביב לשולחן בגרמנית (והולנדית מספיק קרובה בצליל לגרמנית). משהו בעצימת העיניים ובקבלת הרוע כנתון מקובל. אבל אולי אני משוחדת בהקשר הזה.

אז מה אתם הייתם עושים?
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים יום אחד שהילד המקסים והרגיש שלכם, הוא לא ממש מלאך. יותר שטן. מה הייתם עושים?
הייתם מנסים להתמודד לבד? מטפלים בו? פונים לרשויות?

אומרים שהדור של היום מפונק יותר, אלים יותר, חסר גבולות יותר.
אומרים שההורים של היום כבר לא מציבים גבולות, אלא עסוקים יותר בפינוק ובשמירה על הילדים.
מהבחינה הזו, הספר הזה הוא בבואה מצמררת למדי לא רק לאלימות הנוער, אלא גם לאותם הורים שמגנים על הילדים שלהם, כי "הם ילדים טובים" ו"הם לא התכוונו", אז "למה להרוס להם את החיים?".

מצד שני, האם הורים לא אמורים להגן תמיד על ילדיהם, ולא משנה מה? האם אין להם מחויבות ביולוגית ומוסרית?
מהבחינה הזו, הספר ממחיש מהי אהבת הורים, אהבה שלחלוטין אינה תלויה בדבר.

אבל זו גם אבן הנגף של הספר הזה. למרות שפה ושם יש בחירות מפתיעות (סלחו לי שאיני מרחיבה, הדבר עלול להיות ספויילר), אין כאן יותר מדי דילמות רגשיות ו/או מוסריות. אמו של קווין לפחות התייסרה ביסורי מצפון, הגם שהמשיכה לבקר אותו. גם כאן, כמו ב"חייבים לדבר על קווין", עולה השאלה האם היה מרכיב נפשי ברוע, אבל בעוד שהרוע ב"קווין" אינו בר סליחה, הרי שכאן מעניק הסופר דרך מילוט תוך שהוא רומז ש"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה", ומסיר האחריות כליל מהמרכיב החברתי/תרבותי למעין גורל הנובע מתורשה.

הרמן קוך הוא איש טלוויזיה, עתונאי וסופר הולנדי.

לסיכום,
(לקרוא- כי אלו בדיוק השאלות שלעולם איננו שואלים את עצמנו, אבל לא לפטור את הדברים באמתלה נפשית/גנטית)

ארוחת הערב/ הרמן קוך
Het Diner/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטין
הוצאת כתר, 2010
262 ע"מ

איזה ספר מקסים!

יום שבת, 19 ביוני, 2010

לפני כמה חודשים סיפרו לי שX, מישהו שפעם חשבתי בטעות שאני אוהבת, מאושר.
ולמרות שאני במקום מדהים, מאושרת עם נסיך אמיתי, הדבר הראשון שחשבתי היה "שלא תעז להיות מאושר, חתיכת מנוול".

מאחורי הספר המקסים הזה עומדת הכרה בעובדה פשוטה וטרגית: לא באמת משנה כמה ולאן אנחנו הולכות, דברים (ו/או גברים) תמיד ילוו אותנו, ויצוצו מהעבר.

גרייס, מורין ולולה- כל אחת חייתה בעולמה שלה, עולם שהחל להתמוטט ברגע ששמעו את הידיעה על חתונתו המיועדת של פאדי דה- קורסי.
בינינו, מי לא הייתה מתלהבת מפאדי? גבר שרמנטי, שמסוגל להביע רגשות כנים, סקסי, הרפתקן, עם עתיד מובטח בפוליטיקה.

אז למה כל הנשים מסביבו קורסות?
לולה בורחת לעיירת חוף נידחת, מרני בורחת לשתיה, וגרייס, גרייס בורחת בעיקר מעצמה.

אני אוהבת את מריאן קיז.
אני אוהבת אותה כי היא כותבת ספרים על נושאים לא קלים בצורה קלילה- תמיד יש אצלה משפחות לא מתפקדות, אלימות, אלכוהול ושאר דכאונות, אבל כל התיאורים מסביב גורמים לקורא (בד"כ קוראת) להרגיש יותר בנוח.

הפעם קיז התעלתה על עצמה בכל כך הרבה מובנים: מדובר בספר עבה. כפול מספריה הקודמים.
יש פה הומור ציני- בריטי- מושחז [קבלו טעימה לדוגמה:
" "אני לא רוצה להשוויץ," אמר
"אז יש לך טיק כזה? או תסמונת טורט?"
"מה?"
"אתה לא שולט בזה?"
🙂 " (עמ' 654) ]
אבל המסר כאן הוא מאוד ברור וגלוי לעין "מה?! גם את? חשבתי שאני היחידה!" (בשער הספר)

ספר על אהבה ותשוקה, על ידידות והקרבה, על החיים והדברים האפלים יותר, ספר שמראה שוב עד כמה אנו מוכנים לסבול למען האהבה, עד כמה יקר המחיר שאנו משלמים כשאנו מסתירים סודות, ועל השינוי שאנחנו יכולים לעשות בחיינו.

כשאביבה סיפרה עד כמה התלהבה מהספר, הנהנתי. קיז תמיד גורמת הנאה, אבל לא הייתי מוכנה למה שקרה.
את הספר התחלתי אתמול, לפני השינה. התכוונתי לקרוא פרק אחד או שניים, אבל דחיתי השינה בשעות ארוכות, רק כדי לקום השכם בבוקר ולהמשיך לקרוא, ולעזאזל המבחן שיש לי השבוע, ושאני צריכה ללמוד אליו.

לסיכום,
(כי הוא מצחיק למרות הנושא האפל, כי הוא גרם לי לרצות להגיע עכשיו לאירלנד, כי הוא מתאים לחום הזה, וכי בסך הכל- יש עוד איזה שלושה שבועות למונדיאל- והספר בהחלט מספק את הסחורה).

לקריאת הפרק הראשון.

איזה גבר מקסים/ מריאן קיז
The Charming Man/ Marian Keyes
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מטר, 2010
806 ע"מ

סמרטוטים נמאסתם

יום שלישי, 24 במרץ, 2009

גילוי נאות1: מעולם לא הצבעתי מפלגת העבודה. לעולם לא אצביע מפלגת העבודה, בעיקר כי אני לא רואה שם מישהו ששווה ללכת אחריו.

גילוי נאות2: אני לא סובלת את אהוד ברק. הפנים מדושני העונג שלו, החיוך שלו (רק לי הוא מזכיר את חיוכו של החתול ב"אליס בארץ הפלאות"?) ובעיקר את שביעות הרצון העצמית הגדולה שלו. באופן כללי אני לא סובלת אנשים שמרוצים מעצמם יותר מדי.

אבל הפעם זה שובר את כל השיאים. אני יודעת שפוליטיקה זה עסק מלוכלך צבוע ולא מהימן. אבל בחייך, ברק, לא רצו אותך. איפה מעט הכבוד העצמי שלך?
פעם, כשבמפלגות הגדולות היו אנשים עם כבוד (ע"ע בגין, רבין וכו`) הרדיפה אחר הכסאות, גם אם הייתה, לא הייתה כל כך בולטת. לפחות היה כבוד למראית עין.
אבל אין ספק שהסמרטוט הראשי הנו בוז`י. באמצע היום הוא ייבב לירון דקל "למה אתה חושב שאני נדבק לכסא", וחמש דקות אחר כך יצאה הודעה מדוברו  על כך שהשר "התלבט ולבסוף החליט". רוצים לנחש מה?
למה אי אפשר להתלבט ולהתנגד בסוף?

ההצבעה עכשיו בעצומה,  אהיה מאוד מופתעת אם הם לא יכנסו בסוף לממשלה, אבל בינתיים אני יושבת מול השידור הישיר ובעיקר בא לי להקיא.

סמרטוטים, נמאסתם!

עדכון: אז הם החליטו להיכנס לממשלה. אני מאוד מקווה שכל הח"כים שהתנגדו לצירוף לא יופיעו פתאום כשרים על תקן "אני מקבל/ת את דין התנועה"…..