ארכיון פוסטים עם התג "פסיכולוגיה"

טיפול למתקדמים

יום רביעי, 26 באוקטובר, 2011

אחד הדברים המפחידים בעולם הוא להיות הורה.
אתה אף פעם לא  יכול להיות בטוח במה שאתה עושה. אתה אף פעם לא יודע מתי תתברר הטעות, או כמו שאמרה פעם פסיכולוגית שאני מכירה "כל עוד תהיינה אמהות, תהיה לנו עבודה". לא רק בטיפול הילדים, אלא גם, ולא פחות, בטיפול בהורים.

דבר מפחיד לא פחות הוא ללכת לטיפול בכלל, ולטיפול קבוצתי בפרט. אם בטיפול פרטני אתה יושב מול אדם אחד, פותח בפניו את לבך ומקווה לטוב (שהרי בכל זאת מדובר באיש מקצוע…), הרי שבטיפול קבוצתי אתה עושה את אותו הדבר, אבל חוץ מאיש המקצוע יש שם עוד כמה וכמה אנשים אחרים, שאוהבים/מעריכים/חושבים אחרת ממך. פחד אלוהים.

בימי רביעי בערב מתקיימת קבוצת הורים. הקבוצה היא הטרוגנית. יש בה אמהות ואבות, יש חד הורית, יש אפילו את "הומו המחמד". חלק מהילדים הם בגיל ההתבגרות, האחרים עוד לא הגיעו אפילו לכיתה א'.

כל אחד מהמשתתפים בקבוצה מגיע עם מטען משלו.
לכל אחד יש הורים, יש מערכת ערכים, יש שלדים בארון.
כל אחד צריך להתמודד לבד, אבל גם בתוך הקבוצה, עם החיים, עם הילדים ועם ההורים שלו עצמו.

יעל הדיה, שאת ספריה אני מאוד אוהבת, יודעת לגעת באנשים. אישהו במקום להפוך דברים לקלישאה, היא מצליחה לגעת בקישקע (וסליחה על האסוציאציה הפולנית).

אבל הספר עצמו לא הפיל אותי מהכסא.
על גבי הכריכה האחורית מצווין שהדיה הייתה אחת התסריטאיות של הסדרה "בטיפול". בהחלט יכולתי לראות בטיפול הקבוצתי שגיבורי הספר עוברים המשך של הסדרה המדוברת, בעיקר לנוכח דמותה המעצבנת והמתוסבכת לא פחות של הפסיכולוגית, המזכירה בהדהוד את דמותו של ראובן, הפסיכולוג המיתולוגי ב"בטיפול".
מצד שני, בשלב כלשהו בספר גם הציניות שלי ירדה ונכבשתי ביחסי ההורה-ילד. ובכיתי, ורצתי לחבק את העולל, ולהזכיר לעצמי ולו שהוא אדם בזכות עצמו.

ואתם יודעים מה? אם ספר יכול להוציא ממנו כמות כזו של דמעות בקטע קטן יחסית, הוא שווה בכל מקרה.

לסיכום, לא רק לחובבי פסיכולוגיה/יעל הדיה

רביעי בערב/ יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011

464 עמ'

(לא) בשביל הנפש

יום שלישי, 13 ביולי, 2010

"שני אנשים חיים ונושמים יושבים בחדר הטיפולים, והמרחק ביניהם קטן וגדל בעיקר לפי החוויות הפנימיות של המטופל והמחזה הנכתב בכל רגע בשעה הטיפולית" (עמ' 26).

אני אוהבת ספרי פסיכולוגיה.
יותר מאשר ספרי פסיכולוגיה אני אוהבת ספרים שמאפשרים לי לגעת במטפלים ובכל ההוויה הטיפולית, מנקודת מבטו של המטפל. לכן כל כך שמחתי לקרוא את "בשביל הנפש".

מעשה בשניים.
חנוך דאום, 2 ציפרלקס (כדורים נוגדי דכאון וחרדה) ליום, ואריאל הרטמן, פסיכולוג, שהחליטו לכתוב ספר על פסיכולוגיה, אנשים ומה שביניהם.
נקודת הגישה שלהם היא התפיסה האינטרסובייקטיבית, שבעיקרה טוענת כי יש לתת משקל גדול במהלך הטיפול למערכת היחסים הנבנית בין המטפל למטופל.
הספר מתאר 25 מקרים בהם טיפל הרטמן, מקרים שנוגעים בכל אחד ואחד מאיתנו, בין אם מדובר באובדן הורה בגיל צעיר, בבעיות בתפקוד המיני ו/או במשבר פסיכוטי.

אבל מה אומר ומה אדבר, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.
אני מאוד מעריכה את חנוך דאום על כך שבחשיפה האישית והאמיצה שלו פתח פתח לעולם שהושתק עד כה, ותוכניתו בגל"צ "שעת נפש" (למרות שאני לא לחלוטין מתלהבת ממנה- משהו בה מריח לי פופוליסטי מדי), ממשיכה את אותה אג'נדה.
אבל הספר הזה, כמו ספרים אחרים, נדמה לי נושב יותר מדי על אווירת ה"בטיפול", ובאופן כללי חיקוי לספרו (המצויין) של יורם יובל, "סערת נפש".

זה לא מספיק, לטעמי, לדון במקרה ותוך כדי לחשוף את התלבטויותיו וספקותיו של המטפל. העובדה שמטפל הוא אנושי כבר הובנה, אנחנו כבר יודעים שגם מטפלים הם בני אדם, ויש להם חולשות ומגרעות כמו לכולם. הרגשתי שהספר מפספס.

משהו היה חסר בספר הזה, משהו שהיה נוכח מאוד בספרו של יובל. אולי זה "נשמה יתרה", אולי זה משהו אחר, אבל כך או כך, הספר הזה איכזב אותי.

לסיכום,
(וגם זה רק בגלל דאום)

בשביל הנפש/ חנוך דאום ואריאל הרטמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
414 ע"מ

לא נאנסה לשתוק

יום שבת, 16 בינואר, 2010

"איך אפשר להסביר איך הרגשתי כשנאנסתי? איך אני יכולה להסביר את התחושה של הפחד הזה? איך אני יכולה להגדיר את התחושות שהרגשתי כשהם עשו בי מה שהם רוצים? איך אני יכולה להשתמש בקול שלי אחרי שהוא אכזב אותי?" (עמ` 52).


דנה הייתה ילדה רגילה. היא למדה בכיתה ט`. אני מניחה שהיו לה חלומות ותהיות ומחשבות בדיוק כמו לילדים שלכם. בדיוק כמו שהיו לנו. עד שיצאה ערב אחד ממסיבה של הכיתה ונחה על הדשא. אחד מהחבר`ה בבית הספר התקרב אליה, שם את ידו על כתפה.

ובאותה נקודה הכל נחרב.

הם היו ארבעה. ארבעה שהכירה. היא הייתה רק אחת. כשהם גמרו, היא נגמרה. זו לפחות הייתה התחושה שלה.


היא לא דיברה. מעטות הנשים, לא כל שכן הנערות/ילדות, לא כל שכן הקבוצניקיות, שחוו אונס ומדברות. הן לא חושבות שמישהו, אי פעם, יוכל להבין מה הן עברו. יוכל לא להאשים.


לזכותו של הקיבוץ יש לומר שהם שמו לב שמשהו קרה. "לקח להם זמן להבין שאולי משהו קרה. לקח להם המון זמן לחבר אחת ועוד אחת ולקבל שתיים. כשהם פתרו את המשוואה, כבר היה מאוחר מדי בשבילי. הכעס השתלט על כל כולי" (עמ` 45).
לגנותו של הקיבוץ יש לומר שהם לא התאמצו יותר מדי. הרבה יותר קל להוציא את האדם הפגוע מהמקום, עדיף לא להשאר עם דגל מתנוסס מול העיניים כל הזמן, ולכן בסופו של דבר  מוצאת את עצמה דנה מחוץ למסגרת- אם היא לא מסוגלת להיות `כמו כולם`, בית הספר לא יכול להכיל אותה.


מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה לבד בעולם? שלא יכולה להכיל את עצמה? שכועסת על כולם, ובעיקר על עצמה? שמרגישה שאין לה שום זכות קיום, כי היא טמאה. כי היא נכנעה להם. כי היא לא נלחמה מספיק. מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה מושלכת בבת אחת אל מחוץ לחייה?
"אני תקועה באותה נקודה, לא מצליחה לזוז ממנה, וכולם מתקדמים במסלול הרגיל. אותי העיפו מהמסלול והם עדיין בתוכו, כל אחד מתקדם בקצב שלו, בכח שלו, אבל מתקדם ובתוך המסלול" (עמ` 201).


יש המון כעס, וכשאין על מי לכעוס המטרה הקרובה ביותר היא את.
הרס עצמי הוא כל כך… כל כך קורץ, כל כך מזמין. הרי זה מעגל שמזין את עצמו- תעוללי לעצמך רע כי את שונאת את עצמך, ואז תשנאי את עצמך בגלל הדברים שעשית.


יש נשים שבורחות לסמים, כי הן לא רוצות להרגיש.
יש נשים שמחפשות את השליטה שאבדה להן. הן חייבות להיות בשליטה כל הזמן.
יש נשים שבוחרות `לעשות תיקון` (כביכול), לקבל את השליטה מחדש:

"עד עכשיו הייתי מסתכלת על יחסי מין כעל משחק מלחמה. אני בחרתי קורבנות, אני פיתיתי אותם, אני השתמשתי בהם ואני זרקתי אותם בסופו של דבר. שום רגש לא היה מעורב שם. מבחינתי הכל היה מכני לחלוטין. יחסי המין היו הנשק העיקרי שלי במסע הנקמה שלי בגברים ובעצמי. השפלתי אותם, גרמתי להם לבקש עוד, גרמתי להם להתחנן. יחסי מין נתנו לי מין הרגשה מדומה של שליטה" (עמ` 106).


הבעיה עם כל הבריחות היא שבסופו של דבר את נשארת לבד.
גם דנה ברנזון, מחברת הספר, נשארה לבד.
לפסיכולוגים, לטענתה, לא הייתה שום סיבה ללכת:

"אני שונאת אותם. הם תחמנים. הם שקרנים. הם לא אמיתיים. הם לא נמצאים פה באמת בשבילי. בשבילם אני רק מקרה שנכנס בדלת. אף אחד לא יתייחס אלי כמו אל `מקרה`" (עמ` 46).


ואז הגיעה מלחמת לבנון השניה, ודנה, כתושבת הצפון, נחשפה לטראומות לא פשוטות. הפעם היא החליטה לחיות.
אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. איך עושים את זה בכלל? ועם מי? מי אמור ללוות אותך בדרך הזו, כשברור לך שאיש לא יחזיק מעמד? שאת קשה/רעה/חסרת תקנה?
"רפאל הוא הראשון שלא מתרשם מהפיצוץ. הוא לא מפחד ממני. לא משנה כמה אני מנסה, זה לא עובד. הוא לא מרים ידיים. אמנם ביקשתי ממנו לא לוותר לי, אבל יש גבול כמה בנאדם יילחם יחד איתי עלי" (עמ` 161).


זה אחד הספרים החזקים ביותר בעיניי בנושא כל כך טעון כמו אונס. והנה, גם אני משתמשת פה במכבסת מילים.
אנסה שוב: זה אחד הנסיונות הטובים ביותר בעיניי לגרום לאדם שלא חווה אונס להבין מה זה.
אין כאן שום התייפייפות. אין כאן הבטחה לסוף טוב. יש כאן הסתכלות עם המון אומץ על פצע פתוח, לעיתים מדמם. המון געגוע לנשמה/לאדם שהיה אז.

יש כאן אמירות קשות. כואבות. שלופתות את הנשמה.

ולמרות כל זאת, הרשו לי הערה טכנית קטנה: אין הרבה שגיאות הגהה, אבל יש כמה והן צורמות ("גערו מעלי" במקום "גהרו" בתיאור האונס לדוגמה).


דנה ברנזון היא אדם אמיתי לחלוטין. היא כותבת בשמה האמיתי, מתראיינת בקולה האמיתי, ואפשר גם לכתוב לה. היא אדם אמיתי לחלוטין שהחליטה סוף סוף להפסיק להתבייש במה שנעשה לה, ולהשתמש בקולה כדי שאחרים אולי יוכלו לשמוע סוף סוף. צריך להעריך את האומץ להיחשף בשמך כשאת קיבוצניקית בישראל הקטנה.

היא מנהלת "אני אתה והטבע", מרכז שיקומי טיפולי לאנשים ולחיות בר פצועות.
היא בוחרת לחיות.

"למה את לא נותנת לעצמך לחיות? כמה אפשר להעניש את עצמך על משהו שהוא לא אשמתך ולא בשליטתך והוא כבר קרה? די. מספיק. תענישי אותם בחיים שלך. תענישי אותם בהגשמה שלך, תענישי אותם באהבה שלך" (עמ` 78).


הצצה בספר ובדברים שדנה כתבה לקוראים אפשרית באתר ההוצאה.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל שמגיע)

נחשים וסולמות בדרך הביתה/ דנה ברנזון
הוצאת Contento De Semrik, שנת 2009
293 ע"מ

הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה

יום ראשון, 15 בנובמבר, 2009

"לא אכלתי סתם. היו לי סיבות, אבל בעיקר אכלתי כדי להחניק רגשות. לא יכולתי להתמודד עם מחשבות. הפחדים וחוסר הבטחון היו בלתי נסבלים, אז אכלתי. השתדלתי להשמיד אותם. חשבתי שאם אדחס כמה שיותר אוכל לגרון, הכאב הזה יתאדה" (עמ` 33)
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב ספר בנושא כל כך אינטימי, כל כך מביך, כל כך מביש, כמו השמנה.
צריך הרבה יותר אומץ כדי לספר ספור אישי שכזה בעברית. ישראל היא מדינה קטנה, לכי תדעי מתי יתקוף אותך הספר בפינה, מה תחשוב עלייך המורה של הנכדים, מה אומרים השכנים….

לאלי הנקינד כ"ץ יש את האומץ הזה. יש את התובנה והיכולת להסתכל במראה ולעשות לעצמה אנליזה שלמה, ודרכה גם לקורא- למה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו אוכלים, עד כמה הזהות שלה כאדם נבנתה על בסיס האהבה-הדחיה-הבושה מהאוכל:
"כל כך הרבה מהזהות שלי, גם החנטריש וגם הגדולה, קשור ברומן שלי עם האוכל" (עמ` 17)

היא עצמה החלה להשמין כתוצאה מטראומה רפואית שעברה (ניתוח), וההשמנה החמירה כתוצאה מפגיעה מינית שעברה בהיותה ילדה.
אבל השמנה היא לא רק מנת חלקם של ילדים שנפגעו מינית. השמנה היא מפלטם של האנשים שאין להם את המילים לומר את המילים, או שאין מי שישמע אותם.

הסטטיסטיקות מוכיחות כי יש לא מעט אנשים עם משקל עודף באוכלוסיה. אני מניחה שיש לא מעט כאלה גם בין קוראי הבלוג.
זוכרים את מבטי הגועל והאכזבה מצד אנשים שאמורים לאהוב אתכם בדיוק כמו שאתם? לא משנה אם אתם רזים או שמנים, חכמים או טיפשים?
זוכרים את הבגידה שהרגשתם כשאחד משלכם מסתכל עליכם ואומר "למה אתם פשוט לא מפסיקים לאכול??". ואולי זה בכלל משהו בוטה פחות. אולי בכלל לא אומרים כלום, כמו אמה של הנקינד כ"ץ, שרק הסתכלה בעיניים מצומצמות, ולא הייתה צריכה לעשות יותר מזה כדי שזה יכאב.
"היא לא סבלה שמנות מוזנחות- הייצוג המגעיל של חוסר שליטה עצמית. אנשים שמנים היו בעיניה תינוקות מגודלים עם צורך אדיר לאכול בלי סוף" (עמ` 33)
הספר מתמקד במאבקה של המחברת באוכל תוך שימוש בשיטת "12 הצעדים" בOA (אכלני יתר אנונימיים). זוהי תוכנית שעובדה על פי מודל 12 הצעדים של הAA (אלכוהוליסטיים אנונימיים).
חברי התוכנית מאמינים כי מדובר במחלה, הנובעת מהתמכרות לסוגי מזון שונים שגמגבירים את הצורך להמשיך ולאכול אותם. הפתרון כאן מלבד המנעות מהאוכל הבעייתי (במקרה של הנקינד כ"ץ מדובר בעיקר בהתמכרות לסוכר לבן), הוא רוחני- הצעד הראשון אחרי ההודאה שמדובר בהתמכרות והמתמכר חסר אונים, הוא להודות שישנו כח גדול יותר שיכול לעזור. באופן כללי, האלוהים כישות כבירה ומושיעה נוכח מאוד בספר. לטעמי, זוהי נקודת התורפה העיקרית של הספר.
מצד שני, הספר נכתב במקור באנגלית ונועד במקור (אני מניחה,מעצם היותו בשפה האנגלית) לקהל שמכיר ומסתמך הרבה יותר על כל תרבות "12הצעדים".

התחברתי מאוד למאבק האישי, למבוכה, ל"מלכוד 22" המוכר בזמן הדיאטה, שרק מי ש`היה שם` מכיר:
"אם אני שוקלת פחות מכפי שציפיתי, במקום לזרום עם המומנטום- אני זוללת. משהו בהתקרבות למטרה מפחיד אותי ואני "מוכנה" לקלקל. מצד שני, גם אם לא ירדתי כמו שקיוויתי, אני צפויה ליפול לשטח מסוכן. ההגיון כאן סוטה, אך שקוף: הירידה האיטית במשקל מעצבנת, ולכן אין לי מנוס אלא להתנחם באוכל" (ע`מ 68)

ד"ר אלי הנקינד כ"ץ, פסיכולוגית הוליסטית, מוסמכת בהצטיינות יתרה על ידי האגודה האמריקאית לטיפול בהתמכרות ואובססיות. גרה במושב שואבה. חיברה גם את הספר "הגבול הדק בין שפיות לטירוף".
כל שנה הבטיחה לעצמה הנקינד כ"ץ שזה יהיה "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה", בתקווה לחיים טובים (ובעיקר רזים) יותר. אני מקווה שהיא מצאה את החיים הטובים (ולאוו דווקא רזים).

למעוניינים – פרטים נוספים על תוכנית "12 הצעדים".
ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית של הספר.

"הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"/ אלי הנקינד כ"ץ
מאנגלית: דורית גינת (בליווי המחברת)
כנרת, 2009
236 ע"מ

אוגוסט- המלצה חמה

יום ראשון, 7 ביוני, 2009

פעם זו הייתה בושה,להודות שהולכים לפסיכולוג, היום זה הפך לעניין שבאופנה, כל ‘סלב’ מודהשעבר משבר נפשי, לא מעט אנשים מתהדרים, מי יותר ומי פחות, בעובדה שהם לוקחים כדורים אנטי- דיכאוניים, אבל מערכת היחסים בין המטפל למטופל עדיין מתעתעת. האם אכן מדובר אך ורק במערכת יחסים חד- צדדית, שיש המכנים, במידה לא מבוטלת של פשטנות וציניות, מערכת הדומה לעיסוקה של זונה. משלמים כסף על מנת לקבל מעט אהבה.

הספר "אוגוסט", שנכתב בשנת 1983, מתאר את מערכת היחסים המתרקמת בין דאון, בחורהצעירה, המגיעה מסיבות פרוזאיות ההולמות לחלוטין את שמה (כאמור, "דאון") לטיפול אצל לולו, פסיכיאטרית המטפלת בה באמצעות טיפול פסיכואנליטי. לכל צופי "בטיפול", כאן אין דרמות גדולות. הטיפול איטי, קשה. דאון לא מאמינה שבאמת אכפת ללולו, והרי היא משלמת לה על מנת שתהיה שם בשבילה. לולו מגיבה,כיאה למטפלת העובדת בשיטת הפסיכואנליזה בצורה קורקטית למדי, עד שלעיתים קרובות, כשהיא מגיבה בשכלתנות לרצונה של דאון בביטויי אהבה ו/או אמפתיה, כקוראת רציתי נואשות שבמקום לולו הקורקטית יעמוד מול דאון ראובן, שיביט בה בעיניים לחות ויהנהן בראשו.

מספיק להיות עדים להיסטריה ולעניין סביב "בטיפול", על מנת להבין עד כמה חסר היה מידע, הגם שהוא מתובל בארומה דרמטית למדי, על אותה מערכת יחסים אינטימית לכאורה- שני אנשים, יתכן בני אותו גיל ומרקע דומה למדי, יושבים בחדר קטן ואינטימי. הם נפגשים, בממוצע פעם- פעמיים בשבוע. אחרי שבועות, חודשים אושנים, הם מחליטים להפסיק להפגש. שניהם יודעים היטב מה אחד מהם חש כלפי סביבתו, כלפי עצמו. מהן תחושותיו ורגשותיו. אבל המערכת הזו אינה סימטרית.הידע על המטפל/ת קלוש למדי, ומשוחרר למשירין. מרבית המטופלים לעולם לא ידעו איזה מין אדם יושב מולם. האם הוא כועס על משפחתו, האם יש לו מאהב,אילו סרטים הוא אוהב, כל אותם פרטים קטנים שהופכים דמות לאדם בעל עומק וממשות.

כאמור,הספר "אוגוסט" נכתב בשנת 1983, תקופה בה האסוציאציה הראשונית, לא כל שכן היחידה למילה "פסיכיאטר" הייתה "קן הקוקיה", נשים היו ברובן עדיין נוירוטיות, וארה"ב הייתה ארץ שמרנית אפילו יותר ממה שהיא כיום. אני מניחה שכתיבה על מערכת יחסים טיפולית הייתה קשה, עד בלתי אפשרית, אבל מחברת הספר, ג’ודית רוסנר, הפליאה לעשות. מעבר לספור, שניתן לומר כי הוא בנאלי למדי על הטיפול עצמו (נערה צעירה בעלת דימוי עצמי נמוך, מחפשת אהבה אך לאבטוחה שמגיע לה, וכמובן שהסוף טוב), רוסנר מתארת את ההשפעה ההדדית שיש לדאון על לולו ולהיפך.

נוהגים לומר, ובצדק, כי המטופל משקיע אנרגיה רגשית רבה יותר בטיפול בכלל, ובמטפל בפרט. בשל מערכת היחסים האינטימית ביניהם, המטפל, שהופך להיות איש סודו שלהמטופל, תופס נפח בחייו של המטופל, שבאופן טבעי תוהה מה מידת חשיבותו בעיני המטפל (או כמו שמישהו ניסח פעם "האם אני סתם תיק שכותבים ומכניסים למגירה"), אבל לעולם לא ניתן לומר באמת מהי, אם בכלל, ההשפעה של המטופל על אישיותו של המטופל. בספרה מראה רוסנר כיצד, ככל שחולף הזמן, דאון משפיעה על אישיותה של לולו. היא נמצאת במחשבותיה גם במהלך הימים שלאחר הטיפול,ודמותה הנוקשה למדי, הולכת ומתרככת ומקבלת גוונים ועומק. ד"ר לולו הפסיכיאטרית הופכת ללולו האישה, במקביל לדאון, שהופכת מצל חיוור לדמות בשר ודם.

לדעתי זו המתנה הגדולה ביותר שהספר יכול להעניק לאדם הקורא אותו, היכולת לראות במטפל אדם אנושי החווה וסופג מהאדם היושב מולו לא פחות מאשר המטופל מהמטפל. ואולי צריך לסיים את הסקירה הזו במתנה שמעניקה דאון ללולו בתום הטיפול- ציור בו מופיעה דמותה של דאון, כאשר דמותה של לולו נמצאת בתוכה, וראשה בלבה.

ספר שכל מטופל צריך לקרוא, כדי לזכור שהמטפל הוא לא פחות אדם. ספר שכל מטפל צריך לקרוא, כדי לזכור, ולא לשכוח, שהוא אדם. ספר שכל אדם, באשר הוא אדם, יכול להינות ממנו.

אוגוסט/ ג’ודית רוסנר
מאנגלית: כרמית גיא
הוצאת זמורה, ביתן 1985
350 עמ’.